זיכרונות ילדות מלווים אותנו שנים, חרותים בליבנו ומשקפים תמיד את תבנית נוף ביתנו, ארצנו. מלחמת יום כיפור, מלחמת אוקטובר, כפי שקראו לה המצרים לאחר מכן, היא זיכרון הילדות שלי.
הייתי בן 4 וחצי יחד עם אחי התאום הזהה, יוסף. כל המשפחה המורחבת בילתה את יום הכיפורים אצל סבתא טוני בגני תקווה. שער חום קטן היה מקבל את הבאים ומכניס אותם פנימה לחצר, בכניסה עמד עץ לימון שריחו החזק תמיד קיבל את האורחים. אל הבית הוביל שביל בטון, ובהמשך היה לול תרנגולות ועץ תות ענק שעליו בנינו חלומות ובתים מעץ.
אני זוכר שהיה זה יום יפה. שמש גדולה בשמיים, שהיו כחולים כמו בצבעי גואש. הלכנו לבית הכנסת בבוקר. כל הילדים, בני הדודים, האבות והאימהות, האחים והאחיות וסבתא. היינו לפחות 40 איש.
בית הכנסת הטריפוליטאי היה עמוס מתפללים, עזרת הנשים שבקומה השנייה היתה מלאה מפה לפה. אחי התאום ואני יצאנו ונכנסנו, כמו כל הילדים. בשבילנו היה זה יום של חג ומפגש עם בני דודים וחברים. החזן המריא בתפילתו וכל בית הכנסת חוזר אחריו, אני זוכר שהיתה זו תמונה מדהימה ומרגשת בשבילי כילד לראות את כולם עטופים בטליתות ומתפללים. חיכיתי כבר לתקיעת השופר ולצאת הצום בערב. איש לא שיער בדעתו כמה רחוקים נהיה מבית הכנסת בתום הצום.
* * *
צהריים. יצאנו מבית הכנסת למנוחת צהריים. הלכנו ברגל קבוצה ענקית של מבוגרים וילדים. ההליכה נמשכה בין 20 ל־25 דקות. הייתי אחרון בטור ההולך והגענו לבית. השער החום נפתח, וכך, אחד אחרי השני, נכנסו כולם לחצר. אני, ששרוכיי הסתבכו בנעליי, התיישבתי על הכביש וצעקתי לבת דודתי נילי שתבוא לסדר לי את הנעליים.
נילי נכנסה פנימה וקרא לי לבוא אחריה. בעודי יושב על הכביש, בשמש החמה, רעש מחריש אוזניים של אזעקה פילח את האוויר. נשארתי קפוא. לפני שהספקתי להבין מה קורה נעצר מולי טנדר צבאי לבן בחריקת בלמים. מהטנדר קפצו שני קצינים עם כובעי מצחייה עליהם, הצביעו עלי ושאלו "איפה אבא שלך?" הצבעתי על השער החום הקטן ואמרתי: "שם".
נכנסתי פנימה אחריהם ונצמדתי לאמי וליוסף. כולנו היינו במבואה של הבית, ואז שמעתי בפעם הראשונה את המילה "מלחמה". מבטי התדהמה והפחד שעל פני כולם התגברו למראה המחזה שנגלה לעינינו.
אחד אחרי השני יצאו כל הגברים בני הגיוס לעבר הטנדר. הם יצאו לבושים גופיות לבנות ומכנסיים, ולא לקחו דבר. ככה עלו ויצאו למלחמה. במהירות. בפתאומיות. ללא מילה. בהבנה. בשתיקה. בהסכמה. בהפנמה של גודל השעה.
אבי, שסבל מכאבי שיניים כל אותו כיפור, יצא עם מטפחת וקרח על לחיו השמאלית. כך גם אחיו ראובן, ויוסף, בעלה של דודתי קלרה. איתם יצאו כל הגברים האחרים שהיו בבית. בתוך שתי דקות נשארנו רק הנשים, הילדים וסבתי בבית. נשארנו כך עוד שבועות ארוכים.
השקט של הצום הופר בתנועות המכוניות המגויסות. כבר באותו ערב עזרנו לצבוע את פנסי המכוניות. למחרת עברה משאית צבאית גדולה ואספה את החיילות שלא גויסו ביום כיפור עצמו. מחסן הכביסה בקומת הקרקע בביתה של דודתי קלרה הפך למקלט.
יחד עם זורבה, כלב הרועים הגרמני של המשפחה, הצטופפנו כולנו ואכלנו גבינה צהובה. כי זה מה שהיה. לילות וימים ישבה אמי ליד טלפון החוגה השחור וחיכתה לבשורות מהחזית. יעברו שבועות ארוכים עד שנראה את אבי שוב, חוזר לא מגולח מהמלחמה. שבועות ארוכים עד שנחזור אחי התאום ואני לגן הילדים ולשיגרת חיינו שלפני שתיים בצהריים של כיפור.
ידענו שארצנו לעולם לא תשוב למה שהיתה. 40 שנה עברו מאז אותה אזעקה בצהריים. ביתה של סבתי כבר לא קיים, וריח עץ הלימון הוא רק זיכרון ישן. בכל כיפור אנו חוזרים אני ואחי התאום לאותו שער חום. לשעה שבה פרצה המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו