קולה של בן דור: "פריפריה אימפריה" ממשיכה לנפץ סטיגמות

בשווקים של מרוקו מוכרים הכל למכשף: עיני דוכיפת, עור של צבי, זיקיות, צבים בכלובים ועצמות. בחנויות התבלינים, בין הצנצנות, נמכרים שורשים המבטיחים תשוקות־עד. נמכרות שם גם אבני מלח ועופרת, כולן יפות לטיפול בעין הרע. כמה עיניים שמה מרוקו על החיים בה, וכמה דרכים יש לה להסיר אותן, כי יש להיזהר במיוחד אם ההצלחה מגיעה, או אם ישתבח שמו נולדה איזו בת יפה.

סביב השולחן שסבתא אסתר מילאה בכל טוב, היה ברור לכולן שעין הרע של השכנים היא שאחראית לזה שכוס התה נבקעה לשניים ברגע שנגע בה הנוזל החם. צוות הצילום הוא שהוציא להם את העיניים, ובאחת נמלא החדר במקהלת ברכות מבוהלת, ושילכו כולם כפרה על הנכדות שלהן שעוד מעט טסות למרוקו.

מסע שורשים מתועד עומד במרכזה של העונה השנייה של "פריפריה אימפריה", הסדרה שיצרה אורנה בן דור בהפקה משותפת של "אנדמול" ומשה אדרי ותעלה ב־yes ביום שני הקרוב. זו סדרה העוקבת אחר נשות הפריפריה, שעומדות מאחורי עולם הביוטי מחוץ לתל אביב.

כשהלכה העין נכנס לבית שארל אוחיון, שיהיה המדריך שלהן במסע למרוקו. הוא נולד בקזבלנקה ועכשיו חי באשקלון, ויודע בדיוק איפה במפה נמצאת אוג'דה, העיר שממנה הגיעה הסבתא של נעמה, מריומה, שנטעה בנכדה שלה כוחות במסע הגירושים שהיא עוברת בעונה הזו. בכל הקשור לכפר שממנו הגיעה סבתא של אוריה עזרן, שארל קצת פחות בטוח. אבל הוא מכיר את הדרך שלצידה נמצא הכפר ושם מפכה מעיין נסתר, שאליו היתה חומקת מבית הוריה כדי לפגוש את סבא של אוריה.

סבתא אסתר היתה רק בת 14 כשביקשו לחתן אותה, אבל היא מרדה, התעקשה על הלב שלה עד שהתרצו כולם. ועכשיו נכדתה אוריה מסתכלת בה בעיניים מתפוצצות מגאווה, בטוחה שממנה קיבלה את הכוח להתעקש ככה על הדרך שלה, משכונת הקרוואנים של רמלה ועד שהיתה למעצבת בגדים מבוקשת עם 250 אלף עוקבים ושפע בחשבון הבנק.

גם עם העסק של אורטל בניסטי היטיבה העונה הראשונה, ולא מזמן התחילו למכור בדיוטי פרי תמרוקים שפיתחה. "אתה מכיר את הכפר אזמור?" שואלת הסבתא את שארל, וברור מהטון שהיא יודעת שהשם שזרקה עכשיו לחלל החדר הוא מותג בעולם קברי הצדיקים.

אורטל רוצה לדעת אם זה נכון כל מה שסבתא סיפרה לה על הקבר של רבי אברהם בעל הנס, שעולה באש אם אישה נידה נוגעת בו, או מתמלא במים כשמישהי באה לבכות אצלו. אבל שארל משווה ומעלה עם נסים משלו. הוא מכיר את בית הקברות שקיים כבר 500 שנה והוא מכיר את הצדיק. כשאמא שלו היתה צעירה, היא חטפה שיתוק בחצי מהפנים. הרופאים אמרו שאין מה לעשות, אז אמא שלה נסעה איתה מייד לאזמור. באותו הלילה סטר לה הצדיק בחלום, והיא התעוררה בריאה ומחייכת.

בן דור: "בכל פרויקט יש מין התאהבות משונה כזו, שבה לשני הצדדים ברור מה הם מקבלים מהתהליך. התאהבות שמסתיימת בפרויקט. פה, עם הבנות האלה, זה מרגיש קצת אחרת. אני רוצה שכולם יאהבו אותן, שיראו איזו עוצמה יש כאן"

אחר כך, במרוקו, כששארל יראה את האכזבה של אורטל ממראה בית הקברות העתיק, ייפלו גם פניו ופניו של השומר המהלך אחרי הבנות עם קנקנן מים, שישטפו ויקרצפו, להחזיר אותיות לחיים אולי, ביניהן תמצא אורטל את שמו של סבא־רבא שלה.

לא את הכל אפשר למצוא בהרי האטלס או בחולות הסהרה, אבל כמה יפה מרוקו בעיניים של שלוש הגיבורות, נשים סקרניות המתאהבות בארץ אבות, מתמלאות כוח מההליכה בעקבות שהשאירו אחריהן אימהות־אימותיהן. מתענגות על ההתרגשות והכאב בעיבוי השורשים.

הלחמת ריסים בבני ברק

"היה לי ברור שזו התפתחות של העונה השנייה", אומרת לי אורנה בן דור כשאנחנו יושבות ליד שולחן האוכל בביתה ביפו. הערב תתקיים ההשקה. עדיין לא כתבה את הנאום שלה, רק הספיקה להלחים ריסים בבני ברק - שגרת טיפוח שאורטל הכניסה לחיים שלה ודורשת תחזוקה בכל חודש וחצי. כל כך הרבה בכורות והשקות ידעה היוצרת הזו, שכמות העשייה הדוקומנטרית שלה היא בלתי נתפסת, ועדיין מתכווצת לה הבטן. "אמרתי ל־yes שאעשה את זה בתנאים של סטודנטים, אבל מרוקו חייבת לקרות".

כמה חוכמה יש ברקמת הסיפור של בן דור. בדרכים שבהן היא מוליכה את הגיבורות שלה, שלא הכירו לפני הצילומים. היא מאוהבת בהן על כל הראש, ולא ציפתה שככה יירקם בין הגיבורות שלה קשר חזק גם מחוץ לשעות המצלמה. מראש היה ברור שסדרה כזו עשויה להיטיב עם מדד העוקבים של הבנות ולהגדיל את ההכנסות לעסקיהן.

"מצד אחד אני הכי ישראלית שיש. עומדת בפקקים של תל אביב והכל מתקלף מסביב, אבל אני מתה על העיר הזו. מצד שני אני מרגישה שאני צריכה ללכת מכאן. המחשבה שבן גביר משפיע באיזשהו אופן, זה בלתי נתפס"

היא לא חזתה שככה הן ישמרו זו על זו, ויאלצו אותה להסתדר בלי סט התבלינים של דוקו־ריאליטי, הכולל מריבות ותככים. תחת זאת מצמיחה הסדרה שלה איזה בונדינג נשי יוצא דופן, מרסקת סטיגמות על איך נראה ונשמע כוח נשי. מין פמיניזם אחר, גדוש שכל והומור.

"מניפולציות הן הדרך לעשות טלוויזיה", אמרה בן דור פעם בראיון. והיא מוסיפה כי מי שחושב אחרת הוא או תמים או קצת טיפש. בן דור, המתמחה בשנים האחרונות בעשיית דוקו־ריאליטי, רואה בו התפתחות טבעית של עולמות הדוקו שבהן צמחה. היא מחבקת את כמות הצופים שמביאה איתה הסוגה, ואומרת שהיא מתה על יכולת ההשפעה שבאה עם הרייטינג.

"בכל פרויקט יש מין התאהבות משונה כזו, שבה לשני הצדדים ברור מה הם מקבלים מהתהליך. התאהבות שמסתיימת עם הפרויקט. פה, עם הבנות האלה, זה מרגיש קצת אחרת", היא אומרת, וכשצופים בסדרה שלה קל להבין למה היא מתכוונת. "אני רוצה שכולם יאהבו אותן, שיראו איזו עוצמה יש כאן", היא אומרת - ויודעת היטב שלא מעט עיניים גסות מבקשות להשוות בין הגיבורות האלה ל"מעושרות", הסדרה שיצרה עבור ערוץ 10 בשנים 2014-2011, שבה התמקדה בנשים שנישאו לגברים עשירים.

"כש'אימפריה' יצאה היתה כותרת: 'הבטיחה מעושרות והביאה אותן'. הם לא ראו שיש פה נשים שהצליחו בזכות עצמן. נכון, זה לא צדק חברתי, אבל זה סיפור חברתי מוצלח".

מהלכת בדרכים משלה

בן דור, יוצרת חפה מטהרנות, מספרת מחוננת המהלכת בדרכים משלה, קוראת תיגר על ההיררכיה התרבותית בנושאים שאליהם היא בוחרת להפנות את המצלמה. רגילה לקולות הצקצוק שמלווים את הבחירות שלה. היא אומרת שהנגיעה בפצעים של בני אדם היא שמניעה אותה.

מבעד לעננת הבישום, קידוש הטיפוח ושמירת הפאסון, צומחים ב'פריפריה אימפריה' רגעים שתופסים את הגרון, מלמדים שיעור על עולם של מעמדות שמכריח להקשיב לו לרגע. זה שיעור המגיע לשיא באחת הסצנות, שבה אוריה ואורטל הולכות לפגוש את יערה קידר, אוצרת התערוכה שהוצגה במוזיאון העיצוב חולון והוקדשה ליצירה של אלבר אלבז.

"המקרין בבית הקולנוע בקריית אונו היה חבר שלי. ישבתי לידו ממש כמו ב'סינמה פרדיסו' וראיתי את דוריס דיי, מערבונים. מגיל 6 היה לי ברור שאהיה במאית. חלמתי שאהיה פליני. לא ידעתי בכלל שיש דוקו בעולם"

הפגישה מתקיימת אחרי שכל הגיבורות ביקרו בתערוכה, שממנה יצאו מסוחררות משמות המעצבים שיצרו לכבודו. כל המותגים הכי גדולים התכנסו לכבוד הילד מחולון, שהיה מציץ מחלון הבית שלו על כלבו שלום. "שנים מאוחר יותר הזמינו אותו למסיבה שנערכה בפנטהאוז של כלבו שלום", מספרת יערה לשתיים, "וכל מה שהוא רצה לעשות במסיבה היה למצוא את החלון שממנו הציץ למגדל שלום".

הרסיסים מניפוץ תקרת הזכוכית פוצעים את אורטל, כשהיא מספרת לקידר איך נרשמה למכינה בשנקר שעלתה הרבה מעבר למה שיכלה להרשות לעצמה. "המקום הזה אומר לך אל תחלמי", בוכה אורטל את צריבת ההתפכחות שבאה עם סכומים שבהם לא היה לה שום סיכוי לעמוד. ואיך, כשהיתה מסיימת את היום בלימודי החוץ של המכללה, היתה מסתובבת במסדרונות של שנקר כדי להרגיש חלק מהחלום. "הרגשתי שאני לא ראויה להיות שם, שאני לא עומדת בקריטריונים".

אחרי זה תגיד אוריה שהיא רוצה להיכנס פנימה, לעומק, דווקא מהמקום של הצלחה, שמשהו ייגע בה. "להיות קצת בפחד ובחוסר ודאות, כמו שאלבר אמר", עונה לה קידר. כל כך הרבה סיפורים ידעה המצלמה של בן דור, בכל כך הרבה נושאים היא נגעה בכל שנות היצירה שלה. הילדה שגדלה בקריית אונו, מול בית קולנוע שבו אמא של יונה וולך היתה הקופאית, והסרטים התחלפו בכל יום.

"המקרין היה חבר שלי, ואני הייתי יושבת לידו ממש כמו ב'סינמה פרדיסו' ורואה את דוריס דיי, מערבונים, רואה הכל. מגיל 6 היה לי ברור שאהיה במאית. חלמתי שאהיה פליני. לא ידעתי בכלל שיש דוקו בעולם", היא מחייכת, אישה יפה שכלום בה לא יודע לספר שעוד מעט היא בת 70, לא במראה ולא בסקרנות.

"את הילדה של הגרושה?"

גם את בתי המעברה של קריית אונו היא זוכרת, ואיך חיפשה שם צהלת משפחות שלא היתה בבית שלה. זוכרת את מנהלת בית הספר שביקשה ממנה לרכוס את כפתור החולצה והוסיפה "נו, את הילדה של הגרושה". ואת החברה הכי טובה שיום אחד אורנה הציצה ביומן שלה, ושם היה כתוב שהיא לא יודעת אם היא יותר אוהבת את אורנה או מרחמת עליה.

"כל הנשים במשפחה שלי הן דאוגות וזעופות, יהודיות כאלה", מספרת בן דור ב"אמא, תגידי", הסרט שאותו יצרה עם עמי טיר ב־2009, "כאילו רובצת קללה על כולן. מין גורל עצוב כזה. כולן התחתנו עם גבר שהיה כל עולמן ועזב אותן לטובת נשים אחרות. הסבתא הגדולה רוזה, שבאה ממשפחה חרדית, אהבה באופן נואש את סבא מוזס, שהיה גם יפה תואר וגם רס"ר בצבא האוסטרי.

"במטבח הצנוע של הבית פרנסה רוזה את המשפחה וגם דאגה להריונות הלא רצויים של בעלה מנשים אחרות. רוזה מתה צעירה משיברון לב. סבתא שלי, נטי נחמה, וסבא אדולף היו בני 14 כשנפגשו ולא נפרדו אפילו לרגע. במלחמה, כשהרוסים כבשו את העיר, הם לקחו את סבא לסיביר. כשהנאצים כבשו את העיר הם לקחו את סבתא למחנות. מה שהחזיק את סבתא בכל הזמן הזה היה שעוד מעט תפגוש את אהוב ליבה. סבתא ניצלה ועלתה ארצה".

"כשהסדרה 'פריפריה אימפריה' יצאה, היתה כותרת: 'הבטיחה מעושרות והביאה אותן'. הם לא ראו שיש פה נשים שהצליחו בזכות עצמן. נכון, זה לא צדק חברתי, אבל זה סיפור חברתי מוצלח"

בוקר אחד, ממשיכה בן דור בסיפור שלה, היא פגשה שכנה מהעיר הרחוקה ושמעה ממנה שאדולף שלה, שהיה בטוח שהיא לא שרדה, נישא לאישה אחרת ברוסיה. "סבתא שלי מתה בתוך שלושה חודשים משיברון לב. הרופאים אמרו שזה סרטן. גם לאמא שלי היה גבר אחד שעזב אותה שבורת לב, אבא שלי, ולמרות שהתחתנה אחר כך פעם ועוד פעם, היא לא הצליחה להתגבר על הפרידה. גם היא הצליחה להתגבר על הסרטן, אבל שרדה אותו. אולי בגלל שהרפואה התקדמה בינתיים והיא יודעת לתקן לב שבור".

שנתיים של גיהינום

ובסרט הזה מדברת בן דור עם אמא שלה על הבחירה שלא לשקם את השד שנכרת, נוגעת בפצעי האהבה לאבא, שהיתה בת 3 כשעזב את הבית. מדברת איתה את זיכרון המכות שספגו שתיהן ממשה אונטרמן, הגבר שלו אמה נישאה כשבן דור היתה בת 5 רק כדי להוכיח שגם היא יכולה להתחתן, ובכך דנה את עצמה ואת הבת שלה לשנתיים של גיהינום.

משל היתה המצלמה רופא נפשות, בן דור מדברת עם אמה על מה שעמד בין שתיהן חיים שלמים. בלחן רך היא שואלת אותה אם שמחה בה, אם היא זוכרת שקראה לה קוף שמן ומכוער. ואיך, כשרקדה בסוף השנה עם שאר הבנות מהחוג לבלט, אמא שלה החמיאה על המופע, עד "שפתאום אני רואה איזה דוב מגושם עולה לבמה, הבת שלי". ויש נדיבות גדולה ברכות הלחן שבו נשאלים הדברים, ונדיבות באומץ שבו היא משיבה לבת שלה שזוכרת הכל, שעה שהיא מבקשת לשכוח. את הטוב שנלקח ואת הרע שלפת את חייה.

והלב יוצא אל שתיהן, אל הבת שמבקשת לתת יד לילדה שהיתה, ואל ג'ני, שלפני שש שנים נפרדה מן העולם והשאירה אחריה בת מפויסת.

"את לא מבינה איך אני מתגעגעת אליה, להתקשר לשאול אותה כל מיני שאלות. זה משהו שהפתיע אותי לחלוטין. העצב והכאב שספגתי ממנה היו כל כך גדולים, חשבתי שהמוות שלה יקל עלי. אחרי הסרט שהשלים בינינו היא היתה נורא חולה וטיפלתי בה בשלוש השנים האחרונות. כמו אחות רחמנייה. זה לא היה משהו שהיה מתאפשר בלי הסרט הזה".

"אני אוהבת את ברלין ולוס אנג'לס. בברלין הרוב מהגרים ובני מהגרים. יש בה סצנת תרבות מטורפת שמשמחת אותי. יכול להיות שאני אנוע ביניהן ואראה את הילדים והנכדים שלי יותר מאשר פעם בשנה"

שני ההורים שלה נולדו בצ'רנוביץ, העיר על גדות הנהר פרוט, בשנים שבהן עוד היתה שייכת לרומניה. וכמו כל האליטה משם, גם הם דיברו גרמנית. לכן כששאלו את אורנה מהיכן הגיעו הוריה, היתה אומרת שהם אוסטרים, כי רומנים נחשבו פחות. "אמא עברה את המלחמה בגטו. אבא, שהיה מהצד השני של הנהר, נלקח למחנה השמדה וניצל. איש משכיל, קומוניסט לתפארת". לו, ככה אורנה אומרת, היא חייבת את הסקרנות האינטלקטואלית.

"הוא הקים את המדור הפסיכוטכני של צה"ל. עובד צה"ל שהיה הולך עם גיליון של 'זו הדרך' תחוב בבית השחי, ולא הבין למה לא מקדמים אותו בדרגות. איש יפה ומגניב, אבל חרא של אבא. הוא פשוט לא היה. וכשהיה - היה מרביץ לי, בעיקר כשהייתי מקבלת ציונים שליליים. כי כמו שנהייתי יפה בגיל ההתבגרות, ככה הפכתי לתלמידה פחות טובה", היא אומרת. ואני חושבת על איזה דיל זה לילדה. בשנים שבהן אמא מפסיקה להעליב אותה ומתחילה להחמיא לה שהיא יפה, האבא מתחיל להרביץ בה את האכזבה שלו.

נגיעה בפצעי השואה

יותר מפעם אחת נגעה העבודה שלה בפצעי השואה. על "בגלל המלחמה ההיא" - הסרט שעקב אחרי ההפקה של "אפר ואבק", האלבום של יהודה פוליקר ויעקב גלעד שאותו ביימה ב־1988 - היא אומרת שהוא סרט חייה. הסרט שבהקרנת הבכורה שלו, מול מאות אנשים מריעים, פוליקר צרח עליה כי הסאונד בהקרנה לא היה מספיק טוב. זה חרפן אותו. וככה, בכרטיס אחד, קיבל הקהל סרט דוקומנטרי שלא יישכח ומריבת אוהבים. מאז יהודה והיא לא החליפו ביניהם מילה, גם לא אחרי שהיא וגלעד חזרו לדבר.

שני ילדים נולדו לה מהנישואים לתסריטאי והסופר קובי ניב שהגיעו לקיצם לפני 30 שנה. הבכור,אורי, בן 41, הוא עורך דין בלוס אנג'לס, אבא לשני ילדים. אביגיל שלה, בת 34, נסעה לחילופי סטודנטים בברלין, ושם למדה תלמוד והוסמכה לרבה רפורמית העומדת בראש קהילה.

בברלין הכירה גם את מי שעתיד להיות בעלה ונולדו לה שני ילדים, "אבל יש לי מזוודה מעל הארון", אמרה לא מזמן בראיון. מזוודה אחת מעל הארון בברלין ומזוודה שנייה במחשבות של אמא שלה, המתלבטת בימים אלה אם לעזוב את הארץ. אחרי יותר מ־40 שנה, בן דור העמידה למכירה את הבית המרהיב שלה ביפו.

בהקרנת "בגלל המלחמה ההיא", מול מאות אנשים, פוליקר צרח עליה כי הסאונד בהקרנה לא היה מספיק טוב. וככה, בכרטיס אחד, קיבל הקהל סרט דוקומנטרי שלא יישכח ומריבת אוהבים. מאז הם לא החליפו מילה

"מצד אחד אני הכי ישראלית שיש. גם כשאני עומדת בפקקים של תל אביב והכל מתקלף מסביב, אני מתה על העיר הזו. מצד שני אני מרגישה שאני צריכה ללכת מכאן. המחשבה שבן גביר משפיע באיזשהו אופן, זה בלתי נתפס. אני פותחת את העיניים בכל בוקר ומרגישה שהמדינה הזו אונסת אותי. אחרי הכל, ברלין או לוס אנג'לס, את שתיהן אני אוהבת ומרגישה בהן בבית. כמעט כל השכבה של אביגיל מתלמה ילין עברה לברלין. זו עיר פרוגרסיבית, ליברלית, עם חיי רוח ותרבות מסעירים.

"זה לא שאני מסתובבת ברחובות ופוגשת את הרוצחים של המשפחה שלי. הרוב הם מהגרים ובני מהגרים. יש בה סצנת תרבות מטורפת שמשמחת אותי. שני המקומות אופציונליים, ויכול להיות שאני אנוע ביניהם ואראה את הילדים והנכדים שלי יותר מאשר פעם בשנה. זה לוקח זמן להבין כמה לא פשוטה הפרידה הזו. בהתחלה, כשהילדים עזבו, הייתי מבסוטה, הרגשתי שאני טינאייג'רית. אבל אז הזמן עובר ומתפשטת אבנית. זה נהיה קשה על הנפש, ויש געגוע גדול מאוד. אני אוהבת את הילדים שלי ושמחה בשביל הילדים שלי שהם לא כאן".

"אין מלאכים בפרקליטות"

ובתוך המולת המחשבות וצרחת הימים, היא רואה איך תומכי ההפיכה המשפטית עושים שימוש בקטעים מתוך "דיני נפשות", הסדרה שיצרה עבור ערוץ 10 ב־2016. גם אותה, כמו את רוב העבודות שלה בשנים האחרון, צילם אהובה, שימי גת. זו סדרה שצללה לתחלואי הפרקליטות של מדינת ישראל.

"עוה"ד אביגדור פלדמן אמר לי כי כמו שבכל הרשעה באים שני שוטרים ומוציאים את הנאשם מבית המשפט, הוא חולם על שני מלאכים שיובילו אותו משם כשהוא מזוכה. אבל זה פשוט אף פעם לא קורה. אין סיכוי למלאכים בפרקליטות. אני חושבת שאם ההפיכה תעבור, בעוד כמה זמן לא נוכל לקיים ראיון כמו זה שאנחנו מקיימות עכשיו ואדם יוכל למצוא עצמו מועבר מתא לתא בלי הסבר. אנחנו על סיפו של אסון. הפרקליטות זה מקום אמא'לה ואבא'לה, אבל כרגע אני תולה בה את כל יהבי".

shishabat@israelhayom.co.il