המוסקים בדמעה: מסע בין מגדלי הזיתים של עוטף עזה

הגענו לעוטף בזריחה, מקפידים לנסוע לפי ההוראות שהקליט לנו חובב עופר משדה ניצן, כי כביש 232 סגור לתנועה ולווייז יש דרכים משלו, שמאריכות את הדרך לפחות בשעה. אמר שיחכה לנו אחרי גשר צאלים, ומשם ייקח אותנו בדרך קיצור. מדי פעם חוצה את הדרך איזה טנדר טויוטה לבן, כמו ד"ש מהגיהינום. איתיאל הצלם אומר שאת אלה צריך להוציא מחוץ לחוק.

מקיבוץ גבולות מגיח אופנוען לבוש שחורים, גם הוא מעביר בגוף איזו צמרמורת בהלה. "ככה זה עכשיו", אומרת לי אורנה עופר כשאנחנו יושבים בגינת הבית בשדה ניצן, מושב שרוב חבריו התפנו לבתי מלון. אומרת שלפני כמה ימים היא נסעה ואיזה מילואמניק עם רובה נסע אחריה בכביש, ואפילו שידעה שהוא מילואמניק לא יכלה לפחד כשנכנס.

הם הכירו בלונדון. שניהם עבדו אז באל על. חובב אמר לה מייד שהחלום שלו להיות חקלאי, אבל היא לא לקחה את זה ברצינות. כשנרשם ללימודי חקלאות, הכי רחוק שהצליחה לדמיין זה משק ברשפון. ב־88' הגיעו לשדה ניצן, המושב שהקימו אנגלוסקסים בתחילת שנות ה־70, שהתפרסם באותן השנים בזכות חממות הזכוכית שבנה שם אדי פרץ, ניו־זילנדי שהגיע עם משנה סדורה על גידול עגבניות לייצוא.

צוערות קורס קצינות, חמושות ברובים, מציצות מתוך גינות מטופחות היודעות לספר על האדמה המיטיבה של הנגב המערבי. רכבים מפטרלים בלי סוף. המולת אבטחה המולידה איזה לחץ, לצד תחושת ביטחון.

כמו בכל שנה, ככה גם בשישי האחרון קיים אסף פרחי את חגיגות המנגו לצוות שלו מסיירת מטכ"ל. משפחה אחת התארחה אצל העופרים בחדר של רועי, הבן הבכור מבין שלושת ילדיהם, שהיה בדרך חזרה מנפאל ועכשיו הוא משרת בעזה. בשבת בבוקר, כשהתחיל הירי, הם קראו לאורחים שיבואו לעמוד איתם במסדרון. שריד מבית הסוכנות שנבנה מבטון יצוק, שבפיקוד העורף אמרו שהוא מספיק בשביל לעשות את העבודה. בינתיים, ובהתחשב בעובדה שלא חוו נפילה, אפשר לקבוע שהניסוי עבר בהצלחה.

שדה ניצן הוא בשר מבשרה של מועצת האשכול, אבל נמצא 200 מטר מחוץ לשבעת הקילומטרים המגדירים את העוטף. 200 מטר שהספיקו לממשלות ישראל בשביל להשאיר אותם בלי זכאות למיגון. 200 מטר שבגללם ראש המועצה גדי ירקוני מוצא עצמו דופק על כל שולחן, כדי שיימצא מימון למלונות המשכנים את המפונים מהמושב.

חובב אומר שהבין שמשהו לא בסדר. שמשהו בלחן המלחמה הכל כך מוכר נשמע לו מוזר. אחרי זה התחילו קולות של ירי נק"ל והיה לו ברור שזה לא משלנו, "כי צה"ל לא מבצע ירי אוטומטי, וגם הסאונד לא היה כמו זה של M-16. היה בו משהו אטום יותר", הוא מנתח במין דייקנות שתחזור על עצמה במהלך היום שבו, לכבוד מסיק 2023, יצאנו לבקר את אנשי הזית של האזור.

טרפת הירי לא עצרה, שתי הבנות שכבר לא חיות במושב לא הפסיקו להתקשר, לברר מה קורה, הבן רועי הודיע שהמטוס שלו שהמריא מדובאי בדרך לארץ הושב על עקבותיו ואורנה הרגישה כמו ארי בסוגר. היא, שמקפידה על שגרת אימונים, דפקה ריצה במורד הרחוב עד לבית משפחת פרחי ומצאה את כל הילדים מקובצים בסלון ואת הגברים, יוצאי סיירת מטכ"ל, מפטרלים מסביב עם קלשונים וגרזינים.

אחר הצהריים החליטו לצאת דרך השדות לכיוון שדה בוקר. בקושי הצליחה לשכנע את חובב שיבוא איתם. רוס, הכלב שבחיים לא יוצא מהבית, לא הבין מה הם רוצים ממנו. עברו יומיים עד שחובב הודיע שזהו, הוא חוזר הביתה. מאז אורנה על הקו בין באר שבע, שם שירה הקטנה שלהם חיה ולומדת, לבין הבית במושב. מעבירה ימים שלמים בפגייה של סורוקה, שעה שחובב מקושש עובדים לשטחים. להציל כמה שאפשר מתוך האדמה.

איש שמחייך את החיים האלה גם איפה שהכי כואב. ככל שהעולם מסביב נלחץ יותר, ככה הוא מפזר איזה רוגע ומתחשק ללכת לצידו כל הזמן, לכל מקום. "אתה לא נבהל? לא פוחד?" אני מנסה לחטט, אולי בכל זאת. "זה לא משהו שאני יכול לזהות בתוכי. עברתי כמה אירועים בשלום הגליל, לכי תדעי מה זה עשה, מה זה השאיר. אני חייב להגיד את המשפט של אבא שלי לפני שהלך לעולמו, איש לח"י שלחם כל חייו, 'תכלס, תעביר את הזמן. אלה הם החיים'".

ניר ביתן: "לא נעבור את זה אם לא נהיה אופטימיים. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו. עכשיו אני רק מתגעגע לשגרה פשוטה, לילדים שהולכים, חוזרים ומתלוננים על זה שהאוכל לא טעים. ללכת בלי להסתכל אחורה"

מספיקות כמה דקות במחיצת העופרים בשביל לדעת שחובב לא פה בשביל לדפדף את החיים. איש סקרן, תאב ידע, שחתום על המצאות ופיתוחים הקשורים בעולם החקלאות. מאידוי גופרית ועד קיטים המאפשרים קיצורי דרך משמעותיים בבניית חממות.

זו היתה צריכה להיות שנת המנגו שלו. הפעם הראשונה שבה יקטוף מהפרי, אבל אז בא "שישי השחור" - ככה הוא קורא לחמסין שהיכה בפרי חודש לפני המלחמה והשאיר על 20 אחוז מהפרי נשיקות ענק בשחור.

"מה יעזור לראות שחור?" הוא מחייך כשאנחנו מהלכים בין עצי הזית, שם חלק מהזיתים כבר מתים לרדת מהעץ. אבל רק עכשיו הוא גמר עם האננס ומתארגן על עובדים בשביל לגמור עם המנגו, ורק אז יתפנה לזיתים, שבחלק מהכרמים סבלו מדוררה, מחלה פטרייתית שמופיעה בדרך כלל במקומות שבהם גדלו תפוחי אדמה.

"שמן הבשור" נקרא השמן שלו, שיש בו מורכבות שאומרת את שלה בעדינות גדולה. שמן שאותו הוא עוצר מהיום שהתחיל אצל ניר ביתן, זה שלפני 20 שנה פתחו ההורים שלו בית בד במושב יושביה, מרחק נגיעה מנתיבות.

ניר, שבאותה שבת יצא החוצה לברר מה פשר הירי המשונה הזה - ואז ראה ברחוב שתי נערות ונער מאופרים משונה, שנראו לו אבודים כאלה. הוא קרא להם שייכנסו, כי מסוכן בחוץ, והם סיפרו לו משהו שנשמע כמו חצי הזיה על מסיבה שממנה ברחו. אמרו שאין להם למי להתקשר כי ההורים דתיים, וביקשו שיעזור להם לחזור הביתה, לקריית ארבע.

מספר על חברים שלא מעבירים את היום בלי חצי בקבוק וויסקי ואז, בקול נסדק, הוא מוסיף: "לא נעבור את זה אם לא נהיה אופטימיים. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו. עכשיו אני רק מתגעגע לשגרה פשוטה, לילדים שהולכים, חוזרים ומתלוננים על זה שהאוכל לא טעים. ללכת בלי להסתכל אחורה".

ניר ביתן אומר שהוא איש של שלום שהתפכח כי הבין שמדובר במלחמת דת, ואז מוסיף: "כשנגב, הבכורה שלי, היתה קטנה ואני הייתי חולה, היא היתה אומרת לי 'אבא, אם תחייך תבריא יותר מהר'. אנחנו נישאר פה, נעצור שמן ונצמיח - ונחזור לחייך"

"אפתח ואטע"

ב־2016, כששלומי אוזן מעין הבשור התחיל לייצר שמן זית, כל אנשי הגד"ש מסביב הלחיצו אותו שמדובר בפרנסה בעייתית. אז הוא החליט לקרוא לעסק שלו "הללויה". חשב שאם יידרש לייצוא, זה שם שיתפוס יופי אצל האוונגליסטים באמריקה, ששפכו אז ים כסף על עסקים יהודיים בארץ הקודש.

אבל "הללויה" הסתדר בגבולות הארץ. 40 דונם של פישולין, ברנע, סורי ופיקואל הוא מגדל בשטחים שלו במושב. את השאר הוא קונה ממגדלים אחרים באזור. עושה יופי של שמן. "מזל", אני אומרת, מוסיפה משהו על זה שכל להבות הימים האחרונים מסתדרות עם חזון אחרית הימים האוונגליסטי על מלחמת גוג ומגוג, שאחריה היהודים שישרדו יקבלו על עצמם את האמונה בישו. "לגמרי", הוא צוחק.

בעוד שבועיים הוא אמור להתחיל למסוק. כמו הרבה מגדלים אחרים בדרום, גם הוא נשען על קבלנים בדואים. הזוועה, שלא הבדילה בין העמים היושבים בנגב, כמו קרצפה בדם את המתיחות שהלכה והתפתחה באזור בין חקלאים לאנשי הפזורה בימים שלפני המלחמה.

אוזן, בן 41 ודור שלישי בחקלאות, הגיע לעין הבשור בסוף שנות ה־80. הוא גדל לא רחוק משם, במושב גילת הסמוך לאופקים. סבא שלו, אהרון אוזן, עולה מתוניס שהיה ממקימי המושב, כיהן כשר בממשלות גולדה ורבין עד שב־1981 פרש מהמפלגה והקים עם אבוחצירא את תמ"י. "אני הכישלון הפוליטי שלו", אומר לי הנכד. "הנטייה שלי תמיד היתה ימינה. מלכתתחילה חשבתי שיש פה מלחמת תרבויות, שלנצח נחיה על החרב".

ההקשבה לחושים שעמדה לו בכל הנוגע לזית, הוכיחה את עצמה גם בבוקר 7 באוקטובר. גרושתו היתה ביוון והילדים ישנו אצלו. "יש לי ילדה בת 9 וילד בן 7, וכבר כמה שנים אני בחרדות שייקחו לי אותם לעזה", הוא מספר. "כמו כולם, קמתי מרעש של הפגזות מטורפות. 20 דקות, חצי שעה, משהו שאתה מבין שהוא לא רגיל. הכנסתי את הילדים לממ"ד ואז, באיזו קבוצת ווטסאפ, מישהו כתב שיש שמועה על מחבלים.

"ישר הבנתי שהם באים. הוצאתי את הילדים מהממ"ד, הכנסתי אותם לאוטו והם לא הבינו מה פתאום אני מוציא אותם ככה באזעקות. טסנו למושב גילת, לבית של ההורים שלי. רציתי עוד לחזור לקחת בגדים, אבל אז כבר היה ברור שהכביש לא בא בחשבון. זו היתה פעולה מטורפת, הזויה. אף פעם, בכל החיים שלי, לא קרה שצבע אדום הבריח אותי".

שלומי אוזן: "ישר הבנתי שהם באים. הוצאתי את הילדים מהממ"ד, הם לא הבינו למה אני מוציא אותם באמצע האזעקות וטסנו למושב גילת, לבית של ההורים שלי. זו היתה פעולה מטורפת, הזויה. אף פעם, כל החיים שלי, לא קרה שצבע אדום הבריח אותי"

שבועיים לא היה במושב, שכיתת הכוננות מנעה את כניסת המחבלים אליו. רוב הזמן הוא על הקו בין אילת, שם שוכנו המפונים מעין הבשור, לבין גילת, שם נמצאים הילדים עם גרושתו, שאיבדה את בת דודתה בקיבוץ ניר עוז.

"עכשיו אני יושב על המרפסת של הבית, וכל מה שעובר לי בראש זה הטבח שהחברים שלי עברו פה", הוא אומר. "באילת היתה בי איזו אופטימיות. אנחנו נצטרך להתרגל לאזור שוב, אבל עכשיו הכל כל כך טרי. אנחנו עדיין בתוך הכאוס, והכל תלוי מה יהיה עם עזה אחרי המבצע הזה. אם באמת יהיה ביטחון שאנשים יוכלו לשלוח ילדים לבית הספר ולתת להם לשחק בחוץ. אני אשאר פה, זה ברור לי. אפתח ואטע. זו התשובה היחידה".

"כמקשה אחת"

אנחנו בדרך למחנה לפידות, לכרם הזיתים של זוהר בלינסקי, מרחק כמה דקות משדרות. במשך שנים פעל שם שדה הנפט חֶלֶץ, שממנו שאבו נפט עד שהתרוקנה האדמה.

תעודת העיתונאי של איתיאל פותחת בפנינו חלק מכביש 232. זה שכל כך הרבה פעמים, בימים של שקט ובימים של מלחמה, נסענו עליו. בימים של קיץ ובימים של חורף, שבהם אדום כלניות הוא שמבעיר את האדמה. עכשיו הנסיעה עליו כרוכה באישורים. מחסומים פזורים לאורך התופת. נוסעים ונוסעים וזה נמשך, מכוניות מחוררות, קרעי בגדים, פחיות משקה. רסיסי חיים פזורים לצידי הכביש. כמה ארוכה לפיתת האימה שהם ידעו שם. בלתי נגמרת.

פה ושם הירוק מתעקש על שלו בעולם. ירוק לשיחים וירוק על השלט בכניסה לקיבוץ בארי, שנותר עומד בתוך השחור הזה. באפליקציה צבע אדום, כל האזור מטווח, אבל בתוך האוטו הנוסע היא כמו לא קיימת. בשניות התגובה שיש באזור הזה אין באמת מה לעשות. בסוף זה אנחנו והמזל.

סימפוניית החרבות לא מפסיקה לנגן בשמיים כשאנחנו חולפים ליד שדרות. "איזה מזל שלא היו לימודים באותו היום", אומר איתיאל ומדליק עוד סיגריה. ארבע שנים למד במכללת ספיר, גר במפלסים, אחרי זה ברוחמה, שעכשיו הדמיון מבקש לנוח רגע בחמוקי הבתרונות שלה. לקושש רגע שקט בתוך תיפוף המלחמה.

"ניסע בטנדר שלי", מכריז זוהר בלינסקי, בידו סכין לחיתוך כרוב שנראה כמו מלאכת חרשות מהעולם הישן. כשהתקשרתי לקבוע איתו ביקש שאגיע מוקדם, כי יש לו הלוויה ברביבים ושינוע של אוכל חם לבארי. בן 65, מכוכב מיכאל, מושב שכבר שבועיים פועל בו מטבח שכולו מבוסס על תרומות.

מימין יער גברעם. הטלפון מצלצל, אבא בלינסקי על הקו. נשמע מוטרד. בגיל 93 לא טילים ואזעקות מדאיגים אותו, הוא רק רוצה לדעת לאיזה שטח בדיוק להביא את המזמרה הגדולה.

הדרך מתעקלת כשממול, על גבעה, מתגלה כרם זיתים. כמו ציור נוף שלוקח לעצמו את כל הזמן. שנים התמקד בגידולי מטעים, עד שלפני 15 שנה נשבה בקסמו של הזית, שלא תמיד עושה חיים קלים. בטח לא השנה. "עכשיו זה אני, עמית הבן שלי וחמישה תאילנדים שאני חולק עם השכנים". המסיק מתבצע בבוצרת ידנית ובמקלות החובטים בפרי, שחלקו כבר הגיע לפרקו לפני כמה ימים. "מסתדרים עם מה שיש", הוא אומר. "בלי קשר למלחמה, זו שנה דרעק מבחינת כמות הפרי, אבל בגלל המשבר באירופה לפחות יכולנו להרוויח על שמן כמו שצריך".

בין העצים מתהלך בכבדות דאם, כלב גדול ושחור. זוהר אומר שבאזעקות אין אומלל ממנו, "כלב חרדתי". שנים שזוהר חי באזור הזה. בטלפון שלו שמורים מספרים של עזתים. "כולם אנשי פת"ח, אבל אני לא מעז להתקשר. גם הם מסכנים. שם אם מישהו מדבר לא לעניין הוא חוטף כדור בברך. היו שנים שהם ניסו לייבא כל מיני דברים מכאן, וחמאס שם עליהם כאלה מסים, שזה לא היה שווה".

כשאני מנסה לשאול אם הוא מרגיש חמלה מול המראות שמגיעים משם, הוא עונה ש"אם אני עושה את ההפרדה בינם לבין חמאס אז ברור שכן, אבל עכשיו אני חייב לראות את כולם כמקשה אחת".

"בלי סיסמאות"

אני טועמת פיקואל מהעץ, זן שמביא איזו מתיקות, לא תקיף כמו כל הזיתים, כשבלינסקי אומר שהיה שמח לנסות לעבוד עם מתנדבים. שהוא מתחיל לשמוע דברים טובים בענף, ושקשה שלא להתרשם ממהירות התגובה של עדי נעלי, מנהל ענף הזית, שחודשיים אחרי שחזר לתפקיד שאותו מילא בעבר, תפסה אותו המלחמה.

זוהר בלינסקי: "יש לי מספרים של עזתים, כולם אנשי פת"ח, אבל אני לא מעז להתקשר. גם הם מסכנים. שם אם מישהו מדבר לא לעניין, הוא חוטף כדור בברך. היו שנים שהם ניסו לייבא מכאן וחמאס שם עליהם כאלה מסים, שזה לא היה שווה"

לקח לו יומיים לצאת מההלם ולהתחיל לבנות מערך מתנדבים. אחרי זה חבר לחמ"ל האחים, דרכם לגופים אחרים שלוגיסטיקה היא השפה שאותה הם מדברים, ויחד יצרו מנגנון המצליב בין צורכי המגדלים למתנדבים. הוא יודע היטב שלא תמיד רצון טוב יתיישר עם הקושי הפיזי הכרוך בעבודת המסיק. עם פריסת רשתות ששוקלות לא מעט, איסוף זיתים מהקרקע, עמידה ממושכת עם בוצרת ידנית באוויר, שלא לדבר על מוטות חביטה. מה שיצא לדרך עם ספקות גדולים הולך וצובר תאוצה, סוחף אחריו עוד מגדלים, עוד יוזמות פרטיות בענף הזית ובענף החקלאות כולה.

"זה מתחיל להיראות כמו משהו שיכול להציל אותנו", אומר בלינסקי, וכשאני מספרת לו על המתנדבים של "אחים לנשק" שעשו עבודה מצוינת בשדות החסה של העוטף, הוא אומר שקשה לו עכשיו לראות חולצות מהמחאה. הוא לגמרי מודע לזה שרבים מהחמ"לים של המחאה הם שאפשרו את ההתארגנות האזרחית שמניעה את הארץ כבר שבועיים, אבל הוא "לא אוהב תגיות. תבואו בתור אנשים, בלי סיסמאות".

ועל הממשלה אין בך כעס?

"יש לי כעס על הממשלה, כעס על הצבא ועל המודיעין וכעס על כל מי שהעביר כסף בלי סוף לידיים של חמאס. כי מי ששבע לא יעשה מלחמה, כי יהיה לו מה להפסיד. אבל מה זה יעזור לי עכשיו?! נגמור את המלחמה וניתן לכל מי שצריך בעיטה הביתה".

השעה 11:00 כשהעולם נעצר. התאילנדים מתיישבים לאכול. פיקניק בין העצים שממנו עולים ריחות המולדת הרחוקה. בין עברית ואנגלית רצוצות אני מנסה לקיים שיחה, לשאול על הפחד, אבל הם רוצים לקחת את השאלות אליהם. לדעת אם הייתי פעם באיסאן, אם האוכל שם לא היה לי חריף מדי.

זוהר בלינסקי: "יש לי כעס על הממשלה, על הצבא ועל המודיעין. כעס על כל מי שהעביר כסף בלי סוף לידיים של חמאס, כי מי ששבע לא יעשה מלחמה. אבל מה זה יעזור לי עכשיו?! נגמור את המלחמה וניתן לכל מי שצריך בעיטה הביתה"

"תצלמו אותם עובדים", מפציר בי זוהר, "שתאילנדים אחרים יראו שאין ממה לפחד". אבל גם הוא יודע שאין לו שום סיכוי מול קולות הירי שהם שמעו בשבת הארורה, מול התמונות שמגיעות מהטבח שבו גם תאילנדים נרצחו ונחטפו. שמול קריאתו של המלך, מול הטלפונים מההורים והאישה שלילות כבר לא ישנים, יהיה קשה לשכנע אותם להישאר, לא משנה כמה ינסה לחבק בכסף, בסימפתיה או בתשומת לב.

ואני חושבת שאולי, מהרגע המטלטל הזה, המתרחש בין קטיף לזריעה, רגע שבו השטחים תחת סגר והתאילנדים נוטשים, מרוח ההתנדבות האוחזת בעם וממלאה את השטחים בידיים עובדות עוד ייוולד מחדש האיכר העברי, זה שעבד בעצמו את האדמה שלו.

"אין ברירה אחרת"

כמו הזיתים מכרם בלינסקי, ככה גם אנחנו ממשיכים לקיבוץ ברור חיל, לבית הבד "שער הנגב" שאותו פתחו לפני חמש שנים צורי שתיוי ואריק סורוקר. שניהם מיישובי גדרות, נפגשו לגמרי במקרה בשוקי איכרים שאליהם היו מגיעים למכור את מרכולתם. צורי מכר יופי של שמן זית ואריק גבינות, שאותן ייצר אז מחלב עיזים אורגני.

רוב מגדלי האזור עוד לא התארגנו על עובדים, אז בינתיים הם פותחים שם לפי דרישה. הסף מהלקוחות הוא להביא זיתים באיכות טובה ולהציג תעודה שאין חשש ערלה. 3.5 טונות שמן לשעה הן התפוקה המקסימלית במקום, אבל אריק וצורי מבקשים להבהיר שבשבילם האיכות היא שקובעת, לא הכמות, למרות שברור לכל הנוכחים במקום שכרגע כלום לא הולך לאתגר את המספרים האלה.

"יש לנו לקוחות מהעוטף", אומר צורי, "אבל אני מפחד להתקשר. אם מישהו איננו, אני לא רוצה לדעת. לא אעמוד בזה. את לא מעלה על דעתך איזה סיפורים שומעים כאן".

אני חושבת על העולם העתיק שבו ככה נראו מלחמות. אנסו, שחטו, שרפו, בזזו. אבל אז איש לא תיעד ולא דיווח למרחוק בזמן אמת. לפני כמה ימים שמעתי את יובל נח הררי אומר שחמאס דאג לתעד את כל הזוועות לפרטי פרטים בשביל לרצוח כל סיכוי לשלום.

כששאלתי את חובב עופר אם זה הצליח לו, הוא אמר לי שבסוף אין ברירה אחרת. שעכשיו כולם מדברים עם דם בפה, שהוא לא חי באשליה ששדות תפוחי האדמה יגיעו עד לים של עזה, אבל ש"בסוף יש לנו עם מדהים, זה מה שמציל אותנו".

ניר ביתן אומר שהוא איש של שלום שהתפכח כי הבין שמדובר במלחמת דת, ואז מוסיף: "כשנגב, הבכורה שלי, היתה קטנה ואני הייתי חולה, היא היתה אומרת לי 'אבא, אם תחייך תבריא יותר מהר'. אנחנו נישאר פה, נעצור שמן ונצמיח - ונחזור לחייך".

להתנדב לסייע למגדלי ענף הזית הקליקו כאן