הכתבה הגדולה הראשונה על הדר פרג'ון פורסמה לקראת אמצע חודש מארס של שנת 2020. פרג'ון, אז בת 29 ובוגרת "אקס פקטור", דיברה בה על השיר שלה "הכל חוזר", שעסק בנושא הטרדות מיניות, וגם על "מתי תורי" - סינגל הבכורה שלה וגם שאלה כללית שהפנתה אל הקוסמוס.
היא היתה אז נשואה טרייה ליוצר והמפיק המוזיקלי גיל ויין, גרה איתו בתל אביב והתכוננה לכבוש את העולם עם אלבום שעתיד היה להיקרא "כל מקרה לגופי". שבוע אחר כך עולם שלם מצא את עצמו ספון בין קירות בתים למשך חודשים. חיים, וגם מגיפה עולמית מתברר, זה מה שקורה כשמתכננים תוכניות אחרות. אבל פרג'ון דווקא לא לקחה את המצב החדש שנכפה עליה קשה מדי. לפחות באותו שלב.
"זה ממש לא הרגיש כמו עיכוב", היא אומרת היום, שלוש שנים אחרי. "דווקא היה לי טוב. זה בדיוק בא בזמן שלי להכין הכל. התחלתי אז ביצירת האלבום הראשון שלי, כתבתי טקסטים ולחן לבד עם עצמי. עדיין לא היו לי מפיקים. חיפשתי את הקול שלי. לא הייתי מספיק בשלה בשביל להוציא שירים. הייתי עדיין בחיפוש, לא ידעתי מי אני ומה אני רוצה לעשות. הקורונה התחילה כמה חודשים אחרי שהתחתנו. גרנו בכיף שלנו בדירה מהממת במרכז תל אביב, אבל נאלצנו לעזוב כי בעלת הדירה החליטה להעלות את שכר הדירה שלנו. אז עברנו להרצליה. ואז התגרשנו".
נפרדתם כי ביליתם המון זמן יחד בבית והכרתם זה את זה יותר לעומק?
"היו מלא סיבות. בסך הכל היינו נשואים עשרה חודשים. אבל זה לא היה מהר מדי, זה היה בזמן המתאים. ואז עברתי להורים שלי בשוהם, וזו היתה מכה מאוד קשה בשבילי".
לחזור בגיל 30 לבית של ההורים זו כאפה.
"נכון. הרגשתי שאני פשוט בתוך המצב הכי גרוע שיכול להיות. יש קורונה, אין עבודה, התגרשתי ואני אצל ההורים שלי. אבל דווקא התחתית הזו נתנה לי כוח. היא גרמה לי להרגיש שאני עוד אוכיח לכולם ולעצמי שמהמקום הכי נמוך אני אגיע הכי גבוה שאפשר. זאת אומרת שזה היה כל כך מצחיק כבר, המקום שהייתי בו, עד שהרגשתי שזה כמו איזה סרט".
מדרון חלקלק
האלבום ההוא, כפי שאולי ניתן להבין מהפתיח, לא ראה אור. לפרג'ון עוד היתה דרך ארוכה בטרם תגלה את עצמה כראפרית בועטת, כוכבת אינסטגרם וסנסציית טיקטוק, שחתומה על שירים כמו "תקפצו לי" ו"מכורה". להיטים שכנראה האחיינים שלכם, הראשונים שמזהים הצלחה מתקרבת (רק תשאלו את סטפן לגר או את נועה קירל), מכירים.
אבל לפני כן היא היתה צריכה לגלוש עוד קצת במדרון החלקלק שאליו מחליק כמעט כל מי שמתחיל תהליך של גילוי עצמי והתבגרות. קראו לזה גאולה דרך הביבים או סיפור סינדרלה. אבל על השאלה "מתי תורי" ששאלה אז, ענה לו אותו יקום בצורה חד־משמעית: "יש עוד זמן".
