"הילד שלי, שתרם ועזר לכולם, הפך לשבור. הוא רק רצה למצוא את המקום הנכון שיעזור לו"

הם מספרים בכאב על השוטטות של בר ברחובות, בניסיונו הנואש למצוא מזור לנפשו. מדברים על האשפוזים החוזרים שלו במסגרות טיפוליות, שמהן העדיף להשתחרר אחרי זמן קצר. ובעיקר מעלים שוב ושוב את סימן השאלה הגדול שממנו קשה להם להשתחרר מאז מותו הטרגי: האם אפשר היה לפעול אחרת כדי להציל אותו?

הכאב של בני משפחתו של בר כלף ז"ל, לוחם לשעבר בחטיבת כפיר שהצית את עצמו באמצע השבוע שעבר ומת מפצעיו, זועק מיום ליום יותר ויותר לשמיים. גם בחלוף הימים מאז הפרידה הכפויה ממנו, הם מתקשים להבין איך הילד הטוב והחייל הצייתן, שחלם ללמוד עבודה סוציאלית ולהקים משפחה, הפך לשבר כלי מרוסק כל כך, עד שבחר לעטוף את עצמו בלהבות - ובלבד שלא יחוש עוד כאב.

שבוע אחרי מותו, העננה סביב מצבו הנפשי של בר לא מתפוגגת, ואיתה גם הכעס של אמו, כוכי ערבה, שמפנה אצבע מאשימה לעבר משרד הביטחון. "הילד שלי, שתרם, עזר והיה מלא אמביציה, הפך לשבור", היא זועקת. "הוא סבל, ימים שלמים הסתובב ברחובות. לא משנה כמה חיפשנו, לא הצלחנו למצוא מסגרת טיפולית שתתאים לו, וכשפנינו למשרד הביטחון - הם התנערו מאחריות ולא הכירו בו כהלום קרב. זה שבר את בר, שרק רצה למצוא את המקום הנכון שיעזור לו".

אנחנו פוגשים את כוכי במהלך ימי השבעה, בבית אחיה, ליאור ערבה, בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. אביו של בר, אבנר, יושב שבעה בביתו שבתל אביב. ההורים התגרשו לפני כ־20 שנה, וכל אחד מהם מתאבל בנפרד, מוקף בחבריו ובאהוביו.

בין המוני המנחמים, הגיעו גם הלומי קרב ששמעו על המקרה הטרגי. הם נכנסים לאט, בשקט, לעיתים בקבוצה, לעיתים אחד־אחד. בחיבוק, בלחישה, הם מציגים את עצמם בשם, ומוסיפים: "גם אני הלום קרב". משתפים בכאבם. בלילות חסרי השינה, בקושי להתמודד עם מסגרות, בהתקפי הזעם. תסמינים דומים לאלו שלדברי בני המשפחה, חווה גם בר. חלקם קיבלו הכרה ממשרד הביטחון, ואיתה סל שיקום וטיפול. חלקם נפלו בין הכיסאות. אבל כולם מסכימים שאי אפשר להקשות על מי שיצא לקרב בשירות המדינה - ושנים אחרי סיום שירותו לא השתחרר מהמצוקה ומהכאב.

"שבוע לפני שקרה האסון הזה, בר הסכים להתאשפז במוסד לבריאות הנפש", מגלה כוכי. "אבל לא היה מסוגל להחזיק שם מעמד, ובגלל שלא הוגדר כמסוכן לעצמו או לחברה - שחררו אותו. הוא נזקק לעזרה לא קונבנציונלית, ובעיקר רצה שיכירו בבעיה שלו".

לדברי האם, העובדה שבר הסכים לפגוש פסיכיאטר של משרד הביטחון, כדי לקבל הכרה, מוכיחה את גודל המצוקה שבה היה נתון. "לא היה לו קל לשבת עם מטפלים, אבל הוא היה מוכן לעשות את זה כדי לקבל עזרה. המטרה בקבלת הכרה היא לא בצע כסף. זאת עזרה לאוכל, למחיה, לטיפול. כל מה שהיה חסר לבר, שמצבו הכלכלי והבריאותי הידרדר בעקבות מצבו הנפשי. במשרד הביטחון לא הכירו בו, אבל בשקט שלחו אותנו לקבל חוות דעת נוספת. בינתיים בר לא החזיק מעמד, ועשה לעצמו את מה שעשה".

הזמין חיילים בודדים בחג

אמא כוכי (62), מדריכת פילאטיס ברמת גן, היא אישה חזקה ומרשימה. כבעלת רקע כרקדנית בלהקת ענבל, היא נעמדת זקופה מול זרם המנחמים, נתלית בחיבוק שהיא מקבלת מהעם. גם אביו של בר, אבנר (60), גבר רהוט וחייכן, היה רקדן בעברו, וכיום הוא מורה ומחנך בבית הספר היסודי קריית יערים שברמת השרון.

הם הכירו בלהקת מחול לפני יותר מ־30 שנה, התחתנו וגרו יחד בתל אביב. לעולם הביאו שני ילדים: בר (33 במותו) ואחיו הצעיר גל (26). כשגל היה בן שנה וחצי, התגרשו. באותה תקופה אבנר לימד בבית הספר היסודי א"ד גורדון בתל אביב, שבו למד בר. הוא נזכר בחיוך נוגה איך היו חוזרים יחד מבית הספר, אוכלים צהריים ומבלים זמן איכות. בר, מספר אבנר, היה ילד פעיל, ספורטאי, שאהב לרקוד ולהחליק בסקייטבורד. כשבגר, למד במגמת תיאטרון בעירוני ה' בתל אביב. בצה"ל שירת בגדוד "שמשון" של חטיבת כפיר.

"בצבא אמרו עליו שהוא בחור חברותי, משפחתי ואחראי", כוכי מתגאה. "כששאלתי את המפקד שלו איך בר היה בצבא, הוא עשה תנועה חדה עם היד ואמר 'צייתן'. ככה הוא היה, ישר כמו פלס. בחור כזה לא מגיע פתאום, ובלי סיבה, למצב קשה כמו שבר הגיע".

על שירותו הצבאי, מספרים ההורים, בר מיעט מאוד לדבר. אבנר נזכר איך לעיתים, כשחזר בשבתות הביתה, היה מספר שהוא צריך לשמור כל הזמן על תנועה. "בר עבר כנראה חוויות לא נעימות, ואני מניח שהדרך שלו להתמודד איתן היתה הדחקה. הוא רק אמר לי 'אבא, אתה לא מבין מה אנחנו חווים במהלך השבוע, ולכן אני צריך כל הזמן להיות פעיל בסופ"ש'. והוא היה יוצא המון, מבלה - ובתחילת השבוע חוזר לצבא".

כוכי: "בצבא אמרו על בר שהוא בחור חברותי, משפחתי ואחראי. שאלתי את המפקד שלו איך בר תפקד בצבא, והוא ענה עם תנועה חדה של היד: 'צייתן'. ככה בר היה, ישר כמו פלס. בחור כזה לא מגיע פתאום, ובלי סיבה, למצב קשה כמו שהוא הגיע אליו"

כשהשתחרר משירות צבאי מלא, התגורר בר עם אביו בשכונת אזורי חן בתל אביב, אחרי שכוכי נקלעה לקשיים כלכליים. הוא עבד כמנהל סניף ברשת פיצריות, ביקש להחזיק את עצמו כלכלית ולצמוח בכוחות עצמו. כשהיה כבן 26 שכר דירה עם אחיו גל וחבר נוסף, וכעבור שנתיים עבר לגור עם גל בדירה שכורה במרכז תל אביב, ליד הים, שניהם לבדם. "ואוי, כמה שבר אהב את הים", נאנח אבא אבנר.

"כשכוכי ואני התגרשנו, בר לקח חסות על גל, שהיה תינוק, כאילו הרגיש שהוא צריך לדאוג לו. הוא תמיד ידע לראות את האחר. בחגים היה מזמין הביתה חיילים בודדים, רק שלא יהיו לבד בחג. בעבודה היה דואג להביא קפה ומאפה לשליחים, שירגישו טוב. הוא היה מאוד מכיל. עוד כילד הוא תמיד הקפיד לחסוך כדי להתקדם בחיים. אפילו קנה אחרי הצבא דירה בהליך בנייה ברחובות, כדי שיהיה לו נכס משלו. אחרי הגירושים אני התחתנתי שוב, עם אישה, התגרשתי, ואחר כך יצאתי מהארון. זכיתי לקבל ממנו לתמיכה מלאה".

"מקום טיפולי בטבע"

לפני כחמש שנים החלו בני המשפחה לחוש שבר משדר סימני מצוקה. הוא לא הצליח להחזיק מעמד בעבודה, חווה התפרצויות זעם וכעס, והתקשה לעמוד בדרישות של מסגרות.

"הוא מכר את הדירה שקנה ברחובות, כי לא היה לו כוח להתעסק בביורוקרטיה של הבנייה, ואחר כך הכסף בוזבז", אומר אבנר בשקט. "נראה שבאותה תקופה התחילו לתקוף אותו מחשבות אחרות. הוא התעייף מעשייה ומרכישת חפצים, והתחיל לנוח כמה שיותר. צמצם פעילות, צמצם אוכל.

"הוא התחיל להרעיב את עצמו, וזה כנראה עזר לו להדחיק את המציאות הקשה שאיתה התמודד. הוא הסתובב בחוץ כל היום, ובמקביל חיפש להתנקות כמה שיותר, והיה מתקלח במשך שעות. לפני שבועיים שאלתי אותו למה הוא מסתובב כל הזמן ברחובות, והוא ענה שכך הוא מרגיש משוחרר".

אבנר: "בר עבר כנראה חוויות לא נעימות בצבא, ואני מניח שהוא בחר להתמודד איתן בהדחקה. כשהיה חוזר הביתה הוא היה אומר לי: 'אבא, אתה לא מבין מה אנחנו חווים במהלך השבוע, ולכן אני צריך כל הזמן להיות בתנועה'. והוא היה יוצא המון בסופ"ש, פעיל"

ימים ארוכים נהג בר לשוטט, מחפש מזור לסכסוכים בנפשו. לעיתים כוכי היתה מתלווה אליו להליכות הארוכות, בניסיון לאפשר לו לדבר על הכאב.

"הוא היה שרוי במשבר מאוד גדול, וכולנו חיפשנו איך אפשר לעזור לו", קולה נשבר. "הוא חיפש מקום לגור בו, מקום שיהיה שלו, אבל לא מצא. לא יכולתי לעזור לו כספית, כי הייתי בעצמי בקשיים, וגם היום אני גרה בנתניה אצל אמי, שנמצאת במצב סיעודי. בר לא הצליח להתמיד בעבודות ונקלע לקשיים כלכליים. בחודשים האחרונים, אחרי שעבר בין דירות של חברים, הוא ישן בחדר בביתו של שכן בנתניה, קרוב אלי. היה לו מקום לשים בו את הראש, אבל במשך היום היה מסתובב בין המכולת לים. היה צריך מרחבים".

כוכי נושמת עמוקות. "הצעתי לבר שנחפש לו מקום טיפולי בטבע, בסיוע עמותות שעוזרות להלומי קרב, מעין חלופת אשפוז טובה שבה הוא יאכל כמו שצריך, יהיה לו חדר והוא יקבל טיפול נכון. בחודש האחרון פעלתי בכיוון הזה, אבל בר אמר כל הזמן שהוא לא אוהב את האנשים שבמוסדות האשפוז, ואחרי יום־יומיים תמיד יצא משם.

"הרגשתי שהוא לא מסוגל להכיל מסגרת טיפולית רגילה. לפעמים הוא הסכים ולפעמים לא רצה לשמוע בכלל על טיפול. מטפלים אמרו לי 'כשבר באמת ירצה לקבל טיפול - נוכל לעזור לו'. הוא באמת רצה, אבל לא הצליח. והרי הוא ביקש בעצמו עזרה ולא התחבא".

מה בדיוק אמר לפסיכיאטר?

בחלוף הזמן הפכו סימני המצוקה ששידר בר לבולטים יותר ויותר, אבל איש לא שיער שיידרדר לצעד טרגי. חבריו אף הקימו קבוצת ווטסאפ בשם "מחזירים לבר את החיוך", שבה איחדו כוחות במטרה לארגן לו אוכל ומקום לישון. למרבה הצער, בר לא הצליח להתרומם.

"לפני שנה וחצי הוא אמר לנו שאם כולנו חושבים שהוא צריך ללכת לאשפוז פסיכיאטרי - הוא מוכן", מספר ליאור, דודו של בר. "נסענו מייד לבית חולים, ישבנו שם כמה שעות וחיכינו לפסיכיאטר. הוא דיבר עם בר כמה דקות ובסוף השיחה אמר שאין סיבה לאשפז אותו.

"מתברר שבר סיפר לפסיכיאטר שהכל טוב, ולכן לא היתה סיבה לאשפז אותו מייד. מכאן בר כבר לא רצה לשמוע שוב על אשפוז, אבל מצבו הלך והידרדר. התפרצויות הזעם שלו הפכו יותר תכופות ויותר עוצמתיות. ראו שקשה לו, אבל לא היה אפשר לאשפז אותו כשהוא לא היה מוכן לקבל טיפול".

ליאור נאנח. "מסתובבים בינינו המון הלומי קרב שמשרד הביטחון חייב לעזור להם. פגשתי אותם גם בשבעה. כל אחד עם הכאב והקושי שלו. היום אנחנו חלק מקבוצת של פוסט־טראומטיים, שקוראים לה 'יהלומי קרב', ונהיה חלק מהמשפחה הזו. את בר לא הצלחנו להציל, אבל יש עוד הרבה בחורים טובים שמסתובבים בינינו, ואנחנו חייבים להם את החיים שלנו. נשבר לנו הלב לשמוע שיום אחרי שבר הצית את עצמו, התאבד הלום קרב נוסף, אור דוניו ז"ל. חייבים להציל אותם, ושהמדינה תתעורר".

"אמרתי לו שאני גאה בו"

כשאבנר וכוכי מספרים על השבוע האחרון בחייו של בר, הלב מתכווץ. "לפני שבועיים נפגשתי איתו ועם גל, ובר ביקש ללכת לים", משחזר אבנר. "הוא ישב איתי שם והתחיל לשפוך את מה שעל הלב שלו. סיפר שהוא רוצה אהבה, שהוא מוכן לקבל טיפול - אבל לא יודע איך. אמר שצד אחד שלו אומר לו שהוא צריך טיפול, והצד האחר אומר שהוא לא צריך. שאלתי אותו 'אתה רוצה להתאשפז?' - והוא הנהן. אמרתי שאני רוצה שהוא יגיד את זה בקול. ואז הוא הסתכל עלי ואמר: 'אבא, אני רוצה להתאשפז. שיטפלו בי'.

"התקשרתי מייד לכוכי, שתתארגן ושניקח אותו לטיפול, אבל אחרי עשר דקות הוא אמר שהוא מוותר - ולא היה מוכן ללכת. אמרתי לו שאני גאה בו על שהוא לפחות מנסה, ושהוא הולך צעד־צעד בתוך התהליך. יום למחרת הוא הסכים ללכת לבדיקה בבית חולים לבריאות הנפש, ונכנס לאשפוז. אבל כעבור יום שוב ביקש להשתחרר".

כאדם בוגר שלא אובחן כמסוכן לעצמו או לחברה, בבית החולים לא יכלו להשאיר את בר באשפוז ללא רצונו. אחרי שחתם על שחרור, עלה על מונית וחזר לחדרו בנתניה. כוכי: "בבית החולים אמרו עליו שהוא בחור נחמד ועדין, חמוד וקצת אבוד, אבל הסבירו שהם לא יכולים להכריח אותו להישאר באשפוז. זה נכון, אבל מאוד כואב".

בתחילת השבוע שעבר, אחרי שבר יצא מאשפוזו, הלך איתו אבנר למחלקת הרווחה של העירייה, לחתום על מסמכים שדרושים לקבלת סל שיקום. אך כשהגיעו למקום ונאלצו להמתין, בר התעקש שיחזרו הביתה. כעבור ימים ספורים הצית את עצמו.

ביום רביעי לפני שבוע וחצי, היום שבו אירע האסון, כוכי הספיקה לראות את בר בבוקר, לפני שיצאה לענייני יומה. לקראת הצהריים, מכרה שלחה לה הודעה בווטסאפ, שבה סיפרה על ידיעה שהתפרסמה, ולפיה בחור שסובל מפוסט־טראומה הצית את עצמו בשכונה. למקרא המסרון הלם ליבה של כוכי בחוזקה.

"בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת. זה היה בלתי נתפס. הרי בר לא הראה שום סימן שיעשה דבר קיצוני כזה. הוא כן הציג סימני ייאוש, וגם אני הייתי מיואשת, אבל לא האמנתי שהוא יגיע למצב כזה.

"התקשרתי מייד לחבר שבר גר אצלו, והוא סיפר שהזמין עבורו אמבולנס, בגלל שסבל מכוויות. הוא אמר שראה את בר במקלחת 'אדום בכל הגוף'. הודעתי לאבנר, ונסעתי לבית החולים, שם הודיעו לי שבר פונה אליהם במצב אנוש. הוא הגיע בהכרה, כנראה בגלל האדרנלין שזרם בדמו, וביקש שיעזבו אותו.

"כשהגעתי, הוא כבר היה מורדם ומונשם. לראות אותו שוכב עם תחבושות - זה היה מראה קשה נורא. ועוד יותר נורא היה לקבור אותו יומיים אחר כך. הילד שלי חלם על זוגיות, על חמישה ילדים, על לימודי עבודה סוציאלית. איך הוא נפל ככה בין הכיסאות?"

כוכי: "הראיתי לבר תמונה שלו במדים, והוא סובב ראש והלך. לא היה מסוגל להסתכל. ביום העצמאות הוא סירב לצפות במטס חיל האוויר. בר מאוד אהב את הארץ, אבל לא היה מסוגל לראות סממנים של הצבא. זה לא סימפטום של פוסט־טראומה?"

שלא כמו כוכי, אבנר הבין מהר את הטרגדיה. רגע לאחר שכוכי התקשרה להודיע להם שבר סובל מכוויות ופונה לבית החולים, עמי, בן זוגו, סיפר לו שקרא ידיעה באינטרנט בעניין בחור בן 33 שהצית את עצמו. "עשיתי אחד ועוד אחד - ונשברתי. בר נלחם על חייו במשך יומיים, עד שלא היה יכול עוד. וביומיים האלה, בבית החולים, הרגשתי שאני נטרף.

"אני חושב שהוא רצה מנוחה, וזאת היתה דרכו לזעוק. דרך נוראית. הרופאים אמרו לנו שיש לו רק סיכוי קלוש להישאר בחיים. ביום שישי, כשנכנסתי לחדר שלו, בכיתי המון, ואז אמרתי לו: 'עשית מספיק בחייך. זה הזמן שלך לנוח'. הרגשתי שהוא לא צריך עוד להילחם. כמה דקות אחר כך הוא נפטר. הרגשתי שזה מה שהוא חיפש, את המנוחה".

אחרי מותו של בר, סירבה חברה קדישא לקבור אותו בקרקע בנתניה, שם הוא גר, כיוון שהיה רשום כמי שמתגורר בתל אביב. לבסוף נקבר בבית העלמין ביישוב אביחיל, הסמוך לנתניה. כוכי נזכרת בחיוך עצוב שהיא ואבנר נישאו בטקס באביחיל.

"ראש מועצת עמק חפר, גלית שאול, סידרה לבר חלקת גן עדן. היא אמרה לי 'עכשיו הוא שלנו', וסיפרה שמתכננים להקים באזור נעורים כפר להלומי קרב. אם זה באמת יצליח - זה יהיה מדהים".

אבנר: "הוא הרעיב את עצמו, וזה כנראה עזר לו להדחיק את המציאות הקשה שאיתה התמודד. במקביל חיפש להתנקות - היה מתקלח במשך שעות. לפני שבועיים שאלתי אותו למה הוא מסתובב כל הזמן ברחובות, והוא ענה שכך הוא מרגיש משוחרר"

"לא הצליח להתחזק"

עכשיו מנסים בני המשפחה לאסוף את השברים. כואבים, כועסים, מחפשים תשובות. על השולחן בחצר הבית של ליאור, בשבעה, הונחו תמונות של בר. באחת הוא נראה מחובק עם אמו ועם אחיו, באחרת הוא משחק בהופעה, והנה גם אלבום שהכינו לחגיגות בר המצווה שלו, עם תמונות שבהן הוא מחייך ברוח שטות למצלמה. בצד השולחן הונחה תמונה גדולה שלו במדי צה"ל, על רקע ההרים, מבטו מושפל מטה.

כוכי מרימה את התמונה, נפעמת. "פעם תליתי את התמונה הזו על הקיר בגאווה", היא לוחשת כמעט בסוד. "הרי הוא עשה דבר־שניים בצבא כלוחם בכפיר, חטיבה קרבית שהשתתפה בלא מעט מבצעים ופעולות צבאיות. גם ב'צוק איתן' הוא נלחם, כחייל מילואים. בדרך כלל לוחמים מתגאים בדברים שעשו ובתמונות שלהם מהצבא. אבל כשהראיתי את התמונה על הקיר לבר, הוא סובב את הראש והלך. לא היה מסוגל להסתכל עליה.

"בימי העצמאות האחרונים, כשהצעתי לו שנראה את מטס חיל האוויר שעובר מעל הים, ממש לידנו, הוא סירב. בר היה בחור מאוד ערכי, מאוד אידיאולוגי, ומאוד אהב את הארץ, אבל הוא לא היה מסוגל לראות סממנים של הצבא. איך זה לא נראה כמו סימפטום של פוסט־טראומה?"

ליאור, דוד של בר: "מסתובבים בינינו המון הלומי קרב שמשרד הביטחון חייב לעזור להם. פגשתי אותם גם בשבעה. היום אנחנו חלק מקבוצה של פוסט־טראומטיים, שקוראים לה 'יהלומי קרב'. את בר לא הצלחנו להציל, אבל המדינה חייבת להתעורר"

כוכי מחזיקה בטן מלאה על אופן הטיפול של משרד הביטחון בבר. במהלך הניסיונות להבין את בנה, הצטרפה לקבוצת תמיכה ברשת של הורים לילדים עם פוסט־טראומה. "בקבוצה הפנו אותי לקבל הכרה ממשרד הביטחון, כדי שאוכל לקבל עזרה. אדם מתגייס לצבא בגיל 18, כי ככה אנחנו מחונכים. אי אפשר להשאיר אותו אחר כך בלי תמיכה.

"נעזרתי בחברה קרובה, שמכירה את הנושא, והיא המליצה לי לפנות למשרד הביטחון, ואפילו כתבה בטופס הבקשה כל מה שבר עשה בזמן שירותו. המעצרים, הלילות הארוכים, המבצעים. דברים קשוחים, שכל אחד עלול לקבל מהם טראומה. עברנו בין פסיכולוגים ונוירופסיכולוגים שאמרו שהם 'לא שוללים פוסט־טראומה'. אבל עובדתית הוחלט במשרד הביטחון שהוא לא סובל מפוסט־טראומה, וזהו.

כוכי: "ביום האסון, חבר שבר גר אצלו בבית אמר שהזעיק עבורו אמבולנס, בגלל הכוויות. הוא סיפר שראה את בר במקלחת, 'אדום בכל הגוף'. בבית החולים הודיעו לי שמצבו אנוש ושסיכוייו קלושים. הוא הגיע לשם בהכרה, כנראה בגלל האדרנלין, ורק ביקש שיעזבו אותו"

"אנשים שעוזרים להתמודד עם משרד הביטחון אמרו לנו, במפורש, שידוע מה הפעילות השוטפת של הפלוגה שבה שירת בר. ואני בטוחה שבר, שהיה בחור מתמסר, עשה הרבה יותר ממה שהיה צריך. ואני לא מבינה: איך אף אחד לא ראה שהוא זקוק לעזרה?"

היא מסלקת דמעה מלחיה. הכעס והרצון להילחם על ההכרה בבר לא מאפשרים לה לפרוץ עדיין בבכי מלא. "במשרד הביטחון נותנים לך קודם כל תחושה שאתה שקרן, ואחר כך תוכיח שאתה באמת סובל מפוסט־טראומה. בר סבל מחרדות, מהתפרצויות, כל הסימנים של פוסט־טראומה. אנשים לא מבינים שהטראומה יכולה להתעורר מכל דבר. אני לא אהיה בטראומה בעוד ימים, שבועות, אפילו שנים? אני הרי לא יודעת מה זה לחיות בלי בר. לא יודעת איך הסוף הכואב שלו ישפיע עלי בהמשך החיים.

"וזאת הזעקה שלי. כשאדם מבקש עזרה, הוא צריך אותה, ולא באמת רוצה שישימו עליו תווית של נכה. מי רוצה להיות מוגבל במדינה הזו? הרי כל אחד יכול להיות מושפע אחרת מאירועים. אדם אחד יכול לספוג אבנים בחברון וזה לא יזיז לו, ולמישהו אחר זה יגרום פוסט־טראומה".

כוכי: "בר סבל מחרדות ומהתפרצויות, כל הסימנים של פוסט־טראומה. אנשים לא מבינים שטראומה יכולה להתעורר מכל דבר. גם אני אהיה בטראומה, כי אני לא יודעת לחיות בלי בר. לא יודעת איך הסוף הכואב שלו ישפיע על המשך החיים שלי"

לדברי כוכי, אחד הפסיכיאטרים המליץ לבר על טיפול בבית מאזן (חלופת אשפוז). "בר היה חסר אונים, אבל לא היה מסוגל ללכת למקום כזה. במהלך השבעה ראיתי המון הלומי קרב שבמבט ראשון נראים כמו גברים חסונים, חזקים, עם ראש על הכתפיים. חלקם סיפרו שכשהם פנו למשרד הביטחון, פתאום אמרו להם שהם סובלים מהפרעה נפשית, ניסו לא לקשור את הצרחות והכאבים שהם חווים לפוסט־טראומה. החבר'ה האלה נופלים בין הכיסאות, כי כשאתה פונה למשרד הביטחון, עם הפציעה השקופה שלך, אתה צריך להוכיח להם מה עברת".

אחד האנשים שליוו את המשפחה במהלך אשפוזו של בר בבית החולים, ואחר כך גם בהלוויה, היה איציק סעידיאן - הלום הקרב מ"צוק איתן" שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, כאקט של מחאה, וסבל בעצמו מכוויות בכל חלקי גופו.

"אני לא יודעת אם הם הכירו קודם או לא, אבל סעידיאן הרגיש שהוא צריך להגיד לנו סליחה, כי לדבריו המעשה שלו היה אמור לשנות את כל היחס הממסדי להלומי קרב. ברור שאין לו על מה להתנצל בפנינו, הוא לא אשם בכלל. הוא היה מקסים, ואפילו עזר במימון הקבורה של בר. אבל המצב באמת חייב להשתנות".

"אסון שאי אפשר להבין"

כוכי מניחה יד על החזה. "אחרי שהודיעו לנו שבר לא מוכר כהלום קרב, לפני שהוא נפטר, קצינה כלשהי במשרד הביטחון אמרה לנו שכדאי שנלך שוב לאבחון, כדי לקבל קביעה של איש מקצוע נוסף בעניין הפוסט־טראומה. התחלנו גם את התהליך הזה, אבל בינתיים קרתה הטרגדיה.

"עברנו אסון שאי אפשר להבין או לעכל. כאמא, את אומרת לעצמך שהילד שלך יעבור את הקושי, שהוא יקום ויתחזק. אבל הוא היה במערבולת נפשית ולא הצליח להתמודד עם הלחץ. כבר לא היה מסוגל להחזיק את עצמו".

כוכי: "אני לא יודעת אם בר ואיציק סעידיאן הכירו קודם, אבל איציק הרגיש שהוא צריך להגיד לנו סליחה, כי לדבריו המעשה שלו היה אמור לשנות את כל היחס הממסדי להלומי קרב. ברור שאין לו על מה להתנצל בפנינו, הוא לא אשם בכלל"

אבנר מעדיף שלא לדבר על משרד הביטחון. לטענתו, תמיד קיבל את הרושם שבר הרגיש מאוים מאנשי הטיפול. "אני מבין שבמערכת ממסדית פועלים לפי מדיניות מסוימת, שצריך לעמוד בה, ולפי החוק, אם אדם לא מסוכן לעצמו או לאחרים, ולא מעוניין באשפוז - הוא יכול לקום וללכת. אבל ראיתי במו עיניי איך בר יושב עם פסיכיאטרים ומרגיש מאוים כשהם מדברים איתו בצורה עניינית. כששאלו אותו על הצבא הוא היה משתתק, וכשהוא הרגיש מותקף הוא היה עונה בצורה לא נעימה. לא ידע איך להתמודד עם הקושי שלו.

אבנר: "לפני שבועיים הוא ישב איתי בים והתחיל לשפוך את מה שעל ליבו. סיפר שהוא רוצה אהבה, שהוא מוכן לקבל טיפול - אבל לא יודע איך. שאלתי אותו 'אתה רוצה להתאשפז?' ואז הוא הסתכל עלי ואמר: 'אבא, אני רוצה להתאשפז. שיטפלו בי'"

"חייבים לשנות את החוק ולדאוג לכך שגם אדם שלא נחשב למסוכן באותו הרגע יוכל להיות כמה ימים באשפוז כפוי, לפחות עד שהתרופות שיקבל ישפיעו", הוא ועמי מחדדים. "זאת כדי שיוכל באמת להבין עם עצמו אם הוא זקוק לאשפוז ולטיפול, ואם הוא מוכן לקבל אותם. לא צריך לתת לו להחליט החלטות ברגע מתוך כאב ומתוך המחלה".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון משתתף בצערה של משפחת כלף, על מותו של בר כלף ז"ל. בקשתו של בר ז"ל נבחנה לעומק על ידי מספר מומחים בבריאות הנפש של משרד הביטחון, ולא נמצא קשר בין מצבו הנפשי, שאינו נגרם מפוסט־טראומה, לבין שירותו הצבאי.
יודגש, כי שלושה ימים בלבד לאחר שהגיש את הבקשה להכרה, אושרו לבר ז"ל באופן מיידי טיפולים רפואיים ונפשיים במימון אגף השיקום. בנוסף, לאורך שלבי ההכרה, הגורמים המטפלים באגף השיקום עמדו בקשר עם בר ואמו והציעו לו מגוון אפשרויות טיפול, אך לדאבוננו בר ז"ל לא מימש אותן".

batchene@gmail.com
erannavon9@gmail.com