אמא, את חופרת: הבת שלי בת 16, אמא'לה!!

יש קטע מצחיק של טינה פיי, שבו היא מספרת בתור אמא למתבגרת שלחיות עם טינאייג'רית זה כמו להיות דלוקה על מישהו מהמשרד שבקושי מבחין בך. את מסתובבת הלוך ושוב ליד חדרו, חוככת בדעתך איך לשאול אותו את השאלה הפשוטה "כמה מאיתנו יוצאים לאכול יחד - תרצה להצטרף? בטח יש לך עיסוקים אחרים", והוא מרים את העיניים מהמסך ומתבונן בך במבט שמסמן שהוא לא מעוניין.

הקהל צוחק בהזדהות. גם אני מזדהה, גם אני מנסה להצחיק את שילה, הבכורה שלנו, שחגגה השבוע 16. אני אוהבת לראות את הצחוק שלה, אבל לא תמיד זה מצליח לי. לפעמים אני מרגישה כמו מישהי שסיפרה את הבדיחה הכי מעפנה בעולם.

טינה פיי מסכמת שזו מערכת יחסים, שבה את חושבת על המתבגרת שלך הרבה יותר ממה שהיא חושבת עלייך. זה נכון - ולדעתי גם הכי בריא שיש. זה אתגר לזהות את מי שהיא כאדם נפלא ונפרד ממני, אבל עדיין להחזיק חוטים עדינים של חיבור אימהי שיאפשרו לה להרגיש מוגנת ועטופה, גם אם היא נראית חזקה ועצמאית. שתדע שיש לה עדיין מרחב להיות ילדה, מרחב שבו אני מתחשבת בה הרבה יותר מאשר שהיא מתחשבת בי - כי כך בעיניי זה צריך להיות.

עם כל הקושי והעלבון שצריך לבלוע, אני מתפללת להישאר תמיד הטלפון הראשון שלה בשעת הצורך, חמסה־חמסה שלא תהיה כזו, ובשביל זה אני צריכה להישאר המבוגרת האחראית גם כשהיא כמעט מבוגרת. אני עדיין מחפשת את האיזון הנכון, ולא תמיד יודעת מתי כשהיא אומרת "אמא, את חופרת" זה סימן שעלי להתרחק - ומתי זה דווקא סימן שעלי להוכיח לה שאני תמיד כאן, גם כשהיא מתוסכלת.

הרווח נמתח ומתכווץ

אני מביטה בעיניים הסקרניות שלה ומקשיבה למחשבותיה, תמהיל של חוכמה ושיקול דעת בוגר יחד עם נאיביות ילדית שעוד לא התמוססה לגמרי. לא מזמן, בבוקר שלאחר פיגוע, שילה שאלה אותי אם היא יכולה לנסוע לתל אביב באוטובוס עם חברות. אמרתי לה שזה פחות מתאים כרגע, בגלל הרגישות הביטחונית.

"אמא, זה לא עובד ככה - לא יכול להיות שכל הזמן יש מצב של חוסר ביטחון, זה ממש מעצבן". והיא צודקת - זה לא אמור לעבוד ככה, ואיזה מזל שהיא מחזיקה עדיין באמת שלא התקלקלה, מזכירה לי איך חשבתי שזה אמור להיות לפני שהנמכתי את הציפייה שיהיה פה בטוח לנערות צעירות לנסוע באוטובוס.

עלי להתרגל לכך שהרווח בינה לביני נמתח ומתכווץ כמה פעמים ביום. להודות שהרצון שלי להתקרב הוא גם הגעגוע לתחושת האחיזה הצמודה של התינוקת הקטנה שלי, ושהחיבוק הארוך מתחלף באחיזה מעודנת יותר. לתת מקום גם לחלק שצריך להיפרד מהאימהות לילדה שרצה אל זרועותייך ולשלם את המחיר בהשלמה, כי לתת לה לעצב את זהותה אומר לפעמים להישאר ערה כל הלילה ולבדוק בכל שעה באפליקציית הטלפון היכן היא נמצאת, להתכתב בשעות הקטנות עם אימהות אחרות ולהתלבט מתי נכון להגיד להן די, תחזרו הביתה, מספיק לשוטט.

שילהלי החלה לעבוד וחוסכת למימון חלק משיעורי הנהיגה, ואני אומרת לעצמי: שיעורי נהיגה! ומתמלאת חרדה, ואולי גם רצון סמוי שהיא תעדיף לנסוע במוניות כל חייה. לרגע חולפת מחשבה לא הגיונית: מה אכפת לה שאסיע אותה תמיד? מיליוני אבות ואימהות עברו לפניי את אותו מסע פתלתל לשחרור התינוקות שלהם לדרכים הלא תמיד בטוחות של העולם. אבל זה המסע שלי.

שמעתי שיחה שלה ושל חברתה, שבה שילה סיפרה בשיא הטבעיות כי שלחה הודעה לזוג שאצלו עשתה בייביסיטר, כתזכורת שטרם שילמו. הלב שלי התמלא בגאווה. הילדה החכמה והטובה והנדיבה שלי, כולה בת 16, כבר יודעת לתזכר את מי שחייב לה תשלום, ואילו אמא שלה לא יודעת לעשות זאת. זו היתה הוכחה נוספת שהיא משוכללת, שונה ולפעמים אפילו המורה שלי.

איזון עדין

שילה גורמת לי להסתכל ולבחון מחדש את ההתנהגות שלי. להיות מסוגלת לבוא ולומר לה: סליחה, טעיתי. אני צריכה לעשות את זה יותר, פשוט "לשחרר". יש הורים שבגיל הזה סומכים לגמרי. אני מרגישה שעדיין עלי לזהות ולהדליק פנס ברגעים שהיא עלולה להיקלע ללחץ חברתי.

לפני כמה שבועות שילהלי יצאה לראשונה למסיבה של תיכוניסטים במקום פתוח. אמרתי לה, "אני הולכת לחפור לך עכשיו כמה דקות, אני יודעת שזה יכול להיות מנג'ס, אבל גם אם תגלגלי עיניים או תנשפי אוויר החוצה זה בסדר, העיקר שתקשיבי".

אמרתי לה שגם אני הייתי מתבגרת, שאני יכולה להזדהות עם הסקרנות להתנסות ולחוות, לטעום רגשות חדשים. אמרתי לה: "בואי נעשה הסכם: אם את רוצה לנסות משהו, אם את יכולה - תספרי לי לפני, ואם את לא מרגישה שאת מסוגלת לספר - לפחות שזה ייעשה במקום בטוח ומוכר, שיש בו רק אנשים שאת מכירה, אוהבת וסומכת עליהם. בטח לא במסיבה במקום פתוח, הרחק מהבית, שיש בה אנשים רבים שלא פגשת מעולם".

היא אמרה לי שהיא מסכימה איתי, וזה היה כל כך מרגש. אחר כך מובן שנסחפתי להרצאה הרגילה והקבועה, כפי שאני עושה לפני כל יציאה לבילוי, שלא תשתה מבקבוקים פתוחים ולא מכוסות, ולאחר רבע שעה שילהלי אמרה "אמא, די".

יש הורים שנמנעים משיחות, כי הנשק המתוחכם של "אבל כל ההורים האחרים מסכימים" מלחיץ וגורם לפקפק בעצמנו.

אני מאמינה שהוויכוחים שלה אינם מרד, אלא כנפי הייחודיות שלה שלומדות לעוף. לכן אני מחפשת דרך לעודד אותה לסמוך עליהן במקום לקצץ אותן - אבל גם לא להיסחף אחריה באשליה שהיא כבר מוכנה לעוף לגמרי לבד.

ילדותי השנייה

בכל תקופת גיל של ילדינו אנחנו חווים מחדש את עצמנו באותו הגיל. בגיל 16 חוויתי תקופה סוערת, גדושה בהרפתקאות שחלקן מסוכנות וחלקן שוברות לב. הייתי נערה מבולבלת וצמאה לריגושים, ולא שמרתי על עצמי מספיק, והמחשבה שבנותיי יעברו דרך אותה אינטנסיביות מלחיצה אותי.

שיתפתי בכך את חברתי הטובה טלי, שמכירה אותי מגיל 10. היא צחקה את הצחוק המרגיע שלה ואמרה: "פאולה, אני מכירה את שילה ואני זוכרת אותך בגילה, היא ממש לא את" - וזו אולי התמצית.
לימדנו את שילה שהיא לא צריכה לשאת בעול לבדה, שאנחנו אוהבים אותה ללא תנאי, שזה בסדר ואפילו רצוי לבקש עזרה ושאנחנו תמיד לצידה, מחסה בשעת סערה. עכשיו תפקידנו להבין שעליה לחיות את הסיפור שלה, לעשות את הטעויות ולמצוא את הניצחונות.

לפני כמה ימים, כששאלתי אותה מה היא מאחלת לעצמה ליום ההולדת, היא ענתה: "אני מאחלת לעצמי להיות מוקפת באנשים שארגיש בטוחה ושמחה בחברתם". התגובה שלי היתה "וואו", והיא שאלה: "אמא, מה את כל כך מתלהבת?"

התלהבתי כי היתה באיחול הזה חוכמה עמוקה שגדולה מ־16 שנותיה. הכמיהה שלה לקשרים אמיתיים נסכה בי ביטחון שלמרות הכאוס בעולם שבחוץ, המצפן הפנימי שלה מכויל, מכוון אותה אל המהות והמשמעות שייטיבו עימה. אמן.

אני מלאת הכרת תודה על המסע שאני חולקת עם היצורה הזו, לעיתים אני קרינג'ית בעיניה, עושה לה פדיחות, אבל היא תמיד הילדה שלי ואני תמיד אמא שלה, ואין לזה שום קשר למספר הנרות על העוגה.