מתן תורה בחדר המיון: מסעות טוביה בארץ הקודש

פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י־ה", אמר נעים זמירות ישראל, וכשהעם היושב בציון מתקוטט לו מי יישב או לא יישב בבית המשפט הגבוה לצדק, ואיש את רעהו חיים בלעו, או כמעט, ופצצות מבני הדודים ואליהם עפות להן מכל הכיוונים, אני שם את פעמיי לשערי הצדק אשר בעינם נותרו והידועים בתבל כולו בשם בית החולים שערי צדק אשר בירושלים.

לא שבאמת יודע אני, עבדכם הנאמן, את בית החולים הלזה ולא שחולה אני, אלא שאירע הדבר וזמני בידי, ואין לי דבר טוב יותר לעשותו ביום זה. וכי להיכן אלך? מה עוד יכול אני לעשות? כבר הסתובבתי לי פה ושם, שם ופה, הייתי בהפגנה זו ואחרת, שמעתי את כל המריבות, ראיתי את השנאה היוקדת, אם בין יהודי ליהודי ואם בין ערבי ליהודי, ורגליי האיצו בי למצוא מקום מחסה מתחת למעטה של קדושה כלשהי בעיר עתיקת יומין זו. בעיר זו, מרחק קצר מהכוך שבו אני מתגורר בימים אלה, יש כותל מערבי אחד, מדהים בגודלו, ובתוכו שוכנת השכינה, ומחסה נותנת לכל אוהביה אשר בירושלים הבירה. כך לימדונו חכמינו.

וכך, כשאני בעיר קודש זו, יצא הדבר ומוצא אני את עצמי בשערי הצדק הירושלמיים.

מה בדיוק אמור אני, או יכול אני, לעשות פה? נחיה ונראה. דבר ראשון, אני קונה לעצמי כוס קפה. זול פה, הרשו לי לומר לכם. חמישה שקלים חדשים האחד. מהיכן שאני הגעתי לארץ הקודש, ניו יורק רבתי אשר בארה"ב, בחמישה שקלים אפשר לקנות כוס קפה ריקה. כן, כך היא הברית: אתם משלמים, אתם מקבלים. ואין דבר בחינם, גם לא כוס ריקה.

אני מתיישב לי באחת הפינות שליד הכניסה לשערי הצדק, שותה לי מכוס הקפה הרותח ונהנה מכל טיפה, מרה ככל שתהיה.

ובעודי לוגם לי להנאתי את הקפה השחור משחור, הידוע במחוזות ארץ זו כ"קפה טורקי" על ידי בני הדת היהודית, וכ"קפה ערבי" על ידי בני דת האסלאם, אני בוהה באנשים העוברים מולי. גברים, נשים וטף. למה הם פה? האם גם להם נמאס ממלחמות היהודים ובני הדודים ובאו לשערי צדק אלה להירגע על כוס קפה שחור משחור בחמישה שקלים? אולי. בירושלים הכל יכול להיות, לימדו אותי כשהייתי ילד.

ובעודי מהרהר בעניין סבוך זה, והקפה שבכוסי תם ונשלם לחלוטין בחסדי אל עליון שהכל נהיה בדברו, אני קם ממקום מושבי והולך לי לאיטי. פוסע אני פסיעה אחרי פסיעה על הרצפה הקשה, וליבי מהרהר בענייני דשמיא. אולי, בא לי לפתע פתאום הרעיון הגאוני, אולי אמצא פה איזה אמריקני אחד שבמקרה התגלגל לכאן מניו יורק ואמכור לו את כוסי הריקה בשישה שקלים?

ממש גאוני, לא?

ובעודי הולך לי בחיפוש אחרי הגביר האמריקני מניו יורק, שלבטח מסתובב לו בארץ זו לחפש מציאות, אני מוצא את עצמי בחדר המיון של שערי צדק. לא אמריקני ולא חצי אמריקני רואות עיניי, ואף לא רבע אמריקני, שלא לדבר על ניו־יורקי. יהודי ניו יורק, צצה לה המחשבה בראשי הקטן, לא הולכים לחדרי מיון. הם, בכספם כי רב, יש להם מיון פרטי.

לא שפרט זה לגבי הניו־יורקים ידוע לי כעובדה. מימי חיי לא חקרתי בנושא זה, ואין לי שמץ של מידע לגביו. והאמת תיאמר, אני אפילו לא יודע מה זה מיון.

מה זה בדיוק מיון? ולמה קוראים לזה חדר מיון? למען האמת בעירומה, אודה ולא אבוש, אני לא בטוח ששם מקום זה שאליו נשאוני רגליי "חדר מיון" שמו. אמרו לי, מישהו אמר לי, אחד שלידי עבר ובאוזניי מלמל כי מקום זה חדר המיון הוא. לי כשלעצמי אין מושג. עדיין לא. אני מסתכל ימינה ושמאלה, ישר והפוך, בניסיון נוסף למצוא אישה או איש מבעלות הברית, אולי בכל זאת, אבל אני לא מזהה אפילו אמריקני אחד לרפואה, או למחלה. מה שעיניי כן מזהות הוא פח זבל, או משהו שנראה לי במבט ראשון כפח זבל, ובו אני שם את כוסי הריקה. מה עוד אעשה בה? אני בירושלים, לא בניו יורק, ופה אף אחד לא קונה כוסות ריקות.

מה יש לך בבקבוק, גברת?

אני מתיישב לי על כיסא, כיסא שאני לא הייתי משלם עליו יותר מארבעה שקלים לאחר מס, וצופה במתרחש מסביבי.

מה רואות עיניי?

דבר ראשון, המקום הזה קטן הוא, משהו בגודל של שטיבל, אם אי־פעם הייתם בשטיבל ויודעים אתם איך אחד כזה נראה. ובמילים פשוטות: מקום מרווח דיו להגיד בו קדיש או חצי קדיש, ותו לא. רק שחדר זה לא שטיבל הוא, אלא חדר מיון. פה ממיינים אנשים, מי לשבט ומי לחסד, מי ייקרא חולה ומי יוכרז כבריא, מי ייצא מפה בדרכו לחיים טובים וארוכים, ומי יעוף משטיבל זה בדרכו לעולמות עליונים; מי ישוב לביתו במהלך היום ועל מי יאמרו קדיש במהלך השנה.

כך מסבירים לי.

איך יודעים אלה שמחליטים גורלות אדם מי לחיים ומי למוות?

יש להם מכשירים מיוחדים, נאמר לי על ידי מומחים מבאי המקום. מכשירים מיוחדים.

ומה המכשיר הכי מיוחד מבין המיוחדים?

סי.טי, אומרים לי יודעי הדבר.

מה זה סי.טי? זה לא בדיוק ברור לי, אבל מהר־מהר אני קולט שיש פה גם חדר מיוחד הנקרא חדר סי.טי.

רק חדר סי.טי אחד יש בחדר מיון זה, נאמר לי, ועשרות, אם לא מאות אנשים, עוברים דרכו מדי יום, מה שגורם לתורים ארוכים שיכולים לארוך שעות רבות.

למה, אם כן, יש רק סי.טי אחד? כי אלה הן התקנות כפי שנקבעו על ידי ממשלת ישראל. "לכל 150 אלף איש באוכלוסייה יש מקסימום סי.טי אחד לפי התקנות", אומר לי אדם, בעל בעמיו, שמבין בענייני תקנות.

לי אין מושג על מה הוא מדבר, אבל הוא טוען שהוא יודע. על איזו ממשלה הוא מדבר, זאת שעכשיו או זו שנפחה את נשמתה לא מכבר? את זה הוא לא יודע, אם הבנתי נכון, ואם הוא כן יודע - הוא לא משתף אותי בסוד כמוס זה.

הוא לא האדם היחיד במדינה זו שלא יודע הרבה. הנה אישה למולי, שותה כוס אחר כוס מבקבוק גדול של משהו שנראה כמו בקבוק מים אבל זה לא, וכשהיא תגמור את הבקבוק, היא אומרת לי, יקראו לה לחדר הסי.טי. היא כבר שעות בחדר המיון, היא מדווחת לי, אבל זה לא נורא כי בסוף יעשו לה בדיקת סי.טי.

הבקבוק שלה, בקבוק עשוי פלסטיק טבעי שנראה כמו בקבוק שבעברו השתמשו בו הרבה יותר אנשים מאשר בכוס הקפה שלי ז"ל, מכיל נוזל מיוחד אשר אין לו צבע או דמות. משהו ממש מיוחד בשביל בדיקה ממש מיוחדת בסי.טי.

מה בדיוק אפשר למצוא בבדיקת סי.טי? את זה השותה לא יודעת, אבל הבדיקה הזו היא חשובה מאוד, היא אומרת לי בפנים רציניות במיוחד, ואם זה ייקח עוד כמה שעות עד שהיא תעבור את הבדיקה הזו, שיהיה.

היא כבר פה יותר משבע שעות, היא אומרת לי לאחר שהיא בודקת בשעונה בפעם המי־יודע־כמה, ולא יזיק אם היא תהיה עוד שבע. אף אחד, כפי שידוע לה, לא מת מלחכות. "כבר ישבתי על כל כיסא בחדר הזה", היא מסבירה לי, "כי זה טוב לזוז מדי פעם".

חידת הבלון על הראש

טיפוס מעניין, אני חושב לעצמי, וממשיך לבהות בשאר הטיפוסים שמסביבי.

הנה אחד, בחור צעיר הנראה כגבר חסון, על ראשו כיפה של חמאס, ופניו מעוטרות בפאות של נטורי קרתא. מוסלמי כשר וחרדי כשר בראש אחד. אם הוא ימשיך לשהות בינינו בזה העולם, דהיינו אם הסי.טי יגיד שהכל בסדר אצלו, הרי כשיגדל לבטח יזוהה בשם הרב הצדיק אחמד יאסין שליט"א.
האם אני, המבוגר ממנו בשנים על גבי שנים, אזכה לחזות בנס זה?

היא פה כבר יותר משבע שעות, היא אומרת לי לאחר שהיא בודקת בשעונה בפעם המי־יודע־כמה, ולא יזיק אם היא תהיה עוד שבע. אף אחד, כפי שידוע לה, לא מת מלחכות. "כבר ישבתי על כל כיסא בחדר הזה", היא מסבירה לי, "כי זה טוב לזוז מדי פעם"

והנה אישה צעירה, שמא אשתו ושמא לא, ולראשה כובע, אולי מטפחת, הדומה לבלון פורח או נפוח, אחד מהשניים. היה מעניין להעביר את הבלון הזה דרך מכונת הסי.טי ולראות מה יש בתוכו ולמה הוא כל כך נפוח.

"זה כובע של נשים ציוניות דתיות", מסביר לי אחד, אדם המחשיב את עצמו אנתרופולוג מתקדם, אם כי ללא תואר או רבע תואר. איפה בדיוק כתוב בדת משה וישראל שאישה צריכה לשים בלון נפוח מעל לראשה, והאם גם אמו של החוזה הידוע תיאודור הרצל חבשה בלון נפוח שכזה? זאת הוא לא יודע. עדיין לא.

ביניכם לביני, ואנא אל תגידו לאף אחד שאני אמרתי את זה, לולא הבלון הנפוח על ראשה של אישה זו הייתי באמת ובתמים נשבע בכל הקדוש לכם ולי שאישה זו אינה אלא גרמנייה נוצרייה מדיסלדורף. כן, ככה; נוצרייה אדוקה המאוהבת בישו ומעולם לא נישאה לאיש.

יש נשים כאלה. עדיין. באמת. לא בניו יורק, לכל הפחות לפי מה שידוע לי, אבל בדיסלדורף. בהן צדקי אני אומר זאת. לא מזמן ראיתי בדיסלדורף אישה אחת שנראית ממש כמו בעלת הבלון שבחדר זה, מתפללת לה בכוונה עצומה בשטיבל נוצרי חמוד. רק שלא היה לה בלון נפוח על הראש.

נו, ברור. ההיא מדיסלדורף, היא לא ציונית. בשביל לשים בלון נפוח על הראש לא מספיק להיות דתי, צריך להיות גם ציוני.

אם הבנתי נכון.

השאלה שהותירה אותי המום

במרחק ארבעה כיסאות ממני יושבת ילדה בת 10 או משהו כזה. עורה לבן כמו מפית שבת צחה כשלג, אך היא לא חמאס ולא נטורי קרתא, אם תשאלו אותי. היא לא נראית כזאת, אם מותר לי להגיד, והיא גם לא ציונית דתית, שזה ברור מאחר שאין לה בלון נפוח על הראש.

מי היא ומה היא? אני לא בטוח, אך במראה, בהתנהגותה ובלבושה היא נראית לי יותר ישראלית מראש ממשלת ישראל, והיא גם לא מדברת אנגלית. איך אני יודע? ניסיתי לדבר איתה באנגלית, משהו על קפה בשישה שקלים, אבל זה לא הלך לשום מקום. ויש לה, אם מותר להגיד דבר כזה בדורנו הפרוגרסיבי, יופי ישראלי. כן, ממש.

אך למזלי הביש, הניחוש שלי אינו נכון. האֵם, שעל כתפה הימנית הקיבוצניקית הקטנה והלבנה משעינה את ראשה, לובשת חיג'אב. כן, חיג'אב. לא בלון ולא נפוח. סתם חיג'אב, כזה מהבד"ץ, כשר למהדרין, מהסוג שכמותו תראו לאלפים באל־אקצא בתפילות יום שישי, אם אתם באזור בימי שישי.

על כל פינה פנויה בחדר זה יש יותר אנשים מכיסאות, ומכל סנטימטר מציצים ראש או שניים. משהו שמזכיר, לכל הפחות לעבדכם הנאמן, את מעמד הר סיני, ההר הידוע עם רבבות הנשמות שנדחסו להן ביחד כמו, כדברי המשורר, סרדינים בקופסאות פח

אני קם, בדרכי לכיסא אחר, כדי להחליף כיסא כמו זו עם הבקבוק, והנה לפניי נעצר חרדי מאחת מחצרות החסידים של ירושלים ומנסה ללחוש דבר מה באוזניי. מה הוא כבר יכול ללחוש לי, אני שואל את עצמי? בטח הוא רוצה כסף. "צדקה תציל ממוות", כתוב באיזשהו מקום, והוא רוצה להציל אותי ממוות, ובדרך להצלתי לאסוף גם כמה שקלים.

כן, כן.

"לצערי", אני עונה לו, "אין עלי כסף".

ביניכם לביני, מאיפה יהיה לי? אין פה ולו אמריקני אחד שיהיה מוכן ומזומן לעשות איתי עסק.

"לא, לא", הוא אומר לי, "לא ביקשתי כסף".

"מה, אם כן, אתה רוצה, ידידי היקר?" אני שואל אותו.

"יש לי סנדוויצ'ים שקניתי, יותר ממה שחשבתי שארצה לאכול", הוא עונה לי, "ועכשיו אני כבר שבע. רציתי לדעת אם אתה רוצה אותם. אתה רוצה?"

אני כל כך המום, שאני לא יודע מה לענות לו. אולי כדאי שישאל את הקיבוצניקית? או את זאת עם הבלון הנפוח? ואולי את זאת עם בקבוק המים? כל אחת מהן רזה ממני בהרבה, ולא יזיק להן להוסיף עוד כמה קלוריות.

אני מתיישב לי על כיסא שהוא העתק מדויק של הכיסא שישבתי עליו מקודם, אבל משום מה זה מרגיש יותר נוח, וחוזר לעיסוקי, דהיינו לבהות פה ושם.

כדי שתקבלו תמונה ברורה וצלולה יותר, הרשו לי להסביר לכם משהו: להחליף כיסא בחדר המיון של שערי צדק זו לא משימה קלה. הסיבה? על כל פינה פנויה בחדר הזה יש יותר אנשים מכיסאות, ומכל סנטימטר מציצים ראש או שניים. משהו שמזכיר, לכל הפחות לעבדכם הנאמן, את מעמד הר סיני, ההר הידוע עם רבבות הנשמות שנדחסו להן יחד כמו, כדברי המשורר, סרדינים בקופסאות פח.

במילים אחרות, אם אתם לא דתיים או טבעונים: יותר קל למצוא מושב פנוי ברכבת התחתית של ניו יורק מאשר כיסא מרופט בחדר המיון של שערי צדק.

היית צריך לראות את האוטובוס

אני מביט פה ושם, והנה אלונקה נכנסת לה ועליה בחור צעיר הנראה כבן 20 פלוס, עם כיפה שחורה לראשו.

כן, כל בן דוד שני פה יש לו או לה משהו אחר על הראש.

למה? ככה.

אני קם מכיסאי היקר והולך לעבר הצעיר על אלונקתו.

"מה הסיפור איתך?" אני שואל אותו, משל הייתי רופא בכיר או אחות ראשית.

