מצה"ל למשטרה במסלול ההרואי

זהר דביר חוגג את יום הולדתו פעמיים. פעם אחת בתאריך הלידה המקורי שלו, ופעם נוספת - ביום שבו נפצע אנושות בתאונת דרכים, לפני עשר שנים. ביום שלישי הקרוב, עשר שנים אחרי ששכב מרוסק ביחידה לטיפול נמרץ, כשהרופאים נותנים לו סיכוי קלוש לחיות, הוא יקבל את שרביט הפיקוד על המחוז הצפוני של המשטרה מידי המפקד היוצא, ניצב רוני עטיה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זה יהיה רגע שיא בקריירה המפוארת של דביר בן ה־48, שהיתה רצופה בתפקידי פיקוד על יחידות העילית של צה"ל ושל המשטרה, וברובה נעלמה מעיני הציבור - הן בשל האופי הסודי של התפקידים שמילא דביר, והן בשל צניעותו הרבה. אותה צניעות שבעטייה סירב דביר להתראיין לכתבה, ושבעטייה היה, מן הסתם, מעדיף אלמלא נכתבה מלכתחילה.

*   *   *

28 בנובמבר 2003, לפנות בוקר. ניצב־משנה דביר, מפקד הימ"מ, ישן שנת ישרים במיטתו כשהטלפון מצלצל. על הקו אנשי היחידה, שמדווחים לו כי רפ"ק דרור שושן ז"ל, סגן מפקד פלגת הלוחמים ביחידה, נהרג בתאונת דרכים בתל אביב. הוא מתארגן במהירות ויוצא מייד מביתו שבקריית טבעון אל בית משפחת שושן באשקלון, כדי להיות זה שימסור להם את הבשורה המרה.

בסביבות השעה חמש וחצי, מדרום לזכרון יעקב, מבחין דביר ברכב שהתהפך לצד הדרך. הוא עוצר בצד הכביש וניגש למכונית ההפוכה, בניסיון לחלץ מתוכה את הנהג הפצוע. הוא מתקשר למד"א ומדווח על מקום התאונה. רכב נוסף עוצר במקום, ודביר מבקש מהנהג להניח משולש אזהרה על הכביש. באותו רגע מגיחה מאחור משאית, סוטה לשולי הכביש ופוגעת בדביר בעוצמה רבה. נהג הרכב ההפוך נהרג במקום. דביר נפצע אנושות.

צוות מד"א שמגיע למקום מפנה אותו לבית החולים הלל יפה בחדרה, מורדם ומונשם, וגופו מרוסק. כמעט כל איבר בגופו החסון נפגע: הוא סבל מפגיעת ראש, מדימום תוך־מוחי, מפגיעת בטן קשה, מרגליים מרוסקות, משברים בידיים, בצלעות, בכתף, בלסת. המצב נראה כמעט אבוד.

הרופאים בחדר המיון מתחילים להיאבק על חייו של דביר. מאוחר יותר יתברר שהפעולות הראשוניות שהם עשו הצילו את חייו. מנהל בית החולים, פרופ' מאיר אורן, שנמצא בשדה התעופה של מינכן בדרכו לארץ, מקבל הודעה בטלפון על הפציעה של דביר ונותן כמה הנחיות בטלפון. כעבור ארבע שעות, אחרי שהוא נוחת בארץ, הוא ממהר לבית החולים.

"נכנסתי ליחידה לטיפול נמרץ, שם ראיתי את זהר לראשונה. לא הכרתי אותו עד אז. הוא היה מרוסק, פשוט מרוסק. מצבו היה אנוש בכל קנה מידה, ונאלצתי לקבל החלטות מהירות. במשרד שלי כבר חיכו לי נטע, אשתו של זהר, המפכ"ל שלמה אהרונישקי, ומפקד משמר הגבול, דוד צור. ידעתי שהמצב קריטי ושסיכוייו של זהר לשרוד קטנים, אבל האמנתי. 22 אחוזים מפצועי תאונות הדרכים בישראל מגיעים למחלקת הטראומה בבית החולים שלנו, ויש לנו ניסיון מקצועי עצום.

