"תשכבו בשקט, בלי לזוז, תעשו את עצמכם מתים, צריך סבלנות. זה ייקח זמן. בשלב מסוים יגיעו העופות הדורסים ויחוגו מעלינו. ואז תירו".
שבת בבוקר, צפון טקסס, חווה טקסנית. יצאנו לציד. תשעה חודשים אנחנו חיים כאן, זוג עם שני ילדים, בן 13 ובת 8. הגענו מישראל בשליחות העבודה והחלטנו לנצל כל רגע, לטעום כל חוויה. כבר היינו ברודיאו, בבייסבול, בפוטבול, במירוצי סוסים. אבל איך נהיה טקסנים בלי לצאת לציד?
מגפי הבוקרים וכובעי הקאובוי הם סימן ההיכר של טקסס. כלי הנשק קורצים מהמדפים בבתי הכלבו, בעוד ויכוח מר ניטש על השימוש בנשק. אחת מזכויות האזרח בארה"ב היא הזכות לשאת נשק, ורק בשבוע שעבר הפסיד הנשיא בניסיון להעביר בסנאט חוק להגבלת מכירה של כלי נשק. תעשיית הנשק בארה"ב מתגאה בהכנסות של יותר מ־6 מיליארד דולר בשנה, והיא מתחזקת פוליטיקאים ולוביסטים שמבטיחים את המשך קיומה. משפחות רבות מחזיקות לפחות כלי נשק אחד בבית, והציד הוא זמן בילוי משפחתי פופולרי. עניין של תרבות.
התלבטנו לא מעט, בן זוגי יובל ואני, אם להצטרף למייק ולמשפחתו בשבת הזאת. ציד הוא חוויה לא קלה, ואיזה מסר נעביר בזה לילדינו, אוהבי החיות? לבסוף החלטנו ללכת בלי ולהרגיש עם: להתכונן לציד כמו טקסנים אמיתיים, אבל לירות כדי לפספס.
ההכנות
ההכנות לציד הן חלק מהחוויה. אנחנו גרים בקלר, מרחק 25 דקות נסיעה מדאלאס, עיר פרברים מבוססת שחיה בה אוכלוסייה הומוגנית, בעיקר משפחות שבחרו לגור כאן בזכות איכות החיים ומוסדות החינוך המעולים. את הרובים אני מוצאת במחלקת הנשק בסופר השכונתי, במעבר השני שליד החלב. כל כך קרוב ונגיש. כל אחד יכול לקנות רובה בסופר, ואף אחד לא יבקש הסבר או רישיון.
המוכרת, דודה חביבה עם חיוך על השפתיים, פותחת בהסברים ארוכים על כל רובה. היא מלטפת אותם באהבה, מחדדת את יתרונותיו של אחד על פני רעהו. לצד כלי הנשק נמכר גם כל הציוד הנלווה: כדורים, אוזניות, פנסים, מצפנים, רשתות הסוואה, כפפות לאחוז בחיות לאחר שנורו, משקפות. עולם שלם של מוצרים, שגם בו יש מותגים שעולים בהתאם. אני שואלת אותה מה מאפיין את הקונים, והיא לא ממש מבינה. "כולם באים לפה: גברים, נשים, צעירים, קשישים. מה, אין לכם רובה ציד בבית?"
להמלצתה, אני לוקחת רובה אוויר סטנדרטי, "מצוין לציד של ציפורים וחיות קטנות, 45 דולר ואת כמו כולם", היא צוחקת, "אם את רוצה נשק יותר מתקדם, אקדחים או רובים מקצועיים יותר, את יכולה להיכנס ל־Bass Pro, חנות מצוינת עם מגוון רחב של אפשרויות ושל מחירים". היא מציידת אותי בכתובת, ליתר ביטחון.
אני ניגשת לקופה עם הרובה ביד, כולי רועדת. אף אחד לא מסתכל לעברי, אף אחד לא קורא לאבטחה. אמא אחת ושני ילדים עם קרטון חלב ורובה, ואיש לא משתומם. "זה רק תרגיל", אני מסבירה לקטנים, רק רוצה לראות איך זה עובד.
זה עובד. אנחנו משלמים וממשיכים מייד אל דלפק שירות הלקוחות, להחזיר את הרובה ולקבל זיכוי. גם זה לא מעורר תמיהה. אם הלקוחה לא מרוצה מהקנייה, היא תקבל את כספה בחזרה. אנחנו לוקחים את החלב והזיכוי ויוצאים. הכל בסדר.
ב־Bass Pro מגוון כלי הנשק עצום ומקצועי. לא רק לציד - גם מכונות הרג של ממש יש. גם כאן משרתים את הלקוחות בחיוך לבבי, כאילו הם מוכרים ממתקים. המחירים נעים בין 550 ל־1,400 דולר לאקדח, ובין 500 ל־1,800 לרובה. כדי לקנות יש להציג רישיון נהיגה, כאמצעי זיהוי. המוכר מקליד את הנתונים למחשב, רק כדי לוודא שאתה מי שאתה אומר שאתה - וקדימה, אתה בעליו החוקיים של כל כלי הרג שתבחר. בהצלחה.
יומיים לפני היציאה לציד צריך ללמוד את התורה. אנחנו נפגשים עם חברים טקסנים כדי להבין את החוקים. יובל מוודא שוב שזה אכן חוקי, כל כך מוזרות לנו הקלות והחדווה שבהן מתארגנים לסוף שבוע כזה. יש כמה חודשי ציד בשנה, עניין שרירותי ומוקפד. העונה מתחילה בסוף מארס, את הצבאים מותר לצוד רק בנובמבר־דצמבר. הזמן תחום כדי שהחיות יוכלו להתרבות, לא להכחיד אותן סופית, חלילה.
לשאלתי אם אכן מקפידים על חודשי הציד, אחד החברים מספר לי סיפור. "באפריל, חודש שבו אסור לצוד צבאים, צייד טקסני הולך בשטח כשעל כתפו רובה ציד. פתאום הוא רואה צבי. ריר נוזל מפיו, הוא כבר מדמיין את הנקניק שאשתו תכין ממנו, ויורה בו. הצבי מתמוטט ומת, והצייד מעמיס אותו על כתפו השנייה ומתחיל לצעוד לכיוון מכוניתו. לפתע מגיח מולו פקח יערות. שואל הפקח בכעס: 'אדוני, מה יש לך על הכתף?' והצייד עונה בקול מיתמם: 'רובה, אדוני', ומראה לו את הרובה. 'לא', מתעקש הפקח, 'מה יש על כתפך השנייה?' הצייד מבין שהסתבך, מסתכל על כתפו השנייה וצועק בבעתה: 'איכס, צבי!'"
לצד החוות הפרטיות, יש גם חוות מסחריות לציד, שמכוּנות כאן "מכלאות". הורגים "על המשקל": נכנסים ללא תשלום ומשלמים כשיוצאים, על פי השלל. לכל חיה יש מחירון. 1,000 חוות כאלו, רובן בטקסס, מציעות ללקוחות ירי בחיות בשטחים מוגדרים. היצע ההרג מגוון - ממינים מקומיים נפוצים של ארנבות, שועלים, דביבונים וציפורים, ועד מינים נדירים ובהם צבאים, שאותם מקפידים לא להכחיד בגלל נדירותם היחסית, והמחיר משתנה בהתאם לנדירות. החוות משתרעות על פני שטחים עצומים ומגודרות היטב. בעלי החיים הרבים גדלים בתחומי החווה ומקבלים בה מזון, ולכן הם גם פחות מבוהלים מאלה שמסתובבים בטבע. למעט ציד הצבאים, המוגבל לחודשים מוגדרים בשנה, אין הגבלה על הציד. "לא הרגת - לא שילמת".
שבת אביבית נחשבת בטקסס יום אידיאלי לציד משפחתי. כל אחד יכול לאחוז בנשק, גם ילדים בהדרכת הוריהם. ברוב המקרים המשפחה מטפלת בעצמה בבשר הציד. הילדים מיומנים ויש להם חלק בכל התהליך.
השאלות הרבות שלנו, וגם החששות, מצחיקים את החברים הטקסנים שלנו, שיוצאים לציד באופן שיגרתי, מאז ילדותם. "אין לכם בעיה עם הקלות שבה משיגים כאן נשק ומסתובבים איתו?" היקשה יובל, ואני חשבתי לעצמי שלא פלא שמתרחשים כאן מקרי טבח המוניים. אבל הם לא הצליחו לראות את הקשר. ציד הוא חלק מהמסורת, מההיסטוריה של החברה, מזכויות האזרח. ויתרנו על הוויכוח.
"הילדים שלי צלפים מעולים"
הגיע יום הנסיעה. הילדים מתרגשים וסקרנים, מזג האוויר לטובתנו. שמש נעימה צפויה בסוף השבוע הזה, דבר חיוני לציד. אנחנו בפתחה של עונת הטורנדו האופיינית לאביב, ושבת שמשית היא מתנה שכולם מנצלים. השחר עוד מעט יפציע, ואנחנו נוסעים צפונה, צריך להגיע בזמן. הכבישים עמוסי מטיילים, אופנועי הארלי גדולים חולפים על פנינו בשיירה. רוב הרוכבים בלי קסדה, כי מותר.
"אני רוצה לירות, אבל אשתדל מאוד לא לפגוע", מכריז יפתח, בני בן ה־13, "ככה ארגיש את החוויה בלי ייסורי מצפון".
מייק מחכה לנו בחווה הפרטית שלו בצפון טקסס. הוא חבר מקומי שהכרנו כאן, איש עסקים בשנות החמישים לחייו וצייד ותיק. במהלך השבוע הוא חי בדירה שלו בדאלאס ובסופי שבוע הוא כאן, בחווה הענקית שלו, שיש בה יותר מ־700 דונם של שטח פראי. לפעמים מצטרפים גם האישה ושבעת הנכדים.
"הילדים שלי צלפים מעולים", הוא מכריז בגאווה. "אנחנו אוהבים לבוא לכאן, אני והבנים, לבד. גיבוש. עם בירה טובה, אוכל טוב, שיחות אל תוך הלילה ליד המדורה ומוסיקת קאנטרי ברקע. אין דרך טובה מזו לנקות את הראש".
איש חם ולבבי מייק, כמו מרבית האוכלוסייה הטקסנית, המצטיינת בפתיחות ובהסברת פנים. הוא מקבל את פנינו לבוש מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצת כפתורים משובצת וחובש, איך לא, כובע קאובוי. טקסני שנראה כאילו יצא עכשיו מ"דאלאס". מעל השער הגדול מתנוסס שמה של החווה וסמל הכוכב של טקסס, עניין של גאווה לאומית.
את החווה קנה מייק לפני כמה שנים ממשפחה שעייפה מעבודות התחזוקה. הוא מחזיק בה אסם קטן, שדות חיטה וכלי עבודה. יש לו עובד אחד שמתפעל את המקום במשך ימי השבוע.
בסוף השבוע הטרקטור בחניה, והביקור מתחיל כשיובל מושיב את הילדים בכף הטרקטור ועושה איתם סיבוב בשדה. משהו שאנחנו בהחלט מכירים מהארץ. אחר כך מסיירים בחווה עם רכב השטח של מייק. ראש שור אמיתי מוצמד למכסה המנוע הקדמי, כיאה לחוואי טקסני. הילדים יושבים מאחור, בארגז המטען הפתוח.
האזור מלא עצים סבוכים, גן עדן לחיות: צבאים, דביבונים (ראקונס, כפי שקוראים להם פה), שועלים, שפנים, ציפורי טרף, ואפילו דגים שחיים באגם. מייק מספר שכבר לפני עלות השחר צריך להתמקם בעמדות ההסוואה הנמצאות בשטח. יש עמדות גובה שבנויות על העצים, יש עמדות בשיחים, ויש שוחות - תלוי איזו חיה רוצים לצוד. שם המשחק הוא סבלנות ושקט. שקט שמאפשר לקולות הטבע לומר את דברם.
אנחנו עוצרים בכל עמדת הסוואה. בודקים את מיכלי ההאכלה המלאים גרעיני תירס, לומדים לזהות עקבות, מאורות ושבילים, המובילים כולם לאגם שבתוך החווה, שאליו מגיעות החיות כדי לשתות. צייד ותיק יודע לזהות את סוג החיה ואת גילה על פי העקבות. מייק מראה לילדים את העקבות, והם מנסים לנחש כמה חיות עברו כאן ולאן צעדו.
על גדר תיל סמוכה אפשר לראות קווצות קצרות של שערות בחלקה העליון ובחלקה התחתון. "עברו פה שני צבאים", הוא מסביר, "גדול וקטן. הגדול קפץ מעל הגדר, אלה קצות שערותיו, הקטן עבר מתחת, הנה עקבות רגליו שהתחפרו, וקווצת השיער שנותרה על חלקה התחתון של הגדר".
מייק מספר שהוא נוהג לירות בחיות הקטנות, להשאיר אותן בשטח ולהמתין לחיות הגדולות יותר, שנמשכות אל גווייתן. צבי הוא גולת הכותרת. "חיית ציד מבוקשת, אהובה למאכל וקלה לטיפול. אני מנקה את החיה, ואשתי מכינה ממנה נקניקים מעולים". אנחנו כמעט מתעלפים. "בבקשה לא הפעם", אני לוחשת לו בתחינה, "אנחנו מעדיפים חוויה בכאילו".
"טקסנית או לא?" הוא קורץ לי.
"לא ממש", אני עונה, "לא ממש".
"היא התינוקת שלי"
לפני הציד יש לתרגל אחיזה בנשק. אנחנו יושבים על העשב ומייק מציג ומדגים. יובל בעלי מסביר לילדים שציידים לא נהיה כנראה, מנסה לשדר שעשוע. בעיניו אני רואה את הספק. אולי לא היינו צריכים לבוא?
שיעור הנשק ארוך ומפורט. מייק מסביר על כל רובה, אחר כך גם על אקדח הברטה שברשותו. הוא מקפיד על הוראות הבטיחות, עונה בסבלנות לשאלות. אחרי ההסבר, מייק יורה ראשון. חמישה כדורים ברובה, חמישה כדורים באקדח.
ואז הוא נותן את הרובה ליפתח. אנחנו עומדים ליד האגם, מייק זורק בול עץ למרכז האגם כמסמן המטרה, וצועק ליפתח: "קדימה, לירות!"
אני עוצמת עיניים. יובל מעודד את הבן שלנו בכל פעם שהוא פוגע במטרה.
הילד מסיים, ומייק מחייך אלינו. "אנחנו בטקסס, תזרמי", הוא אומר לי.
יפתח עדיין המום מהחוויה. "אני מרגיש כמו בסרט", הוא אומר, "עוד לא מאמין עליכם שהבאתם אותנו לכאן. האמת, זה כיף, כל עוד לא הורגים".
יובל לוקח מהילד את הרובה, ומייק שוב צוחק. "עכשיו הקטנה", הוא אומר ומושיט את ידו אל לו, בתי בת ה־8.
"היא התינוקת שלי", אני אומרת, ובקולי תחינה שיוותר לה.
"טקסנית אמיתית יוצאת לציד כבר מגיל 4", פוסק מייק. שוב אני משכנעת את עצמי שזה חד־פעמי, שזה בסך הכל בול עץ, נשבעת שלעולם לא אעשה את זה שוב. הקטנה מחזיקה את הרובה בכל הכוח, מייק אוחז בה מאחור, שלא תעוף מההדף. הוא נותן לה הוראות מדויקות מה לעשות. ואז היא יורה לעבר המים. רסס של מים עולה באוויר, והיא צוחקת צחוק מבוהל.
תורי מגיע, והילדים משדלים אותי לנסות. גם אותי צריך להחזיק מאחור, שלא אעוף מההדף. אני מרגישה כמו בטירונות, גם שם עפתי מההדף. מייק מחזיק אותי מאחור, והילדים מעודדים כמו שטקסנים יודעים: "Go Ima Go!"
מבין ארבעתנו, אני המחטיאה הראשית. שלושה כדורים מספיקים לי. עדיף שאעצור כאן. עם חוסר הכיוון שלי עוד אפגע בציפור אומללה.
ממשיכים לסייר בחווה. מייק מכיר כאן כל פינה. איש טבע אמיתי, שולט בפרטים. הוא מספר בסבלנות על הצמחייה, על החיות, על מה שקורה כאן בכל עונה. אנחנו מרותקים.
בשעת צהריים מוקדמת חוזרים למרכז החווה, הילדים עייפים. בשטח החווה יש קרוואן קטן המשמש ללינת לילה, והילדים נכנסים אליו וקופצים על המיטות. הקרוואן מחובר לחשמל ולמים, בחוץ פינת בישול ופינת ישיבה. על העצים שמסביב תלויים ראשים של חיות שניצודו מזמן בתוך השטח העצום הזה. מייק משאיר את הרכב לא נעול ומסביר שכך חיים כאן. אין פריצות, אין פחד. זה אזור כפרי ושקט, שהמטרידים היחידים בו הם הדביבונים המתוחכמים, שמכירים את אורחות בני האדם.
"החווה היא ההזדמנות שלי להתנתק מהשיגרה", אומר מייק, "להיות כאן זה לחזור לאדמה, לשקט, לחיים פשוטים כמו פעם. הציד היה מבראשית, חלק מחוקי הטבע. מי שחזק, אוכל. עניין של הישרדות, פעילות מחדדת חושים".
אני מספרת לו שבישראל זה לא כך. שנשק לא מונח על המדף בסופר ושכמעט אין ציד. הוא מתקשה להאמין. מספר במבטאו הדרומי על ההיסטוריה של טקסס, מדינת הכוכב האחד, על מלחמת הצפון והדרום, על עצמאותה הזמנית של טקסס, על הקרבות עם מקסיקו. בתמורה אנחנו מספרים על ישראל, על המאבק לעצמאות, על צה"ל. תמונה סוריאליסטית, חווה קטנה בקצה העולם, שני קצינים לשעבר - אחד טקסני, אחד ישראלי, ושיחה שמנסה לגשר על פערים תרבותיים והיסטוריים. חודשים ארוכים אנחנו כאן, וזו הפעם הראשונה שאנחנו חווים את התרבות הטקסנית מהשורשים.
אחר הצהריים שיט באגם. הילדים גוררים את סירת הקאנו של מייק, לא לפני שהם מקבלים שיעור בבדיקת הסירה לפני הפיכתה: אתמול חיכה מתחתיה נחש. הם מתרגלים חתירה במשוטים ושומעים הסברים על חיות המים הרבות - דגים, צפרדעים, צבי מים קטנים. כל אחד בתורו מתאמן בחניית הקאנו. חניה אחורית.
אחרי השיט מייק נותן להם שיעור בחץ וקשת, שיטת הציד העתיקה. זו תורה שלמה, לא תחביב פשוט. מייק שם דגש על אחיזה מקצועית של הקשת, על הקשבה לקולות ולצלילים. ציד יעיל, הוא מסביר, נעשה בשעות הבוקר המוקדמות, אז מתעוררות החיות וצועדות למקור המים. מייק מכיר את כיוון הליכתן, את הזמנים האופייניים לכל חיה.
הציד הוא מעין בלשות בטבע, גששות. עם חלק מהחיות יש לו משחק מוחות מאתגר. "כשצבי מתקרב יש לעצור את הנשימה, לקפוא. הם רואים אפילו בזווית העין. צריך לחכות שיוריד את ראשו אל האוכל - ואז לירות".
"עכשיו אתם כשירים לציד", הוא מכריז באוזני הילדים, וכל אחד בתורו מתרגל טיפוס לעמדות ההסוואה הגבוהות. משם ממשיכים כדי לבדוק את תחנת ההאכלה של הצבאים, חבית פלסטיק שחורה העומדת על שלוש רגליים בגובה של כמטר מהרצפה, ובתחתיתה משפך שממנו יכולים הצבאים לינוק את גרגירי התירס. מייק ממלא את החביות בתירס.
באחת העמדות הוא מגלה שהפייה המתברגת פתוחה, ומרביץ קללה עסיסית. "זה הדביבון, אין לכם מושג איזו חיה חכמה זו. יש לי קרב מוחות מולם, כל יום. הם מסובבים ברגים, מכירים את כל השיטות ומחבלים ביכולת שלי לקרב את הצבאים".
עוד מבט אל תוך החבית מגלה דביבון שמנמן שוכב על הרצפה, בטנו מלאה בגרגירי התירס של הצבי. בשבריר שנייה הדביבון מדלג החוצה, ואני מתחננת בפני מייק שלא יירה. "לא אמליץ עלייך לתפקיד השריף של דאלאס", הוא מחייך, "במערב הפרוע גם הנשים קשוחות".
אנחנו ממשיכים להסתובב בשטח החווה. לימיננו גדר גבוהה, ומעבר לה החווה של השכן. לא יורים לשטחו של השכן, זה חלק מהנימוס הטקסני. מייק מסביר את הקודים: "אם יריתי בחיה ופגעתי, ובמנוסתה היא ברחה פצועה לחוותו של השכן - היא שלי. אני יכול לעבור את הגדר ולהוציא אותה. אבל אם אראה חיה בצד שלו, אפילו היא קרובה ובטווח פגיעה - לא אירה". גם למערב הפרוע יש חוקים. אנחנו ממשיכים, מתרגלים ישיבה בעמדות השונות. כשהשמש עולה למרכז השמיים, תם זמן הציד.
השמש נוטה לשקוע. עשינו כאן הכל מלבד לצוד, עניין של החלטה. "היה מדהים", יפתח מחבק את מייק רגע לפני שנפרדים, "אבל אני מסתפק בלצוד בולי עץ באגם".
חוזרים לקרוואן, ומייק מכריז על הכנת הארוחה. אנחנו מניחים את הרובים בתא המטען הפתוח ברכב השטח של מייק. רעבים. "מה תרצו לאכול?" הוא שואל את הילדים, וכבר נקניק צבי משומן בידו, והוא מתפאר בטעמו המשובח.
אני רואה את הילדים מתכווצים. הילדה הישראלית שלי, מעט נבוכה, מסתכלת עליו ואומרת בתום של ילדה: "מייק, אני רוצה בבקשה, אם אפשר, סנדוויץ' גדול גדול עם... גבינה!"
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו