"בשלב מסוים עשיתי משהו נורא, התפללתי שערן ייפצע בעזה כדי שיפנו אותו לישראל"

סגן ניצב דורון אלוני, מפקד ימ"ר לכיש, עמד ליד המנגל בחצר ביתו שבאופקים, צרב את הסטייקים הבשרניים והביט בגאווה בבנו ערן, שסיים יומיים קודם לכן את הטירונות בגולני.

על הדשא הסתובבו עוד עשרה לוחמים מהמחלקה בגדוד 51. הם נגסו בפיתות הטריות, שתו משקאות תוססים והעלו חוויות מהאימונים המפרכים. לרגע שכח דורון את הכאבים העזים ברגלו ואת השיקום המפרך שהוא עובר. שלושה שבועות לפני כן יצא לחלץ את בנו השני, עמית, ממסיבת נובה ברעים. בדרכו נתקל בעשרות מחבלים, נורה בירכו ונפגע מרסיסי רימון, ובעודו מדמם נפל מול עיניו אחד מחבריו הטובים.

"היו לי כמה דקות של שכחה ונחת, עד ששמתי לב שערן והחברים שלו מסתודדים ביניהם", הוא מספר עם ציון 30 יום לנפילת הבן. "דאגתי. תיארתי לעצמי שערן לא יספר לי מה קורה, אז החלטתי להפעיל את הכישורים החקירתיים שלי. קראתי לאחד מהלוחמים לשיחת חולין, ותוך כדי גיששתי מדוע הם מתלחששים. הלוחם סיפר שכל החבורה נכנסת למחרת לעזה. מעולם לא חוויתי התקף חרדה כזה. הם רק סיימו טירונות וכבר נשלחים למלחמה הכי מורכבת בתולדות מדינת ישראל?

"עד אותו רגע הייתי בטוח שערן יישלח לפעילות אבטחה בשטחים. הלוחם הבחין בלחץ שלי ונסוג מדבריו. הוא אמר שכנראה ישאירו אותם רק בשטחי הכינוס. בסיום הערב ערן אישר לי את הדברים, והחיים שלנו התהפכו.

"מאותו היום נכנסתי למצב של אבל. היתה לי תחושה שמשהו רע עומד לקרות. בכל פעם ששמעתי את צמד המילים 'הותר לפרסום', נעשה לי רע. חלמתי בלילות שקציני צה"ל דופקים בדלת ומבשרים לי שערן נפל. בשלב מסוים עמית היה במילואים בעוטף וכשנכנס לעזה רצה לפגוש את ערן. אסרתי עליו. עד כדי כך חששתי. לא הסכמתי ששניהם יהיו באותו המקום".

שיתפת את ערן בתחושות שלך?

"אני לא יכול להתקשר אליו באמצע לחימה ולומר לו לחזור הביתה כי לאבא יש מועקה. גם לא שיתפתי את המשפחה, כדי לא להלחיץ. מאז שנפצעתי בשבת השחורה הנחתי תפילין מדי יום, ובכל פעם שאמרתי תפילת 'שמע ישראל' ביקשתי מאלוקים לשמור על ערן. הרגשתי חסר אונים, עד שבשלב מסוים עשיתי משהו נורא. התפללתי שערן ייפצע בעזה כדי שיפנו אותו לישראל".

ב־12 בדצמבר, לאחר שלושה שבועות של לחימה, נפל ערן (19) באסון הקסבה בסג'עייה שבמהלכו אותר פיר תת־קרקעי של חמאס בתוך בית מגורים. המחבלים ירו, השליכו רימונים והפעילו מטעני חבלה כנגד צה"ל. שבעה לוחמי גולני נהרגו בתקרית, בהם רס"ן משה אברהם בר-און ז"ל, המ"פ של ערן, סרן ליאל חיו ז"ל, מפקד המחלקה, הלוחם סמל אחיה דסקל ז"ל, ומפקד גדוד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל, 

מאז שנהרג ערן, דורון (53) הפסיק את השיקום ולא חזר לפקד על הימ"ר - תפקיד שהיה חלום חייו. "אני מתלבט על המשך דרכי, כי לא בטוח שאוכל לתפקד בעצימות מלאה ביחידה", הוא אומר בכנות.

"זה התפקיד הכי מעניין במשטרה, בימ"ר הכי טוב בארץ, ונהניתי לקום בכל בוקר לתפקיד. תכננתי לסיים קדנציה, אבל עכשיו אני לא יודע מה יקרה. גם פיזית לא חזרתי לעצמי. הרגל עדיין חלשה ולא מתפקדת כרגיל, היא צריכה פיזיותרפיה, אבל הראש נמצא במקום אחר. איך אדם יכול להמשיך אחרי שאיבד את הבן שלו?"

דורון: "בכל פעם ששמעתי את צמד המילים 'הותר לפרסום', נעשה לי רע. חלמתי שקציני צה"ל דופקים בדלת ומבשרים לי שערן נפל. בשלב מסוים עמית היה במילואים, וכשנכנס לעזה רצה לפגוש את ערן. אסרתי עליו. עד כדי כך חששתי"

"לחפש את הבן שלי"

הגעגועים לבן שנפל בוקעים מכל הווייתו של דורון. על ידו הימנית הוא עונד שעון קסיו שחור, שהיה שייך לערן, ומבלי משים הוא מלטף אותו בעדינות, כמו היה ילד רך בשנים. "זה מה שנשאר לי ממנו", הוא לוחש. "השעון גורם לי להרגיש קרוב אליו. אני אפילו מריח ממנו ריח של סולר ומאמין שזה מהעבודות שערן עשה על נגמ"ש הנמר בתוך עזה".

הטלפון מצלצל ומגלה ששומר המסך בנייד של דורון הוא תצלום של הבן, זמן קצר לפני שנפל. שערו סתור, עיניו לאות, אבל חיוך ענקי מרוח על פניו. את התמונה צילמה עומר (27), אחותו הגדולה של ערן, בזמן ששוחחו בשיחת וידאו שבה בישרה לו כי הוא יהפוך דוד לבן זכר, שייוולד בעוד כחמישה חודשים. זה יהיה הנכד הראשון של דורון וג'ני (52), הורים גם לעמית (24) ולעופרי (בת 14).

7 באוקטובר תפס את המשפחה בביתם בשכונת השוטרים שבאופקים. "בשישי בחצות עמית יצא עם חברים לפסטיבל נובה ולא הייתי מרוצה", משחזר דורון את היממה הדרמטית. "בעיקרון, אני לא אוהב את המסיבות האלה, וזו היתה גם קרובה מדי לגבול עם עזה. בבוקר התעוררנו לאזעקות, ובקבוצה של הימ"ר נכתב שיש חשד לחדירת מחבלים בזיקים. ביקשתי מהפקודים שלי להגיע ליחידה באשדוד והתקשרתי לעמית כדי שיתקפל מהפסטיבל. הוא ענה שגם אצלם יש רקטות ושהם בדרך לרכב.

"יצאתי מהבית, נסעתי כחצי קילומטר ואז נתקלתי במחבלים בכיכר הגפן, שבה אני אמור לפנות לכיוון אשדוד. שמעתי יריות וראיתי בשולי הדרך משמאל ארבעה אנשים לבושים בשחור, עומדים ליד טנדר לבן. לשנייה חשבתי שאלה שוטרי יס"מ, אבל מייד אחר כך הבנתי במה מדובר. הם פגעו בחלון לידי ובמכסה המנוע ושני כדורים פגעו בצד השני של הרכב, מה שלימד שהיו מחבלים גם מצד ימין. הכדור החמישי היה הקריטי, כי הוא נכנס דרך אחד הפנסים ופגע במנוע. לפניי נסע רכב אחר, אבל הם כיוונו רק אלי כי היה ברור שאני ברכב משטרתי משום שהצ'קלקות הבהבו. לא נפגעתי בגוף, המשכתי קדימה ועשיתי סיבוב פרסה לכיוון המחבלים כדי להזהיר אזרחים שלא יגיעו לכיכר. התקשרתי לערן, שהיה בבית לחופשת סוף השבוע מהטירונות, וביקשתי שישמור על המשפחה. במקביל, דרכתי את האקדח ביד אחת.

"המחבלים התפזרו בשכונה, והחלטתי להמשיך למשטרת אופקים כדי לקחת נשק ארוך. זו היתה החלטה חכמה, כי בחניית התחנה הרכב שבק חיים בגלל הפגיעה במנוע. תפסתי את אחד הקצינים ואמרתי לו ששנינו ניסע עכשיו בניידת כדי לאתר את המחבלים. כשהגענו, היום שם עוד שני שוטרים. ביחד חיסלנו שני מחבלים שהיו בחניה של בניינים. רק אז ראינו שהם הספיקו לרצוח כמה אזרחים, בעיקר מבוגרים שהיו בנעלי בית וכנראה ירדו מהדירות למקלטים. לוחם ימ"ס הצטרף אלינו והעברתי לו את הנשק הארוך, כי הוא מיומן יותר, ולקחתי את האקדח שלו. יריתי בשני האקדחים".

דורון: "במהלך הלחימה במחבלים הורדתי את החולצה, עשיתי לעצמי חוסם עורקים ובשתי הידיים חסמתי את הפצעים של עמירם שלחם לצידי. למרות שלא הכרנו לפני כן, הוא ביקש שאעביר מסר פרידה לאשתו"

לפתע שמע דורון צלצול מהשעון החכם שלו. רק אז הבחין כי במהלך המהומה, השאיר את הטלפון הנייד בתחנת המשטרה. "עמית אמר שיורים עליו וחשבתי שהוא מדבר על טילים. לא הייתי מרוכז, אז הוא אמר בקול רם 'אתה אולי לא מבין, אבל מחבלים יורים עלינו'. נעצרתי במקום וביקשתי מהקצין את מכשיר הקשר שלו. פתחתי על הגל של השוטרים שהיו במסיבה ברעים ושמעתי זוועת עולם. הם התחננו לעזרה, אמרו שהורגים אותם, ביקשו שיבואו להציל אותם. אלה שוטרים שהיו רגע לפני המוות. החלטתי לעזוב הכל וללכת לחפש את הבן שלי".

"ראינו קטסטרופה"

כשהוא בלי רכב, בלי טלפון ועם שני אקדחים ריקים כמעט מכדורים, התלבט דורון איך להגיע לרעים. פתאום התייצב מולו אחד מחבריו הטובים, ניצב משנה ג'יי. אר. דוידוב, ששימש מפקד משטרת רהט והיה קודמו בתפקיד מפקד ימ"ר לכיש. "זו היתה הצלה מבחינתי. הוא הגיע בג'יפ ממוגן מסוג קרקל, ואיתו היו שלושה שוטרים - דוד, עמירם וניקו, שהיו מצוידים באפודים קרמיים ובקסדות. כשג'יי. אר. אמר שהוא בדרך לחלץ חוגגים מהמסיבה ברעים, היה ברור שאני מצטרף אליו".

גם אתה היית ממוגן?

"לבשתי ג'ינס וחולצת טריקו, אבל לא עניין אותי כלום. קצת אחרי שיצאנו מאופקים, ראינו קטסטרופה. מכוניות שרופות, גופות בצידי הכביש ורוכבי אופניים ירויים. הייתי כל כך חדור מטרה, עד שלא קלטתי שמדובר באירוע רב־זירתי. באחד מהצמתים אספנו קצין מג"ב, רפ"ק שחף אהרון, שיצא מהבית כדי להילחם. מאחר שלא היה מקום, הוא עלה לחלק האחורי הפתוח של הקרקל. קצת אחרי שחלפנו על פני קיבוץ רעים, נתקלנו במחבל שעמד ליד טנדר לבן. ג'יי. אר. ישב מקדימה ואמר לדוד, שנהג בג'יפ, לדרוס אותו ולמחוץ אותו כנגד הטנדר. מעוצמת המכה הקרקל זז מעט הצידה והחליק לתעלה בצד הכביש.

"בתוך שנייה היינו בתוך מלכודת ירי. עוצמת האש היתה מטורפת. עשרות מחבלים ירו לכיוון שלנו וזרקו רימונים מהגבעה מעלינו. החלטנו לחתור למגע עם מה שיש לנו. ידענו גם שעדיף לצאת החוצה, כי זה עניין של שניות עד שיירו אר.פי.ג'י והג'יפ יתרומם באוויר. אני חושב שהייתי הראשון שנפגע מכדור בירך ומרסיסים של רימון. הפגיעה היתה קרובה לעורק המרכזי והכל התמלא בדם. הרגל בערה ולא יכולתי לדרוך עליה. בזמן שאני עם אקדח ביד אחת ומנסה לחסום את הפצעים ביד השנייה, דוד נפגע בידו מהירי. ג'יי. אר. יצא אל הכביש, בניסיון לחסל מחבלים שהיו ממול, אבל הוא נורה מול עיניי. זה היה שטח השמדה".

שלושה מתוך ששת השוטרים עמדו עכשיו לבדם מול לפחות 30 מחבלים. "שחף, עמירם וניקו ירו לכל הכיוונים. שמעתי את שחף מבקש בטלפון עזרה מכוח מג"ב שהיה 500 מטר מאחורינו, אבל גם הם נלחמו ולא הצליחו להתקרב אלינו. בתוך פחות מדקה גם שחף חטף כדור בירך וראיתי שהמחבלים מתחילים לסגור עלינו. דיממתי בכמויות, לא ידעתי אם אצליח לצאת מהתופת הזו בחיים. חשבתי על עמית וקיוויתי שהוא במצב טוב ממני.

"פתאום ראיתי את ניקו ניגש לטנדר של המחבלים, מניע אותו ומקרב אותו לכיוון שלנו. עמירם משך אותי מהקרקל ושם אותי, את שחף ואת דוד מאחור. מכיוון שלא היה מקום, הוא היה עם חצי גוף תחתון מחוץ לרכב. ואז נחתה עלינו עוד מכת אש מטורפת. עמירם נפגע מהכדורים בגב. ניקו המשיך בנסיעה מהירה לכיוון צומת רעים, ושם נגלה אלינו טנק. נשמנו לרווחה, אבל התברר שהמחבלים הרגו את כל הצוות ושרפו את פנים הטנק".

לא חששתם לנסוע בטנדר שנכנס מעזה, כשכוחות ישראליים נמצאים מסביב?

"אכן קרקל משטרתי ירה עלינו והצעתי להיכנס לבסיס של אוגדת עזה ברעים, אלא שגם שם היו עשרות מחבלים. הרגשתי מסוחרר משום שאיבדתי המון דם. כולנו נפצענו חוץ מניקו, שחיפש מחסה. הטנדר התחיל להתחמם מיריות שפגעו במנוע וירדנו מהכביש לשטח פתוח. לא היו שם מיגונית, גבעה או אפילו סלעים, אז התחבאנו מאחורי הטנדר. עמירם היה פצוע קשה ורציתי לסייע. הורדתי את החולצה, עשיתי לעצמי חוסם עורקים ובשתי הידיים חסמתי את הפצעים שלו. שבועיים אחר כך לא הצלחתי להוריד את הדם הקרוש שהצטבר מתחת לציפורניים. למרות שלא הכרנו לפני כן, עמירם ביקש שאעביר מסר פרידה לאשתו. למרבה המזל לא היה בזה צורך".

בזמן שדורון עודד את עמירם וביקש ממנו להחזיק מעמד, הוא שמע רעש חזק מעליו. "מסוק קרב של חיל האוויר ראה את הטנדר הלבן והיה בטוח שאנחנו מחבלים", הוא ממשיך לתאר. "ידענו שצריך להתרחק, כדי שלא יירה עלינו, אבל היינו שבורים. ניקו, שהיה היחיד במדים, גילה תושייה. הוא זז הצידה, ירד על הברכיים, שם את האקדח על החול והצביע על תג הכתף של המשטרה. המסוק חג מעלינו עוד קצת, כנראה הטייס רצה לוודא, ואז ראינו אותו פונה מזרחה ויורה לכיוון עזה".

כמה זמן נשארתם במצב הזה?

"אחרי שעה וחצי, בלי מים או הגנה, כוח מג"ב חילץ אותנו בג'יפ ממוגן. הלוחמים ירדו לשטח ועקפו את הכביש עם המחבלים. הם לקחו אותי לאופקים ומשם עליתי על אמבולנס לסורוקה. לקחתי מהנהג את הנייד והתקשרתי לעומר. היא וג'ני לא ידעו מה עבר עלי. שאלתי על עמית והן אמרו שהכל בסדר איתו, שהוא התחבא מאחורי ערימת חציר ואחר כך צעד עם קבוצת מבלים ליישוב פטיש. נשמתי לרווחה.

"כשהגענו לבית החולים הייתי בשוק. היה בלאגן, מלא פצועים. חבשו אותי וקיבלתי מורפיום. המתנתי לניתוח עד הלילה, אבל הכניסו לפניי אנשים שהיו במצב קריטי. בגלל העומס פינו אותי לאסף הרופא, כשהקליע נותר בזמן הזה בתוך הרגל. הרופאים שם בדקו אותי ואמרו שאין טעם לנתח, כי הכדור נמצא ליד העורק ובאזור של רקמות עדינות. שלושה ימים אחר כך שחררו אותי בגלל הסכנה מווירוסים ליד פצעים פתוחים והמשכתי את הטיפול בבית".

"התבגר לנו ביום אחד"

את דרכו במשטרה החל דורון לפני 31 שנה כשוטר יס"מ. הוא יצא לקורס קצינים, וב־2006 שימש קצין הנוער של משטרת באר שבע. הוא שירת בימ"ר נגב, ניהל את החקירות נגד ראש ארגון הפשיעה ניבי זגורי והשתתף בגיוס עד המדינה נגדו, טל קורקוס. ב־2014 שימש קצין חקירות ומודיעין של תחנת באר שבע, ולאחר מכן כיהן כראש אגף חקירות ומודיעין במרחב לכיש. ב־2020 פענחו חוקריו את פרשת האונס הקבוצתי במלון באילת, שבה ארבעה גברים אנסו בת 16 שהיתה במצב של שכרות. את תפקידו הנוכחי כמפקד ימ"ר לכיש החל לפני כשנה, בנובמבר 2022.

באותם ימים שהה ערן במכינה קדם־צבאית בצפון, לאחר שסיים את התיכון בכיתת נחשון למנהיגות ולמצוינות. "מגיל 16 הוא רצה רק גולני, למרות שאני שירתּי בגבעתי ועמית בקרקל", מחייך דורון. "הוא השתתף בכמה קבוצות הכנה לקראת הגיוס לצה"ל, ידע מה הוא רוצה והיה ממוקד מטרה. להכנה הלך שני קילומטר ברגל עם תרמיל שבתוכו אבנים, וגם אחרי האימון חזר הביתה ברגל. מגיל צעיר היתה לו מחברת שבה ציין מהן המטרות שלו לחיים. הוא רצה להיות לוחם עבור המשפחה, החברים והמדינה, וכתב שחשוב לו לצאת לקצונה ולהמשיך לקריירה צבאית. הוא בחר לבד את המכינה, הכיר שם את החברה שלו, אגם, והגשים את החלום להיות לוחם".

ג'ני: "בכיתה ז' ערן הצטרף לפרויקט של שביל ישראל, שבו בני נוער מטיילים בכל פעם במקטע אחר, וכך הכיר את הארץ. הוא היה ילד של נתינה שהתנדב בכלבייה. לפני הגיוס הוא חתך את התלתלים הזהובים שלו ותרם את השיער לחולות סרטן"

ג'ני: "בכיתה ז' ערן הצטרף לפרויקט של שביל ישראל, שבו בני נוער מטיילים בכל פעם במקטע אחר, וכך הכיר את הארץ. הוא היה ילד של נתינה שהתנדב בכלבייה ולמד אילוף כלבים. לפני הגיוס הוא חתך את התלתלים הזהובים שלו ותרם את השיער לחולות סרטן".

ערן התגייס במארס 2023 לגדוד 51 וסיים טירונות ואת האימון המתקדם כלוחם וכחובש קרבי. מסע הכומתה המסיים נקבע ל־26 באוקטובר, היום שבו החל התמרון הקרקעי בעזה.

נכחתם בטקס הסיום?

דורון: "הענקת הכומתה התקיימה בבית הספר שלו, 'עמל אמירים', וזה התגלה לנו במקרה. כשראה אותנו בטקס הוא היה נבוך, כי ביקשו מההורים לא להגיע. המ"מ שלו, ליאל חיו, חבש לו את הכומתה החומה. כמה שערן היה גאה".

זה היה אחד הימים המאושרים של המשפחה. עמית שרד את הפסטיבל, דורון ניצל מהתופת וערן הגשים את חלומו לשרת בגולני. "הייתי אמורה להיות הכי שמחה שבעולם, אבל זה לא היה ככה", אומרת ג'ני. "בלב אמרתי תודה לאלוקים על זה שפינק אותי ונתן לי שני ניסים, אבל חששתי שהמחסנית הזו אוזלת. ביקשתי מהשם שאם ערן אמור ללכת, שייקח אותי במקומו".

דורון: "שום דבר לא ימלא לנו את החלל שערן הותיר. בשבוע שעבר היינו בביקור משפחות שכולות אצל נשיא המדינה, ואמרתי לו בציניות שפגשנו הכל מאז השבת השחורה, חוץ מחטוף. יש לנו ניצול מהנובה, פצוע והרוג בעזה"

הפעם האחרונה שבה דורון וג'ני ראו את ערן היתה ב־29 בנובמבר, כשבועיים לפני שנפל, בזמן שיצא להתרעננות בתל ערד. דורון, שהיה אז בעיצומו של השיקום בבית הלוחם בבאר שבע, מתקשה לדבר על אותו יום. הוא פותח את הטלפון ומציג סרטון מהמפגש. ערן נראה עייף מהלחימה ונבוך מהוריו, שמצלמים אותו בזמן שהוא אוכל כריך. הוא ביקש שיסיעו אותו לערד כדי לקנות מתנה ליום ההולדת של חברתו, שחל בסוף דצמבר. "לא אהבתי את זה שהוא קנה לה שרשרת חודש מראש ולפני שנכנס לעזה", אומר דורון. "זה רק הגביר את החששות שלי שאולי גם לו יש תחושה רעה".

ג'ני: "לא יכולנו להתנגח איתו או לומר לו שזה עלול להביא מזל רע, כי רצינו שיחזור לעזה בראש שקט. שמרתי את השרשרת בבית ונתתי אותה לאגם אחרי ההלוויה".

דורון: "כמה ימים לפני ההתרעננות הזו, ערן הגיע הביתה לסופ"ש. כל השבת חיבקתי אותו כאילו זו הפעם האחרונה. כמעט שברתי לו את הצלעות. כדי לא להדאיג אותי, הוא סיפר שיש להם המון שעות ללא מעש וקצת כעס עלינו. הוא אמר שאם נמשיך להיות לחוצים ככה, הוא יהיה מוטרד ולא ערני. הסתכלתי עליו וראיתי כמה הוא התבגר לנו ביום אחד".

"צעקתי להם ללכת"

צמד המילים "שכונת סג'עייה" מעורר חלחלה אצל כל לוחם ישראלי. האוזר נחשב לאחד ממעוזי ההתנגדות של חמאס ובמבצע צוק איתן אירע שם אסון הנגמ"ש שגבה את חייהם של שבעה לוחמי גולני, בהם אורון שאול, שגופתו נחטפה ולא הוחזרה עד היום.

כשדורון הבין שלשם מועדות פניו של ערן, החרדה לשלום בנו התעצמה. "ערן התקשר בנר ראשון של חנוכה ואמר שהוא חייב להיות בגזרה הזו כי הוא החובש היחיד", הוא אומר. "זה לא היה נכון, אבל הוא רצה שאעזוב אותו עם הפחדים שלי. חמישה ימים אחר כך, ב־12 בדצמבר, השתחרר עמית מהמילואים ובהחלטה ספונטנית נסענו להתאוורר לילה באילת עם הילדים. ב־20:33 בדקתי הודעות וראיתי שערן זמין בווטסאפ. לא הבנתי מדוע הוא לא מתקשר לעדכן אותנו שהכל בסדר. כתבתי לו 'ערני, אני רואה שהדלקת את הטלפון, תתקשר מתי שאתה יכול'. בדיעבד התברר שהוא לא ראה את ההודעה כי כבר לא היה בין החיים.

"בסביבות 03:20 בבוקר התעוררתי בבהלה. היה לי סיוט ולא זכרתי מה חלמתי. בדקתי באינטרנט וברשתות חברתיות כדי לראות אם קרה משהו חריג בעזה, אבל הכל נראה בסדר כי לא פרסמו עדיין שום דבר. בדיוק כשנרגעתי, נשמעה הדפיקה בדלת. חשבתי שזו טעות או שמישהו מהמלון מעיר אותנו כי היתה אזעקה ולא שמענו, אבל כשהנקישות נמשכו הסתכלתי דרך העינית וראיתי קצינים במדים. ליד המעלית עמד פרמדיק. אני מכיר את הנוהל אז סירבתי לפתוח את הדלת, ואחד מהקצינים כנראה שמע אותי וקרא לי. צעקתי להם ללכת, אבל ג'ני הכניסה אותם פנימה. היא היתה בהלם ושאלה אם הם מודיעים גם על פצועים".

ג'ני: "דורון תפס את החזה ונשבר. כולם בכו סביבי. הייתי בשוק. שאלתי את הקצינים אם הם בטוחים שבאו למשפחה הנכונה".

מתי נודע לכם כיצד ערן נפל?

"אספנו מידע מהחברים שלו והבנו שהם היו במשימת טיהור של שורת מבנים. המ"מ חיו היה בחוליה הראשונה שנכנסה לאחד מהבתים ונפגע בפיצוץ הראשון. ערן היה בחוץ ורץ לבדו פנימה כחובש. הוא הבחין שחיו נהרג, יצא החוצה כדי לדווח לשאר המפקדים, וחזר פנימה. ברגע הזה הוא נתקל במחבלים ונפצע, אבל הצליח להסתתר מאחורי גרם מדרגות ומשם עדכן את שאר הלוחמים שהיו אמורים להיכנס פנימה היכן נמצאים המחבלים. ברגע שהכוח השני נכנס למבנה אירע פיצוץ שני, שבו ערן נהרג. מאז אני לא מוצא שלווה ומנסה להתנחם בעובדה שהוא היה גיבור. הוא היה ילד, טירון, שרק רצה לשמור על החברים שלו".

למחרת נקבר ערן בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר שבע. ג'ני, סייעת בחינוך המיוחד, התעקשה להיפרד ממנו כשהוא בארון. בניגוד אליה, דורון היסס. "ערן היה שלם, אבל היו לו שריטות על הפנים", נשבר קולה. "נישקתי אותו, ליטפתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. כשדורון נכנס, סירבתי שיראה את הפנים של ערן. דורון הוא עמוד השדרה של הבית, לא רציתי שיתמוטט. לקחתי על עצמי את הנטל הזה".

דורון: "היום אני מתלבט אם זה היה נכון ואולי עשיתי טעות. רק החזקתי לערן את היד ושאלתי למה הוא עשה לנו את זה".

ג'ני: "ערן היה שלם, אבל היו לו שריטות על הפנים. נישקתי אותו, ליטפתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. כשדורון נכנס, סירבתי שיראה את הפנים של ערן. הוא עמוד השדרה של הבית, לא רציתי שיתמוטט. לקחתי על עצמי את הנטל הזה"

ההספד שנשא דורון על קברו של בנו לא הותיר עין אחת יבשה. "ערני שלי, אהוב ליבי. מענטש איפה שלא היית", קולו נשבר. "אנחנו מתקשים להאמין. אתה פרח שרק החל לצמוח, ילד עם מלא ערכים ואהבת המדינה. ב־7 באוקטובר היית בבית כמו קפיץ ורצית לצאת ללחימה. אמרתי 'ערן, תישאר, תשמור על אמא והמשפחה'. היה צריך להחזיק אותך. באותה שבת ארורה נסעתי כדי לחלץ את אחיך הגדול, עמית, ואני רוצה לבקש ממך סליחה, ערן, שאותך לא יכולתי להציל. לא יכולתי להציל אותך... באיזה עולם אנחנו חיים שאבא מספיד את בנו? אני גאה בך, ערני".

דורון: "תכננתי לסיים קדנציה בימ"ר, אבל עכשיו אני לא יודע. גם פיזית לא חזרתי לעצמי. הרגל עדיין חלשה ולא מתפקדת כרגיל, היא צריכה פיזיותרפיה, אבל הראש במקום אחר. איך אדם יכול להמשיך אחרי שאיבד את הבן שלו?"

"להנציח אותו"

בשבוע שעבר פתחו דורון וג'ני את הארגז עם חפציו ערן. בין המדים והדסקית מצאו פנקס מאובק, שבו תיאר מדי יום את הקרבות בסג'עייה. הוא כתב גם על אהבתו למדינה ועל חשיבותו של שביל ישראל. "זו הדרך שבה אני רוצה להנציח אותו", אומר דורון. "אני רוצה לעשות פרויקט עם משרד החינוך, כי ערן רצה שלכל ילד תהיה אפשרות לטייל במקטעים של שביל ישראל כדי שיכירו את המדינה ויתחברו אליה. ערן היה רוצה שזו תהיה מסורת".

בעוד פחות מחצי שנה תהפוך לסבא. היית רוצה שהנכד הראשון ייקרא על שמו של ערן?

"אין מצב", מתחלחל דורון. "ילד חדש, שם חדש. שום דבר לא ימלא לנו, ההורים, את החלל שערן הותיר. בשבוע שעבר היינו בביקור משפחות שכולות אצל נשיא המדינה, ואמרתי לו בציניות שפגשנו הכל מאז השבת השחורה, חוץ מחטוף. יש לנו ניצול מהנובה, פצוע והרוג בעזה".

"את יודעת", הוא לוחש, "המחשבה שערן נמצא היום מתחת לאדמה היא משהו שקשה לי לשאת. לפעמים אני חולם עליו, אבל לא על דברים שעשינו יחד אלא על העובדה שהוא קבור בחושך, בקור, לבד".