"להרצי אין אויבים, אבל גם אין לו חברים": רמטכ"ל המלחמה - פרופיל

יום חמישי, 12 באוקטובר, שעות הלילה המאוחרות, הבור בקריה. הרמטכ"ל הרצי הלוי יוצא מעוד ישיבת קבינט מתוחה. רק 24 שעות קודם לכן הניח על שולחנו של הדרג המדיני, כך על פי דיווח ב"ניו יורק טיימס", תוכנית אופרטיבית למהלך קרקעי נרחב בלבנון.

התוכנית, שמשמעותה בפועל מלחמה אזורית, נתמכה בהתלהבות על ידי שר הביטחון יואב גלנט, ומטוסי חיל האוויר כבר חיממו מנועים לקראת יציאה לשלב הראשון במתקפה. המהלך הדרמטי נדחה בסופו של דבר, לאור התנגדות ראש הממשלה נתניהו, ושרי הקבינט החדשים - בני גנץ וגדי איזנקוט - שהצטרפו באותו לילה מורט עצבים לממשלת החירום.

המהלך בצפון אמנם ירד מהפרק, אבל רק כדי לפנות את צה"ל למהלך אגרסיבי בדרום. דיוני הקבינט בליל 12 באוקטובר התמקדו לפיכך ביכולת של צה"ל לצאת לתמרון קרקעי בצפון רצועת עזה. מפות נשלפו, חיצים שורטטו, ושמות כמו "בית חאנון" ו"ג'באליה" הדהדו בין קירות החדר המבוטן.

בימים ההם, של חוסר ודאות ומשבר אמון עמוק מול הצבא, ההחלטה על כניסה לעזה לא היתה מובנת מאליה. רחוק מכך. "היו שרים בקבינט המורחב שהתנגדו בשלב הזה לתמרון, ורצו שנסתפק בלהפציץ את עזה מהאוויר", משחזר גורם צה"לי. "מדובר באותם שרים שהיום צועקים שחייבים לכבוש את רפיח, ואז טענו שכניסה קרקעית לעזה תסתיים בכישלון קולוסאלי. בניגוד אליהם, הרצי אמר מההתחלה שלא נשיג תוצאות אם לא נלך את עזה ברגליים".

קצין בכיר שהשתתף בדיון הקבינט באותו לילה מתוח, ומכיר את הלוי היטב, מספר שהופתע מהרמטכ"ל שמצא מולו. "אחרי הקבינט עלינו מהבור ללשכה שלו בקומה ה־14", מספר הקצין.

"בסוף השיחה המקצועית נתתי להרצי סוג של חיבוק ואמרתי לו 'שמע, הפתעת אותי'. הוא שאל: 'למה אתה מתכוון?' ועניתי שאני לא יודע איך אני הייתי מתמודד, אבל שהוא נראה לי חזק, ערני, ברור ובהיר כרגיל, ושזה משמח אותי. המפגש הזה נתן לי בימים הראשונים הרבה כוח. אני, כמו רבים בצבא, הייתי בתחושת דכדוך, והנה הרצי עומד מולי יציב, עם עמוד שדרה. עדיין היו אז מחבלים בשטח ישראל, כאוס, שאלות על תמרון או לא תמרון - והוא היה חד ומפוקס".

הלוי לא התחיל את המלחמה כך. לדברי כמה גורמים בדרג המדיני והצבאי, לקח לו זמן להתאושש מאירועי 7 באוקטובר. "אין ספק שבימים הראשונים היה ניכר שהרצי לא בשיא ההבנה של האירוע עד הסוף", טוען גורם צבאי, "היתה שם בעיית ביטחון תחת ההלם, וראית את זה עליו בדיונים".

אלא שכולם מסכימים גם שבתום כמה ימים סוערים ביטחונו של הלוי חזר, והוא גם דאג להקרין זאת כלפי חוץ. "בשלב מסוים זה די התיישר", ממשיך אותו גורם צבאי. "לקח להרצי זמן לצאת מזה, אבל הוא יצא מזה חזק". לדברי גורם אחר בצה"ל, "היו קצינים שלא תפקדו בימים הראשונים. לא כולם הצליחו להכיל את העומס של האירוע ב־7 באוקטובר. הרצי היה זה שהרים את כולם מהרצפה".

בתוך הלו"ז הצפוף, נראה שהפגישות שהכי קשות להלוי הן בקבינט המורחב. "זה המופע בלו"ז שהוא הכי שונא", מנסח זאת גורם בצה"ל. "זה מעיק עליו נפשית כי הוא צריך להתמודד עם צעקות והאשמות, שהוא פחות מתמודד איתן במקומות אחרים"

התיאור הזה של הלוי חוזר על עצמו כמעט בכל השיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם בכירים בצה"ל, בדרג המדיני וביתר גופי הביטחון. גם אלה שלא נחשבים לאוהדיו הגדולים, מספרים שלאחר השוק הראשוני, להלוי היה תפקיד מרכזי בהוצאת צה"ל מתחושות הייאוש והחידלון.

הוא עשה זאת, לדבריהם, לא רק על ידי התנהגותו האישית, אלא מעצם זה שדחף כל הזמן ליציאה להתקפה, במטרה לנער את הצבא מהכישלון ולהחזיר אותו לאלמנט שלו. "המיקוד שלו היה בהסתכלות על הלחימה קדימה, כדי שנוכל לצלוח את רעידת האדמה שעברנו מבלי להיות מוכרעים", אומר קצין בכיר בדימוס, שהיה מהבודדים שהלוי נועץ איתם במהלך המלחמה. "היו לנו הרבה שיחות על איך לוקחים את הכישלון ויוצאים ממנו קדימה, איך הופכים אותו לניצחון או להכרעה".

"אני לא שוכח את האחריות שלי ב־7 באוקטובר", הבהיר הלוי. קבלת האחריות אולי מוסיפה לו כבוד, אך לדברי בכיר בצה"ל, פוגעת במעמדו ופותחת את המרוץ להחלפתו, גם תוך כדי לחימה. "בגלל שברור שהוא יתפטר, הרצי הפך לברווז צולע"

"להרים את עצמך, ואת הצבא כולו, ולהיכנס לאחת המלחמות המורכבות והקשות שהיו לנו אי־פעם, זה אירוע שלא כל אחד מסוגל לעמוד בו, גם נפשית וגם פיקודית", מצטרף זהר פלטי, לשעבר ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון, שעבד לצד הלוי לאורך שנים ונפגש עימו כמה פעמים גם לאורך המלחמה. "אפשר לבקר את הרצי על הלילה שלפני 7 באוקטובר, אבל מאותו רגע הוא התעשת במהירות ופועל מאז בצורה שמעוררת כבוד והשתאות".

בחזרה לליל 12 באוקטובר. הלוי אמנם דחף באותו שלב לצאת לתמרון בעזה, אבל לא באופן מיידי. היו לו כמה סידורים אחרונים לעשות, לפני שהוא פוקד על הכוחות לצאת לדרך. "הוא קודם כל יצא, ביחד עם ראש השב"כ רונן בר, לסדרה של פגישות בשטח", אומר גורם בסביבת הרמטכ"ל. "במשך ארבעה-חמישה ימים הם עברו בין כל מפקדי האוגדות, החטיבות והגדודים שנערכו לכניסה לעזה. המטרה היתה לראות אם כל המפקדים מוכנים.

"הרצי עשה להם סוג של תחקיר - 'מה תצורת הקרב שלך, איך אתה מפעיל אש, מה החיבור שלך למודיעין ולחיל האוויר, מתי עשית תרגיל יחידה בפעם האחרונה?'. הוא אמר לעצמו 'קרה פה אסון גדול, אבל אם אני הולך להמליץ למדינת ישראל לתמרן בעזה, אני עושה את זה מהנקודה שאני מאמין בזה באמונה שלמה'. הוא קודם כל רצה להסתכל לכל מג"ד בעיניים'".

בתום הסיור שב הלוי לחדר הקבינט, חמוש לא רק באמונה אלא גם בנחישות. "הוא דפק שם על השולחן ואמר 'תקשיבו, צבא ההגנה לישראל מוכן ויעשה תמרון למופת. לא בלי מחירים, אבל אנחנו בתמרון הזה נצליח במאה אחוז'", מספר גורם שליווה אותו באותם ימים.

"הרצי הוביל את הדחיפה להיכנס לתמרון קרקעי ברצועה", מאשר השר חילי טרופר, חבר הקבינט המורחב. "הוא נתן לדרגים מעליו את הביטחון שזה אפשרי, גם כשהיו לא מעט מדינאים בקבינט שחששו מזה והתייסרו מהעניין, או שמעו ברקע כל מיני דעות שכניסה לעזה תיגמר במרחץ דמים. אני לא מתעלם מהמחיר הכבד של התמרון, אבל הרצי אמר מהרגע הראשון: 'צה"ל יכול לעשות את זה וצריך לעשות את זה'".

לדברי גורם בממשלה, "בניגוד לתמונה שכל מיני גורמים מנסים לייצר, כאילו הממשלה רוצה להתקדם מהר יותר והצבא מאט אותה, המצב בהרבה מקרים היה הפוך. בשלב הראשון, למשל, של הכניסה לצפון הרצועה, הממשלה נתנה אישור להגיע לנקודות מאוד מסוימות, אבל הצבא הגיע אליהן כל כך מהר וכל כך חזק, שהרצי ביקש להמשיך. הוא כל הזמן ביקש שניתן לו עוד שכונה, עוד גזרה".

השר חילי טרופר: "גם כשהיו בקבינט לא מעט שחששו או שמעו ברקע כל מיני דעות שכניסה לעזה תיגמר במרחץ דמים, ואני לא מתעלם מהמחיר הכבד של התמרון, הרצי אמר מהרגע הראשון: 'צה"ל יכול לעשות את זה וצריך לעשות את זה'"

"לא מרשה לעצמו כלום"

לא פשוט לפצח את דמותו של הרצי הלוי. גם האנשים הקרובים אליו ביותר מגדירים אותו כאדם דיסקרטי, כזה שממעט לשתף ברגשות. "לבד־לבד בחדר, בסיטואציות מסוימות, הוא גם מצחיק", חושף אחד מחבריו הטובים. "אבל רק בודדים זכו לצחוק מהבדיחות שלו".

"אולי הוא לא הסחבק הכי גדול", אומר אחד מידידיו מסיירת מטכ"ל. "אבל כמפקד הוא מסתכל לפקודים שלו בעיניים. הסיפור הזה של חניכה, של לשבת איתך אחד על אחד, של יחס אבהי לפקודים שלו - זה מה שמאפיין אותו כמפקד. בגלל זה אנשים סומכים עליו".

את סדר יומו במהלך המלחמה מתחיל הלוי ב־6:30 בבוקר, בהערכת מצב שמתקיימת במטה המבצעי של הרמטכ"ל, פורום מצומצם שכולל כשמונה אנשים. בין 8:30 ל־9:45 הוא מנהל פורום חשיבה רחב יותר, שעוסק בכל יום בסוגיה אחרת שעומדת על הפרק. "להרצי יש סבלנות לשמוע עשר דעות בכל בוקר, ורק אחרי זה הוא מקבל החלטות", אומר גורם שמשתתף בישיבות הללו.
ב־10:00 נכנס הלוי להערכת מצב יומית בלשכתו של שר הביטחון, שמסתיימת סביב השעה 11:00.

משם הוא ממשיך מעת לעת לסיור בגזרת הדרום או הצפון, ולפעמים בשתי הזירות גם יחד.
אחת לשבוע לפחות גם נכנס הלוי לתוך רצועת עזה. ההתנהלות הזו החלה כסיוט אבטחתי עבור צה"ל, אבל הפכה עם הזמן לעניין שבשגרה. "אין תקדים לרמטכ"ל שנכנס כל כך הרבה לשטח הלחימה", אומרת קצינה שמכירה היטב את לו"ז הרמטכ"ל. "בהתחלה היו טענות שזה לא בטיחותי ועוד, אבל זה לא עניין את הרצי. הוא רצה לרדת לשטח".

לאחר סיורי השטח שב הלוי לקריה באזור 17:00, ושם הוא עורך הערכת מצב בת שעה עם פורום המטה הכללי. את השעה שלאחר מכן הוא מקדיש לאישור מבצעים מיוחדים. "בשגרה לוקח ארבע-חמש שעות לאשר מבצע מיוחד אחד", אומר גורם בסביבתו. "הרצי, בגלל הניסיון שלו והאינטנסיביות של המלחמה, מאשר במהלך השעה הזו שניים-שלושה מבצעים".

את הערב מקדיש הלוי בדרך כלל לסדרת פגישות ושיחות שנמשכת עד אזור השעה 23:00. לפחות אחת ליומיים הוא משוחח עם הגנרל מייקל קורילה, מפקד סנטקום (פיקוד המרכז) האמריקני. הלוי גם הוזמן לתדרך את בכירי הממשל האמריקני שהגיעו לישראל, ובתוך כך הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה אנתוני בלינקן. "הרצי מדבר במלחמה הזו הרבה יותר אנגלית ממה שהוא דמיין אי־פעם", אומר גורם בסביבתו.

בשעות המאוחרות של הלילה מקיים הלוי הערכת מצב מצומצמת עם אלופי הפיקודים שלו, ואחריה מתפנה לשיחת תחקיר עם המטה שלו, שמטרתה לעבד את יום הלחימה ולהפיק ממנו לקחים. ב־2 בלילה הוא הולך לישון עד 6 בבוקר, וחוזר חלילה. הלו"ז הצפוף הזה משאיר לרמטכ"ל מעט מאוד זמן עבור עצמו, אם בכלל.

"חוץ מארוחת צהריים או קפה שחור מבושל עם הל, כמו שהוא אוהב, הוא לא מרשה לעצמו שום דבר", אומר גורם בסביבתו. "אם זו לא היתה מלחמה, הוא גם היה מתפנק עם ריצת 10 ק"מ בבוקר".

לדברי גורם אחר שמכיר את הלוי, הכושר הגופני הגבוה של הרמטכ"ל - שעד למלחמה הקפיד לרוץ למרחקים ארוכים ולרכוב על אופניים, התחביב האהוב עליו - הוא שמאפשר לו לעמוד בקצב המסחרר של תפקידו. "כבר היו בהיסטוריה מקרים של רמטכ"לים שקרסו", הוא אומר. "הרצי נמצא בתנאי קיצון כבר חצי שנה, והוא עדיין חזק".

הלוי גם כמעט לא הגיע הביתה מאז פרצה המלחמה. בשבועות הראשונים ישן בבור שבקריה, ורק לאחרונה החל לצאת ל"אפטרים" בביתו שבכפר האורנים.

"בסוף אחת הפגישות שלנו אמרתי לו 'הרצי, בוא נסיים עשר דקות יותר מוקדם, ותתקשר הביתה'", אומר גורם במערכת הביטחון. "השארתי אותו לבד בחדר והוא צלצל לאשתו, שרון".

בתוך הלו"ז הצפוף נראה שהפגישות שהכי קשות לו הן בקבינט המורחב.

"זה המופע בלו"ז שהוא הכי שונא", מנסח זאת גורם בצה"ל. "זה מעיק עליו נפשית כי הוא צריך להתמודד עם צעקות והאשמות, שהוא פחות מתמודד איתן במקומות אחרים".

החיכוכים של הלוי עם הדרג המדיני, ובמיוחד עם שרי הליכוד, ידועים והחלו עוד בימים הסוערים של המאבק סביב הרפורמה המשפטית - והם ממש לא פסקו עם פרוץ המלחמה.

לדברי קצין בכיר, כיבוש הרצועה היה חסר ברק ויצירתיות, מה שמוביל לדשדוש הצבאי והמדיני בעזה היום. "מי אמר שלא היינו צריכים לכבוש את רפיח ראשונה? הבעיה היא שבמטכ"ל אין קצין אחד שיצעק נגד הקונספציה, ולהרצי מאוד נוח עם זה"

אחת הישיבות הסוערות ביותר של הקבינט המורחב במהלך המלחמה התקיימה ב־4 בינואר. רגע לפני שהחלה הישיבה, ניגש הלוי לשר הביטחון גלנט ועדכן אותו כי עומדת להתפרסם ידיעה על מינויו של הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז לעמוד בראש צוות שיתחקר את כשלי 7 באוקטובר. הלוי הודה בפני גלנט באותה שיחה שהקמת הצוות טרם הושלמה, ושהידיעה דלפה לתקשורת מבלי שצה"ל התכוון לכך.

גלנט הבליג על העניין, אך במהלך הישיבה, כאשר הידיעה פורסמה בידי הכתב ניר דבורי, השרה מירי רגב גילתה זאת ונזפה ברמטכ"ל. "זה לא יעלה על הדעת", אמרה. למתקפה החריפה הצטרפו גם השרים דודי אמסלם ואיתמר בן גביר, בטענה כי הלוי מינה לצוות התחקיר "את האנשים שעומדים מאחורי תוכנית ההתנתקות" וכי הצבא מנסה לחמוק מאחריות.

לדברי גורם בצה"ל, הטענות הללו בהחלט השפיעו על קבלת ההחלטות של הלוי. "הוא מינה את הוועדה של מופז, היתה ביקורת, ומאז הוועדה הזו לא פועלת", ממחיש אותו גורם.

"החלטות יותר דרמטיות"

לעומת זאת, גורם שמשתתף בישיבות הקבינט המורחב טוען ש"יש פער מאוד גדול בין איך שהרצי מתייחס לפורום הזה, לבין איך שחלק מחברי הפורום מתייחסים אליו. הקבינט הפך למטווח שבו מטיחים בהרצי האשמות, אבל הוא בא וממלא את התפקיד שלו, למרות כל הרעל שיש שם. תוקפים אותו, והוא מבקש להשיב עניינית. לפעמים זה לא נעים, יש לי חמלה כלפיו. הקבינט אמור להיות הגוף שמסייע לו, שקובע לו את המדיניות, ובמקום זה חלק מחברי הקבינט המורחב מנצלים את הזירה הזו כדי לתקוע לו מקלות בגלגלים".

אותו גורם מספר כי באותה ישיבת קבינט של 4 בינואר, "כשמירי רגב השתלחה בו - הרמטכ"ל רצה להגיב, ואז נתניהו אמר לו 'לא, אתה תגיב בפעם הבאה, אנחנו מסיימים את הדיון הזה בחצות. תגיב בפעם הבאה, נגמר הדיון'. אבל אז, בדיון הבא, הרצי הגיע והתייחס לדברים של רגב בצורה עניינית, כאילו לא נכנסו בו בצורה הכי עלובה שיכולה להיות. הוא שמר על פאסון".

גורם בסביבתו של הלוי טוען ש"הרצי לא יורד לרמת השיח של העלבות והקנטות, וממילא היכולת לקבל החלטות בקבינט המורחב מוגבלת. בגלל זה הרצי מתעקש לקיים פורומים אינטימיים וסגורים מול הדרג המדיני, שבהם מצליחים להגיע להחלטות יותר דרמטיות".

הפורומים האלה הם בעיקר קבינט המלחמה המצומצם, שבו יושבים מלבד נתניהו, גלנט, גנץ ואיזנקוט, גם אריה דרעי ורון דרמר. חברי הפורום הזה זוכים לאמון מצד הלוי, ובמיוחד שר הביטחון גלנט. הלוי וגלנט מגיעים לדיונים כשהם מתואמים כמעט לחלוטין, לאחר שהם מלבנים ביניהם את המחלוקות בשיחות קבועות שהם מקיימים בארבע עיניים, ומציגים לקבינט עמדה אחידה. גורם בצבא מוסיף שהלוי הוא גם אחד האנשים היחידים שמסוגלים להושיב בחדר אחד את גלנט ונתניהו, שממעטים לדבר זה עם זה.

מי שמרבים לצאת להגנתו של הלוי בדיוני הקבינט המורחב הם הקולגות שלו לשעבר מהצבא - גלנט, גנץ ואיזנקוט. "לא כל ביקורת על הרמטכ"ל היא מתקפה פוליטית", אומר שר אחר בקבינט המורחב. "אבל כשיש על הרצי התקפות אישיות, או כשהדיון מגיע למקום נמוך ולא ענייני - וזה קרה כמה פעמים - זו החבורה שמגינה עליו".

נראה שהפעם היחידה שבה הלוי איבד את קור רוחו במהלך ישיבות הקבינט המורחב היתה ממש לאחרונה, כאשר בן גביר תקף את הרמטכ"ל על כך שפנה למפכ"ל המשטרה ודרש ממנו לפזר את ההפגנות, שמונעות הכנסת סיוע הומניטרי לעזה דרך כרם שלום. "הקבינט החליט להכניס את הסיוע. אם אתה רוצה - שנה את ההחלטה", השיב לו הלוי בנחרצות. לדברי גורם שנכח בישיבה, "בפעם הזו הרצי היה נוקב ולא עשה הנחות. אבל זו הפעם היחידה שאני זוכר".

מטרה מימין ומשמאל

במידה רבה, זו לא המלחמה הראשונה שהלוי מנהל. כמי שנכנס לתפקידו באמצע ינואר 2022, שבועיים בלבד לאחר "נאום לוין" על הרפורמה המשפטית, הפך הרמטכ"ל למטרה של התקפות פוליטיות מימין ומשמאל. אלו טענו שהוא מעודד סרבנות, ואלו שהוא לא קולני מספיק מול מהלכי הממשלה, שנתפסו בעיניהם כאנטי־דמוקרטיים.

לדברי זהר פלטי, "הרצי היה הרמטכ"ל שהכי הרבה ניסו לפרק לו את הצבא. לא היה רמטכ"ל שמתמודד עם סד לחצים כזה. אבל הרצי - המרכיב המרכזי באישיות שלו זה הממלכתיות. הוא באמת מאמין שהצבא צריך להישאר המקום האחרון שנגוע בפוליטיקה. אם אתה שואל אותי מה הדת שלו, זו ממלכתיות. גם תוך כדי המלחמה, הרצי מרגיש שהוא החומה האחרונה ששומרת על צה"ל מלהתפרק", הוא אומר. "מבחינתו הוא לא נלחם רק בעזה, בצפון ובאיו"ש, אלא גם על מעמדו של צה"ל".

"בלילה שלפני 7 באוקטובר היתה לי שיחה איתו", אומר אחד מחבריו הקרובים. "הרצי דיבר על כך שבחודשים הראשונים שלו בתפקיד הרמטכ"ל הוא התעסק בכל מיני דברים שלא קשורים לביטחון עצמו. הדיונים בקבינט היו פוליטיים, לא מקצועיים".

זהר פלטי: "הרצי היה הרמטכ"ל שהכי הרבה ניסו לפרק לו את הצבא. הוא באמת מאמין שהצבא צריך להישאר המקום האחרון שנגוע בפוליטיקה. גם תוך כדי המלחמה, הרצי מרגיש שהוא החומה האחרונה ששומרת על צה"ל מלהתפרק"

ואז הגיע 7 באוקטובר. לאיש מהמרואיינים אין ספק באשר לאחריותו של הלוי למחדלי אותו יום. כמי שכיהן בעבר כראש אמ"ן וכאלוף פיקוד הדרום, יש להלוי מניות רבות בעיוורון של צה"ל אל מול מתקפת הפתע של חמאס. לצד ראש המוסד יוסי כהן, היה גם הלוי אחד התומכים בהעברת הכסף הקטארי לחמאס, מתוך הנחה שארגון הטרור מעוניין בהתעצמות כלכלית ולא במלחמה.

"הוא אחד מאלה שהאמינו בגישת ההרתעה של חמאס", אומר בכיר בצה"ל. "לכן מהרגע שהוא מונה לתפקיד, הוא שם את הקשב שלו בגבול הצפון ובאיו"ש, ומינה קצין צעיר (ירון פינקלמן, א"א) למפקד פיקוד דרום".

גם הלוי עצמו הכיר באחריותו למחדל, כאשר באיגרת ששלח לחיילי צה"ל כבר ב־17 באוקטובר כתב כי "ספגנו מכה ואנחנו אחראיים". בשיחות סגורות לאחר מכן הבהיר כי "אני לא שוכח את האחריות שלי ב־7 באוקטובר". קבלת האחריות אולי מוסיפה לו כבוד, אך לדברי בכיר בצה"ל גם פוגעת במעמדו בצבא ופותחת את המרוץ להחלפתו, גם תוך כדי לחימה. "בגלל שברור שהוא יתפטר, הרצי הפך לברווז צולע", הוא מנסח זאת.

"להרצי יש קוד מוסרי, הוא עשה חשבון נפש, ואין לי ספק שבינו לבין עצמו יש את השיח הזה, של איך ומתי להתפטר", אומר פלטי. "בכל אופן, זו החלטה שלו - ושלו בלבד".

לדברי גורם אחר בסביבתו של הלוי, "הרצי מרגיש שזו האחריות שלו להביא את המלחמה למקום שבו נהיה הכי קרובים לניצחון, בעיקר במה שקשור להשבת החטופים ולחזרת התושבים לבתיהם. הוא מאמין שהוא זה שמסוגל לעשות את זה. נוסף על כך, הוא רוצה להשלים את תחקירי 7 באוקטובר. כשהוא אומר שהוא מרוכז במלחמה - זה נכון. הוא לא עוסק בהתפטרות שלו, בעורכי דין או בהדלפות".

"אין איפכא מסתברא"

השאלה הגדולה שעומדת כעת לפתחו של הלוי קשורה לכיבוש רפיח שבדרום הרצועה. בפורום סגור הסביר לאחרונה הרמטכ"ל, שכיבוש רפיח הכרחי להשמדת חמאס. "אבל גם לאחר רפיח לא תסתיים העבודה, זה ממש לא היעלמות של חמאס בעזה וסוף הסיפור", אמר.

מי ששמעו אותו אז, התרשמו שהוא מתוסכל מכך שהדרג המדיני עדיין לא הניח את התשתית ל"יום שאחרי" בעזה, וכי הרמטכ"ל חושש שצה"ל ימצא עצמו מנהל ברצועה שלטון צבאי.

בינתיים, אחד הדגשים של הלוי להמשך המלחמה בדרום הוא הסיוע ההומניטרי. משלוחי המזון לרצועה, טוען הלוי, הם כמו מטען שמאריך את חיי הבטרייה של המלחמה. חסימת כרם שלום למעבר הסיוע, הוא מאמין, היא טעות ביטחונית.

"הרצי מאוד מתעסק בעניין הלגיטימציה הבינלאומית", אומר גורם שמעורב בלחימה בעזה. "מאוד חשוב לו שכלפי חוץ יהיה ברור ככל האפשר שהצבא עובד בתוך החוק הבינלאומי ושהדברים מפוקחים". בהקשר הזה, התקרית הקשה בעזה בשבוע שעבר, שבה נהרגו שבעה עובדים של ארגון סיוע הומניטרי, היתה מכה אנושה עבור הלוי.

אלא שאת רוב המקום בליבו של הלוי ממלא באופן טבעי הכאב על החטופים הישראלים. ההחלטות הכי קשות במלחמה, הוא אמר לאנשיו, נגעו למבצעים לשחרור החטופים. כך היה לקראת מבצע החילוץ של פרננדו סימון מרמן ולואיס הר. לפני המבצע תשאלו בצה"ל את קלרה מרמן וגבריאלה ומיאה ליימברג, בנות המשפחה של שני החטופים, שהוחזקו איתם באותו מבנה ברפיח. בעקבות השאלות הבינו הנשים כי בצה"ל מתכננים את חילוץ יקיריהן, וביקשו מהצבא שלא לצאת למבצע, מחשש שיקיריהן ייהרגו במהלכו.

הלוי, כך לפי אדם ששוחח איתו בעניין, הכריע סופית בסוגיה על פי עיקרון אחד. "הוא אמר לי: 'קיבלתי החלטה לפי מה שהייתי עושה לו בן משפחה שלי היה נמצא שם בשבי'". המבצע יצא בסופו של דבר לדרך והסתיים בהצלחה.

ואולם הלוי מעריך שייתכן כי לא כל החטופים ישובו בסופו של דבר לישראל. "עשויים להיות לנו המון 'רון ארדים'", כפי שהתנסח לאחרונה בשיחה סגורה. הקושי בשחרור יתר החטופים מעלה גם ביקורת חריפה כלפי הלוי בתוך הצבא.

"הטענה כאילו 7 באוקטובר זה 'חור שחור' ומ־8 באוקטובר אנחנו ממש מעולים היא לא נכונה", אומר בכיר בצה"ל. "הצבא עושה עבודה לא רעה, אבל הוא לא הצליח להביא להכרעת חמאס, לא לחיסול של סינוואר או דף, ולא להשבת כל החטופים. בסוף, במהלך המלחמה חולצו שלושה חטופים, ונהרגו בשוגג עוד שלושה".

לדברי אותו קצין בכיר, כיבוש הרצועה בידי צה"ל היה חסר ברק ויצירתיות, מה שמוביל לדשדוש הצבאי והמדיני בעזה היום. "מי אמר, למשל, שלא היינו צריכים לכבוש את רפיח ראשונה?" אומר אותו קצין. "הבעיה היא שבמטכ"ל של הלוי עדיין קיים הדנ"א של קודמו כוכבי - זו חבורה שלא נוטה להביע ביקורת, להשמיע את האיפכא מסתברא. אין קצין אחד שיצעק נגד הקונספציה, ולהרצי מאוד־מאוד נוח עם זה".

גורם נוסף בצה"ל טוען גם ש"יש בעיה עם כוח האדם, שהולך ונשחק. גם חוסר ההחלטה של הרצי לגבי הצפון עומד בעוכריו - יש חבל ארץ מפונה, אין שם שלום וגם אין שם מלחמה, והתרגלנו. הוא בנה רצועת ביטחון בתוך ישראל, וזה נראה לו הגיוני, אז אני לא בטוח עד כמה הצבא מתפקד היטב".

בסביבתו של הלוי אומרים, מנגד, כי "הרצי אמר מראש שמטרות המלחמה ברורות, אבל הדרך אליהן ארוכה. אמרנו מראש ששנת 2024 תהיה שנת לחימה, וזה הוצג כך לדרג המדיני ולציבור".

הגיע בלי כוורת

הלוי, בן 56, הוא נצר למשפחה דתית ורוויזיוניסטית מירושלים. גם היום הוא שומר שבת ומקפיד לאכול אוכל כשר. "יש לו כיפה שקופה", כפי שמגדיר זאת אחד מפקודיו.

הוא התגייס לצנחנים ב־1985, והעובדה שהוא עיוור צבעים לא מנעה ממנו להתקדם בשרשרת הפיקוד. בשלב מסוים עבר לסיירת מטכ"ל והפך ברבות השנים למפקדה. לאחר מכן טיפס במעלה השרשרת הצבאית וסומן מגיל צעיר כמועמד לרמטכ"לות, אך מינויו לתפקיד היה כרוך בסאגה משפטית ופוליטית: הוא נבחר לתפקיד בידי שר הביטחון גנץ, שמינה אותו לאחר שממשלת בנט־לפיד כבר הפכה לממשלת מעבר. המינוי אושר בידי הוועדה המייעצת למינויי בכירים רק בתום תהליך ארוך וסוער.

בניגוד לרמטכ"לים אחרים, הלוי לא הגיע ללשכה כשהוא מוקף בכוורת, וככל הידוע נמנע מלהתייעץ עם גורמים מחוץ לצבא בעניינים של פוליטיקה ותקשורת. אפילו את עוזר הרמטכ"ל וראש לשכת הרמטכ"ל, תפקידים שבאופן מסורתי ניתנים לאנשי אמון, העניק הלוי לשני קצינים מוערכים, אך כאלה שלא עבד איתם בעבר.

"להרצי אין אויבים, אבל גם אין לו חברים. הוא סוליסט", אומר גורם בצבא. "גם כשהוא יוצא לאימון, הוא רץ או רוכב על אופניים עם עצמו. אין לו אף אחד בתוך הצבא או בחוץ שהוא מתייעץ איתו בעניינים אישיים".

מי שכן מסייעת להלוי בנושאים הפרסונליים, לפי כמה מקורות בצבא, היא אשתו שרון. "אשתו מאוד משמעותית ותמיד היתה", אומר גורם בצבא. במהלך המלחמה אף השקיעה אשת הרמטכ"ל זמן רב בניחום משפחות שכולות ובביקור פצועים. "אני מרגישה שהכאב שלכם, בלי להשוות, הוא גם שלי", היא אומרת להם.

הסוליסטיות של הלוי באה לידי ביטוי גם במהלך המלחמה, כאשר בראשיתה דחה כמה הצעות של רבי־אלופים ואלופים לשעבר לסייע לו. עם קודמו בתפקיד, כוכבי, לא החליף הלוי מילה מאז פרוץ הקרבות.

הלוי כן התייעץ במהלך המלחמה עם תא"ל (מיל') גבי פורטנוי, היום ראש מערך הסייבר הלאומי ומי שמכיר את הרמטכ"ל מימיהם המשותפים בסיירת מטכ"ל ובאגף המודיעין. במהלך המלחמה גם קירב אליו את אל"מ מני ליברטי, לשעבר מח"ט הקומנדו ומי שעם פרוץ הקרבות הוזעק על ידי הלוי מלימודיו בארה"ב. במטה הכללי נחשב הלוי מקורב לראש אגף המבצעים, האלוף עודד בסיוק למפקד פיקוד דרום האלוף ירון פינקלמן, ולדובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי. עם ראש אמ"ן, אהרן חליוה, הוא מנהל יחסים מתוחים עוד משנים עברו.

גורם נוסף, שנדמה שהלוי לא משתף בתהליכי קבלת ההחלטות, הוא סגן הרמטכ"ל האלוף אמיר ברעם. ברעם, קצין מוערך שהיה מפקד הגיס הצפוני ואוגדת הגליל, גם לא משותף בניהול הלחימה בלבנון. "ברעם בילה חלק גדול מתקופתו בצפון", אומר בכיר בצבא, "אבל הרצי לא משתמש בידע שלו". בסביבתו של הלוי טוענים שברעם מתמקד בתקציב הביטחון ובבניין הכוח של צה"ל ואף מחליף את הלוי בדיוני הקבינט מדי פעם.

לדברי בכיר בצה"ל, "שיטת העבודה של הרצי שונה. אין לו קליקה ואין לו מיליה. הוא מייצר שיח מעמיק עם הפקודים שלו ונותן לשטח לדבר. במלחמה יש הרבה מאוד דיונים ארוכים על התפתחות המערכה, שבהם משתתפים האלופים ותתי־האלופים, שהם אנשי המקצוע.

"מעבר לכך, בתקופה שבה הכל צבוע פוליטית, להרצי קשה להתייעץ עם רמטכ"ל לשעבר שייתפס אובייקטיבי. בגלל זה הוא גם הביא את מופז לעמוד בראש צוות הבדיקה של צה"ל, כי למעשה מופז הוא הכי 'ניטרלי' שיכול להיות מבחינה פוליטית. דמיין, למשל, את הרצי יושב להתייעץ עם אהוד ברק או בוגי יעלון, שעמדתם כלפי נתניהו ידועה. אם דבר כזה היה יוצא החוצה, זה היה מתפרש מאוד לא טוב".

גורם נוסף שעובד בשיתוף פעולה הדוק עם הלוי הוא ראש השב"כ, רונן בר. השניים מכירים מראשית שנות האלפיים, אז היה הלוי מפקד סיירת מטכ"ל ובר סגן מפקד היחידה המבצעית בשב"כ.

הקשר האישי בין השניים משליך גם על הארגונים שבראשם הם עומדים: בתקופת המלחמה, בסיכום בין לוי לבר, הוחלט כי השב"כ יפעל באופן צמוד והדוק עם צה"ל, מבחינה מודיעינית ומבצעית. הכניסות המשותפות של הלוי ובר לעזה נועדו גם הן להעביר מסר לגבי העומק והרמה של שיתוף הפעולה בין הארגונים, שבעבר לא תמיד ראו עין בעין.

לצד ההערכה שהלוי זוכה לה כמפקד וכאדם צנוע, על גבול הסגפנות, רבים מהמרואיינים לכתבה הזו הצביעו על חולשתו בכל מה שקשור לתחום המדיני, ועל החשש שלו להיכנס למים העכורים של הפוליטיקה. כך למשל ב־2012, כשהלוי שימש מפקד אוגדה 91, ביקש רה"מ נתניהו למנותו למזכירו הצבאי. "הרצי הסביר לנתניהו שהוא חייב לסיים תפקיד באוגדה, ובמקום להפוך למזכיר צבאי הלך להיות מפקד פו"מ, תפקיד זוטר בהרבה", אומר בכיר בצה"ל. "בעצם ההחלטה הזו הוא גם ויתר על דרגת האלוף".

לטענת אותו בכיר, סירובו של הלוי להתמנות למזכיר צבאי לא קשורה לנתניהו, אלא ל"חוסר הרצון של הרצי להתעסק בעולם הזה שבין המדיני לצבאי". הלוי, כך טוענים גורמים בצה"ל, הוא אמנם בעל תפיסה אסטרטגית מעמיקה, אך גם העדיף תמיד להתרחק מהפוליטיקה וממדינאות. לדברי גורם בסביבת הרמטכ"ל, "הסיבה שהרצי לא הלך להיות מזכיר צבאי היא שהוא רצה להמשיך בציר המבצעי כמפקד, ולא לכוון את הקריירה שלו למקום אחר".

שאלת היום שאחרי

אלא שחוסר הניסיון של הרמטכ"ל במסדרונות מקבלי ההחלטות שמחוץ לצבא היה, כך לדברי גורם מדיני, בעוכריו של הלוי במלחמה. "הצבא בראשותו לא הבין את עוצמת הלחץ המדיני הצפוי על ישראל", הוא אומר. "צה"ל בחר לעבוד באופן שיטתי ועמוק בעזה, לנקות כל שטח לפני התקדמות. היו גורמים בקבינט שהאיצו בצה"ל להתקדם מהר יותר לחאן יונס, אבל הרצי רצה לעבוד ביסודיות ולא בטוח שזה מתכתב עם אילוצים מדיניים. מה שכואב לעולם הוא ההפצצות הגדולות של השלב הראשון בתמרון, היה רצוי למהר איתן יותר".

לטענת פרופ' יגיל לוי, מומחה ליחסי צבא־חברה, חוסר הניסיון המדיני של הלוי בא לידי ביטוי "בהוצאת הצבא למלחמה ללא יעדים ברורים, ללא סימון נקודת יציאה וללא תוכנית סדורה ליום שאחרי בעזה. היה עליו לרקוע ברגל עד אשר דברים אלה יסתדרו. החזון הפוליטי מקרין על האופן שבו יורים את הכדור הראשון במלחמה".

לעומת זאת, בסביבת הרמטכ"ל טוענים ש"בכל קבינט הרמטכ"ל מדגיש שהמעשה הצבאי חייב להוביל למעשה מדיני. הוא טוען שאם לא נפרק את חמאס ונייצר במקומו אלטרנטיבה, הארגון הזה ישתקם ויחזור לשלוט בעזה. הרצי לא אומר לקבינט איך צריך להיות היום שאחרי בעזה, אבל נותן להם גבולות גזרה - לא חמאס ולא שלטון צבאי ישראלי, אלא איפשהו בין שני הקטבים האלה. איפה בדיוק? את זה הוא משאיר לדרג המדיני".

לטענת פרופ' יגיל לוי, מומחה ליחסי צבא־חברה, חוסר הניסיון המדיני של הלוי בא לידי ביטוי "בהוצאת הצבא למלחמה ללא יעדים ברורים, וללא סימון נקודת יציאה ותוכנית סדורה ל'יום שאחרי' בעזה. היה עליו לרקוע ברגל עד שהדברים יסתדרו"

כך או אחרת, בעוד הלוי מקפיד שלא לאתגר את הדרג המדיני בפומבי, היה מי שנכנס לוואקום - מפקד אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס, שבנאום מתוקשר דחק במנהיגים "להיות ראויים".
"אנשים היו מצפים לאמירה רמטכ"לית שאומרת 'אנחנו מתקשים לתפקד בלי חזון מדיני', וזה מקום שגולדפוס נכנס לתוכו", אומר פרופ' לוי.

נוח להפיל את המחדל

חולשתו של הלוי בתחום המדיני, סלידתו מפוליטיקה והעובדה שהוא ניחן בכריזמה שקטה שמתקשה לבוא לידי ביטוי בנאומים פומביים - משליכות גם הן על היום שאחרי המלחמה: כאשר הלוי ויתר על תפקיד המזכיר הצבאי של נתניהו ב־2012, הוא הוענק לתא"ל אחר, אייל זמיר, היום מנכ"ל משרד הביטחון. לימים יתמודד זמיר מול הלוי על הרמטכ"לות, תוך שהוא מקבל את תמיכת נתניהו.

"כשאתה מחבר את כל זה, אתה מבין עד כמה נוח לנתניהו להפיל את האחריות למחדל 7 באוקטובר על הרצי", אומר בכיר בצבא. "נתניהו יכול להגיד 'אמרתי לכם - גם מיניתם רמטכ"ל בתקופת ממשלת מעבר, וגם בחרתם את האדם שהתנגדתי למינויו'. הלוי, שגם לא 'מחזיר מלחמה' ולא נעמד מול הפוליטיקאים, הוא דמות נוחה לדרג המדיני כמי שתספוג את האשמה. זה מתלבש עליו.

"הטרגדיה שלנו", ממשיך אותו קצין בכיר, שמכיר את הלוי היטב, "היא שאין לנו רמטכ"ל יותר טוב מהרצי. הוא קצין ואדם ישר דרך, ציוני, מקצועי, מנהיג וכל המילים הטובות האלה, וזה רק מגדיל את האסון שקרה לנו. כי זה לא ששמנו בראשות המטה הכללי חדל אישים שפישל בענק. אם 7 באוקטובר קרה להרצי, זה יכול היה לקרות לכל אחד.

"הייתי שמח אם הרצי היה נשאר בצבא כדי לשקם אותו מהכישלון, אבל זה לא יקרה. גם כי הוא עצמו לא יהיה מוכן לברוח מהאחריות שלו, וגם כי אנחנו כעם לא מספיק בוגרים בשביל זה".

itayilnai@gmail.com