יום ראשון, 04:15, טייסת 201 (,,האחת,,)
סג"מ נמרוד עממי מתרומם באי־חשק מהמזרן הפרוש על רצפת מועדון הטייסת. בחדר הניווט הוא פוגש את סג"מ אריק שליין. ה"ילד" השני. הכנת מפות היא תמיד עבודת ה"ילדים" של הטייסת. ובוודאי עכשיו, כשרס"ן רוני חולדאי, מפקד הטייסת בפועל, אסר עליהם לטוס עד להודעה חדשה.
מתחת לאורות ניאון בוהקים הם מעיינים במפת המאסטר למבצע "תגר 4" שהכינו במהלך הלילה טייס ונווט בכירים בטייסת, סופרים את המבנים המיועדים לצאת למבצע, בודקים כמה מטוסים בכל מבנה, מכינים מפות כמספר המטוסים במבנה ומשתתפים בצערו של הצעיר שיקבל את המפה התחתונה, זאת שמסלולה נרשם דרך מסך ניירות העתקה.
"היום זה היום", אומר אל"מ עמוס לפידות, מפקד הכנף, שמצטרף לתדריך. "עוד שעתיים תצאו למטס ראשון מארבעה מטסים להשמדת הטילים במצרים. כמו בששת הימים". ורוני חולדאי, שלוקח את הובלת התדריך, מפרט: "במטס הראשון מתוכננים מטוסי הקרב של חיל האוויר 'להוריד את הראש' לכוחות הנ"מ המצרי לאורך התעלה, ובו בזמן לתקוף שמונה שדות תעופה, הסמוכים ביותר לגיזרת התעלה, מתוך כוונה לאפשר למטוסינו לעשות את מלאכתם ללא הפרעות.
"משימת הטייסת שלנו לתקוף באזור האגמים", ממשיך חולדאי ומצביע במפה על אתר התקיפה, "אנחנו אמורים לפגוע בקלע באזור הגשרים המשמשים את הכוחות החוצים, ובמערך תותחי הנ"מ המגן עליהם. כמו כן אנחנו אמורים לתקוף את מסלולי שדה התעופה טנטא. אחר כך יבוא המטס העיקרי, בעצם שלושה כאלה. במהלכם נוודא שמערך הטילים המצרי יחוסל".
אנחנו חוזרים לעצמנו, חושב גיל רגב. פקודה מסודרת. שיטות מוכרות. ביטחון עצמי. הקץ לאובדן השליטה.
06:05, חפ,,ק פיקוד צפון
מסוקו של שר הביטחון גולש במנחת הר כנען. דיין סוקר בעינו האחת את אולם הקולנוע שהפך לחפ"ק פיקוד צפון ויודע שחקה (אלוף הפיקוד יצחק חופי) לא הגזים. שלושת המפקדים הבכירים - חופי, עוזרו תא"ל ישכה שדמי, ומפקד אוגדת המילואים האלוף דן לנר - ותיקי קרבות, פלמ"חניקים שלא מיצמצו מול שישה צבאות שעלו על מדינה קטנה לכלותה - מכונסים בתוך עצמם, שפת גופם משדרת תבוסה. ודן לנר מפטיר בשקט, "המצב חמור ביותר. הלחימה בדרום נפסקה. אנחנו הפסדנו. אין לנו במה לעצור אותם".
מדינת ישראל בבּרוֹך, מבין דיין. שעון החול הולך ואוזל בדרום רמת הגולן, מסמן את עתיד הגליל, העמקים, מדינת ישראל כולה. מי שיכול לעצור את המפולת זה חיל האוויר. רק הוא.
06:40
אחרי שניסו ללא הצלחה לקשר בינו לבין הרמטכ"ל, עוברים שר הביטחון, אלוף הפיקוד וכמה קצינים בכירים נוספים את מפתן גן הילדים הסמוך לחפ"ק פיקוד צפון, מתעלמים מעיני זכוכית שנועצות בהם עשרות בובות צעצוע הדחוקות בפינות הגן, וצועדים היישר אל שולחן החפ"ק האווירי.
סמל המילואים עפר שרעבי מזהה את סוללת הבכירים וצועק, "הקשב". מישהו מהקצינים אומר, "תעלה על הקו את מפקד חיל האוויר". שרעבי מרים את שפופרת הטלפון המחובר ישירות ל"בור" בקריה, ומבקש שיבררו לו אם מח"א בסביבה. "השר רוצה לדבר איתו".
חולפת עוד דקה, והאלוף בני פלד עולה על הקו. "צריך לעצור אותם", אומר דיין. "אם לא יהיו רביעיות עד הצהריים, הם יפרצו לעמק הירדן. חיל האוויר הוא הגורם היחיד שיכול לסגור, עד שהשריון יגיע בצהריים".
דיין עושה הפסקה קלה, מקשיב לבני פלד שמגיב על דבריו וממשיך: "בציר הדרומי רק חיל האוויר יכול לטפל רצוף, אחרת לא רק הגולן הולך לנו, אלא גם עמק הירדן".
ושוב בני אומר משהו בצד השני, ושרעבי מייחל להיות זבוב על קיר תא הרמשל"ט (ראש מוצב השליטה, ה"בור") ולשמוע מה עונה מפקדו ל"בשורות" שנוחתות עליו. ואז דיין אוחז בשפופרת, כאילו היתה מפלטו האחרון לעולם בטוח יותר, מפרקי כפות ידיו מלבינים, פניו לוהטות, והוא אומר, "בני, תעזבו את הכל בסיני ותעבירו את הכל לרמה. אנחנו לפני חורבן בית שלישי".
אני לא אסטרטג גדול, גם לא איש שריון, חושב שרעבי מרחובות, אבל בשביל להבין את משמעות הדברים שאמר שר הביטחון שלי, לא צריך להיות כאלה. הסורים יושבים על הגדר של מדינת ישראל, ועוד רגע ירמסו אותה וישעטו לטבריה. רק חיל האוויר יכול. בדיוק כמו שדיין אמר. רק חיל האוויר יכול.
08:15, טייסת 201
ברחבת מגרש החניה, מחוץ למבנה הטייסת, הם פותחים שולחן ארוחת בוקר. כפות ידיים, תחובות בתנוחה תרנגולית בתוך חליפת הלחץ, נשלפות מתוך סרבל פתוח למחצה, מתוות באוויר הדגמה חזותית של החוויה שזה עתה עבר המסַפר, ומעידות יותר מכל שהחיים חוזרים למסלולם.
ו"שור הבר", רס"ן איתן פלד, ממלמל: אני כבר הייתי במלחמה. במלחמה אמיתית אומרים לפקידת המבצעים, את זה וזה תורידי מהלוח ותשימי במגירה. "זה" עדיין לא מלחמה.
ואז הרמקול צורח, "לרדת לחדר התדריכים". חולדאי עולה על הבמה, מוודא שכולם הגיעו, וללא שהיות מיותרות מעדכן: "'תגר' (המבצע בסיני) הופסק. אנשי הגף הטכני כבר התחילו לעבוד על המטוסים, להכין אותם למשימה החדשה. סוריה. 'דוגמן 5'".
משהו רע קורה כאן, חושב שניבוי, סרן מאיר שני. משהו מאוד בסיסי משתבש במתודולוגיה של החיל. צריך קודם לסיים עם מצרים. "תגר" הוא מהלך רציף שאסור לשבור אותו. כל פרק תלוי בקודמו. אי אפשר להתקדם לפרק ב' לפני שפרק א' הושלם במלואו.
"המצב ברמת הגולן קשה ביותר", ממשיך חולדאי. "במהלך הלילה הבקיע הצבא הסורי את חומת ההגנה של כוחותינו בדרום רמת הגולן, וכרגע הוא עושה את דרכו אל קו המצוקים וחופי הכנרת. משעות הבוקר המוקדמות מנסות טייסות הסקייהוק של רמת דוד להאט את מהלכיו. כדי לשנות את תמונת המערכה מיסודה ולהעביר את מרכז הכובד לצד הסורי, הוטל עלינו לחסל את סוללות הטילים, לקעקע את מסך הברזל".
"הסוללות נותרו במקומן?" שואלים מהספסלים האחוריים. "מתי עשו גיחת צילום אחרונה? מה מצב הנ"מ שם?"
"ככל שאני יודע", משיב חולדאי, "פענוח גיחת הצילום האחרונה הוא מיום שישי. זה מה שיש לנו. לגבי הנ"מ, תתייחסו לכל השטח כאילו הוא בכיסוי נ"מ, אין לנו שום ידיעה ספציפית".
10:30, טייסת 201
על מצבים כאלה בדיוק, חושב הנווט אברהם עשהאל (עָשָׂה), הומצא הביטוי "לחתוך את האוויר בסכין". "דוגמן" היא משימה מסוכנת. בגלל נתיב הגישה הבעייתי. כמו לנסות לשמור על שיווי משקל כשהולכים על גשר צר מעל גיא שורץ תנינים. כנראה אין ברירה. במטה בטח חשבו פעם ופעמיים על הנתיב. אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.
על הכתפיים של חיל האוויר כולו, וגם על אלו הפרטיות של כל אחד ואחד מאיתנו, מוטלת משימה שכמותה לא דמיינו מעולם - להציל את המולדת, חושב הטייס שניבוי. יהיה בסדר. אנחנו 201. הולכים עם סכין בין השיניים. עד הסוף. "דוגמן" מתאים לנו.
11:25
לא טוב להיות עכשיו סורי, חושב סגן יהואר גל, ה"קרנף", רואה סקייהוקים שחוזרים ופנטומים שבאים, יודע שהגיע הזמן להוריד את הראש לנבלות, לפני שהחבורה העיקרית עם חולדאי יגיעו לדפוק את הטילים עצמם. מרגיש את המכה הקטנה, כשסתווי בתא הקדמי משחרר בתצורת קלע את מטען החימוש על סוללות התותחים ופונה בחזרה הביתה. הנה צומת רפיד, נדרך רס"ן רוני חולדאי, שמוביל שיירה של 15 קורנסים, יודע שבדיוק כאן יתפזרו כמניפה ששת המבנים שאחריו, כל מבנה למטרתו.
11:30
הנה מכ"ם שייח' מַסכּין, מזהה חולדאי את היעד, מתקפל וצולל לתוכו. לחיצה ארוכה על הפיקל. המטוס מתנער. הפצצות שוחררו. יורדים נמוך, עוד יותר נמוך, מסתכלים אחורה. חבל, חושב חולדאי. לא השמדנו. מעניין מה יעשו האחרים.
רס"ן אורי שעני הוא מספר 2 של חולדאי. עולה, מתהפך, צולל, ננעל על המטרה, לוחץ על הפיקל... כלום. הפצצות לא משתחררות. עושה 270 מעלות לתקיפה חוזרת, מעביר מפסקים למצב דיירקט, משחרר חימוש על מה שנראה כוח סורי. שובר החוצה. נמוך. הכי נמוך שאפשר. חבל, חושב לב ארי בתא הנווט. לא השמדנו. מעניין מה יעשו האחרים.
סרן איתן לוי וסרן יאיר דוד מובילים את המבנה השני. בוא נעקוף את תל פארס ממערב ומצפון, מציע דוד, ולוי שובר בעצתו שמאלה. כמה מאות רגל מעליהם משייט סקייהוק בודד בשמיים, שפת גופו משדרת "הכל בסדר, חברים". צומת רפיד. מבערים. היבשה חולפת במהירות 1,000 קמ"ש. בערך קילומטר בארבע שניות.
מה זה? מבעד לתא טייס שפולח שמיים כחולים, נוגע־לא נוגע במהירות הקול, מזהה לוי חטיבת טנקים סורית למטה, על אדמת הבזלת הטרשית. טנק נוגע בטנק, ושריונרים סורים, חבושי קסדות עור, נקבצים לתדריך. צפיפות מפתה, חושב לוי. ממשיכים למכ"ם או תוקפים ומחסלים את החטיבה הזאת, עם 11 פצצות "מרק 117" במשקל 360 ק"ג? שתי שניות של התלבטות, שנגדעות בהבזק דברי מפקד הכנף בתדריך היציאה - "חבר'ה, במשימה הזאת כולכם תלויים זה בזה". ממשיכים. משיכה. רשף מתוך מסגד. בום. משהו מזעזע את המטוס. מתעלם. מסיים נסיקה, מתקפל, משחרר פצצות. בול. מכ"ם זמרין עולה בלהבות.
יוצא מצלילת ההפצצה, ונורת אש מנוע מבשרת רעות. מכבה מנוע. שם אף מערבה, על מנוע אחד, מבער סגור, מהירות איטית, מחולל את "מחול הצמות" בשמיים רושפים ומלאי פיסות צמר גפן מתפוצצות.
סגן קובי חיון הוא מספר 2 של לוי. מושך. גלגול, צלילה, ומולו שמיים מלאים בפופים. להתרכז במטרה. להתרכז במטרה. להתעלם ממלאכי המוות הקטנים. בום. המטוס מזדעזע. להתעלם. להמשיך. לחיצה על הפיקל. שחרור. בול.
שובר חזק שמאלה ולמטה. בקוקפיט מהבהבות נורות האזהרה באור נגוהות. כפתור Test התקלקל? Reset. זה לא הכפתור. מהתא האחורי סגן (מיל') עוזי שמיר (שמידקו) צועק, "שבור שמאלה, טיל", ודורון שלו, מספר 3, צועק גם הוא, "2, שבור, שבור. טיל הולך אליך". וחיון שובר חזק מצד לצד. עוד פעם. ועוד. הנה ציר הנפט. ישראל. ניצלנו.
"לוי נפגע", מעדכן סגן דורון שלו, מספר 3 של לוי, את סגן אורי ערד שבתא הנווט. חולפות שלוש שניות. "חיון נפגע". עכשיו תורנו, חושב ערד. עכשיו תורנו.
* * *
דני חלוץ וערן כהן מובילים את המבנה החמישי. תראה את הבית שלי שם למטה, אומר ערן כהן הנווט בקורנס עמוס פצצות ודלק, שחולף מעל מטעי התמרים של דגניה.
זה היה צריך להיות פשוט, חושב חלוץ. כמו מטס יום העצמאות. הרי תירגלנו את זה כל כך הרבה פעמים. אבל משהו לא עובד היום. קודם כל זאת האש למטה שלא פוסקת לרגע. היינו אמורים לבוא עליהם בהפתעה. לא ככה. כולם אומרים שמנצחים עם מה שיש. אבל איך ננצח בלי לזהות את המטרה? חלוץ משחרר חימוש על משהו לא מזוהה, ובתחושת אכזבה מנמיך דרכו חזרה מערבה, אוסף אליו את איתמר ברנע, מספר 2, מתרה בו לעלות גבוה יותר, ואיתן שמואלי, שכבר ראה אותם נשתלים באדמה, נושם לרווחה כשאיתמר סוף־סוף עולה קצת, ועדיין נותר רק טיפונת מעל הקרקע. הכי נמוך שטסו אי־פעם.
* * *
זאת לא ציפור, נדרך שניבוי, כשה"Master Caution" מתפרץ באור כתום גדול מול עיניו, ונוריות אזהרת האש פוצחות במחול מצמוצים. "עשה, רואה משהו?" "כן. אש מאחור".
שיט. להיפטר מהפצצות. מושך שמאלה צפונה. לוחץ פאניק. המטוס מתנער אחרי שהקיא את מטענו. לפחות לא נתפוצץ באוויר. אבל סרן חיים רם כן!!! "רם, תקפוץ, רם, תקפוץ", הוא צועק לפנטום שנמצא מעליו ומימין לו, אפוף כולו בלהבות.
ועכשיו צריך לטפל בבעיה הקטנה שלנו. וקודם כל למשוך את האווירון בחזרה לקו כוחותינו. הנה תל פארס משמאל. המטוס מקבל גלגול ימינה, ושניבוי רואה את כל מחוגי השעונים מצביעים למטה. והוא יודע את המשמעות. אין הידראוליקה. שום דבר לא נשלט. "תעזור לי עם הסטיק", הוא אומר לעשהאל.
מושכים. כלום. לפני רגע הייתי על גג העולם, יושב במפלצת הכי גדולה וקשוחה וחזקה, ועכשיו זה נוריות אש, ומטוס שיוצא משליטה, ואני יושב בסמרטוט. מכבה מנוע אחד. העיקר שדלק לא ימשיך לזרום לרצועת האש. טראח. המטוס מקבל סבסוב לא נשלט ימינה. שניבוי מושך סטיק שמאלה. מנסה להפוך חזרה. כלום. אין הגה.
מבט מהיר החוצה. אווירון בוער משייט בגובה נמוך. כבר לא. האף מפיל את עצמו בתנועה חדה בכיוון האדמה. "נוטשים!" צועק שניבוי, ומושך בידית הפלטה עליונה.
עשהאל עף באוויר, מסתחרר ומתגלגל עם הכיסא, ופתאום שקט. ומצנח פרוש מעליו. 100 מטרים ממערב לו הוא מזהה את שניבוי, התלוי על מיתרי מצנח כתום משלו. ועכשיו הוא שומע את שריקות הכדורים. מסתכל למטה. שני נגמ"שים סוריים עומדים על רצועת כביש, וכל מי שעליהם או בצידם אוחז בנשק ויורה בכיוונם. מה קרה? לא שמעו בסוריה על אמנת ז'נבה, הוא תוהה, מרים ראשו למעלה ומבחין שחופת המצנח מחוררת. תמשוך מיתרים מערבה, צועק שניבוי, שהוא בכלל קצין צנחנים בתחפושת.
לשרוד, לשרוד, צווחת מערכת צופרים בראשו של עשהאל. להתכונן לשלב הבא. כמו שלימדו אותי. המשימה עכשיו היא מפגש עם הקרקע, רצוי רחוק, הכי רחוק, מהישג ידם של מבקשי נפשי. וזהירות מסלעים משוננים. הוא מתכונן לנחיתה, אוחז במיתרים, תופס את מיתרי המצנח ו... נעמד על קרחת קרקע. נחיתה מושלמת. תודה לכן, רגלי ספורטאי חזקות שלי.
תל פארס משמאל ומדרום. זה טוב. אני ברמת הגולן הישראלית. סיכוי טוב לצאת בשלום מההרפתקה המזוינת הזאת. הוא מתנתק מהמצנח ומוציא "רינה" (מכשיר קשר נייד). "מישהו שומע את עשהאל?"
"חולדאי שומע אותך, תמשיך", עונה ממלא מקום מפקד הטייסת ומפקדהּ בפועל, שרגע קודם, למרות פספוס המכ"ם, סיכם בקוקפיט שהסורים לא יודעים מאין האופרציה של "האחת" באה עליהם, ומבין שממש עכשיו עשהאל הולך לקלקל לו את החגיגה. "נטשתי", עונה עשהאל, מרים ראש, ו־100 מטרים ממנו מבחין בשניבוי, כשהוא פשוט איברים על הסלעים.
הולך בכיוונו, שומע קולות. נעצר. שני כלי רכב נעים בכביש הסמוך. מחפשים אותנו, חושב עשהאל ומוצא מסתור מאחורי גל אבנים. כלי הרכב עוצרים. סעו, סעו. אל תעצרו. הוא מציץ בחשש מאחורי גל סלעים שחור, ונשימתו נעתקת. חמישה חיילים סורים, כובעי פלדה דמויי צלחת על ראשם, נעים בפרישה בכיוונו.
ידו האחת על הרינה, השנייה מצילה על שפתו העליונה. הוא לוחש, "אני עומד ליפול בשבי. כוחות סוריים סוגרים עלי". וסגן יוסי לב ארי, שכבר עושה את דרכו הביתה, ועשהאל הוא קולגה חייכן שלו בטייסת, וגם בן קורס שלו, שומע הכל בשידור חי ומתכווץ במושב הנווט. ופתאום לא שומעים עוד את עשהאל.
עשהאל מרים ידיים באוויר, ומישהו שנראה כמו מפקד אומר, "Don't You To Be Worry", ניגש אליו, מסיר את שעון צוות האוויר מידו, מתרחק בשלווה הצידה, ושום דבר בתנועת הגוף של החייל לצידו לא מסגיר את הצרור הארוך שיוצא מכיוונו היישר לרגל החזקה שלו. וכל גופו נוזל למטה.
לא כואב, חושב עשהאל, רק ריקנות גדולה כזאת, והמאזניים של החיים שפתאום מתייצבים מולי. והוא כבר לא בטוח מה יהיה עם החיים האלה שלו, וה"מפקד" עם שעון צוות האוויר צורח על החייל שירה, שמעמיס את עשהאל על גבו. ועשהאל חושב, קודם ההוא רצה אותי מת, ועכשיו תפקידו להבהיל אותי אל החיים. ופתאום מתחיל לכאוב. כל כך כואב.
שניבוי מתעורר ומוצא את עצמו קשור בחבל על רצפת נגמ"ש, ועל כתפו מונח חייל סורי מת. והנה עוד חייל פצוע, עדיין חי, מתנועע על רצפת הנגמ"ש בייסורים, רגלו שותתת דם. "עשהאל! מה קרה?" הוא שואל בדאגה את הנווט האהוב עליו מכולם. הרגו לי את הרגל, עונה עשהאל. הרגו לי את הרגל. עוצרים. נזרקים לתא מטען של כלי רכב אחר. תתגבר, מתייסר עשהאל וחורק את שיניו מול טלטלות הרכב, שמאיימות לרסק את שארית כבודו העצמי. תתגבר, בן אדם. תתגבר. קח אוויר. עוד פעם. עצום עיניים. תירגע. די עם הטלטלות האלה. די. אי אפשר. והוא צורח. כל כך צורח. ושניבוי לצדו, אוחז בידו.
* * *
חיים רם משליך פצצות, שובר שמאלה, מנסה ליישר ימינה. המטוס מסרב. מנסה שמאלה. שוב מסרב וממשיך לגלגל. מנסה להרים אף. כלום. הפוך על הגב, הוא דוחף סטיק. עולה טיפה. ואז הוא רואה סלעי בזלת וחושב שהם בעצם בגודלם הטבעי, נותן לאווירון להמשיך בגלגול נוסף, ועשרה מטרים מעל הקרקע הוא מבין שזהו. ומושך בידית.
איציק יהב נחבט בקרקע, לא מצליח להשתחרר מהמצנח, נגרר בעקבותיו, ראשו מוטח בסלעי הבזלת. חיים רם נחבט גם הוא בקרקע, משתחרר מהמצנח, מזהה בסמוך מכתש פצצה, קופץ פנימה. מוציא את הרינה. רעש נורא. כולם מדווחים על נטישות. מרים ראש. חייל סורי עם קלצ'ניקוב, קנהו מרחרח את הסלעים, הולך וקרב. הוא חופן לערמה את כל הניירת, מטמין אותה, עם הרינה, מתחת לכמה אבנים שחורות ויוצא אל החייל בידיים מורמות. זהו זה, עוד רגע אני מת.
לך לפניי, מסמן לו החייל. צועד לפניו. ידיו מורמות. יירה בי בגב? הוא לא. לפתע, משום מקום, מופיע ילד, מרים אבן ענקית ורץ לכיוונו. החייל עוקף את רם, מחטיף בעיטת אדירים לילד ומעיף אותו באוויר. לא יירה בי. לא יירה בי.
ועכשיו זה מאהל קטן, וחיילים מתגודדים במעגל סביב איציק. זכור מה למדת בסידרת שבי, מתארגן חיים רם על עצמו ומחליט שזה הזמן. "תן להם לחשוב שאתה בבעיה הרבה יותר גדולה מכפי שאתה", אמרו להם. "עשה את עצמך פגוע. חולה".
הוא עושה. נזכר באחותו שעברה זעזוע מוח בנוכחותו ונשמה כמו כלב. עכשיו גם הוא. נשימות כלב. לא להפסיק. לא להפסיק.
מה קרה לחיים? תוהה איציק מבעד למסכי הכאב. ואת זה בדיוק רוצה לדעת גם הרופא הסורי, שמבקש מאיציק לברר עם חיים מה פשר הדבר המוזר שאחז בו. איציק שואל. חיים לא עונה. זריקה, חושב רופא סורי מבולבל ותוקע מחט בשריר הזרוע של רם, שממשיך לנשום בשפת הכלבים.
* * *
סג"מ גלעד גרבר שומע את המכה הקטנה. בתרגולת אגבית הוא מעיף מבט בשתי מראות הצד וגם במראה העליונה, ורואה את המטוס שלהם יושב על כדור אש. "נפגענו", הוא צועק. "המטוס בוער. צריך לנטוש". אוֹרי שחר מעיף מבט בנוריות החיווי ומזהה שמנוע שמאל בוער. מכבה מנוע, לוחץ על כפתור הפאניק. "חכה רגע", הוא אומר לגלעד. "אני מנסה להביא אותנו מערבה".
מפנה אף מערבה. קו התילים, הבית, הולך ומתקרב. המטוס מפסיק להגיב. גם המנוע השני כבה. 500 רגל. פנטום בוער בלי שני מנועים. "כלב 3 נוטש", משדר שחר ומושך בידית ההפלטה העליונה.
גרבר רואה חור במצנח, ופתאום עוד חור ועוד אחד, ולמטה הוא מזהה קבוצת חיילים, וכולם מכוונים כלי נשק למעלה ויורים. זה חלום רע, הוא מחליט. זה רק חלום. הנה אתה מתעורר. עוד רגע תמצא את עצמך במושב האחורי. פיצוץ אדיר. מתחת לרגליו מיתמר לפיד אש לשמיים, ובתוכו הוא מזהה את שרידי הפנטום שלו.
פוגע בקרקע. נגרר ברוח. מנתק את עצמו מהמצנח. נותר שוכב. לקום מהר. לקום. מתרומם. חיילים. כולם יורים בו. תחשוב מהר. פתרון. פתרון. הוא מרים את ידיו מעל ראשו בהיסוס. אבנים ניתזות בצידו, וכדורים שורקים ליד ראשו. בני זונות, תפסיקו. אתם תהרגו אותי.
באמצע שדה טרשים מתעורר אוֹרי שחר מעלפונו. מטפחת על עיניו. קילוח דם חם מראשו. הוא נזרק לתוך כלי רכב. נוחת על מישהו. משני צידיו יושבים חיילים, וכפות רגליהם בוטשות בשני שקי תפוחי האדמה האנושיים שלמרגלותיהם. השק השני נושם. גלעד. הוא חי. אני לא לבד.
* * *
12:15, טייסת 201
מגדל הפיקוח: "עכבר 3 נחת".
סימה שביט, פקידת המבצעים: "מה עם מספרי 1, 2?"
מגדל: "לא הגיעו".
ואחר כך הוא ממשיך ומעדכן, "תנין 1, 2 לא מגיעים. וגם כלב 2, 3".
"המגדל אומר ששישה מטוסים לא הגיעו", מעדכנת סימה את סרן עדי בניה. "מה קורה כאן?"
בניה מבין בדיוק מה קורה, וגם מבין שעכשיו הכל תלוי רק בו. ולכן הוא ניגש ללוח המבצעים, ובלי סימן מועקה, שֶבר או היסוס, מוריד את הפלקטות מהלוח, אוחז אותן בין שתי כפות ידיו, מעביר לסימה ואומר, "קחי את זה. שימי במגירה".
"מה?!" הדם אוזל מפניה.
"הכל בסדר", עונה בניה באגביות שכזאת. "אני מכין את המטס הבא. בינתיים שימי את זה במגירה. כרגע לא נשתמש בהם".
טייסים לא בוכים, מזכיר בניה לעצמו. בטח לא לפני בנות שממררות בבכי. ואחר כך הוא מהרהר הרהור קטן כזה, על איך ברגע אחד בן אדם הופך לפלקטה במגירה. ואז בדיוק "שור הבר" חוזר מהדת"ק, עובר במבצעים, רואה את הפלקטות שמוסרות מהלוח ואומר בשקט, "המלחמה התחילה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו