כך ננצח את הרוע ברשתות

עשרות אלפי ילדים וילדות, אולי מאות אלפים, ייתכן שמיליונים, נחשפו במלחמה הזאת לסרטונים ולדימויים נוראיים שהופצו בכוונה בטיקטוק, בטלגרם ובשאר הפלטפורמות.

חלק מהם נפגעו כה עמוקות, עד שפיתחו תסמינים של פוסט־טראומה קשה. חלקם לא יוצאים מפתח חדרם, או שיוצאים אבל המראות לא יוצאים מהם: שמחת חייהם כבתה ואמונם בבני אדם נעלם. הם כאן, אבל לגמרי שם, בסרטונים. ניתן לומר בביטחון שהפצת המראות הקשים היא פיגוע עומק אל תוך התודעה הישראלית מצד אויבינו, פיגוע שאת תוצאותיו עוד נאכל במשך שנים ועשורים קדימה.

כל הילדים שקיבלו טלפונים ללא בקרה, ללא הגנה, ללא פיקוח על התכנים שהם צורכים, נחשפו לכל השפעה חיצונית על נפשם הצעירה, והם עדיין חשופים כרגע. ההורים, חסרי אונים, מבינים שהרוע המוחלט הסתנן אליהם הביתה דרך המסך הקטן, אבל משעה שנכנס - מי יעצור אותו? אני שומע הורים שמדווחים כי הילדים שלהם השתנו לבלי הכר, נהיו דיכאוניים, מסוגרים, מנותקים, אלימים. כמה אני שמח שאצלנו בבית הספר יש אמנה לאי־מתן טלפונים חכמים, הנאכפת בנוקשות.

כבר כתבתי על כך בעבר, וגם פעלתי עם הפורום הדיגיטלי בראשות אוהד עזרן. הלכנו אצל השר קרעי ותיארנו לו את מצב האי־מוגנות של ילדינו מפני תכנים קשים ופורנוגרפיים. השר הרים את הכפפה והקים ועדה לבדיקת פתרונות טכנולוגיים לסינון תכנים לילדים, המתחילה בימים אלה את פעולתה. כמובן, יש כוחות גדולים שלא מעוניינים להגן על הילדים, והם דורשים לא לחקור את התחום הטכנולוגי, אלא "להתמקד בפתרונות חינוכיים", כאילו עשר שעות שנתיות של לימוד בכיתות על סכנות הרשתות יזיזו משהו להמוני ילדים בישראל, המכורים כאחרוני הנרקומנים לגלילת הפיד הרעיל יום וליל.

בעידן הבינה המלאכותית בטלפון, היודעת למצוא בתוך שנייה כל חפץ שצילמתם ולהגיד איפה אפשר לקנות אותו, כלומר יודעת לזהות תוכן, אין סיבה בעולם שלא תיווצר כאן, בישראל, טכנולוגיה מתקדמת חדשה המזהה תכנים פוגעניים מכל סוג וחוסמת אותם לפני שהם מגיעים לעיניים התמימות וללב הנקי, ומטמאת אותם לנצח. לא צריך הרבה, רק השקעה של סכום צנוע, והחלטה נחושה של כל הנוגעים בדבר ליישם את הכלים החדשים על כלל ילדי ישראל.

בטוח שמכאן תצא הבשורה לכל הורי העולם, והמוצר החוסם הזה יהיה להיט מכירות בכל מקום שבו הורים לא מעוניינים שנפש הילדים שלהם תושחת על ידי טרוריסטים מכל סוג, אסלאמיסטים או מיניים, או גם וגם. ניתן יחד כוח לוועדה לפעול, ונאמץ כאיש אחד את מה שתצליח ליצור עבורנו. יחד ננצח את הרוע ברשתות.

שופטים

בתום עיכובים בלתי נסבלים מונו בשבוע שעבר שופטים חדשים בוועדה למינויים. העיתונים חגגו על אי־מינויה של השופטת טל תדמור־זמיר, וטענו כי לא זכתה לשדרוג המיוחל למחוזי כי "אינה לאומנית מספיק".

קל להאשים את השרה אורית סטרוק, האחראית לעצירת הקידום, בהתנכלות לשופטת בלתי לאומנית. אבל אני כבר הבנתי שכיסוי הראש הבלתי חינני של השרה סטרוק וחלק מדעותיה הקיצוניות מעוורים את עיני העיתונאים מלראות גם את החלטותיה המדויקות. אז טרחתי לבדוק מהי הסיבה שהשופטת תדמור־זמיר לא קודמה, וגיליתי שכבודה לא רק שהרוויחה את אי־קידומה ביושר. אני אישית, לו הייתי מקבל מקום בוועדה הנכבדה, הייתי משליך אותה מכס השיפוט לחלוטין.

קחו, למשל, את אחמד שמוך. בן הבליעל הזה, תושב עכו, גם השתתף בפרעות ההן בתפקיד זורק אבנים וזכוכיות על שוטרים, גם הכין בקבוקי תבערה וגם השתתף באופן פעיל במתקפה על מלון האפנדי שבה נרצח אבי הר־אבן ז"ל ונפגעו אורחים נוספים. ומה קיבל מכבוד שופטת השלום? שבעה חודשים, שמהם נוכה גם שליש. לו אני על כס המשפט, היה השמוך הזה מקבל 11 שנים באחד ממוסדות הכליאה המשובחים של מדינת ישראל, וגם זה בגלל הצפיפות. שבעה חודשים? העונש הזה הוא כהבעת תמיכה פומבית במעשים שעשה האחמד. בית המשפט המחוזי נזף בשופטת והוסיף לו עוד כמה חודשים. וזאת לא הפעם הראשונה. ארבע פעמים נוספות נתנה השופטת הזאת עונשים מגוחכים לקמים על עם ישראל לרוצחו נפש, וננזפה.

אז נכון, השר לוין והשרה סטרוק שייכים לממשלה שאינה חביבת עיתונות השמאל, אבל להאשים אותם בעצירת קידום מ"חוסר לאומנות" זה מגוחך. צדקו השרים, ותודה להם, וכמה עצוב שיש בכלל שופטים כמו טל תדמור־זמיר שמוציאים למשטרה המתאמצת להעמיד פושעים לדין את הרוח מהמפרשים וגם מנקבים להם חור בקרקעית הסירה.

הביקורת על השרים לוין וסטרוק, שנשמעה מעל כל כותרת, במהדורות, במבזקים, מראה את כיעורו של השיח הישן, זה שאנחנו רוצים להכרית עכשיו. יש מקום לשיח מבקר, חייב להיות, אבל לא יכול להיות שקודם בודקים מי האדם ואז מחליטים מה הדעה לגבי מעשיו. גם אויב פוליטי יכול לדייק, ויש לשבחו על כך. כשרואים כל מעשה לגופו, מפרקים את מטעני השנאה, יוצרים אווירה עניינית המאפשרת גם שיתופי פעולה וכבוד הדדי. תודה לשרה סטרוק. את באמת לא כוס התה שלי, אבל אשמח לשתות איתך קפה.

פטריות

ותימלא הארץ פוסט־טראומה. תמיד היינו אומה טראומטית, ותודה לאויבינו על זה, אבל אחרי המתקפה והמסיבה והקרבות, יש בינינו עכשיו עשרות־אלפי אנשים ברמות שונות של פוסט-טראומה. מכל מקום עולים הדיווחים על אנשים שנשרטו עמוקות, לא יוצאים מהבתים, מסלולי חיים השתבשו לחלוטין, וגם הנושא הזה שכמעט לא מדברים עליו: גל התאבדויות.

המדינה וכוחות ריפוי הנפש עושים הרבה. אין מה להגיד. אנשים מקבלים טיפול, ולכאורה יש מענה. אבל אני חושש שגודל המגיפה לא מתאים למה שהמערכת יכולה לספק, לא בכמות ולא באיכות. ואני, העני ממעש, מציע לחשוב אחרת, ומהר, לפני שהרכבת תעזוב את התחנה ותשאיר כמויות של אנשים פצועים לכל החיים, כי חשוב להתערב מהר בטראומה, לפני שהיא משתרשת והופכת לקבועה.

לפני 7 באוקטובר כבר כתבתי כאן על התוצאות הטובות של טיפול בפטריות הזיה גם בדיכאון וגם בפוסט־טראומה. מתברר שהחומר הפעיל בהן, הפסילוסיבין, יודע לחדור למוח ולשחרר מקומות תקועים כמו דיכאון עיקש או חוויות שלא מוכנות להמשיך בדרכן אל השיכחה. ולמרות הניסויים המוצלחים, הטיפול לא הפך לחוקי ונגיש לכל, כי ארוכה הדרך לקבלת אישורים, במיוחד מפני שהחומר נכלל עדיין בפקודת הסמים האסורים.

זה הזמן לקצר תהליכים. כמו בקורונה. אז הצליחו בעזרת טיפול חדשני, החיסונים, לעצור את המגיפה שאיימה לקטול הרבה יותר ממה שקטלה, ועכשיו זה הזמן, בכפוף לדעת המומחים ולכל הליכי החקיקה התקינים, להאיץ את האישורים ולהסמיך מטפלים, ולחשוב מחוץ לכל הקופסאות, כדי שקופסאות המוח של ההלומים וההלומות לא יינעלו לעד עם הטראומה בתוכן. פטריות הן כלי נוסף שיכול להיות דרמטי בטיפול לצד הטיפולים האחרים, אם רק יהיו חוקיות ויינתנו במסגרת טיפול רפואי מפוקח.

ולפני שאתם מגבשים דעה בעניין - צפו נא בסרט "התרופה לדיכאון?" בכאן 11. שם מראים איך אנשים שחיו בדיכאון ארוך־שנים ועמיד לטיפולים, מוצאים חיים חדשים הודות לשני טיפולים בפטריות שניתנו בהפרש של שלושה שבועות זה מזה, ברויאל קולג' בבריטניה. בארץ נערכו לאחרונה ניסויים גם על הלומים והלומות, עם הפרופ' איתמר גרוטו הזכור לטוב, והתוצאות מעולות. אין לנו זמן, תיכף קם לנו פה דור של אנשים שאכלו אותה ב־7 באוקטובר ובכל הימים הקשים שבאו אחריו, וחייהם משובשים, וחיי משפחותיהם הרוסים, ועתידם מאחוריהם. זה הזמן להיות אמיצים, לטובת כל השרוטים. אולי אפשר להיפטר מההלם עם פטריית הקסם.

avrigilad@gmail.com