"היה לחץ כבד של בתי חולים אחרים ומומחי רפואה, שדרשו להעביר את זהר לבית חולים במרכז, בגלל הדימום התוך־מוחי. אבל החלטתי לא להעביר אותו. מצבו היה כל כך קשה, כל כך קריטי, שחשבתי שכל תזוזה, ולו הקטנה ביותר, כל ניתוק ממכשירי ההנשמה, אפילו לרגע, לצורך צילום נוסף במכון הרנטגן, יסכן את חייו. החלטתי להשאיר אותו אצלנו".

"אני זוכרת את בוקר התאונה, שטילטל את כולנו", מספרת יפעת מאיר, אחותה של נטע אשתו. "היא קמה בבוקר, אירגנה את הילדים ויצאה לעבודתה כמנהלת כוח אדם בחברת הייטק. היא התקשרה לזהר, כדי לשאול על מועד ההלוויה של דרור, אבל הוא לא ענה. בדרך, אמא שלנו התקשרה וסיפרה ששמעה בחדשות על תאונה איומה, שבה נפגע אנוש אדם שעצר לסייע לתאונה קודמת. מהר מאוד הבנו מה קרה".

נטע מגיעה לעבודה בשמונה בבוקר ופוגשת שם, בהפתעה גדולה, את מפקד מג"ב, ניצב דוד צור, את סגנו של זהר ביחידה ופרמדיק. הם מספרים לה על התאונה הקשה ולוקחים אותה מייד לבית החולים. היא אוזרת את כל כוחות הנפש האפשריים: החיים במחיצתו של זהר, בכל שנות שירותו בצה"ל ובמשטרה, הכינו אותה לרגע הזה.

לוחמי הימ"מ בפעולה. יחידת העילית של המשטרה. צילום: זיו קורן

בהגיעה, הרופאים מבהירים לה כמה המצב קשה. הם לא נותנים לזהר הרבה סיכויים לשרוד. אבל מי שמכיר אותו כמוה, וכמו לוחמי הימ"מ שמקיפים אותו ולא עוזבים את מסדרונות בית החולים, יודע שהאיש קורץ מחומר אחר.

ימי המאבק על חייו של זהר ביחידה לטיפול נמרץ נראו כמו נצח. בחלוף חמישה ימים הוא פקח את עיניו לראשונה וזיהה את נטע ואת בני המשפחה. הוא לא זכר דבר ממה שקרה. נטע היתה הראשונה שסיפרה לו על התאונה, והעניקה לו את התחושה שהוא יצא מזה.

"ברגע שהוא התעורר והבנו שאין נזק לעמוד השדרה או למוח, ידענו שהוא ינצח את זה", אומרת גיסתו יפעת בהתרגשות. "אנחנו משפחה מאוד קרובה ומלוכדת. כולנו נרתמנו לסייע. אבל פתאום זהר ונטע כבר לא היו זוג פרטי. המסדרון בבית החולים התמלא בקצינים בכירים מהמשטרה והצבא, פקודים, תקשורת, חברים מכל התקופות. הכל השתנה.

"הרופאים הסבירו לנו שלהחלמה שלו נדרשת מנוחה, ואני זוכרת את נטע עומדת בפתח כמו סלקטורית ומסננת מבקרים. בטח יש כאלה שכועסים עליה עד היום. שמרנו עליו, ידענו שהוא בדיוק אחד שיכול להשתקם מאירוע כזה".

זהר עצמו לא זכר מה קרה בתאונה. בראיון לגלי צה"ל, אחרי ארבע שנים, סיפר: "לפי הפרמדיק שהגיע אלי, הייתי מעורפל ועדיין הייתי בסוג של הכרה. הוא אומר שחיפשתי... שנראָה שאני מחפש משהו בטירוף. למעשה, האקדח שהיה לי על המותן לא נמצא עד היום, אז כנראה זה איכשהו חלף לי בראש וגררתי את עצמי, ככה, לחפש אותו. אני לא זוכר את זה... כנראה אני הזמנתי את האמבולנס לטובת הטיפול בנפגע השני, והאמבולנס שהגיע בעצם פינה אותי".

אחרי עשרה ימים הועבר דביר מהיחידה לטיפול נמרץ למחלקה האורתופדית, ומשם להמשך השיקום בבית החולים בני ציון בחיפה.

"זה היה שבוע טראומטי בהיסטוריה של הימ"מ", מספר ש' (52), לוחם ביחידה, שליווה את דביר בכל חמש וחצי שנות פיקודו עליה. "היינו בהלם. בתוך שלוש שעות, בלילה אחד, איבדנו שני מפקדים: רפ"ק שושן, שנהרג, וזהר, שנפצע אנושות. זו היתה מכה כואבת לכולנו, אבל ידענו שצריך להמשיך. בכינו על דרור והתפללנו שזהר יישאר בחיים ויחזור אלינו".

חבר אמיתי

המאבק על חייו של זהר שזור בסיפור הגבורה של דרור שושן. אחד מהישגי הימ"מ בתקופתו של דביר היה חיסולו של המחבל המבוקש סירחאן סירחאן, בסמטאות טול כרם. סירחאן חדר ב־10 בנובמבר 2002 לחצר קיבוץ מצר שבשרון, רצח ביריות את רויטל אוחיון ואת שני בניה הקטנים, מתן ונעם, שישנו באותה העת בחדרם, וגם את חברת הקיבוץ תרצה דמרי ואת מזכיר הקיבוץ, יצחק דורי, שנקרו בדרכו. לוחמי הימ"מ, בראשות דביר, הוזעקו לזירה עם כוחות נוספים ופתחו בסריקות, אבל המחבל הצליח להימלט.

המחזה הנורא שנגלה לעיני הלוחמים הקשוחים, של האם שנרצחה כששני ילדיה המתים חבוקים בזרועותיה, נותר חקוק בזיכרונם, והם נשבעו לעשות הכל כדי ללכוד את הרוצח.

כמעט שנה אחרי, באוקטובר 2003, פרץ כוח של הימ"מ, בפיקודו של רפ"ק שושן, למקום מחבואו של סירחאן בטול כרם. הוא חוסל בתום קרב, מירי של שושן. ב־4 לפנות בוקר, אחרי שהלוחמים הוציאו את גופת המחבל ממחנה הפליטים והמשימה הושלמה - צילצל דביר לאבי אוחיון, הגרוש של רויטל ואביהם של נעם ומתן, ואמר לו: "אבי, המעגל נסגר. הרוצח חוסל". על תפקודו בפעולה הזאת הוענק לדרור שושן עיטור האומץ של משטרת ישראל. את העיטור והדרגה העניקו לו מפקד מג"ב ודביר, ימים ספורים לפני אותו יום מר ונמהר, שבו קיפד שושן את חייו.

"אחרי שדרור נהרג, התהדק הקשר שלי עם זהר", מספר אברהם שושן (74), אביו של דרור. "בחודש שאחרי האסון לא חשבנו רק על מה שקרה לנו, אלא גם על זהר. לא היינו רגועים, דאגנו לו. אני לא אדם דתי, אבל התפללתי יום־יום שזהר יחלים. אני ואשתי התקשרנו בכל יום והתעניינו בשלומו.

אברהם שושן עם תמונת בנו, רפ"ק דרור שושן ז"ל. קשר בל ינותק

"אחרי חודש נסעתי לבית החולים לבקר אותו. זה היה מראה מזעזע. זהר שכב במיטה מרוסק. בעיניים דומעות הוא סיפר לי איך שכל את שני הוריו, שמתו ממחלת הסרטן בהפרש של שמונה חודשים זה מזו, כשהוא עצמו היה רק בן 30. הוא אמר לי שהוא בכה על דרור יותר משהוא בכה על הוריו. היתה לו הערכה רבה כלפיו. 

"חודשיים אחרי התאונה זהר עוד היה בשיקום. לוחמי היחידה עשו יום ספורט לזכרו של דרור, וזהר הגיע על הקביים. הייתם צריכים לראות את ההתרגשות של הלוחמים כשהם ראו אותו. הם כל כך אהבו אותו".

עם השנים, הקשר בין שתי המשפחות הלך והתהדק. "בכל יום שישי בערב אנחנו מדברים בטלפון", מספר אברהם שושן, "ובכל שנה, ב־28 בנובמבר, זהר חוגג את יום הולדתו השני. זה היום שבו הוא קיבל את חייו במתנה, ושבו נהרג הבן שלי. הוא חבר אמיתי.

"ההצלחה שלו, העובדה שהוא עכשיו בדרגת ניצב, ממלאת אותי גאווה, כי מבחינתנו הוא כמו בן מאומץ. אני ושלושת ילדיי מרגישים שהוא בן משפחה שלנו, ואנחנו גאים בו. הוא עוד יגיע רחוק. המדינה שלנו תיראה טוב יותר אם אנשים כמו זהר יובילו אותה. אני בטוח שהמחוז הצפוני ייראה אחרת לגמרי אחרי שזהר יפקד עליו".

מבצעים הרואיים

הוא נולד ב־1965 בראשון לציון לדוד ופנצי דוידוביץ' ז"ל, שעלו מרומניה. אחיו עמוס מבוגר ממנו בעשר שנים. זהר למד בפנימייה הצבאית שליד גימנסיה הרצליה, וכבר אז היה ברור לו שיפנה לקריירה צבאית.

את הקריירה הביטחונית שלו החל ב־1983, בקורס טיס דווקא. לאחר שהודח מהקורס, עבר לגדוד 12 של חטיבת גולני, שבו עבר את כל המסלול: לוחם, מ"פ, סמג"ד, ולבסוף מפקד הסיירת.

"התכונה שהכי מייחדת את זהר זו הצניעות", אומר סא"ל (מיל') יריב שגיא, ששירת איתו בסיירת ועבר איתו כברת דרך ארוכה בפעולות עלומות מעבר לקווי האויב בלבנון. "על רבים אומרים שהם מלח הארץ, אבל הוא באמת כזה. אדם שכל כולו אהבת הארץ והמדינה, עם כריזמה מהפנטת.

"בניגוד למפקדים קשוחים, הוא היה מפקד שאפשר לדבר איתו, להיפתח אליו, וזה מה שעשה אותו מיוחד. לוחם בכל רמ"ח אבריו, אבל אנושי. מרגע שהכרת אותו, נתת את עצמך בשבילו. אין אצלו עיגול פינות. אתה טוב ומשקיע? תקבל ממנו 300 אחוז. זה סוג המפקדים שכולנו רוצים.

"לחצות איתו את 'הקו האדום' (הגבול הצפוני של רצועת הביטחון בלבנון) היה חוויה. אתה מרגיש כל כך בטוח. אתה יודע שהוא מכיר את המבצע, מכיר כל פרט, ושאתה יכול ללכת אחריו בעיניים עצומות.

"במשך חודש וחצי נערכנו למבצע כל לילה. לא ידענו אם נצא או לא, נקרענו באימונים ובהכנות והתחלנו לאבד תקווה, וזהר כל הזמן עודד אותנו והבטיח שזה יקרה. לא ויתר על כלום. ואז נכנסים פנימה, לעומק שטח האויב, קורה מה שקורה, וזהר כאילו ידע הכל, הוא רואה כמה מהלכים קדימה ומתנהל כאילו הוא כבר בפרק הבא. כל כך הרבה ביטחון עצמי. השלמנו את המשימה, הבאנו משם את מי שהיינו צריכים להביא. יצאנו בתחושה עילאית ומלאת הערצה".

סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') משה קפלינסקי, היה אז מפקד חטיבת גולני. "היו בינינו יחסי מפקד־פקוד, שהתפתחו לחברות אמיצה", הוא אומר. "גיליתי קצין מקצוען, שאכפת לו מהפקודים שלו יותר מאשר מעצמו. אדם חכם בעל ראייה רחבה, שמבין משמעויות רחבות, מעבר לפעולה כזו או אחרת, ובמיוחד אוהב אנשים. כמפקד הוא ניחן ביצירתיות, בחשיבה מחוץ לקופסה ובהבנה של מרכיבים מעבר למשימה הפשוטה - חשיבה על חיי אדם, נפגעים אזרחיים, היבטים כלכליים. ראיתי את זה אצלו כקצין צעיר, וזה המשיך והתפתח".

לאחר שנתיים כמפקד סיירת גולני, כשהתקרב לגיל 30, התחיל דביר לדבר על שחרור מצה"ל. הוא היה אז אב ללֹטם, בת הארבע.

