ב־3 ביוני 1953, בשעה 11:00, התייצבו שרי האוצר, החקלאות, הפיתוח והמסחר והתעשייה לפגישה דחופה עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון, על פי הזמנה ששיגר אליהם מזכיר הממשלה, זאב שרף, ערב קודם לכן.
לשרים הצטרף מזכ"ל ההסתדרות, והקרואים מצאו את ראש הממשלה במצב רוח זועף, מסתובב בחדרו כאריה בסוגר.
בן־גוריון, שהיה ידוע כאדם חשדן וספקן, דאג לייצר לעצמו צינורות מידע שונים מחוץ למערכת הממשלתית. לנוכחים התברר שבערב הקודם הגיע לידיו דו"ח מפורט מאחד ממקורותיו, בדבר יצוא מוצרים וסחורות מישראל לאמריקה.
"האם ידוע לכם מה נורא ועלוב מצב היצוא שלנו לשם?" פנה ראש הממשלה לשרים בטון תקיף, והמשיך בטון של תוכחה: "האין זה מתפקידכם לעקוב, לוודא, לדווח ולקדם את נושא היצוא כמה שיותר?"
השרים, שישבו מבוישים, נמנעו מיצירת קשר עין עם ראש הממשלה, שהתחיל להקריא מחבילת דפים שהיתה מונחת לפניו: "בכל שנת 1952 מכרנו לאמריקה תוצרת טקסטיל צמר וכותנה בסך של 486 אלף דולר, נעליים ב־156 אלף דולר, כפפות בשווי של 14 אלף דולר, דברי דפוס בחצי מיליון ועוד כמה 'גשעפטים', ובסך הכל 2 מיליון דולר מכירות של סחורות, וכל זאת למדינה שחיים בה 157 מיליון איש (אוכלוסיית ארה"ב ב־1952, ד"ס)?"
שיעור היצוא מישראל בשנים הראשונות לקיומה היה נושא זניח, שכן המדינה התמקדה אז בקליטת עלייה, בפיתוח פתרונות דיור, בהרחבת ההתיישבות והחקלאות ובחיזוק הביטחון, והסתפקה ביצוא של הדרים ויהלומים. מערכות תומכות יצוא, כולל מכון היצוא עצמו, הוקמו בארץ רק לקראת סוף שנות ה־50.
התפתחות ישראל בתעשיות עתירות ידע, כגון טכנולוגיה, אלקטרוניקה, תוכנה, מערכות ממוחשבות, תקשורת, מכשור רפואי ועוד - נתנה אותותיה בגידול מתמשך של היצוא רק מסוף שנות ה־70 ואילך, עד לשיא יצוא של 160 מיליארד דולר ב־2022.
ג'וב ממשרד הבריאות: צייד יתושים ראשי
ב־28 במאי 1953 נמסר באופן רשמי מטעם משרד הבריאות על מינויו של רוברט דמרה כ"צייד יתושים ראשי לאזור הדרום".
למרות גילו הצעיר יחסית, 23, דמרה גבר על 17 מועמדים אחרים, תוך שהוא מפגין "בקיאות יוצאת דופן בכל תורת היתושים מסוגיהם השונים, שיטות איתורם ומיגורם". כמו כן, צוין דמרה לשבח בזכות "כושרו הגופני יוצא הדופן והתמצאותו הטבעית בכל תא שטח ותוואי שבהם נבחן".
במסגרת תפקידו קיבל דמרה דרגה ממשלתית של מפקח, תחתיו הוצבו שישה עובדים, חמור אחד וטנדר, ותחום אחריותו נקבע למחצית הדרומית של מדינת ישראל.
דמרה, כך נמסר, בא ממשפחה ציונית בעיר תוניס, שאיבדה את כל רכושה בשנות הכיבוש הנאצי בתוניסיה (1943-1940). אביו היה מעסקני קרן קיימת בתוניס, ומייד לאחר שהמשפחה זכתה לעלות לישראל, ב־1949, הצטרף דמרה לצה"ל. אחרי ששוחרר, ב־1952, הוא הצליח ללמוד במשך חצי שנה את כל החומר הנדרש בנושא היתושים והדברתם.
בראיון שערך איתו סופר העיתון "מעריב" בדרום, הרברט בן־עדי, הסביר דמרה מדוע בחר לעצמו מקצוע שכרוכות בו סכנות: "אני חש שבמקצועי כמדביר יתושים אני מגשים את הייעוד שלי, שכן בצעירותו בתוניס חליתי במלריה וסבלתי מאוד מהמחלה במשך חצי שנה. עליתי לארץ מתוך רצון לתרום ככל יכולתי למדינה, ואני יודע שבכל יתוש שנדביר - נקטין את הסיכון של סבל, ואף סכנת מוות, לתושבי המדינה".
מפעל מלח ישראלי - גם בירוחם
בתחילת שנות ה־50 הקימה הסוכנות מעברה לעולים מרומניה בתל ירוחם, שנציגים מהתנועה הקיבוצית קיבלו על עצמם לנהל אותה. בתחילת 1953 כתב מנהל המעברה, שלמה תמיר מקיבוץ תל יוסף, מכתב למוסדות שבו דרש "לאפשר פיתוח יישוב במקום בעל קיום עצמאי, ללא תלות יומיומית בבאר שבע במצרכים חיוניים".
המוסדות הרימו את הכפפה, ובתוך חודשים ספורים הוקמו בירוחם בית חרושת לקרח, מלטשת יהלומים, וגם בית קולנוע קטן וספרייה. באותו זמן הוקמה חברה בשם "מפעלי המלח בערבה", שזכתה בזיכיון למיצוי מחצית מכמות המלח שבהר סדום.
מניות החברה הוחזקו על ידי משקיעים פרטיים מהארץ ומחו"ל, והחצי השני היה בבעלות ההסתדרות. ראשי החברה שוכנעו להקים בתל ירוחם טחנת מלח, שאליה הובלו במשאיות גושים גדולים של מלח שנכרו בהר סדום, ובתל ירוחם הם נגרסו ונמכרו לצרכים תעשייתיים.
מקור המלח לבישול בישראל באותה תקופה היה בעתלית, ושם הוא הופק ממי ים שהוזרמו לבריכות אידוי, בשיטות עבודה מיושנות ובתפוקה נמוכה, שלא התאימה לגידול הדרמטי באוכלוסיית ישראל מהקמתה ועד 1953. את המחסור במלח מילא יבוא מטורקיה ומרומניה.
"מפעלי המלח בערבה" הקימו בסמוך לטחנת המלח בתל ירוחם בית זיקוק למלח שולחני ושיווקו את תוצרתו ברחבי הארץ. אולם ארבע שנים אחר כך, ב־1957, רכשה משפחת דנקנר את בריכות האידוי בעתלית והפכה את המקום לבית חרושת מודרני בעל תפוקה גבוהה, שגרם לקריסת בית החרושת למלח בירוחם - ולסגירתו.
אירועי שמחה מוזרים
ימים ספורים אחר חג השבועות ב־1953 נערך במלון "סבוי" בתל אביב טקס הבאת בנו בכורו של מלצר המלון, מר קרולניק, בבריתו של אברהם אבינו. בנדיבותו הרבה הזמין קרולניק את כל אורחי המלון, כ־30 במספר, תיירים מכל רחבי העולם, להשתתף באירוע המשמח, שכלל גם ארוחת ערב.
התיירים הופתעו מהמחווה ונענו להזמנה בחפץ לב. הכיבוד היה כיד המלצר, ומיטב מטעמי טבח המלון עלו על שולחן המסובים. לצד ההנאה מהערב, התיירים לא נותרו חייבים: אחד מהם, שכיהן כרב וכחזן באמריקה, התנדב לערוך את טקס הברית, אחת האורחות מאנגליה שימשה סנדקית לרך הנימול וזיכתה את האב במעטפה עם 100 לירות שטרלינג, ואילו שאר האורחים התאגדו יחדיו ורכשו לתינוק את כל צרכיו לשנת חייו הראשונה.
כ־15 ק"מ מצפון לשם, במלון "השרון" שבהרצליה, נערכה באותו ערב חתונה מפוארת: החתן, ארווין ציטרון, בן 31, היה בנו של אחד מעשירי הקהילה היהודית בסן פאולו שבברזיל, שנשלח לארץ חודש קודם לכן במצוות הוריו, למצוא לעצמו כלה יהודייה כשרה. בתוך ימים מהגעתו פגש ציטרון נערה בת 18, נצר למשפחת פרוינד מבני ברק, והציע לה נישואים. העובדה שבמהלך ההיכרות הקצרה גילו השניים שיש ביניהם גם קשרי משפחה לא הפריעה להם לחגוג, וגם לא ל־600 האורחים שהגיעו לאירוע - עשרות מהם נחתו עם הורי החתן בטיסה מיוחדת מברזיל.
אין פנקס מזון למשתמט
בתחילת יוני 1953 ערכו משרד הביטחון ומשרד המסחר והתעשייה מסיבת עיתונאים משותפת, שבה נמסר ש"החל מינואר 1954, משפחות של משתמטי שירות מילואים לא יקבלו לידן את פנקס המזון המשפחתי - ללא חותמת מיוחדת בתעודת הזהות המאשרת שראש המשפחה מילא את חובתו ונענה לקריאה לשירות מילואים".
סופר עיתון "הארץ", ששאל איך מתכוונת הממשלה לבדוק את זכאותה או אי־זכאותה של כל משפחה לפנקס מזון, נענה ש"שיטות העבודה של הצבא והממשלה הינן בחזקת סוד לאומי".
הנעלמים / פריטים שהיו ונעלמו
אסימון לטלפון ציבורי
מתקופת המנדט התאפשר השימוש בטלפון ציבורי באמצעות שלשול מטבעות כסף, אך עקב שחיקת ערך המטבע והאינפלציה הוחלפו ב־1953 הטלפונים הציבוריים בכאלה שהופעלו באסימונים שנרכשו בדואר. ב־1966 הופצו טלפונים ציבוריים חדשים תוצרת התעשייה הצבאית, שהשימוש בהם נעשה באמצעות אסימונים קטנים כסופים, וכמו כן התאפשרה הכנסתם של כמה אסימונים יחד למכשיר, כדי לבצע שיחה בין־עירונית ללא צורך בסיוע של מרכזן. ב־1996 נעלם האסימון מחיינו, והוחלף בכרטיסי טלכרט.
הצרכנייה / מאכלים מפעם
ביצה רוסית
מנת הדגל ב"בופה" בכל אולמות האירועים של הזמנים ההם. בבית זכינו למנה אהובה זאת רק כשאמא היתה צריכה לעשות במאכליה רושם מיוחד על האורחים. לא ברור מה מקור שמה של חצי הביצה הקשה, שבחלקה הפנימי היה מין ממרח שנוצר מערבוב החלמון עם כל מיני דברים טובים דוגמת מיונז, בצל ירוק וגמבה. על תלולית הממרח שבביצה הרוסית שובץ תמיד חצי זית שחור. תענוג אמיתי!
הצגות עבריות - לתושבי המעברות
בתחילת יוני 1953 הושק מפעל "תיאטרון למעברות" (תל"ם), פרי יוזמה של שר החינוך, בן־ציון דינור, בשיתוף הסוכנות וההסתדרות, שנועד לחשוף בפני העולים את התרבות הישראלית - באמצעות קטעי הצגות. מרצים שנשלחו למעברות הכינו את העולים מראש לקראת ההצגות שבהן יצפו, והאירועים התקיימו בשטחים פתוחים, שאליהם הובאו תושבי המעברות באוטובוסים (כמו בצילום). ועדה אקדמית קבעה אילו הצגות יועלו, תוך הקפדה על מקור עברי בלבד, ואנשי התיאטראות שיחקו כולם בהתנדבות מלאה. היוזמה נחלה הצלחה גדולה, ובקיץ 1953 צפו בקטעי ההצגות כ־30 אלף עולים
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו