"חברות מקדשות איזון בית־עבודה, אבל מצפות לזמינות מסביב לשעון; דווקא עכשיו - תציבו גבולות"

העננים הלבנים ששייטו בשמי קליפורניה התכולים הביאו עימם משב רוח אופטימי בשיאה של עונת החורף. עבור הסופר והמרצה גרג מקיואן היה זה כמעט סמלי: שעות לפני שפרץ לו האביב הזמני, נולדה בתו. הוא שהה עם אשתו בבית החולים וחש מאושר. אלא שאחד הימים המשמחים בחייו הפך ליום מתוח, מלחיץ ומלא חרדה. בזמן שבתו נחה בזרועות אשתו - הוא שוחח בטלפון הנייד, ענה לאימיילים והרגיש דחיפות לצאת מבית החולים כדי להשתתף בפגישה עם לקוח.

רק כמה ימים קודם לכן, משחזר מקיואן, כתב לו קולגה "להביא ילד לעולם ביום שישי בשעות הצהריים זה רעיון לא טוב", כי בדיוק אז יהיו זקוקים לו לפגישה עם לקוח. "קיוויתי שהוא התבדח", משחזר מקיואן, "אבל עדיין הרגשתי לחץ להשתתף בפגישה".

הגעת לפגישה ההיא?

"אני מתבייש להגיד שכן. ניסיתי לרצות את האנשים בעבודה, ובכך פגעתי במשפחה שלי. בסוף לא יצא שום דבר מאותה פגישה".

האירוע המכונן הזה הביא את מקיואן להתחיל במה שלימים הפך לתנועה עולמית נגד התרבות הארגונית, שמעמיסה יותר מטלות משניתן לבצע, ובכך פוגעת בזמן הפנאי ובאיכות החיים של העובדים. ברב־המכר שכתב, "רק מה שחשוב" (הוצאת מטר), שכבר מכר מיליוני עותקים ברחבי העולם, הוא מסביר כיצד להשיג יותר בפחות זמן, איך לסנן רעשים מיותרים ולחדד מטרות, וכפי שלמד על בשרו - לדעת מתי לומר "לא".

"אם לא אקבע בעצמי את סדרי העדיפויות שלי, מישהו אחר יקבע אותם עבורי", הוא מסביר לי בשיחת וידאו טרנס־אטלנטית ממקום מושבו במנלו פארק, קליפורניה, בעודו צועד על הליכון במהלך כל שיחתנו. בכלל, עושה רושם שמקיואן מנסה לנצל את זמנו באדיקות.

הוא פותח את הבוקר בהתעמלות עם אשתו, ולאחר מכן סועד ארוחת בוקר עם אשתו וילדיו. את שלוש השעות שלאחר מכן הוא מקדיש לכתיבה. בצהריים הוא שוב מנסה לאכול עם משפחתו, ושעות אחר הצהריים מוקדשות להקלטת הפודקאסט שלו "What's Essential". "אלה בעצם הרבה טקסים שאני משתדל לשלב במהלך היומיום שלי, כדי לאפשר לי לעשות את הדברים שבאמת חשובים עבורי. שני בערב, למשל, מוקדש למשפחה".

אנשים רוצים להתקדם בעבודה, לנהל חיי משפחה ולהספיק להגיע לתחביבים שלהם. תעדוף הוא משימה מורכבת.

"בעולם שאנחנו חיים בו - לגורמים מעטים יש כוח אדיר, בשעה שלגורמים רבים אין כמעט כוח. כפועל יוצא מכך, אני חושב שכדאי לחשוב על השאלה הבאה: מהו הדבר היחיד שאם אעשה אותו בעקביות, ובסופו של דבר אצליח בו מאוד, הוא יאפשר לי להשיג את כל שאר הדברים שאני רוצה לאורך זמן?"

שאלה טובה, וקשה למדי.

"ונדרש היגיון משולב ברגש כדי לענות עליה. כלומר, זה לא רק תרגיל אינטלקטואלי, שבסופו נבין מה ייתן לנו את ההחזר הגבוה ביותר על ההשקעה והמאמץ. יש פה גם אלמנט של סיפוק רגשי. בקבלת ההחלטה נדרשת בהירות מסוימת. קשה להגיע לבהירות הזאת, אבל כשמגיעים אליה - הערך שלה לא יסולא בפז".

הבהירות שלך יצרה בחירה ברורה - אתה משקיע זמן רב במשפחה. האירוע ההוא מהלידה נצרב בך?

"יכול להיות. אפשר לחשוב על זה במונחים של מי יהיה לידך כשתהיה על ערש דווי. זו כנראה קבוצה קטנה של אנשים, לרוב המשפחה והחברים הקרובים. כך יוצא שחלק קטן מהקשרים שלנו יוצרים את רוב ההשפעה על חיינו. יש אנשים עם מאות ואלפי חברים ברשתות, אבל הם לא משמעותיים כמו הקבוצה הקטנה שמלווה אותנו. לכן אני מנסה גם לקחת את ילדיי ואת בני משפחתי לרוב נסיעות העבודה שלי. זו נסיעה מושלמת לבלות זמן אחד על אחד. במקום להעביר זמן במלון בחו"ל אחרי העבודה, אני מבלה זמן עם אהוביי".

"הכרת תודה רדיקלית היא בעיניי חלק מהדנ"א הישראלי, וזו הסיבה לכך שהעם היהודי שרד בצורה מדהימה לאורך ההיסטוריה. מי שתמיד ינסו להבין את הדברים מנקודת מבט של 'דברים לא קורים לנו, אלא קורים עבורנו' - לעולם לא יובסו"

מצב של הגדרה מחדש

מקיואן, בן 46, נולד בלונדון, נשוי ואב לשלוש בנות ולבן בני 21-14. הוא בוגר אוניברסיטת סטנפורד, ובעברו נבחר למנהיג עולמי צעיר בפורום הכלכלי העולמי. כיום הוא מנכ"ל חברת "THIS, Inc" בעמק הסיליקון, העוסקת במנהיגות ובאסטרטגיה.

במסגרת עבודתו מקיואן ייעץ והעביר סדנאות לשלל חברות, ובהן אפל, גוגל, לינקדאין ופייסבוק, וכנראה לא בכדי: בספרו הוא מזכיר את הסופר ג'ים קולינס, שכתב כי חברות גדולות נוטות ל"מרדף פרוע אחר עוד ועוד הצלחות", המביא גם לנפילתן. אני שואל את מקיואן, אם כן, מדוע המרדף וההתפזרות שבעקבותיו הם כה נפוצים. התפזרות שעשויה להביא להצלחות - אך גם לכישלונות מפוארים.

מקיואן טוען: "יותר מדי אפשרויות גרמו לנו לאבד את היכולת לסנן את המיותר ולהתמקד באפשרויות החשובות ביותר עבורנו. ככל שאנחנו נאלצים לבחור מבין יותר אפשרויות, כך איכות הבחירה שלנו יורדת".

זה קשור לרעיון המודרני, שלפיו כל העושר בעולם יכול להיות שלנו.

"המיתוס הזה חלחל כנראה למוחו של כל אדם שחי כיום. זה מביא לכך שבני האדם לחוצים ומנסים לדחוס עוד פעילויות לחייהם העמוסים. וזה בא לידי ביטוי בחברות שמקדשות איזון בית־עבודה, אבל מצפות לזמינות מסביב לשעון. כשאנחנו מנסים לעשות הכל, אנחנו מתפשרים ומאבדים קשר עם מה שחשוב ומשמעותי עבורנו. דווקא במלחמה - תציבו גבולות".

ואכן, דווקא בזמן מלחמה הדברים שאומר מקיואן חשובים מתמיד. כשאנחנו במתח בלתי פוסק, מנסים לווסת את האנרגיה הנפשית שלנו בין צפייה בחדשות, עבודה ומשפחה - נראה כי הנפש של הישראלי הממוצע תשושה.

כשהמלחמה עולה בשיחתנו, מקיואן בוחר את המילים בקפידה, חושב ארוכות על שאלותיי תוך שהוא עוצם עיניו, מנסה להיות זהיר ורגיש. כנכד לסב יהודי, נראה שאירועי 7 באוקטובר חדרו לליבו והותירו בו רושם עז. מדי פעם הוא מנסה להבין טוב יותר את המצב בישראל ושואל על הלך הרוח במדינה, עד כמה המלחמה הנוכחית היא מלחמה בסדר גודל היסטורי. "אני מרגיש מאוד מחובר אליכם בתקופה הזאת", הוא אומר, "אני מבין שישראל נמצאת כרגע במצב קצה, מצב של הגדרה מחדש".

יש שיגדירו זאת איום קיומי במובנים מסוימים.

"אלה המילים שחיפשתי. זה לא משנה אם בהתקפה היה איום קיומי פיזי על ישראל, משום שהתחושה היא של איום קיומי. אנשים חיים את חייהם, ויש בהם חלק שתמיד ער לתחושה הזאת. זה לא פשוט לחיות כך".

ובמצב הזה, אנשים צריכים להקצות משאבים גם להתנהלות יומיומית, הן בעבודה והן מחוצה לה.

"אני חושב שמאוד קשה להתמקד כך בתחומים אחרים. הטראומה והכאב הם בלתי נגמרים, ולא פלא שאנחנו עדים לעלייה בהתמכרויות למיניהן בישראל. כשמתרחש הבלתי נתפס, אנשים רוצים להקהות את הכאב, קשה להם לכוון את עצמם אל עבר העתיד או להישאר בהווה".

"בעת מלחמה חשוב לשאול מה עומד בראש סדר העדיפויות שלנו. אגב, לפעמים לא נרצה לעשות כלום, וזה בסדר, אבל גם אז - עלינו לדאוג לבריאות שלנו, לישון מספיק. ככלל, חשוב לייצר תוכנית שתהווה עוגן, עם מטרות קטנות שחשובות לנו"

מקיואן טוען שדווקא בתקופה קשה ומורכבת של מלחמה התמקדות במהות עשויה לסייע. "זה הזמן, בוודאי בשעת מלחמה, לוותר על המיותר ולחתור לעיקר. לשאול את עצמנו איך מתמודדים כשהגרוע מכל קורה, ואילו דברים אנחנו צריכים לשנות לנוכח המציאות.

"חשוב גם לתעדף, לשאול מה עומד בראש סדר העדיפויות שלנו. אגב, לפעמים לא נרצה לעשות כלום, וזה בסדר. אבל גם כשאנשים לא עושים דבר - עליהם לדאוג לבריאות שלהם, לישון מספיק כדי שיוכלו לתפקד, להמשיך לנסות לייצר סביבה בטוחה להם ולקרוביהם. ככלל, חשוב לייצר תוכנית שתהווה עוגן, יציבות, עם מטרות קטנות שחשובות לאדם. היא יכולה להיות גם קצרת־טווח. מי שרוצים יכולים לכוון לכמה שבועות קדימה, אבל כמובן - יש מי שיעדיפו לכוון לכמה שעות או ימים קדימה, וזה הגיוני ולגיטימי. התוכנית היא גמישה ומשתנה בהתאם להתרחשויות".

הדברים שאתה אומר הם חשובים מבחינה פסיכולוגית ומסייעים להרים את הראש מעל לפני המים, לשרוד ואף לתפקד.

"זו המטרה. ויש עוד דבר: אני מכנה אותו 'הכרת תודה רדיקלית'. כשבתי היתה בת 14 היא חלתה במחלה נוירולוגית וניצבה במצב מסכן חיים. הרופאים התקשו לאבחן, ובעיצומו של הסבל הזה למדתי שכל מה שלימדו אותי על הכרת תודה היה שגוי. כולם חושבים שהכרת תודה נועדה להעריך את הדברים הטובים בחיינו. אבל זו לא הכרת תודה, ודאי שלא רדיקלית. הכרת תודה רדיקלית היא על כל דבר שקורה לנו בחיים.

"כשאנחנו אסירי תודה גם על הטראומות של חיינו, על הדברים הנוראים שבחיינו, זה מעשה של אמונה שלמה, ונדרשת לכך משמעת מסוימת. משמעת ואמונה. כך אנחנו פותחים את עצמנו לאפשרות שדברים לא רק 'קורים לנו', אלא מתרחשים עבורנו. זו נקודת מבט שמסייעת בהתמודדות עם טראומה, ושעשויה להעביר אותנו ממצב של פחד וסבל למצב של תפקוד.

"מי שתמיד ינסו להבין את הדברים מנקודת מבט של 'דברים לא קורים לנו, אלא קורים עבורנו' - לעולם לא יובסו. זה כמובן לא דבר פשוט, ודורש משמעת ותרגול, הן באירועים קטנים וחסרי חשיבות והן באירועים גדולים ומשמעותיים".

כשחשבת על הכרת תודה רדיקלית, ראיתי שאתה עוצם עיניים ומתרכז. מה עלה בראשך?

"נזכרתי בישראל, כי הכרת תודה רדיקלית היא בעיניי חלק מהדנ"א הישראלי, וזו הסיבה לכך שהעם היהודי שרד בצורה מדהימה לאורך ההיסטוריה. הובילו אתכם לשעבוד, להרג - ושרדתם. זו צורה עמוקה של הכרת תודה רדיקלית".

משל הנזיר והתא האפל

לצד הכרת התודה הרדיקלית, מקיואן סבור שבעיתות שגרה, ובעיקר בזמן מלחמה - התמקדות, יצירת סדרי עדיפויות, וגם ויתור על משימות פחות חשובות חייבים לעמוד לנגד עינינו. אז איך מתמקדים? מקיואן טוען שקיימות בתודעתנו שלוש הנחות יסוד שעלינו לערער עליהן: "'אני חייב', 'הכל חשוב ודחוף' ו'אני יכול לעשות את שניהם יחדיו'. הנחות היסוד האלה הן מסוכנות, ומרחיקות אותנו מהתמקדות", הוא אומר.

אילו הנחות יסוד אלטרנטיביות יכולות להחליף אותן?

"אפשר להחליפן בשלוש אמיתות בסיסיות: 'אני בוחר', 'רק דברים מעטים חשובים באמת' ו'אני יכול לעשות כל דבר, אבל לא את כל הדברים יחדיו'. אלה אמיתות שמעוררות אותנו מתרדמת ההתפזרות, ושמאפשרות לנו לחתור אל החשוב לנו באמת, וכך גם לייצר ערך גדול יותר.

"בספר אני מציע לחשוב על ארון בגדים לא מסודר. כשאנחנו לא משקיעים מאמץ מודע לסדר את ארון הבגדים ולשמור עליו מסודר, הוא הופך למבולגן ולא יעיל. בדיוק כמו ארון בגדים לא פונקציונלי, גם החיים שלנו הופכים לעמוסים עקב מחויבויות שמצטברות, ושלא בהכרח מיטיבות איתנו. כמה פעמים אנשים שואלים את עצמם אם מה שהם עושים מניב את הערך הגדול ביותר האפשרי לקראת הגשמת המטרה שלהם?"

כנראה לא מספיק.

"גם בזמנים קיצוניים, ההחלטות שלנו צריכות לעמוד למבחן קיצוני. זו טכניקה שלמדתי מהרצאת TED של איש העסקים דרק סיברס. אם אתם משוכנעים לחלוטין שאתם מעוניינים לעשות משהו מסוים - תאמרו 'כן' בעוצמה ובקול. אם יש לכם אפילו ספק קל, תאמרו 'לא'. ראיתי פעם ציוץ בכיר של מנהל בטוויטר, שאמר: אם התשובה אינה 'כן' מוחלט - עליה להיות 'לא'".

"בעולם שלנו לגורמים מעטים יש כוח אדיר ולגורמים רבים אין כמעט כוח. לכן כדאי לחשוב על השאלה הבאה: מהו הדבר היחיד שאם אעשה בעקביות ואצליח בו מאוד, הוא זה שיאפשר לי להשיג את כל שאר הדברים שארצה לאורך זמן?"

כדי להגיע להחלטה, מקיואן מציע דרך מעניינת לקבלת בהירות ומיקוד, שבה משתמשים במכון העיצוב באוניברסיטת סטנפורד. "הם קוראים לו 'התא האפל'", מסביר מקיואן. "זה למעשה חדר קטן הממוקם בפינה נסתרת בקומת הקרקע, שיכול להכיל עד שלושה אנשים. אין שם חלונות, הוא חסין רעשים ומונע כל הסחת דעת. הסופרים סקוט דורלי וסקוט ויטהופט טוענים שזה אפילו לא 'לואו־טק', אלא 'נו־טק', כלומר אפס טכנולוגיה".

אבל לרובנו אין תא אפל בבית. איך מגיעים לבהירות ולמיקוד בתנאים בסיסיים יותר?

"אפשר לנסות למצוא מקום שקט. אני אמנם מאמין גדול בטכנולוגיה, ועושה בה שימוש, אבל כשאני מנסה להשיג בהירות אני משתמש בדף ובעט. זה מאפשר לי פתח למצב הרהורי. זה יעיל, משום שלא אחת אנחנו נאבקים בין רעיונות פנימיים שיש לנו. בזמן ההרהור שווה להקשיב למילים שעולות במוחנו. זה מזכיר לי את סוקרטס, שאמר שכל חייו היה איתו 'שד' מסוים, או קול שליווה אותו, אם תרצה, שתמיד אמר לו מה לא לעשות. כך הלך סוקרטס בדרך הנכונה - הוא הקשיב לקול הפנימי.

"מעבר לכך, כשכתבתי את הספר הנוכחי יצרתי לי סביבה שקטה. חסמתי ביומן שמונה שעות ביום, מ־5:00 בבוקר עד 13:00 בצהריים, חמישה ימים בשבוע. את השעות הללו הקדשתי אך ורק לכתיבה, ונטרלתי כל הסחת דעת אחרת - טלפונים, פגישות, אימיילים.

"השארתי הודעת תגובה אוטומטית למיילים נכנסים, שבה כתבתי שאני ב'מצב נזיר' עד שאשלים את כתיבת הספר. זה העניק לי כמות עצומה של חופש, שאפשרה לי להשלים את כתיבת הספר בקצב מהיר יותר".

"גם בזמני קיצון, על החלטות לעמוד למבחן קיצוני. אם אתם משוכנעים שתרצו לעשות משהו מסוים, תאמרו 'כן' בעוצמה. אם יש לכם ספק קל, תאמרו 'לא'. מנהל בכיר בטוויטר אמר פעם: אם התשובה אינה 'כן' מוחלט - היא 'לא'"

מקיואן מסביר שההתנתקות הזאת, שלא חייבת לשרת רק צורכי עבודה, אלא נועדה גם להרצת מחשבות אקראיות, ללא סדר, היא מנת חלקם של לא מעט מנהלים בכירים.

"ג'ף ווינר, מנכ"ל לינקדאין, נועל ביומן שלו פרק זמן של עד שעתיים בכל יום. הוא מחלק את השעתיים הללו לפרקי זמן של חצי שעה, אך הוא לא משלב בהם שום משימה. בזמן הזה הוא נטען מחדש מבחינה רגשית, וזה מה שמאפשר לו, כשצריך, לשנות פאזה ממנהל פותר בעיות - למנהיג ולמאמן עסקי". הדברים האלה, מדגיש מקיואן, נכונים בעיתות שגרה ובוודאי בזמן משבר - אישי, חברתי, לאומי.

"עבור ג'ף", ממשיך מקיואן, "יצירת מרחב שקט היא חלק מפילוסופיית חיים רחבה יותר, משום שג'ף חווה את השפעת המרדף הפראי אחר עוד ועוד הישגים - הן על ארגונים והן על חייהם של מנהלים אחרים בסביבתו".

אגב, גם ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, מקפיד לקחת לעיתים קרובות שבוע הפסקה מעבודתו כדי לחשוב ולקרוא, ועשה זאת גם בתקופות שבהן היה מנכ"ל עסוק והתמודד עם לא מעט משברים. אני אומר למקיואן שאני מתקשה לראות את יישום משנתו של גייטס בזמן המלחמה שאנחנו חווים בישראל.

"לא חייבים להקצות לכך שבוע", הוא מסייג. "אני קורא יצירת ספרות קלאסית כלשהי ב־20 הדקות הראשונות של כל יום. זה מעניק לי תחושת מיקוד לשארית היום ומרחיב את הפרספקטיבה שלי על העולם. גם חמש דקות של קריאה ומיקוד יעשו את ההבדל".

תרופה לבדידות

מציאת המקום השקט והתחברות לקול הפנימי הן חשובות, אבל במינון, כל עוד נשמרים במקביל קשרים חברתיים, מה שבתקופה הנוכחית אינו מובן מאליו: בסמוך למלחמה העידו אנשי מקצוע רבים על מגיפת בדידות הפושה בישראל, שמובילה לתחלואה נפשית נוספת, וגם לתחלואה גופנית.

אבל דווקא בעניין הזה למקיואן יש תובנה מפתיעה למדי מפרספקטיבה עסקית, אך רלוונטית: "99 אחוז מהנטוורקינג, והקשרים בפרט, הם כנראה בזבוז זמן. כתבתי על זה ל'מגזין הניהול של הרווארד'. המאמר התבסס על אדם שהכרתי בדאבוס, שהיה אמן של קשרים עם אנשים. הוא פשוט פעל לפי נורמות וכללים שונים מכל מה שהכרתי.

"באירועי נטוורקינג רוב האנשים תמיד מסתכלים מעבר לכתף ומנסים לראות עם מי עוד אפשר לדבר. אז הם ייצרו 50 קשרים, אבל למעשה לא באמת ייצרו קשר משמעותי אחד. לדבריו, במהלך כנס תמיד יש לדבר עם אדם אחד, להיות מושקע בו וליהנות מכך. הוא גם טוען שרוב האנשים מנסים להיראות מרשימים ומקצועיים ולהגיד את כל הדברים הנכונים. אז למשנתו - מדובר בזיוף, ואף אחד לא באמת רוצה לנהל שיחה מזויפת.

"כלומר, אנשים מנסים להיראות ולהישמע נכון, ובסוף הם נראים כמו כולם ולמעשה נשכחים לחלוטין. הוא מעדיף לעשות רושם ראשוני רע, ולתת לאנשים לגלות אותו עם הזמן. מחקר שקראתי לפני כמה שנים מצא שאנחנו בונים קשרים חזקים יותר לאורך זמן עם אנשים שלא בהכרח חיבבו אותנו מייד. אז האופן שבו הוא פועל באירועי נטוורקינג הוא הפוך מכך. אם יש בו צדדים מאוד אותנטיים, אפילו קצת מוזרים - הוא נותן להם לצאת. והוא אחד האנשים הכי מקושרים שפגשתי. יש לו משפט יפה: 'הזדמנויות לא מרחפות כמו עננים בשמיים, הן קשורות לאנשים'. אז לדבריו, המפתח לנטוורקינג הוא דווקא להפסיק את הנטוורקינג".

זה מתחבר לספר אחר שלך, שבתרגום חופשי נקרא "ללא מאמץ". הוא עוסק בכך שאנחנו לא בהכרח חייבים לרוץ מהר וחזק יותר כדי להשיג את מטרותינו. מעניין אותי לדעת במה יעסוק הספר הבא שלך.

"סטיבן קובי, מחבר הספר 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד', שיתף אותי לפני כ־20 שנה בחשיבות של החיים בקרשנדו. כלומר, להביט קדימה ולהאמין שהעבודה החשובה בחיינו עדיין לפנינו, ולא מאחורינו. לשמחתי, אני חושב שאני מרגיש כך, שאני רק מתחיל. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לעשות, ואני מניח שגם הספר הבא שלי עשוי לעסוק בכך".

את השיחה עם מקיואן אני מסיים כשברקע נמשכת הלחימה ברצועה, נדמה שללא תאריך תפוגה באופק. עוד בשורה טרגית, עוד אזעקה ועוד חדשות מרות פוגעות בנו, חודרות את מעטפת הנפש ופוגעות במערך האנרגיה המנטלית שלנו, מותירות אותנו לא אחת בתחושות חוסר פרודוקטיביות והיעדר כוח לעבוד.

אבל דווקא מי שינסה לשחות נגד הזרם, להתנגד לצו השעה ולהמשיך לעבוד במלוא הכוח, ימצא את עצמו פחות פרודוקטיבי. אגב, כך עולה גם במחקר: במחקרים שונים עלה כי לפרפקציוניזם קשר חיובי עם דחיינות. לכן, ככל שתצפו מעצמכם לעשייה רבה יותר בזמן מלחמה - כך עולה הסיכוי שתיתקלו בדחיינות. מקיואן חותר לכיוון ההפוך, וקורא לעשייה מוגבלת אך יעילה. "פחות, אך טוב יותר". ואולי זו המנטרה שכדאי לכולנו לאמץ בתקופה קשה זאת - "פחות, אך טוב יותר".