ביום חם בבית קפה תל-אביבי יושבים שני גברים כסופי שפם ומביטים בנוער המחוצף שעובר על פניהם. כשקשישה שהכירו בצעירותם נדרסת לנגד עיניהם על ידי נהג פוחז, הם יוצאים למסע רצח שבו הם מכלים את זעמם בצעירים פורקי עול. כך נפתחת הסדרה "נבלות", שנוצרה על פי נובלה של יורם קניוק והזכירה לנו שהלוחמים שהקימו את המדינה עדיין איתנו ושהם מתוסכלים.
לפני 90 שנה בדיוק, בחודש יוני 1920, הוקם ארגון ההגנה, שהפלמ"ח היה הכוח הצבאי שלו, כתגובה לנפילתה של תל חי. ביקור בסניף התל-אביבי של ארגון ותיקי ההגנה עשוי לצרף יחדיו את מיתוס הגבורה של הלוחמים הוותיקים, שהביאו להקמתה של מדינת ישראל, עם הדימוי המרדני והאלים שמתקבל מצפייה בסדרה, והכל על רקע אירוע הדמים על המשט לעזה שגלי ההדף שלו עדיין גועשים באוויר התל-אביבי החם.
סניף ארגון ותיקי ההגנה התל-אביבי נמצא בגבו של מבנה ישן ברמת אביב, שבחזיתו נמצא החוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב. הסטודנטים הצעירים באים מלפנים, הלוחמים המבוגרים מאחור. בין רהיטים ישנים ומחלידים ועל רקע דגל ישראל ודגל הארגון, ניצב שולחן ישיבות שעליו קפה נמס, מיץ אשכוליות ופטיש עץ, שבאמצעותו מנהל החבר אמנון ענבר את הדיון. איך נולדה סביבה כל כך שגרתית ממעשים כל כך לא שגרתיים-
תשעה שביצעו מעשים כאלה נקבצו כאן. מתוך חדר הישיבות אני קולט שברי שיחה:
"הם ביקשו שנספר על הסירוס של הערבי בפתח תקווה".
"מי כאן היה שותף לזה-".
"מישהו שדד את שרה".
"מה, שדדו את שרה-".
"צריך להביא לכאן עוד מאוורר".
את הסדרה "נבלות" לא ראה אף אחד בחדר, אבל הם יודעים על קיומה. לחלקם בני משפחה המעודדים אותם לצפות בה, קרוביהם של אחרים אוסרים עליהם לצפות בסדרה. בינתיים הם נהנים מאוד מיצירה אחרת שגם לה אחראי קניוק, ספרו החדש "תש"ח", המתאר את אירועי השנה ההיא מנקודת מבטו של פלמ"חניק. באותו ספר מוזכר מעשה הסירוס בפתח תקווה שעליו נסובה השיחה, ובשלב זה מתברר מי מהנוכחים, או לפחות ממקורביהם, היה מעורב בו. בעלה של גאולה, מאיר "מאיור" פלדמן, השתתף בפעולה, שהיתה לדבריה פעולת נקם על מעשי אונס.
סבב הסיפורים אינו חוויה קלה. פלדמן עצמה השתתפה בהצתת הכפר אבו כביר כנקמה על צליפות מתוכו על שכונות דרום תל אביב. עד היום אין לה מושג כמה מתושבי הכפר נפגעו בפעולה. שלום שפילמן נעצר בשבת השחורה כשהוא וחבריו עשו את דרכם לכפר סלמה. במהלך המעצר ירה קצין בריטי בדם קר באחד מחבריו, מול עיניו ממש. פלדמן נכחה בקיבוץ חולדה בלילה שבו כתוצאה ממודיעין לקוי ירו כוחות פלמ"ח על כוחות אחרים של ההגנה והרגו בהם.
מלבד הדם והאובדן, כל הנוכחים חוו גם ייסורים פרוזאיים כביכול, אבל כאלה שחותמם בכל זאת נותר בנפש. רות גילת עשתה את ימי המצור על ירושלים בעיר האבן, צלפה מתוך אחת העמדות הקיצוניות של שכונת ימין משה, עשתה לילות שלמים ללא שינה, כשהיא משחקת בקשר משחק של חידון מוסיקלי עם לוחם אחר, כדי שלא לאבד את דעתה מרוב בדידות. בסוף מצאה את עצמה בוכה במי המקלחת של בית הוריה בתל אביב. מי היה מאמין שיש עדיין מקלחות ומים זורמים בעולם-
ארץ קטנה ושפם
יוני אינו רק חודש הקמתו של ארגון ההגנה. זהו חודש בעל משמעות מסתורית עבור הכוח העברי הלוחם הראשון במעלה בימים שלפני קום המדינה. בין האירועים החשובים שהתרחשו בחודש זה היה ליל הגשרים, שהתרחש ביוני 1946, שבו הציתו פעילי תנועת המרי - איחוד המחתרות בארץ ישראל - את הגשרים המחברים בין ישראל לארצות השכנות. כעבור שבוע עצרו הבריטים רבים מפעילי הארגון במבצע שכונה "השבת השחורה".
יוני 2010, יום ראשון לא שחור, אבל גם לא בדיוק צחור. העיתונאי שטוף הזיעה מתקבל בחום סבתאי. לא פחות משלוש סבתות יש כאן - שליש מכל הנוכחים. מצד שני, המילה סבתות אינה משקפת את המציאות - אלה עדיין בחורות. האנשים האלה צעירים. בכולם ניכרים אש נעורים, הומור ולהט. כולם, בזכות השפמים ובלי קשר לשפמים, יפי תואר.
פעמון מצלצל. הישיבה נפתחת. ענבר, יושב ראש הסניף, מפרט את הפעילות לחודשים הקרובים. יש גם דיבורים עם חיל הים לקראת אירועי ההצדעה להגנה, שייערכו ב-29בנובמבר. לרגע נראה שהישיבה תהיה פרוזאית לחלוטין, אבל אז מתחיל דיון בהקמת אתר הנצחה לחבר משה "מוסה" אשד, שנפטר לפני שנתיים במהלך עצרת במוזיאון תל אביב.
"אגב מוסה", אומר פתאום החבר יהודה שמיר, "הוא פעם עלה לירושלים ופגש אותי בשנלר. אמרתי לו, 'כשאתה מגיע למטה, טלפן 3234, למשפחת ללו בתל אביב, ותמסור דרישת שלום'. הוא ירד למטה, בא לתל נוף, נתן לבנות טלפון לטלפן ואמר, 'תמסרו ד"ש מפטרושקה'. הן אמרו לו: 'אתה לא יודע? הוא נהרג הלילה!'. כי היה קשר אחד שגם לו קראו פטרושקה. כשבאתי בהפוגה הביתה, כולם יצאו מהחנויות בלבונטין וחיבקו אותי".
מה אין בסיפור הזה? מספר טלפון בן ארבע ספרות, סכנת מוות המתגלה כאזעקת שווא. דימוי נשי קדום ומלא קסם ארוטי נסתר (הבנות בתל נוף), ירושלים למעלה, השפלה למטה - שני עולמות ושני אנשים ושמם פטרושקה. האוזן כרויה מיד לאוצרות הבאים.
פעולתו הנוכחית של הארגון היא הנחלת סיפוריו לדור ההמשך. נראה שהם אינם מצליחים בה הצלחה רבה. עם תום הישיבה, שאלת החינוך הכאובה עולה מיד. "אנחנו פונים כבר שנתיים למנהלי בתי ספר, ולבושתנו זה לא מצליח לחדור", אומרת חברת הארגון מרים טמיר, "לפני שנתיים גויסנו להרצות בבתי ספר, וזה כל כך הצליח שהוצאנו ספר". החברה פלדמן מחדדת את הביקורת: "היה אז שלטון אחר במדינה, היתה יולי, ברגע שהתחלף השלטון הכל השתנה. סער הצהיר על דברים מאוד יפים. מאוד שמחתי, אבל זה לא התממש".
מוזר לחשוב על ההגנה כגוף שעדיין עומד במחלוקת בין הימין לשמאל. כן, היה סזון, היתה כמעט מלחמת אחים, אבל בימינו הטינה שבין המחתרות מתמצה בנימה של ביקורת: "אני לא מזלזל בהם", אומר שמיר, "הם לא ידעו להילחם בשטח בנוי, הם ידעו לקום ולהרוג מישהו. כשהאנגלים נטשו את שייח' ג'ראח, את בית הספר לשוטרים, הם ברחו".
"אנחנו מיואשים"
רוב הנוכחים בחדר היו לוחמי החי"ש - חיל השדה של ההגנה שהוקם בשנת 1939. לצידם לחמו פלוגות המחץ של ההגנה - הפלמ"ח, אלה שזכו בסופו של דבר למרבית הקרדיט על הניצחון במלחמת הקוממיות. "לפלמ"ח יש הילה והמון כסף", קובלים החברים, "אנחנו לא מקנאים, חלילה, אבל לצערנו ההילה אצלם ואנחנו כאן בחוסר כל".
ללוחמי החי"ש של תל אביב היה חלק עצום במאבק של תש"ח ובמאבק על פריצת הדרך לירושלים. באירועי 1946, שנת המרי המאוחד, שמור להם מקום של כבוד. ענבר מספר על חלקו בשתיים מהפעולות של אותה שנה. בראשונה, ליל שרונה, התקיפו לוחמי ההגנה את תחנת המשטרה הבריטית במושבת הטמפלרים שרונה (היום הקריה בתל אביב). ענבר ושלושה מחבריו המתינו ככוח עזר לגדות בריכת ההשקיה של הפרדס. באישון לילה, לפני שהחלה הפעולה, עצר לידם ג'יפ בריטי ושני קצינים יצאו ממנו להטיל את מימיהם ממש באותה נקודה. לוחמי ההגנה לא זעו ולא התגלו. הפעולה הצליחה, תחנת המשטרה נפרצה והרכבים שחנו בתוכה ניזוקו, אבל ארבעה לוחמי הגנה נורו באותו הלילה.
"הלוויה להרוגי שרונה היתה הפגנת כוח של תל אביב", מספר ענבר, "50 אלףאיש השתתפו, חבשנו כובעי טמבל על העיניים, שלא יזהו אותנו. מישהו מההולכים אחרי הארון שלף את האקדח שלו וירה שלוש פעמים באוויר. איזה מזל שלא תפסו אותו".
הפעולה השנייה שבה היה מעורב ענבר, ליל וינגייט, הסתיימה בכישלון ובתפיסתה של אוניית המעפילים. פלוגות של פלמ"ח, פלי"ם וחי"ש היו מעורבות כולן במבצע, שכלל את מיקוש חוף ימה של תל אביב בפצצות בנזין. החבר שלום שפילמן בילה את כל אותו היום בהמתנה ליד בית מרקחת ברחוב דיזנגוף פינת ירמיהו. נמסר לו לטלפן למפקדה אם יראה חיילים בריטים מתקרבים לירקון. שפילמן קיבל לשם העניין חופש מעבודתו בבית הכלבו חפציבה. הוא ומנהליו כלל לא ידעו לשם מה הוא מגויס. בימים ההם לא שאלו שאלות. עמדו והמתינו לפקודה.
הסיפור שמשקף סולידריות מוחלטת בין היישוב לבין הארגון החמוש מעלה שאלות לגבי רוח הסולידריות כיום. "אין כבר דברים כאלה", אומרת פלדמן, "אז חבר'ה שלא שלחו אותם לקרבות עשו סקנדלים". היום לא כל מי שאינו נשלח לקרב עושה סקנדל, אבל גם הקרבות הם אחרים והמציאות הישראלית אחרת. אני שואל את החבורה על אודות האירוע במשט, וזוכה בתמהיל זהיר של הערכה וביקורת. "הגאווה תמיד ישנה והכבוד ישנו", אומרת טמיר, "ועם זה, אנחנו מצרים וכואבים על הפישול הגדול של המודיעין".
ומה עם פני הדור מעבר לענייני צבא? "אני שומע את הנכדים שלי," אומר שמיר, "הם מאוד מאוכזבים מהשחיתות במדינה. אם זה ככה, זה מאוד עצוב". הוא קובל על גובה משכורות הבכירים ועל שר הביטחון: "הוא מקצוען שאין שני לו, אבל לא יודע לעבוד עם אנשים ועשה את הטעות של החיים ללכת להיות יו"ר מפלגת העבודה ולגור במגדל של מיליארדרים".
טמיר מביעה רגש עז יותר: "אנחנו מיואשים, לא מראים את זה כלפי חוץ, לא לנכדים, אבל המצב לא נראה טוב על פניו. מפחיד אותי שהערכים השתנו מאוד. את המורשת שלנו לא הצלחנו להטמיע".
עיר של נשק
"איך נשארתם צעירים כל כך-", אני חייב לשאול. "זה פועל יוצא של מה שהיינו פעם", עונה מרים בחיוך. מתברר שהציונות מודל שנות ה-40 טובה לעור הפנים. ובכל זאת, היבטיה האחרים של הזיקנה נותנים את אותותיהם בחייהם של החברים: אובדן החברים והבריאות הכללית. "36 איש היו במחלקה שלי", מספר ישראל שובל, "רק שלושה נשארו ושניים משותקים, ובאירועים בולטת התוספת של חברי הגנה פיליפינים".
שובל הוא הסליקאי שבחבורה והיה ממונה על הסתרת נשק והעלאתו מהמסתור. המילה "סליק" היא מורשתה הלשונית המוחשית ביותר של ההגנה, ואולי הדימוי המקושר ביותר אליה. לשמעה אנחנו מדמיינים בור קטן שכמה רובים חבויים בו, אבל למעשה היה מדובר במערכת אימתנית של מחסני נשק סודיים. ענבר מתאר את הסליק המרכזי של תל אביב ששכן מתחת לבית המטבחיים ברחוב יהושע בן נון במילים "עיר של נשק".
המפגש עם חבורת הוותיקים דומה לגילוי סליק: סליק של סיפורים, של רגשות, של חיים. תחילה מתרומם רק קרש אחד של הרצפה ומגלה כמה ראשים מאפירים היושבים סביב בקבוק מיץ אשכוליות. בהמשך מתברר: מדובר בעיר, ומי שביקר בה לא ישכח אותה. אני שב אל תל אביב של יום ראשון הזה ומחפש בה לשווא, בין השערות המחומצנות ומשקפי השמש הענקיים, הכלבים הגזעיים והג'יפים האופנתיים, את חפציבה, את הפטרושקות, את הזרם הלא ייאמן של מים חמים, את מה שהיתה לפני זמן לא רב. בכלל.