"אני חשבתי שהוא צריך להמשיך בצבא", אומר משה קפלינסקי, "אבל הוא לא חי בשלום עם הריחוק מהבית, שנדרש מקצין קרבי. הבאתי אותו אלי הביתה והראיתי לו ציור של הבן שלי, שהיה תלוי על דלת בבית, ועליו נכתב: 'לאבא, מתגעגע ואוהב'. חשבתי שזה ישכנע אותו שאפשר לחיות במשפחה טובה וגם לשרת כקצין קרבי. זהר אמר: 'דווקא הציור הזה משכנע אותי לפרוש, אני לא רוצה להגיע למצב שהילדים שלי יתגעגעו אלי'".

ב־1995 השתחרר דביר מצה"ל, בדרגת רב־סרן. הוא פנה לקריירה אזרחית, ועבר קורס קציני ביטחון באל על. באותה עת נולד בנו תומר. בתום הקורס קיבל הצעה להתמנות לאחראי על הביטחון מטעם אל על בשדה התעופה בפרנקפורט, והמשפחה עברה לגרמניה למשך שלוש שנים. לאחר שובה לישראל עבר דביר לעבוד כמנהל התפעול הארצי של "שלמה Sixt".

כעבור שנה, ב־1999, החליט לחזור לכוחות הביטחון. הוא הצטרף למשמר הגבול, לתפקיד מפקד פלגת לוחמים ביחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (הימ"מ) בדרגת סגן־ניצב. כעבור זמן קצר כבר התמנה לקצין האג"ם של היחידה, וב־2001 קיבל את הפיקוד על הימ"מ.

באום אל־פחם, בימיו כמפקד מרחב עמקים

ח"כ דוד צור, לשעבר מפקד מחוז תל אביב במשטרה, היה מפקד משמר הגבול בעת ההיא. "היה לי העונג לראות איך אדם נקלט מבחוץ ומצליח להביא את היחידה לפסגות מקצועיות", הוא אומר. "לזהר יש יכולת מושלמת לגעת באנשים ולחבר אותם ליחידה לוחמת ברמה הכי גבוהה. הוא שירת בימ"מ בתקופת האינתיפאדה השנייה, תקופה סוערת, והשכיל למצות את היכולות שלו ולהיות מפקד ואדם. הוא עבר את מבחן האש הכי משמעותי שאפשר, ובהצלחה רבה".

קפלינסקי, שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, נפגש עם זהר בשנית. "יש כאלה שמשתנים כשהם עולים בדרגה, אבל זהר המשיך להיות אדם וחבר. נהניתי לעבוד מולו. הוא ידע לחשוב מערכתית, וכשהוא הציג נושא, הוא הפיל חומות ארגוניות וידע לייצר סיטואציות שכולם מרוויחים בהן ולהביא לשיתוף פעולה של כל הגורמים - משטרה, צה"ל, שב"כ, מוסד וגורמי ביטחון נוספים שידעו לפעול יחד, בשפה משותפת, להשגת מטרות. מעולם לא הצטערתי על שיתוף הימ"מ בפעולות, כי ידעתי שזהר מפקד עליהן".

ש', ששירת עם זהר בימ"מ, מספר: "בינואר 2002 יצאנו למבצע בשכם, מבצע מטורף עם יחידות מובחרות נוספות, וזהר היה מפקד היחידה. המטרה היתה לחסל מעבדת נפץ גדולה בתוך מבנה, בלי לפגוע באזרחים חפים מפשע. זהר הכין את תוכנית המבצע, בשיתוף גורמי ביטחון נוספים. זו היתה תוכנית יצירתית ונועזת בצורה בלתי רגילה, אחד המבצעים ההרואיים של היחידה.

"כשהתקדמנו לכיוון המבנה שבו היתה מעבדת נפץ, נפתחה לעברנו אש תופת מכל הכיוונים. אף אחד לא עצר לרגע, וזהר הנחה לחתור למגע.

"היה קרב של פנים מול פנים - ירי מטווח קצר בנשקים ארוכים, מחדר לחדר, תוך חירוף נפש וסכנה ממשית בכל רגע. אחרי כשעה, היו ארבעה מחבלים של חמאס הרוגים, ובהם אחד מראשי המבוקשים. מעבדת הנפץ - שבה ייצרו את המטענים לפיגועים במסעדת סבארו בירושלים ובדולפינריום בתל אביב - חוסלה. שני לוחמים נפצעו קל. חמאס ספג פגיעה קשה ביכולת המבצעית, אני חושב שמנענו עשרות פיגועי תופת. אחרי השלמת המשימה היתה תחושה עילאית".

מבצע נוסף שהוביל דביר נערך באפריל 2002 בכפר טובאס שבצפון השומרון. על הימ"מ הוטל לנטרל חוליה של חמאס, שהכינה מכונית תופת ובה עשרות קילוגרמים של חומר נפץ. "המפקדים התעקשו שזהר יהיה בחפ"ק, אבל הוא לא ויתר ודרש להיות בסמוך להתרחשות", מספר ש'. "היה ברור שמדובר במבצע שיש בו סכנת חיים, ולכן הוא כל כך התעקש להיות קרוב. זה היה מבצע קומנדו קלאסי, שדרש תכנון מדוקדק והמון אומץ וקור רוח.

"המבצע התחיל באישון לילה ונמשך שעות ארוכות, עד אחר הצהריים. ירו עלינו מטווח קצר מכל הכיוונים, אפילו מהמסגד. בסופו של דבר, חוסלו שישה מחבלים, ומכונית התופת פוּצצה".

נפלה עליו משאית, והוא חי

תהליך ההחלמה של דביר היה לא פחות ממופלא. ימי המאבק על חייו התחלפו במהירות במאבק לשוב ולהנהיג את הימ"מ - שם הוא הרגיש הכי בטוח בעולם. האנרגיות הישנות שהיו בו קמו לתחייה, בעידודם של אשתו, ילדיו, בני המשפחה והחברים לנשק.

"השבוע שאחרי התאונה היה אחד הקשים שאני זוכר", אומר דוד צור. "הרופאים היו פסימיים, זהר היה חצי חי, חצי מת. האמנתי שהוא יקום על הרגליים. דיברתי עם המפכ"ל וביקשתי לא למנות לו מחליף. לקחתי אחריות על היחידה, ומיניתי את סגנו לממלא מקום. ברגע שהיה אפשר לדבר עם זהר, אמרתי לו שאני מאמין שהוא יחזור לתפקיד.

"בשלב מסוים הוא אמר לי שהוא כבר מתוסכל, שההחלמה שלו לא מתקדמת בקצב שהוא ציפה. הוא אמר שיבין אם אמנה מפקד חדש ליחידה, אבל עניתי לו שזה לא בא בחשבון. ביקשתי ממנו להמשיך לפקד על היחידה עם הקביים".

"כששמעתי על הפציעה של זהר, ידעתי שרק אדם כמוהו יכול לצאת מתאונה נוראה כזאת", אומר יריב שגיא. "כמה אנשים אתם מכירים שנפלה עליהם משאית והם עדיין בחיים?" 

חודשיים בלבד אחרי שהוטל על הכביש, כשהוא מפרפר בין חיים למוות, דביר כבר חזר ליחידה. על קביים.

"אני זוכר את היום הזה כמו חלום שהתגשם", מספר ש'. "מחזה מצמרר, שאין מילים לתאר אותו. כל הלוחמים חשו אושר והתרגשות, ותזכרו שמדובר בלוחמים קשוחים, רבי מעללים. זהר שימש לכולנו דוגמה ומופת. בחלוף שלושה חודשים, הקביים הפכו לזיכרון רחוק. מבצע רדף מבצע, משימה רדפה משימה, לא היה רגע דל. והוא תמיד היה בראש הלוחמים".

במהלך חמש וחצי שנות פיקודו של דביר על הימ"מ - קדנציה ארוכה יותר מכל קודמיו בתפקיד וגם מכל ממשיכיו מאז - חוסלו 179 מחבלים מבוקשים, ונעצרו מאות. באותה תקופה, איש מלוחמי הימ"מ לא נהרג. מרבית מבצעי היחידה בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה אסורים בפרסום.

דביר שקל לפרוש מהמשטרה לאחר שיסיים את תפקידו. צור מספר כי עודד אותו להמשיך. "אמרתי לו שהוא ימצא את עצמו בדרגת ניצב הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב. אני שמח שהוא שמע בעצתי. אין לי ספק שהוא יתאים לשמש בעתיד מפכ"ל".

במארס 2007 נחשף דביר בתקשורת בפעם הראשונה, כשמונה למפקד מרחב העמקים של המשטרה והועלה לדרגת תת־ניצב. באותם ימים נפוצה שמועה כי סרט הקולנוע ההוליוודי "אל תתעסקו עם הזוהאן", סרט עלילתי קומי בכיכובו של אדם סנדלר, מבוסס על דמותו של דביר. הסרט מספר את סיפורו של לוחם אגדי בקומנדו הישראלי, מעין רמבו, שמפצח את יריביו במחי יד אחת, שעוזב את צה"ל ואת ישראל, יורד לניו יורק ומגשים חלום - להקים מכון לעיצוב שיער לנשים. במהלך הסרט השחקן מבטא פעם אחת את שמו כ"זהר דביר" ולא זוהאן, ומכאן נפוצו השמועות.

בראיון לגלי צה"ל אמר דביר כי אין לו שום קשר לסרט. לשאלה אם יש סיכוי שבעתיד יפתח מספרה לנשים בניו יורק, השיב בבדיחות הדעת: "לא נראה לי, אבל לעולם אל תגיד לא".

לאחר שפיקד על מרחב העמקים במשטרה התמנה דביר לסגן מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. עם פרישתו של ניצב שמעון קורן מהתפקיד שימש תנ"צ דביר ממלא מקומו. הוא פיקד על אחד האירועים הקשים והמורכבים שאירעו במחוז הצפוני, בכפר הדרוזי מג'דל שמס שלמרגלות החרמון. עשרות פלשתינים שגלשו מגבעת הצעקות בשטח הסורי מול הכפר חצו את גדר המערכת, חדרו לשטח ישראל, נכנסו לכפר מג'דל שמס, תקפו שוטרים והשליכו אבנים על חיילים. כוח המשטרה, בפיקודו של דביר, תפס את המסתננים ועצר את המתפרעים.

עם סיום תפקידו בצפון עבר דביר למטה הארצי של המשטרה, הועלה לדרגת ניצב ומונה לתפקיד ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, שבו הוא מכהן עד היום. כמפקד המחוז הצפוני יעמדו בפניו שלל משימות לא פשוטות, ובהן טיפול ברמת הפשיעה הגבוהה במגזר הערבי, מאבק בהברחות הסמים מגבול לבנון והמאבק במשפחות הפשע הפועלות בצפון.

"אני משוכנע שהפיקוד על המחוז הצפוני הוא לא סוף פסוק עבורו", אומר משה קפלינסקי. "יש לו עוד תפקיד אחד למלא במשטרה. וגם אחריו, הוא עוד ישפיע על חיינו כאן".

אבא מבצעי

את נטע, האישה שאיתו כבר מגיל 19, פגש בגולני. היא היתה מש"קית ת"ש בגדוד 12, הוא היה לוחם. זה התחיל בחברות טובה שהתפתחה לזוגיות, ומאז היא איתו בכל צומת; "במובן מסוים", צוחקת יפעת אחותה, "היא נשארה מש"קית הת"ש של המסע המשותף שלהם".

היא אישה מרשימה, חזקה ומפוכחת. "אחרי כל תפקיד שהוא עשה הם עמדו יחד, בפרשת דרכים", מספרת יפעת. "זהר היה צריך לקבל החלטות, וזה תמיד היה תוך כדי התייעצות ותמיכה מלאה שלה ושל הילדים. הוא מעולם לא תיכנן קריירה משטרתית".

לבני הזוג שלושה ילדים - לֹטם (היום בת 22), תומר (בן 18 וחצי) ועינב (בת 13). "ללידות של הילדים זהר הגיע כמעט במקרה, אבל היה נוכח בכולן", משחזרת הגיסה יפעת. "כשלטם נולדה הוא היה סמג"ד בגולני. נטע הכינה את עצמה שלא יגיע ללידה, זו היתה תקופת לבנון, והוא היה יוצא רק פעם בשבועיים. והקטנה כאילו הבינה מראש - היא יצאה ביום שישי בצהריים, בדיוק כשזהר בא לחופשה. תומר נולד ביום חמישי, כשזהר חזר הביתה מקורס קב"טים של אל על, שניהם יצאו חמשוש, ועינב נולדה באמצע תקרית ירי, כשזהר היה קצין אג"מ של הימ"מ. נטע התקשרה אליו לשטח, וגם היא חיכתה שיסתיים האירוע ורק אז ילדה".

הילדים גדלו לתוך מציאות של "אבא מבצעי", שמשרת בימ"מ בתקופות הכי סוערות. הם ידעו שבאפוד ובנשק בפינת החדר אסור לגעת, ושכל בילוי משפחתי יכול להסתיים בהקפצה.

"זהר תמיד היה אבא מעורב ושותף מלא בגידול הילדים, גם בתקופות שלא היה מגיע הביתה ימים ארוכים", מספרת דניאלה אלרון, חברת משפחה קרובה. "נטע דאגה תמיד שהבית יהיה מקום שייתן לו את החום והתמיכה והיכולת להתפרק מהמתחים ומהאחריות הגדולה. בבית הוא היה נפרד קצת מדמות המפקד. הוא אבא שמשחק עם הילדים ומתגושש איתם על השטיח. כשהיה מפקד הימ"מ, נהג לבוא הביתה ולהשתולל עם תומר, כמו שני ילדים. תמיד פחדנו שישכח כמה הוא חזק וישבור לו יד בטעות. נטע היתה אומרת לו בצחוק, 'איך נסביר אחר כך במיון שמפקד הימ"מ שבר לבן שלו את היד?'"

בימיו כמפקד הימ"מ, עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון. צילום: זיו קורן

יפעת: "לפני כמה חודשים, נטע היתה בפגישת מחזור של השכבה שלה מהתיכון. אחר כך היא סיפרה לי שכמה מחברות הילדות שלה סיפרו על מה שעבר עליהן מאז: הן התגרשו, נישאו בשנית או מחפשות זוגיות חדשה. נטע אמרה להן: 'אני מגיל 19 עם אותו זהר, אבל עם אקשן של עשרה בעלים'".

בתו של דביר, לטם, שירתה כמדריכת קליעה בגולני. אביה התרגש מאוד כשבתו סיימה את הקורס, והעניק לה את הכומתה החומה שלו. גם הבן תומר התגייס לגולני, ובקרוב יסיים את הטירונות ביחידת אגוז, והכומתה של האב תעבור אליו.

לצד הקריירה העמוסה ותדמית המאצ'ו, מקפיד דביר תמיד שיהיה ספר מונח ליד המיטה. הוא קורא המון, בקיא בהיסטוריה, בביולוגיה ובאמנות, פריק של ידע כללי. מעמיק בפרטים, ומעריך אנשים עם ידע רחב. בזמן הפנוי המועט שיש לו הוא צולל, יוצא לטיולי ג'יפים, ולאחרונה סיים קורס סקיפרים. חבריו מעידים שהוא מכיר את הארץ כאת כף ידו. הוא עובד בגינה, כותב מוכשר, ואת ציוריו אפשר לזהות בחתימה קטנה על קירות הבית. חידות היגיון הן תחביב כלל־משפחתי.

"זהר משקיע הרבה בלתת לילדים עולם תוכן עשיר", מספרת דניאלה אלרון. "טיולים בארץ, היסטוריה, היכרות עם צמחים וחיות".

"זהר איבד את הוריו בגיל צעיר יחסית, כך שהמשפחה שלנו משמעותית מאוד עבורו", מתארת יפעת. "עידו, אחי הצעיר, שהיה כאח גם לזהר, נפטר לפני שלוש שנים אחרי מאבק עיקש במחלת הסרטן, בגיל 43. הוא היה אחד האנשים הכי קרובים לזהר. היו להם תחביבים משותפים של ספורט ושיחות עמוקות ברומו של עולם. הם פתרו יחד תשבצי היגיון. מעל הקבר שלו, זהר אמר שהוא איבד אח יקר. עד היום זהר הוא כתובת זמינה וחמה לשלוש הבנות של עידו ולאשתו איילת".

עכשיו, עם כניסתו לתפקיד החדש, שוב נערכת המשפחה לתמוך בדביר, ומן הסתם, גם לדאוג לא מעט. "הפעם הוא הולך לקראת תפקיד מורכב, עם אחריות עצומה ועבודה מול אזרחים", מציינת דניאלה. "זה לא פשוט, וזהר לא איש ציבור במהותו. קשה לו עם חשיפה, שברור לי שהמציאות תחייב, אבל אנחנו סומכים עליו". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו