מר ברבי וגברת אופנהיימר: מה חשבו קובי אריאלי ואיה כורם על להיטי הקיץ בקולנוע? 

קובי: ובכן איה, דבר ראשון אבקש להבהיר ליושבי אולם 8 ביס פלאנט ירושלים בסרט של 17:00: הבחור המזוקן עם השלייקס והכיפה שישב לבדו בשורה 9, כיסא מספר 1, עם הפופקורן הזוגי - הוא לא סוטה. נכון שהכל מסביב צעק "הזעיקו משטרה", אבל הוא לא. הוא לא. הוא פשוט עיתונאי שנשלח לסקר את הלהיט החדש "ברבי" ולא מצא אף אחת שתסכים ללכת איתו.

איה: הייתי באה איתך בשמחה. חבל שבדיוק הייתי מחוץ לאולם בהפגנה. וגם חבל שאותי שלחו לראות את "אופנהיימר", סרט מבאס ת׳תחת, גם אם מצוין, שהייתי שמחה לראות בתקופה אחרת, קצת פחות חרדתית. האולם בהקרנה שלי היה כמעט ריק, אז אף אחד לא יכול היה להתפעל מיכולות פירוק הפופקורן המאוד מרשימות שלי. כמו כן, אני מעריצה של כריסטופר נולאן עוד מאז "באטמן מתחיל", כי יש לי טעם בקולנוע של ילד בן 14. לראיה, האינסטינקט שלי בסוף "אופנהיימר" היה להישאר בכיסא ולחכות לסוף הכותרות - והמבין יבין!

קובי: אז זהו, שאני באתי לפרויקט שלי ללא כל ידע מוקדם. ההיכרות שלי עם ברבי היתה דרך גידול הילדים, וגם זה כלל רוב הזמן את המאמץ למצוא את הזווית הנכונה להשחלת היד הלא מתקפלת שלה לתוך שרוול בגודל גרגר אורז וסיוע בבניית בתים וארמונות אין מספר. באתי לסרט הזה נקי לגמרי מדעות קדומות וממידע מוקדם, רק כדי לקיים את מצוות הקיץ ולהיות חלק מטרנד עולמי. ועל זה, בדיוק על זה, על ה"להיות חלק מטרנד עולמי", רציתי לדבר איתך.

איה: אבל רגע, אני בפומו, איך הסרט???

קובי: או! זה ממש קשור למה שאני הולך לומר. אז ככה: הסרט הוא מאוד ורוד, מאוד־מאוד ורוד, וזה גם הפזמון בשיר הנושא. הוא מאוד מושקע, יצירתי ו"יפה" - במובן היפה של המילה. הוא פרודיה סאטירית מתחכמת והפוכה על הפוכה על הפוכה על ברבי ועולמה, על חברת מאטל ותרבות הצריכה, על אידיאל היופי ועל שיטות השיווק של תעשיית הצעצועים.

משם יוצאת הסאטירה לעולמות נוספים, כמו התרבויות הפטריארכליות מול האידיאות שברבי מנסה כביכול לייצג, פמיניזם ועוד אלף דברים שאין שום סיכוי בעולם שהמוני הילדים שגדשו את האולם שישבתי בו מבינים בכלל. הסרט הזה הוא סרט סאטירי למבוגרים, אבל כזה שמנסה באמצעות צבעוניות אדירה ושימוש במותג אהוב למשוך את כל המשפחה. הנה כי כן, וסליחה על הזיקנה שבביטוי, מאטל ממשיכה לשחק בנו והפעם בשיטות עוד יותר מתוחכמות, אבל זו רק ההתחלה.

איה: אבל... נהנית?

קובי: ממממ... לא. כסרט ודאי שלא נהניתי. משלב מסוים הבנתי שאני במסע סאטירי, אז התרכזתי בתסריט של נוח באומבך והבנתי שהוא חכם, אם כי שיטתי, פשטני מדי, צפוי וארוך כאורך הגלות. מסקנת ביניים: לראות - צריך. ליהנות - לא חייבים.

איה: מסקנה מפתיעה מאוד, קובי! אתה שולח אותנו לסרט של ברבי ולא כדי ליהנות?