"אוקיי, יש לי סיפור מצחיק", היא אומרת בשלב מסוים בראיון. "לפני הקורונה התפרנסתי מאירועים. ניהול, הפקה, הנחיה. ובקורונה לא היו אירועים. חשבתי על מה אוכל לעשות שגם ארוויח בו הרבה כסף וגם אהיה חופשייה לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי. פרסמתי פוסט בקבוצה של שוהם, שהצעתי בו את שירותיי בתור בייביסיטר וכל מיני דברים, ואחד הסעיפים היה ניקיון. כבר בתל אביב התעסקתי קצת בניקיון.
"בקיצור, במשך שנתיים ניקיתי בתים כדי לממן את האלבום. זה אומר שהתגרשתי, אני גרה אצל ההורים, אני מנקה בתים ואני גם לא יודעת מה הכיוון שלי במוזיקה. אין לי במה להיאחז. שום דבר לא יציב או ברור. זה מפכח מאוד, כי פתאום אין לך כלום. הרגשתי כמו בסיפור דיסני כזה, של מישהי שנמצאת הכי למטה. זה הסיפור שסיפרתי לעצמי בראש. שמהתחתית הזו אני אצמח".
היה מי שזיהה אותך?
"כן, פה ושם. אבל זיהו אותי יותר בתור מישהי משוהם. פעם ניקיתי בית של הורים של מישהי שהיתה איתי בשכבה. זה מביך, אבל הייתי כל כך חדורת מטרה שלא היה אכפת לי. זה היה בדיוק בתקופה שכל הפודקאסטים צצו. במשך שעות על גבי שעות הייתי שומעת פודקאסטים שקשורים להעצמה ולדרך שמוזיקאים אחרים עשו. זה בדיוק מה שהייתי צריכה באותה תקופה, לשמוע את כל הדברים האלה במשך שעות תוך כדי שאני מנקה ולהבין מה אני צריכה לעשות. זה הדבר שנתן לי את הכוחות, הפודקאסטים האלה".
יש בהם נחמה, כן. במיוחד בתקופות קשות.
"אתה מרגיש איתם שאתה לא לבד. והייתי מאוד בודדה. לא באתי ממשפחה של אמנים. אין להם שום קשר לעסקים, הם שכירים ממעמד הביניים, אקדמאים. אין קשרים, אין כסף. לא כמו ההורים של נועה קירל, שעכשיו ישקיעו בך.
"אני מאוד שונה בסביבה שלי. אין אף אחד שמבין אותי ויכול להזדהות איתי. להפך, הם רק ניסו להראות לי את הדרך שלהם ומה אני צריכה לעשות. קיצר, לא הבינו. וזה מאוד קשה להמשיך לדבוק בחלום שלך כשכולם מסביבך מורידים אותך. וזה לא רק משפחה, זה גם החברים שלי. זה מקום של ציונים ותחרות ולהיות נורמטיביים".
אין זמרים או שחקנים מפורסמים שיצאו משוהם?
"יש את אלה לי (להב) ויש את אריק ברמן. אבל גם הם היו מאוד שונים בנוף ומאוד לא הסתדרו עם ההוויה של המקום הזה".
תפנית בעלילה הזו עוד תגיע, אבל לפני כן - כמו כל מקרה של המצאה מחדש, כדי להבין אותו באמת צריך להכיר את סיפור המקור. פרג'ון, כאמור, גדלה בשוהם. בת אמצעית לשמוליק, מנהל תשתיות בבזק, ולילי, שעוסקת בחינוך מיוחד. אחותה הגדולה שני היא הייטקיסטית בכירה. האחות הקטנה, שקד, עורכת דין באחד המשרדים המוכרים בארץ.
"פעם ניקיתי בית של מישהי מהשכבה. זה מביך אבל הייתי חדורת מטרה, ולא היה אכפת לי. במשך שעות שמעתי פודקאסטים שעסקו בדרך שמוזיקאים אחרים עשו. זה מה שהייתי צריכה לשמוע תוך כדי שאני מנקה, כדי להבין מה אני צריכה לעשות"
אחרי לימודים בתיכון במגמת תיאטרון, שירות כפקידת לשכה בקריה (במשרד של אהוד ברק) ושירות כפקידה פלוגתית בצנחנים, עשתה הדר את המהלך המתבקש הראשון של אלה המבקשים להופיע על במות והחלה לעבוד בצוות בידור במלון באילת. ואז התחבבה על מלהקי "אקס פקטור", שלקחו אותה להשתתף בעונה השלישית של התוכנית ב־2017.
בניגוד לרובם המוחלט של משתתפי ז'אנר ריאליטי גילוי הכישרונות לדורותיו (סוגה שמציינת הקיץ שני עשורים שלמים מאז נחתה גם בישראל), טרום התוכנית לפרג'ון לא היו ממש שאיפות מוזיקליות. "ל'אקס פקטור' הגעתי בלי שהייתי באמת זמרת או רציתי להיות", היא מודה. "החלום שלי בכלל היה להיות שחקנית. למדתי תיאטרון, מחול וחינוך בסמינר הקיבוצים, עשיתי תואר. באותה תקופה הלכתי להמון אודישנים, ניסיתי להתקבל לכל מיני סוכנויות.
"ואז ראיתי את הפרסום של 'אקס פקטור', שבו נכתב שהם מחפשים פרפורמרים מטורפים שיודעים לשרוף את הבמה. באותה תקופה ביצעתי ספוקן וורד בפואטרי סלאם. החלטתי ללכת לאודישן ולבצע בו שיר ראפ פרודי שכתבתי ('אל תצאי עם גולש', ע"פ). לא הופעתי בחיים לפני כן, כלום. חשבתי שזה יפתח לי דלתות בעולם המשחק, אחרי המון כישלונות וכשראיתי שזה לא עובד. לא הייתי ילדה, כבר הייתי בת 26. אז הלכתי לשם במטרה להתקדם בעולם המשחק. לא ציפיתי, לא קיוויתי ולא חשבתי בכלל שתהיה לי קריירה מוזיקלית. ופתאום אחרי כל כך הרבה דחיות, זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי כן".
היא לא הופיעה במשך תקופה ארוכה בתוכנית, אבל השתתפה בה מספיק כדי לגרום לאנשים לזכור.
התאכזבת כשהודחת עוד לפני שהתחרות באמת התניעה?
"אז זהו, שבכל פעם שעברתי שלב בתוכנית זה היה מבחינתי הזוי. כל הזמן שאלתי איך זה בכלל יכול להיות שעברתי, אז כשהודחתי לא הרגשתי רע. זו היתה חוויה מאוד טובה בשבילי: הקהל אהב אותי, גם השופטים אהבו והתקדמתי בשלבים. ושם הבנתי שאם אלוהים נתן לי את הכישרון הזה, למה לא ללכת איתו? תמיד אהבתי לכתוב וליצור, וסוף־סוף היה לי מקום שבו אני יכולה לבטא את עצמי מילולית.
"אם משווים את זה לאנשים אחרים, כאלה שבאמת באו לשם כדי להצליח במוזיקה, אז כן, יש הרבה זמרים שההדחה מפילה אותם והם לא מצליחים לצאת מזה. אותי זה רק הרים. אחרי שיצאתי מהתוכנית אפילו פנו אלי מחברות מוזיקה וביקשו שאשלח להם חומרים שלי, ולא היה לי כלום. לא היה לי מושג מה עושים, לא ידעתי מה הקול שלי ומי אני במוזיקה. אז התחלתי לכתוב ולעבוד על זה, ולבנות את הישות המוזיקלית שהיא אני. מה הקול שלי? מה הסגנון שלי? לא דמיינתי את עצמי בתור זמרת שאשכרה שרה. אז כיוונתי לראפ, כי לא חשבתי שאני באמת יכולה לשיר".
"פעם הייתי אמורה ללכת לנקות איזה בית. קיבלתי צילום מסך מבעלת הבית, שמראה שנכנסתי לפלייליסט ערב של גלגלצ עם 'אפס'. רצתי למיטה של אמא שלי ואמרתי: 'אמא, אני בפלייליסט גלגלצ!' אחרי שעה הלכתי לנקות לאישה ההיא את הבית"
את גיל ויין (או די.ג'יי אונלי, כפי שהוא מוכר לרבים), אז כבר מפיק ויוצר שחתום על שירים כמו "אל תשאלי" ששר עם בניה ברבי ו"מסיבה בחיפה" שביצעו האולטראס, איתי לוי ואילון מתנה, הכירה במסיבה. היא ניגשה להחמיא לו על שירו "עד המדבר", שאותו שרה בעצמה ב"אקס פקטור". השניים התחברו ואז הפכו בני זוג.
כעבור שנה, כשאירח אותה בהופעה שלו בפאב הפרה בכפר שבי ציון, היא הציעה לו נישואים בכריעת ברך והוא הסכים.
"אני לא חושבת שאתחתן שוב", היא אומרת. "לא אעשה עוד פעם אירוע כזה גרנדיוזי. אני מרגישה שזה קצת בזבוז. במקום להשקיע את הכסף הזה בדברים שזוג צעיר צריך, הם הולכים ושופכים אותו על אירוע, זה חבל. אני חושבת שרק כשרוצים להביא ילד לעולם, לדעתי שווה לעשות את זה. אם לא מתכננים באותו רגע להביא אחד, החתונה חסרת חשיבות. זה איזשהו ריטואל חברתי כזה, שנולד כי הכניסו לנשים ש'יום אחד תהיי כלה ותתלבשי כמו נסיכה והכל יהיה כמו באגדות'".
"טמטום לא להיות בטיקטוק"
השקפת העולם הפמיניסטית והצורך לשדר נשיות חזקה הם גם שהניעו אותה להרים את הקריירה שוב. מערכת היחסים עם ויין עשתה טוב, אבל גם הפרידה. "הקשר היה בשבילי בית ספר למוזיקה. האולפן שלו היה בבית, גרנו יחד וראיתי איך כל הדבר הזה קורה מאחורי הקלעים. הוא הפיק לי את השירים 'אפס' ו'הכל חוזר', אבל אף פעם לא באתי אליו וביקשתי ממנו 'תכתוב לי שיר', למרות שהוא אחד הכותבים הכי מוכשרים במדינה. מאוד היה לי חשוב שזה יבוא ממני, במילים שלי. וממש לא רציתי שיחשבו שהצלחתי בגללו. רציתי לעשות הכל בדרך שלי. בלי קשר אליו".
אז, בשיאו של משבר החזרה לבית של ההורים, היא כתבה שירים חדשים. כמו שדמיינה, וזה שיעור כמעט קלישאתי במוטיבציה ובהתמדה, היא קיבלה איתות. סימן ראשון של הצלחה. "באחד הימים הייתי אמורה ללכת בבוקר לנקות איזה בית. פתאום קיבלתי הודעה מבעלת הבית, של צילום מסך שמראה שנכנסתי לפלייליסט ערב של גלגלצ עם 'אפס'. באותו רגע התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. רצתי למיטה של אמא שלי ואמרתי לה 'אמא, אני בפלייליסט גלגלצ!' כולי מתלהבת, ואחרי שעה הלכתי לנקות לאישה ההיא את הבית. ככה חגגתי את הכניסה לפלייליסט".
"אני מרגישה שלנשים יש עוד דרך לעבור כדי שהן ירגישו מספיק חזקות. צריך תעוזה. זה לא שאומרים להן 'שבי', אלא שהן עצמן לא מעיזות. רוב הנשים שאני פוגשת מפחדות להיכנס לעולם הזה. הלוואי שזה יקרה. בא לי להעניק השראה לנשים"
אלבום הבכורה זכה בסוף לשם "אלפא", ואת מה שלא עשו המכירות עשה הטיקטוק, לאחר שהחלה להעלות אליו קטעים שזכו למספר עצום של צפיות. "זה התפוצץ ממש", היא נזכרת. "לפני כן העליתי לשם דברים בקטנה. לא הבנתי איך הדבר הזה עובד, לא בדיוק התחברתי לזה. אבל הלכתי ולימדתי את עצמי והבנתי שזה פשוט טמטום לא להיות שם. כל אמן או בעל עסק שרוצה להגיע לאנשים ואין לו קשרים או כסף להשקיע בקידום ממומן, חייב להיות בטיקטוק. זה פשוט פרסום חינם שיכול להגיע למיליוני אנשים. זה מטורף, ויותר מזה - הרדיו ואמצעי התקשורת נותנים היום במה למה שמצליח בטיקטוק.
"בסופו של דבר, היום טיקטוק הוא כוח כי הוא מביא תוצאות בשטח. אחרי שהבנתי את זה, התחלתי לתת שם בראש. יש לי סרטונים שממש הגיעו למיליון צפיות. והיו מלא שונאים, מלא הייטרים, זה היה קצת קיצוני. ממש כמויות של אנשים שקיללו. מצד שני היו המון אנשים שעפו עלי. השיר הזה מאוד הצליח בהשוואה לדברים שהיו לי. התארחתי בהופעות ואנשים פשוט הכירו את המילים. הוא ממש הצליח גם בסצנה של ההיפ הופ".
זה לא מובן מאליו שפיצחת את הפלטפורמה הזו בגיל 32.
"אני מאוד צעירה בנפשי, וגם במראה שלי. מתחילים איתי גם אנשים בני 20. נראה לי שבתור בן אדם בוגר אתה יכול להבין איך אנשים חושבים, וככה ליצור את הסרטונים שלך. יש לזה המון חוקים. ניתחתי סרטונים וניסיתי להבין איך זה עובד, מה גורם לאנשים שם להעביר אותם הלאה. איך האלגוריתם הזה עובד. וואלה זה עובד. לא כל סרטון מגיע למיליון צפיות, אבל זה כן מגיע לאנשים. ואני עושה הכל בדבר הזה. אני כותבת את התסריט, יוצאת לשטח לצלם, עורכת את זה בעצמי. אפילו סאונד וכתוביות אני עושה".
בהמשך הגיע גם "סופר־פאקין־פרש־בליסטית־אלפא־ליידי־בוסית" (על משקל "Supercalifragilisticexpialidocious" מהקלאסיקה "מרי פופינס"), שהצליח גם הוא ונכנס לפלייליסט של ערוץ MTV ישראל.
בו היא שרה על עצמה: "צ'ילרית, ווינרית, לא סתם איזה פישרית. בוא תלמד כמה מילים מהמפקדת, דיקנית. עושה פה את הכל, גם אותך, מולטי טאסקרית. קילרית, דינמיט, רוצים עוד מהטיזרית". ב"תקפצו לי", שיר נוסף שכתבה והקליטה, היא אומרת: "אוהב ת'גישה? מה אף פעם לא ראית אישה? מה עושה לך את זה, שליטה? לעמוד מקדימה לקבל בעיטה? מה ת'מופתע? תרים ת'לסת שלך מהרצפה. חברה שלך גם רוצה. את גם רוצה".
ב"שלא ייגמר" הלטיני שלה היא שרה: "מתבזבז לי כל היום על לחשוב עלייך, ובא לי כל הזמן רק להיות עלייך". אחרי כל מה שעברה, פרג'ון לא חוששת להיות קול נשי בסצנת ראפ שנחשבה גברית מאז ומתמיד. וגם לא קשה להבין למה היא מעוררת זעם בקרב רבים, שלא יודעים עדיין איך לאכול אותה.
הבית הראשון ב"בוסה לפרצוף" אומר: "איך הוא עושה לי פרפרים בכל הגוף, ואם הוא כולו דיבורים אז שיעוף. אבל איזה עיניים, יא וולי, והדברים שהוא עושה לי. לדפוק לו בוסה לפרצוף". מסר כוחני משהו.
"אני מרגישה שכל השירים שלי באים לשים את האישה הבועטת והחזקה במרכז. והשיר הזה ספציפית באמת מביא לידי ביטוי מיניות נשית, ואת זה שאם אישה רוצה מישהו, זה הכי לגיטימי שהיא תבוא ותתחיל איתו, והיא תגיד מה היא רוצה. אין ספק שכשבאה אישה כל כך חזקה ואומרת את המילים 'או שתקפצו או שתקפצו לי', זה מעורר איזשהו רגש של 'איך את מעיזה?'
"הביטחון העצמי הזה הוא משהו שאנשים מקנאים בו, וכשאנשים מקנאים יוצא מהם משהו. אבל השיר הזה מאוד תפס, אנשים אהבו אותו, וגם היום מלא ראפרים מזמינים אותי להתארח איתו בהופעות שלהם. לא מזמן הייתי המופע הפותח של פלד בהאנגר 11. היה גם מופע שקראו לו 'קונקשן לייב', שמופיעים בו הראפרים הכי אהובים בסצנה, ואני הייתי האישה היחידה שם".
נשיות אסרטיבית זה משהו שחשוב לך להנכיח?
"כנראה שכן. נהוג לומר שאדם צועק את שחסר לו. בא לי לתת לזה את הלגיטימציה".
"אין ספק שכשבאה אישה חזקה כל כך ואומרת את המילים 'או שתקפצו או שתקפצו לי', זה מעורר איזשהו רגש של 'איך את מעיזה?' הביטחון העצמי הזה הוא משהו שאנשים מקנאים בו, וכשאנשים מקנאים יוצא מהם משהו"
גם היום אין יותר מדי נשים בהיפ הופ הישראלי. את מציינת את טונה ורביד פלוטניק כהשראה.
"תמיד שואלים אותי את הדבר הזה. תשמע, עברתי המון תהליכים שבעצם הביאו אותי לזה שאני לא רק ראפרית, אלא גם לגמרי זמרת. הראפ זה עוד משהו שנכנס למוזיקה שלי. אני לא מגדירה את עצמי רק בתור ראפרית, אבל אני מרגישה שבאופן כללי בעולם המוזיקה יש הרבה יותר זמרים גברים. ולא רק במוזיקה. להיות בקדמת הבמה זה מצריך המון אומץ, המון כוחות נפשיים".
מצד שני, הכוכבת הכי גדולה במדינה שלך כרגע היא נועה קירל.
"ראפרים הם בדרך כלל אנשים שצריכים לעשות הכל לבד. בוא נגיד שלאישה זה לא קל. אני מרגישה שלנשים יש עוד דרך לעבור כדי שהן ירגישו מספיק חזקות. אני יצאתי נגד הכל, כל מה שמסביבי. הלכתי אל הלא נודע, וצריך להיות קצת פסיכי בשביל לעשות את זה. צריך הרבה תעוזה. זה לא שאומרים להן 'שבי'. זה שהן עצמן לא מעיזות. רוב הנשים שאני פוגשת מפחדות להיכנס לעולם הזה. הלוואי שזה יקרה. בא לי להעניק השראה לנשים. זה ייקח עוד זמן, אבל אנחנו בכיוון טוב".
עכשיו היא במקום אחר. שבה למרכז אחרי הגלות בבית ההורים בעיר שנודעת ב־80 כיכרותיה. היא כבר גרה במרכז שוב, מנהלת זוגיות כבר כמה חודשים עם נון־מוזיקאי וממשיכה לעשות את רוב העבודה שלה לבד. צבא גרילה של אישה אחת. כל זה תוך כדי עבודה במשרה מלאה כמפיקת אירועי רווחה לעובדים בחברת תקשורת מוכרת.
"זה גם משהו מגניב, שיצא לי ללמוד על אירועי חברה. אני יודעת כמה כסף משלמים לאמנים, אני יודעת איך עובד תהליך הבחירה של זמר וזה גרם לי להבין דברים. לדוגמה, כשאנחנו מנסים להחליט בישיבה איזה אמן להביא להופעה. פתאום קלטתי שרוב האמנים שמביאים הם גברים, כי חושבים שאין הרבה נשים שעושות מוזיקה מרימה שטובה לאירועים ומתאימה יחסית לכולם".
את חושבת שהמשפחה שלך כבר הבינה את עניין המוזיקה? את כבר לא כבשה שחורה.
"עד שזה לא יגיע לכספים, זה לא יספיק. צריכה להביא את הכסף, את החומר. ובעזרת השם, זה יקרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו