למה המדינה מתעללת במילואימניקים?

בן של חבר לומד רפואה בהונגריה. איך שהתחיל הבלגן, הוא עלה על מטוס, התגייס ומאז הוא בעזה, כבר שלושה חודשים. מבחינת ההונגרים הוא הפסיד את השנה. שלושה חודשים זה וואחד בור בחומר.

פנה הבחור, נדב שמו, אל המוסדות האחראים על לימודי רפואה בארץ, ובפיו בקשה - בתום המלחמה להמשיך את הלימודים כאן. הגיוני ביותר. נתת - קיבלת. קיבל תשובה: לצערנו זה לא אפשרי. כתב להם - אז לסכן את חיי בעזה זה בסדר, אבל לקבל העברה ללמוד בארץ לא? הבנתי את סדרי העדיפויות. השיב לו המשיב - אכן, כדאי לפתוח על זה במלחמה. גאון.

ככל שיותר מילואימניקים משתחררים, הם מגלים שהמילים היפות וחבילות השי המתוקות נשארות בעזה, אבל בשובם לארץ אותם דפוסים מבאסים של ביורוקרטיה נוקשה, של כללים לא מתאימים, פוגשים אותם ומוציאים להם את כל הרוח מהמפרש. השאלה העולה מידית - האם בשביל זה הקרבתי חודשים מחיי, סיכנתי את שלומי ושלום משפחתי, פגעתי בלימודיי ובעסקיי, עולה כניצני חיטה ירוקה בשדות הנגב. ועוד שאלה נשאלת - האם בתום המלחמה הזאת, כשכולם ישתחררו, אם בכלל, תהיה פה קבוצת אנשים עצומה שנתנו הכל וקיבלו בתמורה כלום.

יש מין כלל בישראל - אם אתה עושה משהו מכל הלב, ידפקו אותך. תשאלו עובדים ועובדות סוציאליים. אם אין לך ברירה מצפונית, ערכית, לאומית, מישהו יגזור עליך קופון. המערכת תזהה שיש לך דברים יותר חשובים מהכסף, ותעקוץ אותך. מחלה נוראה. אבל הפעם אלה לא המתמחים, לא המורים, לא הפסיכולוגים בשירות הציבורי, אלא כל האנשים היקרים האלה, כל הצדיקים שלא ידעו שהם כאלה, כל המתגייסים מהרגע להרגע, כל נוטשי המשרות, הקתדראות, המשפחות, כל אלה שבתוך יום החליפו קיום מחיים אזרחיים רגילים לחיי גבורה והקרבה בשער הגיהינום.

ואני מצפה שכל הדרכים מעזה בחזרה לישראל יצופו בשטיחים אדומים לחוזרים, ושצמד המילים –"חזרתי מעזה" או "בעלי חזר מעזה" יהיה מפתח קסמים שייקצר כל הליך מסובך, ויהפוך כל עקשנות שרירותית לנחמדות נדיבה, ושמשפחות המילואימניקים יקבלו ביד נדיבה סיוע מכל סוג אפשרי, כי ככה זה צריך להיות משני טעמים: 1. זה מוסרי ואנושי. 2. כי בקרוב הם עשויים להיות מגויסים שוב, ואם ידעו שאף אחד לא ישפה אותם על ההשקעה, ייתכן שיישארו בהונגריה, ויהיה להם לא נעים קצת, אבל הם לא יצאו עוד פעם פראיירים. לטיפול ממשלת המחדל.

סרטון

ראיתי סרטון מדהים. 3,000 גברים פלסטינים יושבים אזוקים בכיכר בעזה, בתחתונים. מצלמות מיוחדות מצלמות אותם. המצלמות האלה מתוכנתות לזהות את הפרצופים המכוערים של כל מי שהיו בהתקפה בשבעה. יש מאגר מידע עצום שהוקם מכל המצלמות שצילמו בזמן האירוע, מצלמות אבטחה של היישובים והמצלמות של התולעים עצמם. הפרצופים הוזנו למערכת שיודעת לזהות אחר כך את אותו נחות-אדם כשהיא פוגשת אותו שוב. והנה מפגש מקרי בכיכר. ולא צריך לחקור אחד אחד, ולא צריך לנחש ולשער. מצלמים את כולם בבת אחת, והמצלמה מסמנת מי השתתף בזוועות, ומי רק תמך בליבו.

הסטטיסטיקה מעניינת; מתוך שלושת האלפים, שישים זוהו בוודאות כמי שפלשו לנחל עוז, לשדרות, לכפר עזה, ועוד. הם הוצאו בפינצטה מכלל העצורים ושוגרו אל מתחמי החקירות, שם הם התחילו לזמר את שירת הנוח'בה. כל האחרים שוחררו. לא שמישהו חושב שהם חפים מפשע לגמרי, אבל איתם לא חייבים לגמור את החשבון ממש עכשיו.

והבעיה בכל מה שסיפרתי עד כאן היא שגם השישים האלה שנידוגו ברשת, שהצטרפו אל עוד מאות שכבר זוהו, עשויים להשתחרר ממש בקרוב, כשעסקת כולם תמורת כולם תתרחש. כל המופרעים, הסוטים, הפסיכופטים, הגללים של העולם האלה יחזרו להיות אנשים חופשיים, ומה הרעיון שלהם על בילוי החופש שלהם כבר הבנו.

לו הייתם מכתירים אותי במהלך מהיר לשליט הכל-יכול של הכול, הייתי מקים בתי משפט שדה לשפיטת בני הדומן האלה, וכל מי שיש תיעוד מצולם שלו עושה מה שעשה, יורשע במקום, ומשם לכיתת היורים. אין מוסרי יותר מזה. הרי לא ייתכן שבעוד כמה חודשים נראה אותם מנופפים בידיים שעשו מה שעשו מבעד לסורגי האוטובוס. זה לא יכול לקרות. לכן בני השטן האלה יובלו אל מותם. איך זה יעבוד אני משאיר לדמיון היצירתי שלכם. אני יודע שיש רבים בעמישראל שהיו שמחים ללחוץ על ההדק, גם אני בתוכם, אבל יש בעיניי טעם לעקר את התהליך מרגשות, לעשותו תעשייתי, ענייני. ככה זה, לך תתווכח עם התהליך.

בן יחיד

יש לי משהו לא פופולרי להגיד. ליבי קורס אל תוך עצמו עם כל ידיעה על חלל נוסף, לא משנה מי. יש לי מדרג פנימי לצער, בוודאי שחללים שמשאירים ילדים ליתמות מרסקים אותי, אבל יותר מכולם - בנים יחידים. הנה השבוע נפל מירון משה גרש, בן יחיד מפתח תקווה. ועכשיו מגיעה האמירה - צה"ל חייב להפסיק מיד לגייס בנים יחידים לקרבי. לא משנה כמה יתחננו, לא משנה אם ההורים יסכימו, או יתחזו למסכימים, יש מחירים שאי אפשר לשלם, וילד יחיד להוריו זה האחד יותר מדי הזה.

מי לא מכיר את מערכת הלחצים הקשה שמפעילים בנים יחידים על הוריהם לחתום? זה קורה גם במשפחות שכולות. לא מכיר הרבה הורים שמצליחים לעמוד מול מערכת הלחצים של ילדיהם, גם בנושאים פחות קריטיים, כמו הוצאת רישיון לאופנוע למשל. להורה נדמה שאם יתמיד בסירובו גם יהרוס לילד שלו את החיים וגם יקלקל את היחסים אתו לתמיד. ועם ילד יחיד להרוס יחסים זה נורא כמעט כמו לאבד אותו בקרב או בכביש.

לא ברור לי למה צה"ל לא קיבל את ההחלטה המוסרית המתבקשת מאליה. אין שירות מסכן חיים לילדים יחידים, או למשפחות שכבר שילמו את המחיר קודם. אין - וזהו. לא יעזור מכתב, לא תעזור חתימה, לא יעזור רמטכ"ל, לא יעזור בית משפט עליון. חוק יסוד השירות הצבאי סעיף 4 א' - לא ישרת אדם שאין לו אחים, או שמי מאחיו נהרג בשירות בצה"ל, בתפקיד שיש בו סיכוי להיהרג בקרב. זהו. נסגר הסיפור.

מביקוריי בבתי משפחות שכולות במלחמה הרעבתנית לדם אדם הזאת אני רואה - נכון, כל חייל עולם ומלואו, כל אובדן, גם במשפחה ברוכת צאצאים, היא כאב חותך, אבל כשההורים לא נשארים לבד בעולם, יש ריכוך למכה. ההורים לבנים יחידים, מבחירה לא מוצלחת או מכורח, עשויים לא לקום מהמכה הזאת.

תגידו - מה אשם בן יחיד ביחידותו? האם כל חייו הוא צריך לחיות בהגבלות ומחסומים כדי שלא תיפול שערה משערות ראשו, ותצער את הוריו? אולי גם לטיול הגדול לדרום אמריקה ייאסר עליו לצאת? אולי גם לערב דיסקו, כי נדקרים שם אנשים? ואשיב לכם - שנים של הקזת דם לפנינו. שנים של שלטון צבאי בעזה, התקוממויות בגדה, מלחמת התשה בצפון. מחיר גבוה בדם הבנים עוד ישולם. שלפחות המשפחות הקטנות, אלה שכל עולמם תלוי ביחיד הזה, יקבלו סיכוי מועדף לא לחטוף.

ושנזכה לשלום עולמי מחר. אמן.

avrigilad@gmail.com