קובי: לא יודע מה לומר. אם גדלת על ברבי, כנראה תיהני.

איה: אני לא יודעת לגבי זה, אבל כל החברים שלי קנו כרטיסים. מובן שיש מצב שזה רק כדי לראות את ראיין גוסלינג עם כל כך מעט חולצה.

קובי: דווקא לא. העסק שם כל כך מושלם שזה ממש לא אנושי. כבר אפשר לקנות בובת קן ואז ניתן גם למשש. אבל עכשיו ספרי לי על "אופנהיימר", ואחר כך אחזור להתבכיינות שפצחתי בה קודם לכן.

איה: לא לא, ההתבכיינות שלך מעניינת מאוד. כי לא סתם שלחו אותך ל"ברבי". לשלוח אותי ל"אופנהיימר" זה פחות מרעיש. ואגב, זה סרט מצוין ששם דגש על ייסורי המצפון של אבי הפצצה האטומית, שהתחילו ברגע שהוא הבין שהסיפור הזה הוא יותר מאתגר אקדמי ושפוליטיקאים יגידו "עזוב אותך, אתה לא מבין בזה", אבל אתה מבין בזה מצוין כי יש לך עיניים ואוזניים ולב, ושיט, אני שוב מדברת על דברים שהם לא "אופנהיימר".

קובי: ובכן, ההתבכיינות: אין לי כוח להיות מעודכן. הסרט הזה, נאמר, אין בו עלילה. ואם יש בו, היא חלשה ואומללה. כדי ליהנות מההברקה הסאטירית שבו, הצופה זקוק לטונות של ידע מוקדם. וזה לא רק ידע: הוא צריך "להיות בעניינים". הוא צריך להכיר את השיח, לדעת מה חם, להבין על מה מדברים ולהכיר היטב את המושגים.

"פטריארכיה" היא לא מילה יומיומית אצל אחד כמוני, אבל אם אתה "בעניינים", אם אתה קורא "גלריה", אתה משתמש בה, אפילו שאתה לא מבין אותה, מפני שהיא הופכת לחלק מחומרי הגלם של השיח והעיסוק היומיומי שלו. כמו שכל ישראלי מגלגל עכשיו על הלשון מונחים כמו "עילת הסבירות" ו"דמוקרטיה מהותית". כמו ש"גזלייטינג", מונח מקודש מתחום עבריינות המין, הפך להיות האשמה מתגלגלת בכל דיבייט על ביבי. זה כל כך אמריקני, הזבל הזה, זה כל כך פלסטי ומשטח, שזה מטריף את הראש.

ומה? בגלל שזה עושה שימוש בתבניות "גבוהות", שמקורן בדרך כלל אקדמי, זה נותן לשיח איזו הילה אינטלקטואלית מזויפת לחלוטין. אני נכנס עם בן אדם לוויכוח על שיעור תשלומי ביטוח לאומי, על מדיניות חופש כלכלי ועל תמיכה ממשלתית כן־או־לא, ואז הוא אומר לי: אני את השיח הליברטריאני הזה לא סובל. והוא סותם לי את הפה לגמרי כי הוא תוקע אותי בתבנית שאומרת: את כל מה שאתה אומר כבר אמרו, זה ויכוח ישן, כדאי שתבדוק בגוגל. אבל זה לא! זה לא! ליברטריאניות אחותך! אני מדבר על תקציב המעונות בכרמיאל!

איה: במחילה, אני מזכירה שנשלחנו לבדוק למה זה טרנד עולמי ואני חשבתי על זה שהרבה מאוד זמן לא היה לנו בלוקבסטר שאינו סרט גיבורי על.

• • •

איה: אתה יודע שכל האינטרנט מלא בבדיחות על זה שצוות השיווק של "ברבי" עבד ימים ולילות, הוציא ליין איפור, שירים, נעליים, סופגניות, משקאות והשד יודע מה עוד, בזמן שצוות השיווק של "אופנהיימר" במקרה גילה שהם ו"ברבי" יוצאים באותו היום, טפחו זה לזה על השכם, ארזו את החפצים שלהם ונסעו הביתה.

קובי: כן, אבל מישהו חשב על זה שמעניין שהם יוצאים ביחד, והעובדה הזו מלחיצה אותי. ועכשיו וידוי: היא גורמת לי לקנא באנשים שחשבו על זה וגם להרגיש קטן וחלק מעדר. עניין שאת דווקא מאמצת בחום בימים אלה.

איה: אאוץ׳. אבל שמע, כל הבדיחה הזו היא של אנשים בני 20 ו־30. בעולם שלנו גם זה זקן רצח, כי ילדים בגיל 12 ממש לא מתעניינים בפצצות אטום ובטח שלא בסרטים בני שלוש שעות.

קובי: הכי גרועים זה ה־20-30, הילדים דווקא חמודים.

איה: אגב, מאוד מצחיק להוציא סרט כל כך רציני בסוף יולי. זה הכי לא להיט קיץ שיש.

קובי: כל הכללים האלה מתרסקים בדקה כשפלנר בן 20-30 נכנס לחדר ומסביר למה זה דווקא כן מתאים.

איה: מעניין שסרטים הוליוודיים תמיד עשו לנו שטיפות מוח, כשהמסר הוא בהתאם להלך הרוח באותה התקופה. אני תמיד מסתכלת מאיזו מדינה מביאים את הנבלים של ברוס וויליס וג'יימס בונד. אפשר ללמוד ככה הרבה על פוליטיקה בינלאומית. לפעמים אלו רוסים, גרמנים, צרפתים, אוסטרים. אני מקווה שאלה לא יהיו ישראלים אף פעם.

איה: כמו כן, אם הוליווד נותנת כל כך הרבה כסף בידיים של במאית סרטי אינדי כדי לביים סרט עם מסר פמיניסטי (גם אם שטחי להחריד), זה יותר נחמד בעיניי מאשר מאה שוברי קופות שלא עוברים את "מבחן בכדל". אתה בקיא במינוחים?

קובי: עד בכדל הייתי איתך. כלומר, ידעתי על מבחן כזה אבל לא ידעתי את שמו. את רואה? עייפתי. אין לי כוח. אני מוכן לקיים כל דיון בכל נושא פרוגרסיבי, אבל אין לי כוח ללמוד את החומר. אם היה לי כוח ללמוד חומר, הייתי היום ראש ישיבה. לא מתכתב על סרטי קיץ עם זמרת יוצרת שבין לבין מעלה פוסטי מחאה (טקסט מופלא, אגב, האחרון).

איה: עכשיו אני חייבת לדמיין ראש ישיבה עם תלמידיו מגיע ליס פלאנט לצפות ב"ברבי".

איה: איפה אתה מרגיש שאתה לא בקיא בחומר? הרי פטריארכיה, דימוי גוף, קפיטליזם - כל זה אתה מכיר.

קובי: מכיר הכל. אני פשוט לא יודע מה עובד מתי ומה עכשיו באוויר. מתי אומרים קרינג'י ומתי קריפי, נגיד. יואו, כמה את מדברת רק כדי להתחמק מדיון על "אופנהיימר".

איה: מה יש לומר? סרט מצוין. מחזיק שלוש שעות. קאסט פסיכי. האיש בונה פצצה. היא מתפוצצת והורגת מלאאאאאא אנשים. האיש עצוב. הפוליטיקאים מניאקים. הוא לומד לקח. הסוף.

קובי: כתוביות, כמובן.

• • •

איה: בניגוד אליך, "אופנהיימר" לא שם אותי בשום חוסר נוחות. זה כאילו אמור להיות מצחיק שקובי ילך ל"ברבי" ואיה תלך ל"אופנהיימר", אבל תכלס הייתי צופה בו בכל מקרה. פלוס בן הזוג שמח שאני מבלה איתו זמן איכות מיוזמתי. פלוס אני מוכנה בעיקרון שמאט דיימון ישחק בכל הסרטים את כל התפקידים.

איה: וקרינג׳ זה מבוכה פלוס חוסר נוחות. בקריפי נוסף אלמנט מפחיד ולעיתים אלים מינית. הנה, סגרתי לך את הפינה.

קובי: שכוייח. ואגב, ההסכם הוא שאני מתוודה בהגזמה ואת צוחקת באמפתיה. לא מסבירה לי בהתנשאות.

איה: תמיד מאשימים אותי בהתנשאות, אבל אני פשוט אוהבת מילים ומאוד לבנה. זה שילוב בעייתי.

איה: אז לאיזה סרט היית הולך מיוזמתך?

קובי: נכון, נכון. אני פה האטרקציה. אני גם אלך לצפות ב"אופנהיימר". אגב, כבר יש תשובה לשאלה למה הם הפילו את הפצצה השנייה?

איה: השאלה לא נדונה.

קובי: פעם שמעתי מראש האופוזיציה בדיחה נאה על זה.

איה: הלו, הלו, אני פעם שמעתי בדיחה נאה מג׳ו ביידן. מי מתנשא עכשיו, קובי?

קובי: נו, מה. פעם הוא היה יאיר מהעבודה שלי. זה כמו שאת תספרי משהו על בוב דילן.

איה: בוב דילן אף פעם לא מלצר איתי בפסטה מיה.

קובי: והנה אני כבר מריח את זה שאת הולכת לא לשאול מה הבדיחה, ואני אצטרך ליזום את זה כמו דביל.

איה: מה הבדיחה?

קובי: אני שמח ששאלת. אז הוא אומר, וזה כבר מצחיק אותי, שהירושימה ונגסאקי היו ערים ענקיות, וסטטיסטית, בטוח שיום לפני הטלת הפצצה הראשונה, על הירושימה, היתה משפחה יפנית שעברה דירה לנגסאקי, ובדרך, בעודם בנסיעה, הם שמעו על ההפצצה, הסתכלו זה על זה באימה ואמרו: איזה נס, איזה נס! איך ניצלנו מזה, וואו! ואז, אחרי יומיים, הגיעו לנגסאקי.

איה: טוב, תראה, זה מצחיק. אבל אם היית רואה בדיוק את "אופנהיימר", לא היית צוחק.

קובי: טוב שאני איש של "ברבי".

איה: (מקנאה)

איה: אגב, יש מעט מאוד דברים שהיו יכולים לגרום לי לשבת בשקט במשך שלוש שעות. אני למעשה לא מצליחה לחשוב על שום דוגמה אחרת למעט "אופנהיימר" כרגע. והזיווג בינו לבין "ברבי" הוא חמוד, אבל כמו כל בדיחה אחרת בטיקטוק, זה לא מאוד עמוק.

איה: כשאנחנו מדברים על האפליקציה שמכתיבה טרנדים עולמיים, אנחנו מדברים על אפליקציה שבה אנשים מתאמים תלבושות עם חיית המחמד שלהם.

קובי: להקיא.

איה: הו, בעיניי טיקטוק היא הרשת החברתית הכי יצירתית, מבוזרת ודמוקרטית.

איה: וגם בכלל, אני אשמח שתחלוק מהם הסרטים האהובים עליך, כי בעצם אנחנו כמעט לא מכירים.

קובי: אני רואה דרמות, קומדיות ומותחנים. ודוקו כשצריך. אני נמשך קצת לעסקי מאפיה ותעופה, חוזר שוב ושוב לטרילוגיית "הסנדק", והכי נהנה בשני מקרים: כשמוניטין של סרט מתגלים כנכונים ובמקרה ההפוך.

איה: ספר לי עוד.

קובי: אגב, בטיסתי האחרונה ראיתי כל הטיסה את "טיסה 93" מ־2006.

איה: אין לי מושג במה מדובר, רגע מגגלת.

גוגל: "טיסה 93" (באנגלית: "United 93") הוא סרט מתח המבוסס על סיפורה האמיתי של טיסה 93 של יונייטד איירליינס שנחטפה בפיגועי 11 בספטמבר.

איה: נראה מעניין מאוד, גם אם בחירה קצת מלחיצה כסרט טיסה.

קובי: ובקשר לדוגמאות שביקשת, ואני שמח על כך, אז ככה: רק השנה זכיתי לראות סוף־סוף את "ביקור התזמורת", ושמישהו יסביר לי. שמישהו יסביר לי. בעיניי דוגמה נהדרת לפייק הילה שפרנסה את עצמה. עדין, נוגע, חמוד, וזהו. איך עשו ממנו "חומות של תקווה" הישראלי לא אבין לעולם.

איה: לא ידעתי שזה מה שעשו ממנו, האמת. "חומות של תקווה" הישראלי הוא "גט" של האחים אלקבץ, לדעתי.

קובי: סתם השתמשתי בדוגמה לסרט מופת.

איה: מבינה. ועדיין.

קובי: אני זוכר את "גט" וזוכר שאין לי אפשרות לשפוט אותו אובייקטיבית, כי הפוזיציה הדוסית נכנסת לי באמצע, וכמה שאני מנסה להשתחרר ממנה אני לא מצליח, ואז אני שופט אותו עיתונאית ולא קולנועית. זה היה קורה לי בעבר עם כל היצירות בז'אנר הזה. עכשיו פחות.

איה: אוי, חבל. זאת באמת יצירת מופת.

• • •

קובי: השבוע אלך לצפות ב"דניאל אויערבאך" של חברי מנוער דוד וולך ("חופשת קיץ"), שכבר אכל פרסים בפסטיבל ירושלים.

איה: אגב, אני מנסה לחשוב על הברבנהיימר הישראלי והגעתי ל"בופור" ול"אפס ביחסי אנוש", אבל אף אחד מהם לא ורוד מספיק.

קובי: אוי, זה משחק נפלא. אולי אסקימו־בופור.

איה: ואלס עם חלפון? הבעיה היא שכל עולם הדימויים הישראלי הוא חול ומדים. זה לא אסתטי כמו ברבי, או כמו גברים בחליפות מהסיקסטיז.

קובי: פתאום אני שם לב שלא דיברת על ההעדפות הקולנועיות שלך.

איה: ההעדפות הקולנועיות שלי על הנייר הן מאוד איכותיות, ובפועל כל הסרטים של "ספיידרמן". יש מצב שראיתי את כל הסרטים ביקום הקולנועי של מארוול, כולל "איש הנמלה" 1 ו־2.

קובי: נו, בבקשה. צחקתי בקול.

קובי: וסדרות?

איה: הסדרה הכי טובה בכל הזמנים היא "רוק 30". אחריה ״המשרד״.

קובי: הנה מדברים. אצלי "הסמויה" ואחריה "משחקי הכס".

איה: "משחקי הכס" שברה את ליבי.

איה: זקנתה מביישת את נעוריה. ככה אומרים?

קובי: ברור. הכוונה לארבע העונות הראשונות בלבד. אלו שמבוססות על הספר.

איה: הופה, עכשיו אנחנו מדברים.

קובי: וכן, כך אומרים. זקנתה מביישת את ילדותה. הנה השתווינו.

איה: אני בדיוק קוראת את "חולית" באיחור של 30 שנה.

קובי: אל תכניסי לי מדע בדיוני לדיון על "משחקי הכס". זה זר לי לחלוטין. הגאונות של "משחקי הכס" היא בזה שהם בנו לי עולם בדיוני ריאליסטי. פיתחתי יכולת התעלמות מוחלטת מכל החלקים הדמיוניים. אין מתים ואין מהלכים.

איה: זה בדיוק מה שג׳ון סנואו חשב.

איה: הו וואו, קראתי עכשיו את תקציר העלילה של "ברבי". אני קצת מצטערת שהיית צריך לעבור את זה. זה לא יפה מה שהעורכת שלנו עשתה לך. ברבי מגלה שהיא בובה והילדה שאמורה לשחק בה כועסת על כך שהיא מעמידה סטנדרט יופי לא הגיוני, ובמקביל היא סובלת מתסמיני גיל המעבר?? נראה לי שהעונש של פורום קהלת על החודשים האחרונים זה שהם יהיו חייבים לצפות בזה. תפוז מכאני סטייל.

קובי: בלופ.

קובי: תקשיבי לי, נו. הסרט הזה דבר עלוב מאוד. תמהני אם לכתוב את זה או שאני יוצא בומר.
איה: לכתוב את מה?

קובי: שזה סרט איום ונורא.

איה: אה, אנחנו כותבים בעיתון. ברור שאנחנו בומרים וגם מי שקורא. אל דאגה.

קובי: את יודעת מה ייצא מהפרויקט הזה? את תלמדי אותי טיקטוק.

איה: קובי, אנחנו נהיה ויראליים בטירוף.