"הייתי בתאונת דרכים. עם אוטובוס. אבל הכנסתי לו טוב!"

"מעניין. איך אתה מרגיש? כמה עצמות נשברו לך?"

"אני מרגיש מצוין. כלום לא נשבר, חוץ מהחלון הקדמי של האוטובוס".

אני מסתכל על הבר־מינן שלפניי ומעביר חוות דעת המתאימה לדעתי הרפואית. "עד החתונה", אני אומר לו, "זה יעבור".

"מה חתונה? איזה חתונה?"

"מה, אתה לא רוצה להתחתן?"

"אני? להתחתן? אני רק בן 14", הוא אומר לי, ומוציא דפים מקומטים מכיסו בעודו דובר אלי.

אני מקווה שהוא לא מתכנן לשים אותם על הראש.

"מה יש לך בדפים האלה?" אני שואל את בן ה־14.

"מסכת בבא מציעא. הדבר הכי טוב לעשות בבית חולים, שמע לי, זה ללמוד תלמוד בבלי".

"איזה פרק אתה אוחז בבבא מציעא?"

"פרק המפקיד".

"פסוק לי את פסוקך. למדני! מה כתוב בפרק המפקיד?"

"המפקיד אצל חברו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו שומר חינם נשבע ויוצא. נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה".

מה הפירוש של הפסקה הזו? שאלה טובה.

במרווח הזה, בין חיים למוות, זאב עם כבש גרים יחדיו, גם פילים. תחת קורת גג אחת צפופים זה בתוך זה, כיפת חמאס עם פאות החרדים, בלון פורח עם חיג'אב שטוח, וכולם בני משפחה אחת. לכולם גורל משותף, 400 איש שהיום נהיו למשפחה אחת, ואולי לנצח כך יישארו, אם בשמי מרום ואם מתחתם

זאת מהבקבוק, הקיבוצניקית, החרדי וזאת עם הבלון נושאים אלי עתה מבט. איך זה, הם לבטח שואלים את עצמם, הם לא ידעו מלכתחילה שאני האחות הראשית, כך שבמקום לבלות את זמני עם המפקיד בן ה־14 הייתי מבלה איתם? זה היה חוסך להם הרבה זמן לו אך ידעו!

והנה עוד אלונקה מגיעה. בריצה. פניה מועדות לעבר חדר הסי.טי. עליה ילדה קטנה ויפהפייה עם פני מלאך, ושאר גופה מכוסה בשמיכה. אלה שמריצים את האלונקה מדברים ביניהם בערבית ובעברית, והם לא נעצרים ולו לרגע קט ליד הרופא הבכיר, או האחות הראשית - עבדכם הנאמן. ככה החיים. לא נותנים כבוד למכובד שכמותי.

בין אלה שרצים עם נושאי האלונקה, אם אני מבין נכון, גם רופא בכיר אמיתי, ואחיות בכירות אמיתיות. המקרה הזה הוא מקרה חירום, לוחשים אנשי חדר המיון.

מאחורי נושאי האלונקה והצוות הרפואי המתלווה אני רואה את אבי הילדה, אדם הלבוש במיטב המסורת החרדית, עם כובע שחור גדול לראשו, ופיו ממלמל תפילה. את ביטחונו, כפי שאני רואה, הוא שם גם בריבון העולמים, המביט בו מלמעלה, וגם בערבים שבידיהם חיי בתו.

עם אחד, חמישה שקלים

וכך עובר לו הזמן.

בעשר בערב המסך האלקטרוני התלוי על הקיר האחורי מראה שבחדר מיון זה יש כבר כ־400 מטופלים. והמספרים עולים. עולים ועולים. מי הם ה־400? מסולתה ומשמנה של מדינת ישראל. יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים, נשים וגברים, וכולם מתערבים זה עם זה, ואין אדם, לכל הפחות לא אני, המסוגל לזהות מי פה יהודי ומי ערבי, מי גרמני ומי ליטבק.

במילים אחרות: כולם נמצאים פה, חוץ מהניו־יורקים.

אני נשאר, מתיישב על כיסא שזה אך התפנה, וחושב.

שעות עוברות עלי בניסיון לקלוט מי הוא מה. ואלמלא החיג'אב והפאות הנטורי־קרתיות, המעילים השחורים על הגוף והבלונים על הראש, לא הייתי מנחש. והיינו הך לגבי הצוות הרפואי שלפניי: מי פה יהודי ומי מוסלמי? לא־לוהים הפתרונים. כולם מתערבים זה עם זה, זאבים עם כבשים, ולרגע אני חושב שתחיית המתים בעיצומה, ימות המשיח.

לא בדיוק. הנה עוד אדם על אלונקה מובא למיון. הוא צורח, צורח וצורח. מי הוא? האל היודע, לא אני. השפה שבה הצורח זועק היא שפת הכאב. "איי, איי, איי". כולם שותקים. פחד א־לוהים נופל עליהם. רואים ולא רואים, שומעים ולא שומעים. "איי. איי, איי".

האם זה גם סופם? הם לבטח שואלים את עצמם, ושותקים.

ולפתע פתאום גם הזועק משתתק.

הוא נלקח הרחק מכאן. לאן? אף אחד לא שואל.

לא, אלה לא ימות המשיח.

לאט־לאט האנשים שלידי מתחילים לדבר עוד פעם, כל אחד עם בן לווייתו. על מה הם מדברים? על הכאב, על הייסורים, על גופם שנחלש.

כאן, במקום הזה, מקום הנמצא איפשהו בין החיים והמוות, התכונה האנושית היחידה ששולטת פה היא תכונת הענווה, ענווה שנוצרה מתוך הפחד שאולי יום זה הוא היום האחרון.

במרווח הזה, בין חיים למוות, זאב עם כבש גרים יחדיו, גם פילים, תחת קורת גג אחת, צפופים, זה בתוך זה, כיפת חמאס עם פאות החרדים, בלון פורח עם חיג'אב שטוח, וכולם בני משפחה אחת. לכולם גורל משותף, 400 איש שהיום נהיו למשפחה אחת, ואולי לנצח כך יישארו, אם בשמי מרום ואם מתחתם.

אני קונה לי עוד כוס קפה, שחור משחור. קפה טורקי, קפה ערבי, תקראו לזה איך שאתם רוצים. בין חיים למוות, כולם עם אחד. ורק חמישה שקלים.

במרחק מה מכאן עומד כאמור הכותל המערבי, כותל שאותו ביקרתי רבות בעבר, אבל אם מותר לי להגיד, זו לי הפעם הראשונה, ברגע זה ממש, שבה מתגלית לי השכינה.

כן, כאן, בין החיים למוות, מקום שבו פורצת לה אהבה שאין לה אח ורע, מקום שבו כל אחד עוזר לאחר, לא משנה מי ומה, פה שורה השכינה. זוהי התורה, כולה, ואידך זיל גמור.

האם לכך כיוונו חכמי התלמוד כשאמרו "שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא"?

מקום הייסורים, חדר האהבה, משכן השכינה.

ולו חשקתם אי־פעם לחזות במתן תורה במו עיניכם, לשערי צדק בואו בהמוניכם.

"לא, לא", אומר לי החרדי, "לא ביקשתי כסף". "מה, אם כן, אתה רוצה, ידידי היקר?" אני שואל אותו. "יש לי סנדוויצ'ים שקניתי, יותר ממה שחשבתי שארצה לאכול", הוא עונה לי, "ועכשיו אני כבר שבע. רציתי לדעת אם אתה רוצה אותם"

"מה, אתה סמולאני?"

אני יוצא החוצה, מעשן להנאתי סיגריה אחת או שלוש, ומנסה להתחבר מחדש לעולם ה"אמיתי", עולמם של הבריאים.

גבר צעיר, הטוען שהוא מכיר אותי אך אני את שמו לא יודע, שואל: "תגיד לי, טוביה, אתה בעד הרפורמה?"

"מה לי ולרפורמה, ידידי משכבר הימים? אני מבלה הרבה מזמני בניו יורק, ושם יש הרבה יהודים רפורמים, ולהגיד לך את האמת: אני לא בדיוק בכיוון שלהם. סליחה."

"מה, אתה סמולאני?"

"לא שמאל, לא ימין, גם לא מרכז. אני סתם אחד שאוהב לעשן ולא משוגע על יהודים רפורמים. נשמע לך מוזר?"

"מה, אתה באמת לא מבין למה זה כל כך חשוב, הרפורמה?"

"אני לא משפטן".

"לא צריך להיות משפטן. מה, אתה לא מבין? אתה סתום?"

"אולי. מה איתך, מה אתה חושב על עילת הסבירות?"

"מה אמרת?"

"מה אתה חושב על עילת הסבירות?"

"מה המילה הזו שאמרת? מה, תגיד עוד פעם".

"עילת הסבירות. מה אתה חושב עליה?"

"איפה מצאת את המילה הזאת? מה סביר? מאיפה המצאת אותה?"

"לא יודע. ככה בא לי. פתאום".

הוא פונה לדרכו חיש חש, כדי שחס וחלילה לא יידבק בטיפשותי.

הוא הלך, ואחר את מקומו תופס. והאחר הזה הוא בריטי. ככה, בריטי. בראש שלו אין עילה ואין סבירות. כל מה שהוא חושב עליו זה הכותל, הכותל המערבי.

"היהודים ניכסו לעצמם את הכותל, וזה שקר גס".

"איך? למה?"

"אתה יודע מה זה הכותל המערבי?"

"תגיד לי אתה".

"הכותל המערבי זה לא השם האמיתי שלו. זה שקר".

"מה השם שלו?"

"כותל הבוראק".

"מה אתה מתכוון?"

"כשהנביא מוחמד טס ממכה לאל־אקצא על גבי הסוס השמימי, הא־לוהים הוריד לו מהשמיים כותל מיוחד כדי שיוכל לקשור בו את הסוס, שקראו לו בוראק, כדי שהסוס לא יברח כשהנביא מוחמד עלה השמיימה יחד עם המלאך גבריאל".

"אתה מוסלמי אדוק?"

"בכלל לא".

"מה אתה?"

"יהודי בריטי".

"אתה מאמין בא־לוהים?"

"מה פתאום? אני אתיאיסט. אני בעד שוויון זכויות ללהט"ב. מאוד חשוב!"

יהודי זה, כפי שלבטח הצלחתם לנחש, בריא הוא כשור הבר.

ואני, כפי שלבטח גם זאת ניחשתם, מגיע זמני שאחזור לכוך שלי, למקום שבו אני גר בעיר קדושה זו.
אבי געזונט, יא חמודי!

"כשאתה מביט במוות אתה פתאום מבין: שום דבר לא חשוב יותר מהחיים. אתה שומע? תכתוב, תכתוב. שנחיה פה ביחד. שנחיה. אתה מבין? שנחיה. אין משהו יותר חשוב מהחיים. אז תכתוב?" "אשתדל, אם ייצא לי"

אני עוצר מונית.

חמודי, הנהג, שואל אותי מה אני עושה לפרנסתי.

"עיתונאי", אני אומר לו.

"תוכל לעשות לי טובה?"

"מה הטובה שאתה רוצה, חמודי?"

"תכתוב טוב על שני העמים פה, שכבר יהיה שלום".

"למה אתה רוצה שלום? מה רע במלחמה, לא יותר מעניין?"

"לי היו הרבה בעיות עם המעי הגס. אני הייתי לפני המוות. כשאתה מביט במוות, אתה פתאום מבין: שום דבר לא חשוב יותר מהחיים. אתה שומע? תכתוב, תכתוב. שנחיה פה ביחד. שנחיה. אתה מבין? שנחיה. אין משהו יותר חשוב מהחיים. אז תכתוב?"

"אשתדל, אם ייצא לי".

חמודי עוצר ליד הכוך שלי, שהוא במאה שערים, תאמינו או לא, והוא מציע שבמקום שאשלם לו, אכתוב על אהבה בין בני האדם. ככה.

אני יוצא מרכבו של חמודי, מדליק סיגרייה ומהרהר. הנה הלך לו יום, יום מיוחד, וכל שחוויתי בו שייך מרגע זה לעבר. הלך. נעלם. חוץ מהשכינה, אני מגלה בתדהמה. זו, השכינה, זורחת ברגע זה ממש מעל לראשו של חמודי אל תוך הכוך שלי, וחודרת באהבה ובחדווה מתוך ראשו לתוך נבכי ליבי ומדברת איתי ביידיש. כן, ביידיש. מי היה מאמין!

שערי הצדק פתוחים, חמודי. וכתבתי.

טוביה טננבום הוא עיתונאי, מחזאי וסופר. ספרו "חרדי וטוב לו" יצא לאחרונה בהוצאת סלע מאיר