כאן זה בית: ביקור אצל משפחות שעשו עלייה השנה

בסלון הבית של משפחת סלם הבלגן חוגג. מזוודות ותיקי ענק מפוזרים על הרצפה והספות, ומתוכם מציצים בגדים בשלל צבעים. אבל בני הבית לא מתרגשים מהכאוס, הם משדרים שלווה ואופטימיות לאורך כל הראיון. גם כאשר הם דומעים מהתרגשות או מדברים על הקשיים החיוך, רחב במיוחד, ממש מאוזן לאוזן, לא סר מפניהם.

הם עלו מארגנטינה לפני עשרה חודשים, אבל השבוע הם בשיאו של מעבר דירה, ושוב חיים על מזוודות, כך שמבעד לחיוכים ניכרת עליהם העייפות. "גרנו בדירה קטנה יותר בבניין אחר באור עקיבא ועכשיו עברנו לדירה הזו. האמת שאנחנו מרגישים כאילו כל החיים היינו פה, בישראל.

"אנחנו חלק מקבוצה של 14 משפחות שעלו מדרום אמריקה יחד, וכך זה הרבה יותר קל, במיוחד כשאין לנו כמעט קרובי משפחה בארץ. יש פה באור עקיבא קהילה חמה שקלטה אותנו. יש לנו משפחות מאמצות שנותנות לנו חיבוק כל הזמן. היום, למשל, בגלל מעבר הדירה, הביאו לנו ארוחת ערב, אתמול פיצה, וגם בשבתות אנחנו מתארחים הרבה", אומרת שירלי בעברית לא רעה בכלל שאותה רכשה עוד בארגנטינה, ובמבטא דרום־אמריקני מתגלגל וחינני במיוחד.

אבל מי שחלם על עלייה ארצה היה דווקא מרטין, שעדיין מתקשה לדבר בעברית. במשך שנה המחשבות על עלייה התרוצצו בראשו אבל הוא לא העז לדבר עליהן עם רעייתו. "ואז, יום אחד באמצע הקורונה, בלי שום הכנה מוקדמת, ממש כמו ששואלים מישהו אם הוא רוצה קפה, מרטין שאל אותי: 'את רוצה לעלות לישראל?', ואני עניתי מייד כן, ורק אחר כך חשבתי: וואו, מה אמרתי? איך אמרתי כן?, אבל בפנים הרגשתי שיהיה לנו טוב בישראל. שהעתיד של הבנות שלנו הוא לא בארגנטינה, גם בגלל הקשיים הכלכליים, וגם בגלל תחושת חוסר הביטחון. בישראל הילדים חופשיים ועצמאיים. טלי הגדולה שלנו חזרה השבוע עם חברות לבד מבית הספר. בארגנטינה אין דבר כזה".

כשהגיעו ארצה מרטין למד עברית באולפן במשך שלושה חודשים, אבל אז מצא עבודה ככלכלן בחברת גז ועזב את ספסל הלימודים לטובת פרנסת המשפחה. "אני מסתדר בעבודה עם 80% אנגלית ו־20% עברית, וכל יום אני לומד עוד מילה חדשה בעברית", הוא אומר.

שירלי עבדה כיועצת חינוכית בארגנטינה והיא ממתינה שמשרד החינוך יכיר בתואר ובניסיון שלה. בינתיים היא עובדת כסייעת בבית הספר וגם החלה לאחרונה לעבוד במיזם "ישראלה", שמוביל גולן ואך תחת עמותת "קליטת קהילות ישראל", שאותו מנהל אביו, שלום ואך. העמותה הוקמה לפני 30 שנה במטרה להעלות קבוצות של משפחות מצרפת, להכין וללוות את קליטתן בצורה מיטבית בשנתיים שאחרי העלייה. בקבוצה הראשונה, שהגיעה לכפר אדומים, היתה גם משפחת ריבו עם ישי הקטן. "ישראלה" היא הרחבה של המודל לכלל העולם המערבי. לפני עשרה חודשים הגיעה הקבוצה הראשונה - 14 משפחות מדרום אמריקה - לאור עקיבא, ולפני חודש הקבוצה השנייה - 19 משפחות מדרום אמריקה לחיפה.

שירלי: "אנחנו יודעים שבאנו לארץ בתקופה לא נעימה במיוחד, אבל כל מי שמתלונן על מה שקורה בארץ לא יודע מה קורה בארגנטינה. ישראל זה גן עדן. שם פוליטיקאים מושחתים כלל לא מועמדים לדין. שם אי אפשר לקנות סלמון או פלאפונים, ויש אינפלציה של 100% בשנה. שם לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות מכונית. פה בארץ יש הכל ואנחנו הצלחנו ברוך השם תוך כמה חודשים גם לקנות מכונית בפעם הראשונה. יצא לנו לראות הפגנה פה בצומת בנימינה. אנחנו לא מבינים מה זה בדיוק הרפורמה המשפטית, אבל חבל שאנחנו רבים, כי כולנו אחים. אנחנו צריכים לדבר אחד עם השני ולהגיע להסכמות".

חמש דקות מהים

"מדינת ישראל זה נס", אומר מרטין את מה שישראלים רבים כבר שכחו. "מדינת ישראל זה נס", הוא אומר שוב, וכתפיו רועדות ודמעות זולגות מעיניו. "אנשים לא יודעים מה זה להיות יהודי בחוץ לארץ. פה בארץ אני הולך לסופר והכל כשר. פה בארץ יש בית ספר יהודי ציבורי לילדים ולא בית ספר פרטי שעולה המון כסף. פה בארץ יש ביטוח רפואי לא פרטי. פה בארץ יש למבוגרים אולפן. פה המדינה נותנת לנו הרבה כסף בסל הקליטה, כדי לעזור לנו להיקלט. זה נס. ברור שלא הכל קל. בישראל יש הרבה ביורוקרטיה, זה באמת קשה, אבל כואב לי לשמוע שאומרים שישראל לא דמוקרטית. בטח שהיא דמוקרטית, כולם כאן חיים יחד - ערבים ודרוזים ויהודים.

"מי שמדבר על ירידה מהארץ לא יודע מה זה אומר להיות יהודי בחוץ לארץ. בישראל יש הכל והיא המקום הכי טוב ליהודים. אנחנו אוהבים את הארץ. ירושלים היא עיר מאוד מיוחדת. היינו בכותל וזה היה מאוד מרגש. אנחנו גם מאוד אוהבים את הים. מי היה מאמין שנגור במרחק של חמש דקות מהים ושנוכל לראות את הים מהמרפסת? ומה שהכי חשוב הוא שאני יוצא בערב החוצה לרחוב ומרגיש בטוח. בארגנטינה ממש לא הרגשתי כך. אני פשוט מרגיש בבית".

היו גם רגעי משבר?

שירלי: "בטח. הרגע הכי קשה היה ביום הראשון ללימודים, כשהבנות התחילו את בית הספר והגן. טלי חזרה הביתה עם דמעות בעיניים ואמרה שהיא רוצה לחזור לבית הספר בארגנטינה, שאין לה חברים ושהיא לא מבינה שום דבר ממה שהמורה מדברת. אנחנו בכוונה בחרנו מקום שבו כולם ידברו עברית, כי אם היינו הולכים למקום שבו כולם מדברים ספרדית לא היינו נקלטים בארץ ולא לומדים עברית. בכיתה של טלי היתה רק ילדה אחת שדיברה ספרדית.

"זו היתה הבחירה שלנו, אבל לטלי היה קשה, ואז הקטנטונת ראתה את אחותה הגדולה בוכה וגם התחילה לבכות, ואז גם שנינו ההורים התחלנו לבכות. ישבנו יחד כל המשפחה, בכינו ואמרנו 'וואו, מה עשינו?', אבל לאט־לאט נרגענו והרגענו את הבנות, והסברנו שלקליטה צריך זמן וסבלנות. עשרת הימים הראשונים היו באמת קשים, אבל בשום אופן לא חשבנו לוותר או להישבר. היום כבר יש לטלי חברות ישראליות והיא מדברת עברית נהדר".

מה אתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה?

שירלי: "אני שמחה עם ההווה שלנו. מתברר שמה שהשם תכנן בשבילנו זה היה הרבה יותר ממה שחלמנו עליו. אני מקווה שנזכה בעתיד גם לקנות בית בארץ ישראל".

מה אתם מאחלים לעם ישראל לשנה החדשה?

מרטין: "אנחנו מאחלים למדינה שתהיה חזקה, שתצליח להתגבר על המשבר עכשיו עם ההפגנות, ושאנשים יקשיבו אחד לשני. יש לנו טבע נהדר, יש לנו צבא חזק, אנחנו רק צריכים לשמור על המדינה כי היא העתיד של כולנו. אני מקווה שיהיה רק טוב למדינה ושכל היהודים יוכלו לבוא לכאן ולהרגיש את מה שאנחנו מרגישים - שזה הבית שלנו, שזה המקום שלנו. ולישראלים אנחנו מאחלים שירגישו כמונו - שמדינת ישראל היא נס".

משפחת סלם - תעודת זהות

אבא: מרטין (38), כלכלן בחברת גז

אמא: שירלי (38), סייעת בבית ספר, פרויקט "ישראלה"

ילדים: טלי בת 8, ולנטינה בת 4

במקור: בואנוס איירס, ארגנטינה

כיום: אור עקיבא

במשפט אחד: "מדינת ישראל היא נס"

"הישראלים מדברים, אבל הם לא באמת מסוגלים לעזוב את המדינה"

גם בדירה הזמנית בכפר סבא, שבה מתגוררת משפחת ריין בשבועיים האחרונים, חיים על מזוודות. את החיים שלהם בשיקגו ארזו לתוך שבע מזוודות שאיתן הגיעו ארצה. יתר הציוד אמור להגיע במשלוח דרך הים רק בעוד חודשיים. הם עצמם עלו לפני חודש על טיסה של "נפש בנפש", ארגון שיחד עם משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו־JNF ארה"ב מביאים ארצה עולים מצפון אמריקה.

תחילה גרו בבית של חברים ישראלים. "החברים טסו לטיול בתאילנד והשאירו לנו את הבית לשבועיים. זה אוגוסט והשתמשנו הרבה במזגן, אבל הם אפילו לא הסכימו שנשלם את החשמל. עכשיו אנחנו פה ב־Airbnb. בעוד שבועיים הדירה שלנו ברעננה תהיה מוכנה ואז יתחילו החיים האמיתיים.

"בגלל כל הנדודים והחיים על מזוודות אנחנו עוד קצת מרגישים כמו בחופשה ארוכה. אנחנו כבר משתוקקים לשגרה ולתחושה של בית", אומר צבי. החזות שלו מתעתעת: סנדלי שורש, מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. ישראלי לכל דבר ועניין. רק המבטא שבפיו והעברית ההססנית חושפים את זהותו. הוא ממשיך לעבוד מרחוק בארה"ב בניהול בתי אבות שבבעלותו. "גם בשיקגו עשיתי את זה מרחוק, אבל כאן השעות הן אחרות וזה יותר קשה", הוא מסביר בעברית מעורבת באנגלית.

למה החלטתם לעלות לישראל?

"בשביל הילדים - יש פה בישראל אווירה מיוחדת לגדל בה ילדים. בשנים האחרונות ביקרנו חמש פעמים בישראל. הטיול האחרון שלנו היה ארוך והיה כמו פיילוט כזה לעלייה. רצינו לראות איך הילדים מרגישים פה, ובאמת בישראל יש אווירה מאוד חמה לילדים. הילדים הרגישו מצוין. היה להם כיף. התחושה בארץ היא שלא רק אתה משקיע בילדים שלך אלא שלכולם אכפת. לפעמים זה מעצבן, כי כל אחד מעיר לך הערות על הילדים, אבל זה מגיע מאהבה ומאכפתיות. אתה מרגיש שכולם שותפים איתך, שכולם יחד.

"זה לא רק לגבי ילדים. בטיול האחרון שהייתי הסתובבתי עם חבר ישראלי, ופתאום בן אדם זר ומוזר התחיל לבכות ולצעוק שהטלוויזיה שלו התקלקלה. בארה"ב אף אחד לא היה מתייחס לאדם כזה, אבל החבר שלי עלה לבית של האדם הזה, מישהו שהוא בכלל לא הכיר, בדק מה קרה לטלוויזיה ותיקן אותה. זה משהו שיכול לקרות רק בישראל".

"הבוקר, ממש לפני כמה שעות, הלכתי לשוק ושמתי את הפירות והירקות בשקיות", מספרת נטשה באנגלית. העברית עוד קשה לה. "כשבאתי לשלם אמרו לי שאי אפשר לשלם באשראי, רק במזומן. לא היה לי מזומן אז התחלתי להוציא את הפירות מהשקיות ולהחזיר למקום. אבל אז המוכר אמר לי: 'מה פתאום, קחי את הכל ותבואי לשלם מחר, זה בסדר'. זה משהו שבשום אופן לא היה קורה בשיקגו. הוא לא מכיר אותי והוא פשוט סומך עלי ועוזר לי".

"היינו בבית קפה באיזה קיבוץ, ונעמי הקטנה ממש השתוללה והיתה לא רגועה", מספר צבי עוד סיפור כדי להמחיש את האווירה המיוחדת שהם מזהים בארץ. "אז אחת העובדות, בלי שביקשנו, הושיטה לה יד ולקחה אותה ל־20 דקות של טיול. היה לנו קצת שקט והילדה חזרה מאושרת. בארה"ב אם מישהו היה מושיט יד לבת שלי ורוצה לקחת אותה, הייתי קופץ עליו מחשש לחטיפה. אבל פה יש תחושה של ביטחון ולאנשים אכפת אחד מהשני".

כמו כשנבחר טראמפ

לצבי יש שורשים בארץ. אמו עלתה ארצה מעיראק בשנות ה־50. אחרי 30 שנה בארץ, כשעבדה כמדריכת תיירים, פגשה את אביו של צבי, יהודי אמריקני. השניים התאהבו, נישאו ועברו לגור יחד בארה"ב. "אז העברית שלי היא מאמא שלי, וכך גם האהבה לארץ. כבר בילדות ביקרנו המון בארץ אצל סבא וסבתא, ובכלל. כך רכשתי הרבה חברים ישראלים בכל הביקורים". לצבי יש אח אחד, רופא במקצועו, שמתכנן גם הוא לעלות בקרוב לישראל, וצבי מקווה שאולי גם ההורים יגיעו לארץ בעקבות הבנים.

גם נטשה מחוברת מילדותה לישראל ולהוויה היהודית. "סבא שלי היה ניצול שואה והיה בינינו קשר מאוד מיוחד. בילדות ביקרתי הרבה בישראל, וסבא גם טס איתי לארץ כדי לחגוג את בת־המצווה שלי", היא נזכרת. "גדלתי בבית מאוד ציוני. ההורים שלי השרישו בי את הציונות, אבל לא דמיינתי לעצמי שאי־פעם אגור בישראל.

"צבי מאוד רצה לעלות לישראל, לי לקח יותר זמן ובסוף הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות. עברנו כמשפחה. עכשיו זה הזמן הכי טוב, כי הילדים עוד קטנים וככה הם יכולים להסתגל מהר ולהיקלט טוב. היו לנו חיים מאוד טובים בשיקגו. קשה להשאיר הכל מאחור, מאוד קשה. אבל אנחנו יודעים שאנחנו עוד ממש בהתחלה, ושההתחלה זו התקופה הכי קשה של הקליטה. אנחנו חושבים הרבה על הילדים ודואגים להם. איך למשל אריאל מסתדר בבית הספר? הוא לא יודע עברית ובינתיים הוא יושב בכיתה הרגילה ויושבת לידו סייעת שמסבירה לו. אבל מה קורה איתו בהפסקות?".

האם ואיך זה משפיע עליכם להגיע לישראל בתקופה של מחאות וויכוחים?

צבי: "אנחנו יודעים שזו תקופה קצת קשה ומוזרה בישראל. שיש פה הרבה הפגנות, ויש אנשים שאומרים שהם לא רוצים לגור עוד בארץ. אבל אני לא מתרגש מזה, כי גם הרבה אמריקנים אמרו שיעזבו את ארה"ב אחרי שטראמפ נבחר, אבל בסוף אף אחד לא עזב. אני מאמין שזה גם מה שיקרה עם הישראלים. בישראל יש תמיד בעיות. פעם זה ביטחון ופעם זה פוליטיקה. אם אנחנו נחכה לרגע שישראל תהיה רגועה, אז לעולם לא נעלה. מבחינתנו כמשפחה זה היה הזמן המתאים, כשהילדים עוד קטנים, ולכן עלינו כעת".

ואם השכן שלך פה בדלת ממול יאמר לך שהוא מתכוון לרדת מהארץ, מה תגיד לו?

"בשבילי זה לא משהו תיאורטי. יש לי הרבה חברים ישראלים שרכשתי במהלך הביקורים בישראל. דיברתי איתם הרבה על המצב ועל הרפורמה המשפטית. אחד מהם הוא טייס בחיל האוויר והוא חתם על עצומה שאם ישראל לא תהיה דמוקרטית הוא לא יוכל לשרת במילואים. הוא הסביר לי שהוא לא באמת מתכוון לא לשרת במילואים, שברור שאם יהיה מצב חירום הוא יתייצב מייד, אלא שהמטרה היא להפעיל לחץ על הממשלה כדי שתשנה את עמדתה ותלך לקונצנזוס.

"זה כמו משחק פוקר. ויש לי חבר אחר יותר קיצוני, כשהוא שמע שאני רוצה לעלות לישראל הוא אמר לי: 'אל תעשה את זה, אל תבוא לישראל'. הוא סיפר לי שהוא מתכוון לעזוב את ישראל ולהגיש בקשה לוויזה לארה"ב. לא הקשבתי לו. אני כאן כבר חודש והוא בינתיים אפילו לא הגיש את הבקשה לוויזה. הישראלים מדברים, אבל הם לא באמת מסוגלים לעזוב את המדינה".

מה אתם מאחלים לעצמכם לשנה החדשה?

נטשה: "שהילדים ואנחנו נתאקלם, ושיהיו להם ולנו עוד חברים ישראלים. אני מאחלת לעצמי שאוכל בעוד שנה לדבר בעברית בסיסית".

ומה אתם מאחלים למדינה?

צבי: "אני מאחל למדינה שנדבר כמה שפחות פוליטיקה, כי כשמדברים פוליטיקה כולם נהיים עצבנים, וכשלא מדברים פוליטיקה כולנו אחים. בסופו של דבר 80% מהחברה הישראלית הם במרכז מבחינה פוליטית, ורק 20% זה הקצוות שעושים הרבה רעש. צריך להגיע להסכמה רחבה. הקואליציה והאופוזיציה צריכות לדעת שהם לא יכולים לקבל את כל מה שהם רוצים, אבל כן יכולים לקבל את מה שהם צריכים. אם כל אחד ילך קצת לקראת השני - נמצא את שביל האמצע ונוכל לצעוד בו יחד לטובת המדינה".

נטשה: "אותי פחות מעסיקות השאלות הפוליטיות. ההורים שלי מאוד חוששים לביטחון שלנו כאן בארץ ואני צריכה לשכנע אותם שאנחנו בטוחים כאן, שזה לא כמו ששומעים בחדשות. והאמת היא שאני מרגישה מאוד בטוחה כאן. אני מרגישה מוגנת ואין לי בעיה להסתובב בכל מקום, וזה מה שאני מסבירה להורים. ברור שלא הכל קל. יש הרבה דברים שחדשים לי וקשה להתרגל אליהם, אפילו דברים קטנים כמו הריח, החום והזבובים, אבל אלה באמת דברים קטנים, והתחושה הכללית היא שאנחנו נמצאים במקום מאוד לבבי וחם. אני אוהבת את האופי של הישראלים".

צבי: "אני מאוד אוהב את ישראל, יש בה את כל הנופים - שלג ומדבר והרים וים - והכל קרוב אחד לשני. אני אוהב לעשות קמפינג עם הילדים וגם חולם לעשות את שביל ישראל כשהילדים יגדלו קצת. אני מרגיש בישראל בבית".

נטשה, עם לחלוחית קלה בעיניים, מודה שהיא עוד לא מרגישה כמו צבי לגמרי בבית, ומקווה שההרגשה תשתפר ברגע שיסיימו את חיי הנוודות וישתקעו בבית ברעננה.

אי אפשר לסיים את הראיון בלי לדבר עם עלייה, הבת האנרגטית שנושאת שם מיוחד שמתאים בדיוק למצב שבשמו התכנסנו.

עלייה, מה את הכי אוהבת בישראל?

"אני אוהבת את החיילים", עונה עלייה מייד בלי שמץ של לבטים.

"יש לה באמת אהבה גדולה לחיילים", צוחק צבי. "היא רואה אותם ברחוב ורצה לחבק אותם. כשנחתנו בארץ היו חיילים בשדה התעופה והיא רצה אליהם והצדיעה לקצין. שני חברים שלי, ישראלים, הביאו לי את הסיכות שלהם מהצבא, אז עלייה ענדה על החולצה סמל של סיירת, ואריאל ענד כנפי טיס. ככה הם עלו לארץ".

למה קראתם לה עלייה?

"מכמה סיבות", מסבירה נטשה. "תמיד אהבנו את ישראל וידענו שנעשה בעתיד עלייה לישראל. בישראל זה שם פחות נפוץ, אבל בארה"ב יש שם כזה והוא די נפוץ. היתה זמרת שמאוד אהבתי שקראו לה עלייה דנה הוטון, שנהרגה בתאונת מטוס. החלטתי לקרוא לילדה עלייה גם על שם הזמרת האהובה".

משפחת ריין - תעודת זהות

אבא: צבי (43), בעלים ומנהל רשת בתי אבות בארה"ב

אמא: נטשה (37)

ילדים: אריאל בן 6, עלייה בת 4, נעמי בת שנתיים

במקור: שיקגו, ארה"ב

היום: כפר סבא (ובקרוב רעננה)

במשפט אחד: "לאנשים בישראל אכפת אחד מהשני"

"אני לא אומרת שזה קל, אבל אני שמחה שחזרתי הביתה"

גם אצל משפחת אמסלם, כמו בשתי המשפחות האחרות, מי שדחף לעלייה ארצה היה האב, ז'ק. הוא נולד בצרפת לאבא ישראלי, הרבה לבקר בארץ כילד ותמיד רצה להישאר בה. בצעירותו עבד חצי שנה בקיבוץ, אבל אז חזר לצרפת. הוא נישא לראשונה, הביא לעולם שלושה ילדים ואחרי הגירושים גידל אותם לבדו. את עינת הישראלית פגש בצרפת. חבר הכיר ביניהם והם התאהבו, נישאו והשתקעו בצרפת. עינת גידלה את שלושת ילדיו של ז'ק כילדיה שלה והם קוראים לה אמא. שנה אחרי שילדה את אייל היא התחילה לימודי רפואה בצרפת.

"זה היה מאוד קשה להתקבל ומאוד קשה ללמוד. הבאתי איתי את התינוק ללימודים. אף אחד לא האמין שאצליח לסיים את הלימודים עם תינוק. אבל היו לי העצמאות והעוצמה הישראלית וסיימתי. מי שהחזיק את הבית ואת הילדים ותמך בי לאורך כל הדרך היה ז'ק".

את ההתמחות עשתה ברפואת משפחה עם תת־התמחות בגינקולוגיה רפואית (לא כירורגית, במסלול שונה מההכשרה בארץ). עם השנים שמה הלך לפניה. הקימו עבורה מרפאה מיוחדת וגדולה שבה קיבלה נשים מוסלמיות, נוצריות ויהודיות.

"זכיתי לעבוד בתנאים מאוד־מאוד טובים, ממש חלום", היא אומרת, "משהו שעולה על כל דמיון גם מבחינת השכר והתנאים וגם מצד ההערכה שקיבלתי".

לפני שלוש שנים פרש ז'ק מעבודתו כאנליסט לפנסיה מוקדמת והחל ללמוד בבית מדרש. החלום לעלות לישראל הלך ונרקם במוחו. אחרי ששלושת ילדיו הגדולים נישאו הוא ביקש זאת מרעייתו, אך היא ענתה בלאו מוחלט.

עינת: "אמרתי לו שטוב לי כאן, שיש לי מרפאה שבה אני מגשימה את עצמי ומרוויחה טוב, ושהילדים לומדים בבתי הספר של חב"ד ומקבלים חינוך מצוין, אז מה פתאום שנעזוב את כל הטוב הזה? אבל אז חברה דיברה איתי על זה והסבירה לי שאנחנו חייבים לעשות זאת למען הילדים, כי אין להם עתיד בצרפת. חשבתי על הילדות שלי בארץ, על כמה היה לי כיף וכמה זה נתן לי חוסן ובנה אותי, והבנתי שזה מה שאני רוצה לתת גם לילדים שלי. אז עזבנו הכל ועלינו לפני חודש. אני עוד לא התחלתי לעבוד. כרגע אני במשא ומתן עם שתי קופות חולים, ואני צריכה גם שמשרד הבריאות יכיר בתת־ההתמחות שלי בגינקולוגיה. זה תהליך".

ז'ק לא מתכוון לעבוד. כרגע הוא אחראי על תחזוקת הבית, על הבישולים ועל הילדים. אחרי שהילדים יתרגלו למסגרות הלימוד והוא יסיים לפרוק את הארגזים, הוא יחפש בית מדרש ללמוד בו. תחילה לא הסכים לשמוע על עלייה לשומרון. עינת, שיש לה חברות בשומרון, הציעה לו לא לפסול מייד. עמותת "קליטת קהילות ישראל" הציעה להם להצטרף לאחת משתי קבוצות העולים מצרפת, זו שבנהריה או זו שביקיר בשומרון.

ז'ק: "הגענו לסיור הכנה בארץ וביקרנו בנהריה. הרגשתי שזה לא מתאים לנו, שזה לא המקום שלי. אחת הילדות היתה חולה, ועינת נסעה איתה להורים שלה בראשון לציון. אני החלטתי לנסוע לבד לשומרון. הגעתי ליקיר, ראיתי את הנוף ואת האנשים, ונזכרתי בחלום שחלמתי. בחלום שלי ישבתי בתוך הרים ירוקים ושתיתי בנחת כוס תה. כשחלמתי את זה חשבתי שמדובר בהרי הצפון, אבל מייד כשהגעתי פה להרים שמעל נחל קנה הבנתי שהחלום שלי היה בעצם כאן. התקשרתי לעינת ואמרתי לה: קחי מונית ובואי מהר, מצאתי את המקום שלנו".

עינת שילמה 500 שקל למונית והגיעה מייד. גם היא התאהבה במקום. "ראיתי את האנשים וראיתי גם את החיים המשותפים עם הערבים שנוסעים יחד באותם כבישים ושהכל שקט, לא כמו שמדווחים בחדשות", היא אומרת.

השניים החליטו לקבוע את עתידם בשומרון. באזור, אגב, נקלטו בחמש השנים האחרונות, בזכות מעטפת תומכת במיוחד של המועצה, מעל ל־100 משפחות מצרפת.

הודות לכך תהליך הקליטה בשומרון זוכה עד כה ל־100% הצלחה, כאשר כל המשפחות נשארו בארץ ורובן ממשיכות לגור בשומרון בבתי קבע. ביקיר הקימו למשפחות הטריות שתי שורות של קרוואנים בתוך נוף הרים מסחרר. לכל אחת ממשפחות העולים מצמידים משפחות מאמצות שמסייעות להן בקליטה. הילדים מתרוצצים בין הקרוואנים בחופשיות שלא זכו לה בצרפת.

עינת: "רק חצי מהמכולה שלנו הגיעה ארצה. בטעות הרבה מהציוד שלנו נשאר בצרפת, אז נתקענו בלי מיטות, בלי ספות, בלי שולחן מטבח. מייד כל היישוב התגייס והביאו לנו את הציוד שאת רואה. זה היה פשוט מדהים. מישהו הביא מרחובות מיטה זוגית. לא הצלחנו להבין איך הוא הצליח להביא את זה ברכב רגיל, הוא נהג כולו דחוס מתחת למזרן. מארחים אותנו כל הזמן בלי הפסקה, וגם המועצה נותנת לנו ליווי צמוד.

"התאומות שלנו זקוקות לחינוך מיוחד, אז עשו להן ועדת השמה בזום עוד כשהיינו בחו"ל, אבל אז היו כמה בעיות ומייד כינסו את הוועדה ופתרו את הכל. דאגו מראש לשמור להן מקום בגן שפתי. הרב של היישוב דובר צרפתית והוא נכנס לכל משפחה שמגיעה, נותן יחס אישי ומנסה לעזור בכל מה שצריך. אנחנו מקבלים פה תמיכה שלא היינו מקבלים בשום מקום אחר. השומרון עונה בדיוק על כל הצרכים שלנו. אפילו אייל, הבן הגדול, שהכי דאגנו איך הוא ייקלט, כבר מצא בחופש עבודה במכולת. הילדים מסתובבים יחפים בחוץ, ותראי כמה הם מאושרים ועצמאיים. בצרפת היינו סגורים בתוך הבתים.

"זה מה שאני אוהבת בחינוך הישראלי - העצמאות. זה אולי משהו קטן, אבל בעיניי זו דוגמה טובה. בצרפת מי שעומד במעברי החציה ליד בתי הספר ועושה משמרות זה"ב אלא רק מבוגרים, אבל בישראל מחנכים ילדים בכיתה ו' לעשות את זה. כך בישראל משדרים לילדים שסומכים עליהם ונותנים להם אחריות".

משפחת אמסלם - תעודת זהות

אבא: ז'ק (60), פנסיה

אמא: עינת, רופאה

ילדים: אייל בן 17, שני בת 13, והתאומות ליבי וליהיא בנות 6 (ועוד שלושה גדולים בצרפת: יונתן בן 33, מיכאל בן 27 ובנימין בן 22)

במקור: פריז, צרפת

היום: יקיר שבשומרון

במשפט אחד: "חזרנו הביתה בשביל הילדים".

סביבה תומכת

ז'ק: "בצרפת גרנו באזור שהיו בו הרבה ערבים. גם בבניין שלנו היו כמה משפחות ערביות אדוקות והסתדרנו איתן טוב, אבל מצד שני ראינו גם את הבעיות. היום אני גאה לגור בשומרון. כל פעם שאני חוצה את המחסום אני מרגיש גאווה, שלא סתם עליתי לארץ אלא הגענו לאזור שזקוק ליהודים ושהוא ארץ התנ"ך".

הגעתם לארץ בתקופה קשה. יש פה הרבה ויכוחים ואנשים אומרים, בעיקר רופאים, שהם רוצים לרדת מהארץ. ואת, עינת, כרופאה שעולה דווקא כעת, מה את אומרת להם?

"מה אני יכולה להגיד להם? קודם כל זו המדינה שלנו. זו תמיד היתה המדינה שלי. הייתי ישראלית שגרה בצרפת. נכון שהיה לי מאוד טוב כרופאה בצרפת. הם עד עכשיו רוצים אותי ואומרים לי שהם מחכים שאחזור למרפאה ושומרים לי את המקום. אבל אני ישראלית ואי אפשר לברוח מזה. זו מי שאני, זו הארץ שלי, גדלתי פה. אני לא יודעת איך זה להיות רופאה בארץ, כי למדתי רפואה בצרפת ונשארתי לעבוד שם, אבל בסופו של דבר כל אחד רוצה לחזור לבית שלו. את אבא ואמא לא עוזבים".

איך האווירה של ההפגנות בארץ משפיעה עליכם?

ז'ק: "אנחנו לא מבינים את הפוליטיקה בישראל. קשה לנו לראות שבחוץ לארץ יהודים רוצים להיות אחד עם השני ופה בארץ יהודים צועקים אחד על השני".

עינת: "אנחנו לא רוצים להיכנס לפוליטיקה, במיוחד לא אני כרופאה. בצרפת היו לי מטופלות מוסלמיות שמאוד אהבו אותי והסתדרתי איתן מצוין. בישראל בבתי חולים עובדים יחד ערבים ויהודים. אם אנחנו יכולים לעשות את זה בבית חולים, אנחנו גם יכולים לעשות את זה מחוץ לבית חולים. מבחינתי, בן אדם זה בן אדם, ולא משנה לי מה הדת שלו. אני כרופאה אשמח לטפל בכולם. בינתיים אני הרופאה של הקבוצה פה. כל פעם שילד נפצע רצים אלי ואני מטפלת בשמחה".

בימים הראשונים שלהם בארץ דווקא הם נזקקו לטיפול רפואי כשאחת התאומות נפלה על פניה ונזקקה לתפרים. "רצנו איתה למיון וקיבלנו טיפול טוב. היו לנו עוד כמה צרות על ההתחלה, למשל שגנבו את כרטיס האשראי. לבעלי היו רגעי משבר, היה לו מאוד קשה והוא היה ממש מצוברח מכל הקושי להתמודד עם כל הביורוקרטיה. אמרתי לו: 'ז'ק, ככה זה במדינה, פה אתה צריך להילחם על כל דבר, אבל בסופו של דבר יש אוזן קשבת'.

"קשה לי קצת גם עם האופן החופשי מדי שבו הילדים מדברים עם המורים. בצרפת החינוך והמשמעת מאוד נוקשים. אין דבר כזה לצחוק עם מורה, או לא לכבד אותו. פה יש אווירה יותר חברית בין המורים לתלמידים, ויש לזה גם צדדים טובים. לא הכל קל, אבל תראי את הילדים איך הם מאושרים. הרי בשביל זה באנו לכאן". במהלך השיחה הילדים מתארגנים לנסיעה משפחתית לים. זהו יום שישי, והמשפחה החליטה לנצל אותו לבילוי משותף.

מה אתם מאחלים לעצמכם לקראת השנה החדשה?

"אנחנו מאחלים לילדים שלנו, לכל ילדי העולים ולכל הילדים הישראלים, שיהיו מאושרים. וכמובן גם להורים. עלייה זה דבר נפלא, ומאוד חשוב להכין אותה כמו שצריך עוד בחוץ לארץ, לפחות שנה מראש, וגם להיעזר בכל הגורמים השונים כדי להצליח ולא להישאר לבד עם הקשיים. אנחנו מאחלים למדינה עוד הרבה־הרבה עולים חדשים".

נתוני עלייה - תשפ"ג

63,099 עולים חדשים הגיעו ארצה בשנת תשפ"ג. 47,030 עולים מרוסיה, מאוקראינה עלו 3,234, מארה"ב 2,358, מבלארוס 2,279, מאתיופיה 1,719, מצרפת 1,080, מארגנטינה 620, מגאורגיה 470, מבריטניה 403;, מקנדה 327, מדרום אפריקה 310, מברזיל 303, מאוזבקיסטן 264, מלטביה 217, מגרמניה 183, ממקסיקו 166, מאזרבייג'ן 165, מאוסטרליה 124, מקזחסטן 121, ממולדובה 112, מטורקיה 93, מבלגיה 80, מארמניה 77, מספרד 77, מקולומביה 76, מצ'ילה 72, משווייץ 66, מליטא 64.

רפואה בעלייה

בשנת תשפ"ג עלו לישראל 1,836 רופאים. מתוכם: 1,400 רופאי משפחה, 230 רופאי שיניים, 40 רופאי ילדים, 29 פסיכיאטרים, 19 רופאים מנתחים, 18 קרדיולוגים, 17 רופאים פנימיים, 14 נוירולוגים, 14 גינקולוגים, 12 מרדימים, 11 רופאי עיניים, ועוד.