"את הצילום האחרון אני לא רוצה להראות לכם": הצלם שחר והב מניר עוז ששרד את התופת, על החיים והיצירה בקיבוץ שהיה - ועוד יהיה

מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד היתה מצלמה בבית. אבא היה צלם חובב ותמיד רדף אחרינו לתפוס צילום, לתעד. לאט־לאט, מתישהו, גם אני נתפסתי בעניין. משנות נעוריי גם אני רודף אחרי כולם עם העדשה. לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בלי מצלמה כלשהי עלי.

כשאתה חי בקיבוץ ניר עוז, תמיד יש משהו יפה לצלם. בקיץ כל החבר'ה בבריכה או על הדשא. חגים ואירועים עם כולם, ממש כמו בשירים היפים של שלום חנוך ומאיר אריאל. בחורף השמיים מכחילים ובאים העננים, והמרחבים השטוחים של צפון הנגב מקבלים פתאום פרספקטיבה, אחרי חודשים לוהטים של שמי קיץ אפורים. זה מרגיש כמו הנצח, הקיץ בקצה המדבר, ואז סוף־סוף בא הגשם, משאיר אחריו את העולם נקי ורווי צבעים.

זה לא קורה הרבה, לא יורד הרבה גשם בניר עוז, אז לכל טיפה יש משמעות. יום חג של ממש לחקלאים, וגם למי שמאחורי העדשה. תמיד הייתי שניהם - לפעמים חקלאי שמצלם, ולפעמים צלם שעובד בשדה בחופשה מהלימודים.

משנות נעוריי אני רודף אחרי כולם עם העדשה. לא זוכר מתי הייתי בלי מצלמה. כשאתה חי בקיבוץ ניר עוז, תמיד יש משהו יפה לצלם. בקיץ כל החבר'ה בבריכה או על הדשא. חגים ואירועים עם כולם, ממש כמו בשירים היפים של שלום חנוך ומאיר אריאל

הספקתי לטייל בכל מיני מקומות בעולם, אבל שקיעות של חורף כמו בניר עוז אין בשום מקום אחר. השדות שטוחים, אין אפילו גבעה קטנה כדי לחתוך את המרחב הפתוח - ותמיד עזה שם ברקע, תמיד בדיוק מתחת לשמש השוקעת במערב. אי אפשר לחמוק מזה. מנוף הכפרים והמסגדים, מהבתים שתמיד נראים כאילו אף אחד לא סיים לבנות ולצבוע. תמיד באמצע, בין המצלמה לאופק.

זה לא קורה הרבה, לא יורד הרבה גשם בניר עוז, אז לכל טיפה יש משמעות. יום חג של ממש לחקלאים, וגם למי שמאחורי העדשה. תמיד הייתי שניהם - לפעמים חקלאי שמצלם, ולפעמים צלם שעובד בשדה בחופשה מהלימודים

ואז הגיע גל הבוזזים

צילמתי לא מעט את המבט היישר מהקיבוץ מערבה. שביל השדות שדרכו הגיעו מחבלי חמאס באותה שבת ושעליו גם חזרו לעזה, בנסיעה בכל כלי רכב שהצליחו לבזוז מהקיבוץ. כלי רכב עמוסים לעייפה בחפצים שונים ומשונים שגנבו, ובהרבה מחברינו שאותם אנחנו עדיין מחפשים.

ביום שישי בלילה הייתי בתורנות שמירה על הקיבוץ. ב־06:00 יורדים משמירה, אבל התעכבתי קצת ליד סככת הכלים החקלאיים. השמש עולה ממזרח בדיוק מעל הטרקטורים ויש שם פריים נחמד לתפוס. לא הספקתי לצלם, אזעקות צבע אדום ומטחי רקטות בלתי פוסקים הכריחו אותי לרוץ למיגונית הקטנה שמחוץ למוסך. המיגונית היא קוביית בטון כזאת עם פתח ללא דלת, מלאה בדברים ישנים שלא מצאו להם מקום אחר. פתאום שמעתי אנשים סביבי, מדברים בערבית, ואז יריות ופיצוצים.

בקבוצות בווטסאפ וברשת הקיבוץ מתחילות לזרום הודעות, מחמירות מדקה לדקה. את הסיפור כבר שמעתם, הדקות הפכו לשעות וההודעות לא מפסיקות. זה מה שהיה לי, הודעות כתובות ומה ששמעתי. לא העזתי להציץ החוצה מהפתח, מחבלי חמאס ישבו מחוץ למיגונית, שרים לעצמם ומדברים בטלפון. שמעתי כלי רכב מתקרבים, באים והולכים, זיהיתי רעשי מנוע של אופנועים שאני לא מכיר מהקיבוץ.

הספקתי לטייל בכל מיני מקומות בעולם, אבל שקיעות של חורף כמו בניר עוז אין בשום מקום אחר. השדות שטוחים, אין אפילו גבעה קטנה כדי לחתוך את המרחב הפתוח - ותמיד עזה שם ברקע, בדיוק מתחת לשמש השוקעת במערב

ואז הגיע גל הבוזזים, מנסים להניע טרקטורים וכלים בסככה. אני מכיר את הרעש של כל סטרטר בסככה שלנו ומנסה להבין מה קורה מתוך הצלילים וההודעות בטלפון. בכל כמה דקות שלחתי עדכון בקבוצת הגד"ש (גידולי השדה): "הם לוקחים את הג'ון דיר הגדול", "פרצו למוסך, לוקחים כלי עבודה", "הם מתקרבים לפה, הם מתעסקים עם השופל". עוד לא הבנתי את סדר הגודל של המתקפה, וחשבתי שהמידע שאני מספק יכול לעזור לכיתת הכוננות ולכוחות הצבאיים שהגיעו להילחם. בדיעבד הבנתי שבשלב הזה כיתת הכוננות כבר לא היתה כיתה, ושלא הגיעו כוחות צבאיים לניר עוז בשום שלב של המתקפה.

אבל לא היה אף אחד

בזמן שאני חבוי במיגונית התחלתי לקבל סרטוני טיקטוק מחברים. "הטרקטורים שלך, רואים לפי המדבקות של ניר עוז, הם בעזה!" טרקטור ועוד טרקטור, די חדשים ונוצצים כאלה, שעליהם נוהגים בצורה עילגת הבוזזים מעזה. עשרות פלשתינים יושבים על מזרעת תפוחי האדמה ומשתוללים משמחה ברחובות הכפרים. כלי יפה ויקר באדום בוהק, פאר הטכנולוגיה החקלאית מגרמניה, שמאפשר לנו לזרוע אלפי דונמים בדיוק מרשים ובזמן הנכון.

"מה הם יעשו איתה?" אני חושב לעצמי. אפילו אנחנו נשלחנו להכשרה מיוחדת בגרמניה רק כדי ללמוד איך מתפעלים אותה. "סתם, פשוט סתם", חשבתי. שנים שאנחנו עובדים בשדות ומולנו חקלאים בצד השני על חמור או על טרקטור ישן, מנופפים לשלום ואנחנו מנופפים בחזרה. גם הם כנראה באו לניר עוז באותו היום.

בינתיים, במיגונית, אני מנסה להבין את העולם סביבי משמיעה, להציץ במצלמת הטלפון דרך איזה חור. חושב איך לנצל את הידע באופטיקה כדי אולי לראות משהו, להפוך את המיגונית לקמרה אובסקורה איכשהו, דמיונות.

אבל לא יכול לזוז, אפילו לא לשבת. בחוץ מחבלים ואני חייב להיות בשקט. פתאום הודעה מאמא: "ירו באבא".

"בסדר", עניתי, "אני מקפיץ את מי שצריך לעזור". אבל לא היה אף אחד שיכול לעזור.

הודעה מאשתי: "יש אנשים בבית, מנסים לפתוח את הממ"ד!"

"בסדר", עניתי, "תישארו בפנים עם הדלת נעולה". מעמיד פנים של קור רוח, להיות מעשי זו השפיות שלי. למזלנו, אשתי התעקשה לפני שנתיים להתקין בריח פנימי בממ"ד, ברזל מחוזק כזה לתוך הקיר. אני מודה לה על זה יום־יום, רק בגלל זה הם עוד חיים.

בינתיים, במיגונית, אני מנסה להבין את העולם סביבי משמיעה, להציץ במצלמת הטלפון דרך איזה חור. חושב איך לנצל את הידע באופטיקה כדי אולי לראות משהו, להפוך את המיגונית לקמרה אובסקורה איכשהו, דמיונות

ואני עומד. עומד ומחכה. כל רגע עלולים להיכנס מחבלים למיגונית, הם ממש חצי מטר לידי. פותח מצלמה בטלפון ומפעיל צילום וידאו. לא יודע למה, שיהיה תיעוד. מישהו כבר יראה את זה אם יקרה לי משהו. אם יהיו אזעקות צבע אדום או שיתחילו קרבות עם כוחות הצבא הם בטוח נכנסים למיגונית, זה מה שאני הייתי עושה במקומם.

אבל אני שומר על קור רוח מזויף שכזה, ובעיקר חושב על הבן שלי. לא על מה עלול לקרות לו, את זה העדפתי לדחוק החוצה מהמחשבות, אלא על מה שכבר קרה לו. זה מה שחרך לי את הלב באותו רגע. את התמימות הוא כבר איבד, היא לעולם לא תחזור להיות אותו הדבר, והוא עוד לא בן 7.

את התמונה הזאת לא היה קל לתפוס, חיפשתי במיוחד מקום עם קפל קרקע קטן, שאוכל להצטלם עם הילד בלי קו הרקיע של עזה. פינה קטנה שבה אפשר לרגע לשכוח ליד מה אנחנו גרים, וליהנות אך ורק מהשקיעה ומשדות החיטה היפים

פישלנו בגדול אם הבן שלנו צריך לעבור מלחמות. בעצם הוא עובר אותן מהיום שהוא נולד. פעם־פעמיים בשנה יש מלחמונת כזאת, כאילו לא דרמה וצ'יק צ'ק חוזרים הביתה לענייני היום.

עכשיו כבר לא נחזור לעניינים כל כך מהר. מדברים על שנתיים של שיקום ובנייה. מרתיח אותי ההרס הזה, חצי יום של השתוללות השמיד חיים שלמים של מאות אנשים.

פישלנו בגדול אם הבן שלנו צריך לעבור מלחמות. בעצם הוא עובר אותן מהיום שהוא נולד. פעם־פעמיים בשנה יש מלחמונת כזאת, כאילו לא דרמה וצ'יק צ'ק חוזרים הביתה לענייני היום. עכשיו כבר לא נחזור לעניינים כל כך מהר

אנחנו אנשים נורמטיביים. חקלאים, אמנים וכל מה שבאמצע. רוצים ליצור ולגדל, לא להרוס ולהשמיד. אחרי החברים שנעלמו לנו והקיבוץ שנשרף, המשבר הגדול הוא שגנבו לנו את החלום מתחת לרגליים. את פיסת גן העדן הקטנה שהיא רק שלנו, זו שבנינו בעמל רב במשך עשרות שנים, המקום הבטוח שלנו. מעולם לא נעלתי את דלת הבית, ועכשיו הבן שלי צופה בסרטי "שכחו אותי בבית" ומתכנן איך הוא מכין מלכודות מצחיקות למחבלים. הוא כבר לא הולך לישון בלי שכל הדלתות והחלונות נעולים על בריח.

אני כותב את כל זה בפריז, בזמן שבישראל קוברים את אבא שלי יוסי. אני צופה בהלוויה בשידור חי ברקע. אשתי צרפתייה, לא יהודייה אפילו, מה לה ולמלחמות האלה? אז מייד אחרי האירוע טסנו לצרפת. מרגישים רחוק מהמשפחה ומהחברים, אבל גם מרגישים בטוח. מה שנשאר לי אלה התמונות.

שלושה עשורים אני מצלם בניר עוז את כל מה שמסביבי. את המצלמות שלי ושל אבא המחבלים לקחו, את המחשב השאירו, אז חברים טובים חילצו מהבית את הגיבוי שלי. חיים שלמים בצילומים שחשובים לי יותר מכל החפצים בבית. עיניכם הרואות.

כולם עם מזוודות

מהמיגונית יצאתי רק בערב, עם רדת החשיכה. כוחות הצבא באו לחלץ אותי אחרי 13 שעות, תוך כדי אזעקות צבע אדום. הלכתי איתם דרך כל הקיבוץ בחושך, כי עוד לא סיימו לסרוק את המקום ולוודא שאין עוד מחבלים.

בדרך הסברתי להם מה יש במבנים, איפה כדאי לבדוק, מה יש מאחורי הלולים. רק אז הבנתי את ממדי ההרס של הקיבוץ, שנראה כאילו מישהו שיחק בתוכו משחק מחשב אלים - עם כוחות בלתי מוגבלים.

חברנו לחלק מחברי כיתת הכוננות, מי שנשאר, והתחלתי לשאול מה עם ההוא ומה קרה להיא. הם לא ענו במילים אפילו, רק בניד ראש קל. קל, אבל הכי כבד. המספרים מתחילים להצטבר בראש, כל כך הרבה שקשה לזכור.

בסוף אנחנו מגיעים אל מקום מבטחים. כל מי שנשאר מהקיבוץ נמצאים בגן ילדים ממוגן, ואני מופתע שכולם נכנסים במקום אחד. פוגש את המשפחה, אבל עדיין מסתובב בין כולם כמו תימהוני, מחפש מי נמצא ומי לא. ייקח כמה ימים עד שאדע בדיוק מי חסר. יש גם קצת אוכל, חלווה טעימה מקופסאות שימורים של מנות קרב שימחה אותי, לא אכלתי כבר יומיים.

הולכים לישון עם כולם על הרצפה, בין מבטים של חוסר אונים מאנשי הקיבוץ שעדיין לא יודעים מה עם יקיריהם.

למחרת אושרו לנו דקות ספורות לאסוף חפצים מהבית לפני הפינוי לאילת. כולם הולכים עם מזוודות ועם תיקים מאולתרים בשבילי הקיבוץ השרוף. תהלוכת הבושה, אני חושב לעצמי. אנחנו בורחים כמו פליטים מהבית שלנו. בנסיעה החוצה מהקיבוץ מתבררים ממדים נוספים של הרס, בכבישים ובשדות. הצילום האחרון שצילמתי בניר עוז הוא של עננת עשן מעל המשק המתרחק. את התמונה הזאת אני לא רוצה להראות לכם, שלא תזכרו את ניר עוז ככה.

חברנו לחלק מחברי כיתת הכוננות, מי שנשאר, והתחלתי לשאול מה עם ההוא ומה קרה להיא. הם לא ענו במילים אפילו, רק בניד ראש קל. קל, אבל הכי כבד. המספרים מתחילים להצטבר בראש, כל כך הרבה שקשה לזכור

ההלוויה של אבא הסתיימה בדיוק. החברים סיפרו על המצלמה שתמיד היתה איתו, מתעדת הכל, ואני מסיים לכתוב את הטקסט הזה. תודה, אבא, על אהבת הצילום, שהיה ועודנו חלק ממני, כל החיים.

כל החברים שנחטפו או נרצחו, הקיבוץ שנשרף, השדות שלא נגדל בהם כלום השנה חוץ מעשבים. הכל נשאר בתמונות ובוער בי להראות לכל העולם. הנה קיבוץ ניר עוז שהיה, אלה היו החיים שלנו. חיים של בנייה ויצירה, לא של הרס. עוד נחזור, מבטיח לצלם בשבילכם.

הביא לדפוס: עדי רובינשטיין