מנהג ותיק יש לי, כבר הרבה שנים שאני נוקט אותו וגם אמשיך ואנקוט: אני נוטה להחמיא על שטויות. המטרה העיקרית היא דחף להצחיק, אבל לא רק. אם אני מנתח נכון את התופעה, זהו צורך להצחיק ולמצוא תשומת לב שפוגש גרעין אמיתי של רצון להחמיא. ביחד, זה יוצר כל מיני עיוותים חביבים שאני הולך ומתמכר אליהם.
בבית הכנסת, למשל, יש את שורת המשימות שהמתפללים השונים מתכבדים לבצע. יש את החזן, את העולה לתורה, את הקורא בתורה, וכן הלאה. אני כמובן מחמיא לכל אחד שעובר לפני התיבה, גם אם זו סתם תפילה קצרה ושגרתית (למי שלא יודע, בתפילות ימות החול לא נוהגים לסלסל או לנגן ניגון מיוחד), אבל בעיקר אני מטריח את עצמי לאלה שממלאים את המשימות הזוטרות: זה שמגביה את ספר התורה וזה שגולל; זה שמכריז על ברכת הכהנים וזה שמקריא מתי יהיה המולד. לאלה אני ניגש כבר שנים ברוב טקס ואומר להם משהו כמו: כבר הרבה הגבהות ראיתי בחיי, כזו - עוד לא ראיתי. שכוייח. כך אני אומר, והוא צוחק, ושנינו לוחצים ידיים וחוזרים מרוצים איש איש למקומו.
• • •
למה אני מרוצה – אני יודע. תקעתי בדיחה והוא צחק. בדיחה, גם אם עבשה - בדיחה היא. השאלה היא: למה הוא מרוצה? בסדר, שמע בדיחה, אבל הוא הרי יודע שזו סתם בדיחה, אולי אפילו בדיחה על חשבונו! אז ממה יש כאן להיות מרוצה? והתשובה היא: הוא מרוצה כי חלק קטן ממנו לוחש לו בהתלהבות שכן. כן. זו היתה הגבהה ממש טובה. והנה, אפילו הוא אומר. אבל "הוא" אמר את זה בצחוק! לא משנה, אומר הקול הנסתר ההוא. אמר בצחוק לא אמר בצחוק, זו היתה הגבהה טובה.
אני בטוח שזה נכון מסיבה פשוטה: אני עצמי חש כך, לבושתי. לפני זמן מה נשאתי הרצאה. לאורך כל זמן ההרצאה משהו הפריע לי בעין. המשהו הזה היה בעצם מישהו, והמישהו היה האיש שהזמין אותי לשאת את ההרצאה ולכל אורכה הוא היה מחוץ לאולם, מעבר לדלת המוגפת, שהיתה שקופה, ודרכה ראיתי אותו נע ונד לכל אורך ההרצאה, מדבר בטלפון ומשוחח עם מישהו. הוא לא שמע מילה ולא האזין למילה.
בסוף ההרצאה הוא ניגש אלי, לחץ את ידי בחום ואמר לי שהיה נפלא. אני ממש זוכר איך הלכתי משם מלא סיפוק מהמחמאה שלו ואפילו הודיתי לו בליבי, לנוכל. בתקופת הרצאות הזום הייתי חש סיפוק כשמשתתפים היו מחייכים אלי מבעד לחלונם, למרות שידעתי שהמצלמה שלהם בכלל כבויה והקלסתר המחויך הוא בכלל תמונת פרופיל. כאלה אנחנו. דפוקים.
לכל המקרים האלה יש תנאי מקדים, והוא: התגובה הלא אמיתית מחזקת משהו שאנחנו רוצים שיקרה, ועל כן היא אפקטיבית ופועלת את פעולתה, גם אם היא לא אמיתית. ההוא באמת חושב שההגבהה שלו טובה והוא רק מחפש לזה חיזוק. אני משוכנע שההרצאה שלי מצוינת, ועל כן הבלוף הקטן שלו נופל בדיוק לחור שהכנתי עבורו ופועל את פעולתו. רוב האפקט נעלם, בגלל הפייק, אבל רושם כלשהו ממנו נותר ולפעמים זה מספיק.
• • •
ולמה זה קשור עכשיו, כל הנאום הדרמטי והצדקני הזה? כי בימים אלה יש עוד זירה שעובדת על אותו מנוע בדיוק. הפייק ניוז. חדשות הכזב. קשקושי הרשת הולכים ונעשים צפופים ומסוכנים יותר ויותר. הכל מאוד משכנע, הכל עשוי טוב ומקצועי. אבל מה שגיליתי לאחרונה מפחיד אותי הרבה יותר. גיליתי שהכל נופל על עיניים ואוזניים רעבות ותאוותניות. וכיוון שכך - העובדה שכעבור חמש או שבע דקות מתברר שהסרטון שראינו קודם לכן הוא קשקוש מוחלט שנערך באמצעות בינה מלאכותית / פורסם כבר לפני שבע שנים / בוים על ידי דוברות הארגון / בושל על ידי מעבד קול והודבק בגסות באפליקציה פשוטה - היא כלל לא רלוונטית.
אם הסרטון הזה התיישב על דעה / עמדה / נרטיב / תפיסה שרצינו לחזק בתוכנו, העובדה שהוא התגלה כפייק לא תעלה ולא תוריד. גם אם האפקט לא יהיה באותה עוצמה, רושם כלשהו ממנו יישאר ותהיה לו השפעה עלינו. זה נורא, נכון? ברור שזה נורא. אנשים סביבי שממש מחוברים למנועים חדשותיים מבלים מחצית מימיהם מטולטלים מדאגה או מזעם בגלל מטחי כזב. לעיתים זה גם הפוך: הם מאושרים ומלאי סיפוק בגלל ידיעה שלא היתה ולא נבראה, אבל היא "רצה ברשת", והנה, יש גם סרטון, והופ! זה מתגלה כמיחזור של בלוף ישן וידוע, אבל למי אכפת? בינתיים התחיל לרוץ הבלוף הבא.
בימים כתיקונם, אין לי כמעט מילה טובה אחת להגיד על התקשורת החדשותית שבשכנות לה אני פועל. אני מלא כעס ותסכול מנקיטת העמדה, הסמויה והגלויה, שלה; מנטייתה להפחיד ולהלך אימים, משטחיותה ומהפכפכנותה. גם בימים אלה אפשר וצריך לבקר אותה על הדבררנות ועל הפטפטנות ועל עוד שורת בעיות שאני שם בצד עכשיו.
אבל בעניין חדשות הכזב אפשר לקשור לתקשורת הוותיקה כתר: היא מאוד מאוד זהירה ומאוד מאוד מחמירה. מאז תחילת המערכה הזו, כמעט שלא היה מקרה אחד של קשקוש רשת שמצא את דרכו אל השידורים המרכזיים. זה לא שצרכן התקשורת הישראלי צריך להאמין לכל מילה ולסמוך ידו על כל דיווח ביטחוני, מדיני או פוליטי שהוא רואה בטלוויזיה. ברור שלא. כמה שיותר לחשוד וכמה שיותר להטיל ספק. אבל בדבר אחד יכול הצופה להיות בטוח: אם זה רק בטלגרם - זה לא באמת קרה. אם זה אכן קרה, זה כבר היה משודר בטלוויזיה.
• • •
הפיתוי, יש לומר, הוא עצום. בחללו של עולם שוכן חשד גדול נגד כל העולם וסגנו. חשודה הממשלה וחשוד הצבא וממילא חשודה גם התקשורת. הפיתוי להאמין לכל מילה שמבוטאת בתקשורת ה"בלתי רשמית": אתרים, קבוצות, ערוצים אלטרנטיביים, הוא ממש גדול. אלה הרי, כביכול, חופשיים ובלתי תלויים. אז זהו, שממש לא. הם סתם ג'ונגל של חובבי פרסום, מופרעים ובוטים.
על כל מקור חצי מהימן שפועל עצמאית ואפשר להפיק ממנו תועלת חדשותית כלשהי, יש מיליון משועממים ובעלי עניין שמפיצים כל בדותה וכל אשפה, וגם זה בזמן שהם לא מוכרים גראס. טוב שיש תקשורת ותיקה. היא קצת זקנה וקצת מעצבנת ויש לה אלף בעיות משלה, אבל היא לא מפרסמת סרטון מ"צוק איתן" וכותבת "בית חאנון, אתמול בלילה". תודה לה על זה.
• • •
אה, וכן. זה אמנם היה רק משל, אבל צריך להזכיר שוב: תחמיאו, תחמיאו. כל הזמן. באמת או בשקר. וואלה רזית. היה מדהים. את אומרת בדיוק את מה שאני חושב. סחתיין על המשקף. איזו חניה נקייה! כתבת מדהים. מדהים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו