הבלתי מנוצחות: קוונטין טרנטינו עושה סצנות

לפני 31 שנה פרץ קוונטין טרנטינו לחיינו עם "כלבי אשמורת", והוכתר כמעט מייד לאחד היוצרים המסעירים, המקוריים והמשפיעים ביותר בעולם הקולנוע האמריקני המסחרי. כיום תשעת הסרטים שכתב וביים נחשבים לז'אנר בפני עצמם.
עם דיאלוגים וירטואוזיים ומוכנים לציטוט, תסריטים לא ליניאריים ומלאי הפתעות, דמויות מגניבות שלא ראינו כמותן קודם, התייחסויות לא פוסקות לתרבות הפופ, פסקולים מעולים שנאצרו בדיוק כירורגי, אלימות מסוגננת ומחרידה, ביטחון עצמי מופרז, אגו ענק והיכרות מוקדמת, מעמיקה ואוהבת עם כל סרטי הטראש וסדרות הטראש שנעשו אי־פעם פחות או יותר (עדות לשנים שבהן עבד בספריית וידאו) - טרנטינו ניער את הוליווד עד היסוד, צבר שפע של מעריצים (ושונאים), וגרר גל צונאמי אימתני של חקיינים (שברוב המקרים לא הצליחו להגיע לקרסוליו).
נכון, לא כל הסרטים שעשה ראויים להיקרא יצירות מופת (אני מסתכל עליכם, "חסין מוות" ו"ג'אנגו ללא מעצורים"), אבל רובם דווקא כן ראויים לתואר, ותגידו מה שתגידו, האיש עדיין לא עשה סרט רע.
בשנים האחרונות טרנטינו פרסם שני ספרים, ומחלק את זמנו בין לוס אנג'לס (שם הוא מקליט פודקאסט על קולנוע עם חברו הוותיק רוג'ר אייברי) לתל אביב (שבה הוא מתגורר עם אשתו, דניאלה, ושני ילדיהם). אבל כעת, רגע לפני שהוא מתחיל את העבודה על סרטו העשירי (שלדבריו גם יהיה האחרון), וימים ספורים לפני שיחגוג את יום הולדתו ה־60 (ביום שני הקרוב), חשבנו שזה יהיה זמן טוב לסקור את פועלו עד כה ולבחור את עשר הסצנות הטובות ביותר שיצאו תחת ידיו.
מטבע הדברים, הבחירה לא היתה פשוטה כלל. ביום אחר לא מן הנמנע שהרשימה היתה נראית אחרת לגמרי (ויכול מאוד להיות שהיא היתה כוללת גם את סצנת "המכתב של לינקולן" מתוך "שמונת השנואים", את סצנת קרב היריות במרתף מתוך "ממזרים חסרי כבוד" ואת הסצנה המצמררת מ"היו זמנים בהוליווד" שמתרחשת בחוות ספאן).
אז אם אתם נתקלים בטרנטינו במקרה בבית הקפה השכונתי או בגן המשחקים הסמוך לביתו ברמת אביב, אנא מסרו לו שאנו מבקשים את סליחתו ואמרו לו שעשינו כמיטב יכולתנו. פשוט, יש לו יותר מדי סצנות מושלמות.

מרדף המכוניות ב"חסין מוות" (2007)

מותחן האימה המזוויע "חסין מוות" - שבמרכזו נהג פעלולים פסיכופת בשם מייק (קורט ראסל), שרוצח קבוצות של נשים בעזרת הרכב המפלצתי שלו - נחשב על ידי רבים לסרט הכי פחות מוצלח שטרנטינו עשה. ניכרות בו זחיחות ושביעות רצון עצמית, הוא גדוש קשקשת שלא מתעלה לרמה שאליה הורגלנו, ובמשך דקות ארוכות הוא הרבה פחות מגניב ממה שהוא חושב שהוא.
אבל - ויש כאן אבל גדול - מרדף המכוניות האפי שמתרחש בחלקו האחרון, כאשר מייק בוחר להתעסק עם קבוצת הבנות הלא נכונה, הוא בהחלט משהו מיוחד מאוד.

במחווה מושקעת וחסרת מעצורים לכל סרטי המרוצים שבהם צפה בצעירותו, טרנטינו מתזמר כאן סצנת אולד־סקול ספקטקולרית ומסמרת שיער באורך של רבע שעה, שאינה עושה כל שימוש באפקטים ממוחשבים (ושגורמת לסרטי "מהיר ועצבני" להתכווץ מבושה).
הפעלולנית הניו־זילנדית חסרת המורא זואי בל, שמגלמת את אחת הבנות הנרדפות, מקבלת הזדמנות נהדרת להפגין את כישוריה במלואם, וקשה שלא לחוש סיפוק כאשר מייק המנוול והמיזוגין מועף בסופו של דבר מהכביש ומקבל את מה שמגיע לו, פלוס ריבית.

הפתיחה של "כלבי אשמורת" (1992)

די מדהים שהסצנה הראשונה בסרט הראשון שטרנטינו ביים מכילה כמעט את כל סימני ההיכר שלו. דיאלוגים ביזאריים ובלתי נשכחים על נושאים טריוויאליים, דמויות חד־פעמיות ומאוד מאופיינות, תנועות מצלמה שופעות ביטחון, אזכורים תכופים של תרבות פופ, והרבה הומור (שבעוד כמה רגעים יפנה את מקומו לאלימות קיצונית).
הסיקוונס הלא קצר - שמתרחש כולו סביב שולחן בדיינר, שבו יושבים כל גיבורי הסרט - נפתח במונולוג המפורסם והשערורייתי של מיסטר בראון (טרנטינו בכבודו ובעצמו), שעוסק במשמעות האמיתית של השיר "כמו בתולה", ומסתיים בסירובו העיקש והמשעשע של מיסטר פינק (סטיב בושמי) לתת למלצרית טיפ, כי הוא "לא מאמין בזה". מדובר באקספוזיציה מאלפת.

"תשעה מתוך כל עשרה סרטים שתראו בקולנוע מבהירים לצופים מה צפוי להם כבר בעשר הדקות הראשונות", אמר פעם טרנטינו בראיון. "אני לא אוהב את זה. אני אוהב להשתמש במידע שאני מספק לצופים נגדם ולשחק עם הציפיות שלהם". ואכן, שום דבר שקורה בפתיחה המופתית של "כלבי אשמורת" אינו מכין אותנו למה שממתין לנו בהמשכו.

הנשיקה ב"ג'קי בראון" (1997)

אף שנתפס כאכזבה מסוימת בזמן אמת, ב־25 השנים שחלפו מאז יצא לאקרנים, מעמדו של "ג'קי בראון" כסרטו הבוגר ביותר והרומנטי ביותר של טרנטינו רק ממשיך להתחזק. זהו גם ככל הנראה סרטו הישיר ביותר, וזה שהכי פחות מתאמץ להרשים.
במרכז העלילה המפותלת, שמבוססת על רומן של מלך ספרי הפשע אלמור לנארד, ניצבת דיילת מבוגרת בשם ג'קי (פאם גריר), שמסתבכת עם סוחר נשק אכזרי (סמואל ל. ג'קסון) וכמה סוכני FBI. בין לבין ניצב מקס צ'רי (רוברט פורסטר), סוכן שחרור בערבות בן 56, שהופך לשותף שלה לפשע ומתאהב בה. איך אפשר שלא.

יש ב"ג'קי בראון" שחקני משנה מעולים (רוברט דה נירו, ברידג'ט פונדה ומייקל קיטון, בין השאר) והמון רגעים שנונים ומבריקים. אך הלב הפועם שלו, ומה שגורם לו להיות כה אפקטיבי ונוגע, הוא הדינמיקה המושלמת בין גריר לפורסטר. סצנת הסיום הנפלאה, שבה כל אחד מהם הולך לדרכו, רגע אחרי שהם חולקים נשיקה מתוקה, יוצרת אקורד סיום מלנכולי, יפהפה ומלא פספוס וחרטה. מופת של אנדרסטייטמנט מידיו של במאי, שבדרך כלל מתמחה בהפך המוחלט.

סצנת הפתיחה של "ממזרים חסרי כבוד" (2009)

אין כל ספק שקולונל האס.אס הנס לנדה הוא אחת הדמויות הגדולות ביותר (והמעוותות ביותר) שיצאו מדמיונו הקודח של טרנטינו, ואין כל ספק שהשחקן האוסטרי כריסטוף וולץ (שזכה באוסקר על הופעתו) היה הבחירה המושלמת לגלם אותו.

סצנת הפתיחה הארוכה ורווית המתח של "ממזרים חסרי כבוד", שבמהלכה לנדה מגיע לביתו של איכר צרפתי כדי לחקור אותו בדבר מקום הימצאה של משפחה יהודית שעקבותיה נעלמו, הולכת ונבנית באיטיות מטריפה ומחושבת. לנדה מתענג על כל אחד מכללי הטקס, ועושה רושם שהוא שואב הנאה פרברטית מהאופן שבו הוא מתשאל את המארח המפוחד וחסר האונים שלו.
הוא מתכבד בחלב, מחמיא לאיכר על בנותיו הנאוות, מחליף שפות (מצרפתית לאנגלית ובחזרה), מוציא מקטרת של שרלוק הולמס ומסביר באריכות ובגאווה מדוע זכה לכינוי "צייד היהודים". רק אז הוא סוף־סוף מגיע לפואנטה של הביקור שלו.
סצנה וירטואוזית ומקפיאת דם, שמסתיימת בפתאומיות במשפט נוסף שמקומו בהיכל התהילה של משפטי טרנטינו.
"!Au Revoir, Shoshanna". וואו. איזו הקלה כשזה סוף־סוף נגמר!

המונולוג של דניס הופר ב"רומן על אמת" (1993)

שחקני הענק דניס הופר וכריסטופר ווקן נמצאים בשיא כושרם בסצנת החקירה האקרובטית והמאוד לא תקינה פוליטית הזאת, שלקוחה מתוך התסריט הראשון שטרנטינו הצליח למכור (טוני סקוט המנוח, שאותו טרנטינו העריץ, ביים).
במשך עשר דקות תמימות ווקן הגנגסטר הסיציליאני, שמציג את עצמו בתור האנטי־כרייסט, מענה את הופר באכזריות ומנסה לגרום לו לגלות היכן נמצא בנו, קלרנס (שמגולם בידי כריסטיאן סלייטר). הופר עושה כמיטב יכולתו למרוח אותו ולהתחמק ממתן תשובה, אבל כשהוא מבין שאין לו סיכוי לצאת מזה, ושהמוות שלו נמצא ממש מעבר לפינה, הוא מבקש בנימוס סיגריית צ'סטרפילד ופוצח במונולוג היסטורי בלתי צפוי, שמשנה את האווירה בחדר מקצה לקצה. לווקן ולחבריו הבריונים לא נותר אלא להתפקע מצחוק לנוכח תעוזתו הבלתי נתפסת של האיש.

הכתיבה מופתית, המשחק אלוהי, והבימוי של סקוט מעולם לא היה מדויק ומאופק יותר. במשך שנים טרנטינו לא חשב שהוא יצליח אי־פעם לכתוב משהו שיתעלה על הסצנה המאלפת הזאת. יש שיגידו שהוא עדיין מנסה.

וינסנט וג'ולס "נכנסים לתפקיד" ב"ספרות זולה" (1994)

הסרט שהביא לטרנטינו את פרס דקל הזהב בקאן והפך אותו לכוכב בינלאומי גדוש ברגעים גדולים, אך המפגש הראשון של הצופים עם וינסנט וג'ולס (ג'ון טרבולטה וסמואל ל. ג'קסון), שני מתנקשים שנמצאים בדרכם לחיסול, הוא אוסף להיטים בפני עצמו.
שיחת הביג מק, הדיון על עיסויי רגליים, ההסבר מה זה פיילוט טלוויזיוני - כל אלה מתרחשים כשהשניים נמצאים ברכב בדרכם לדירה שבה נמצאים יעדי החיסול (וכשהם מעבירים את הזמן בהמתנה לרגע הנכון להיכנס אל תוכה). ואז, הרגע סוף־סוף מגיע: הם "נכנסים לדמות", כפי שמכנה זאת ג'ולס, ופוסעים אל תוך הדירה.

בשעה שווינסנט עומד ברקע, מגלגל לעצמו סיגריה בשתיקה ומשמש קהל עבור חברו, ג'ולס עושה את השטיק האימתני שלו כמו רב־אמן מיומן. הוא שואל שאלות. הוא טועם מההמבורגר שמונח על השולחן ולוקח שלוק מהספרייט. הוא יורה באחד מהנוכחים מבלי למצמץ. ולקינוח הוא מגיש את "הפסוקים התנ"כיים", שהוא נוהג לדקלם בפני קורבנותיו לפני שהוא לוחץ על ההדק.
כל מילה בסיקוונס הזה היא זהב טהור, והשורות האיקוניות זולגות מהעט של טרנטינו ללא גרם של מאמץ, כאילו ישבו בתוך ראשו ופשוט חיכו לכך שיזמנו אותן אל הדף. לא משנה כמה פעמים כבר צפיתם בסרט, זה תמיד עובד. זה תמיד יעבוד.

הקרב הסופי ב"להרוג את ביל, חלק 1" (2003)

הגרנד פינאלה של החלק הראשון באפוס אמנויות הלחימה של טרנטינו - שהוכיח שנוסף על היותו להטוטן של מילים, הוא גם גרנד מאסטר של סצנות פעולה - שולח את הכלה (אומה תורמן) ואת חרב הסמוראים שלה לסגור חשבון עם או־רן אישיאי (לוסי ליו), מלכת העולם התחתון של טוקיו, יפן.
לאחר שהיא מחסלת בזריזות יחסית את שומרי הראש האישיים של או־רן, השתיים ניצבות זו מול זו ומתכוננות להילחם. אלא שלפתע נשמעים מבחוץ רעמי המנוע של עשרות אופנועים. התגבורת הגיעה. "לא חשבת שזה יהיה כל כך קל, נכון?" שואלת או־רן. "האמת היא", עונה הכלה בחיוך, "שלרגע חשבתי שכן".

הצילומים המפרכים והתובעניים של סצנת הקרב המסחררת והמופרעת שמגיעה מייד לאחר מכן - ושבמהלכה הכלה מחסלת 88 מתנקשים קטלניים, בזה אחר זה - ארכו לא פחות מחודשיים. שלא לדבר על הקרב האינטימי יותר מול או־רן, שממתין לכלה לאחר שהיא מסיימת (ושמתרחש בגינה יפנית מסורתית מושלגת).
זו לא רק סצנת הפעולה הגדולה ביותר והמורכבת ביותר שטרנטינו עשה בקריירה שלו, זוהי גם אחת מסצנות הפעולה הגדולות ביותר, המורכבות ביותר והמדממות ביותר שנעשו אי־פעם, באופן כללי.

מיסטר בלונד מענה את השוטר ב"כלבי אשמורת" (1992)

סצנת העינויים המפורסמת והשנויה במחלוקת, שהפכה לנושא השיחה העיקרי בקרב הקהל ההמום שצפה ב"כלבי אשמורת" עם צאתו לאקרנים, היא מסוג הסצנות המחרידות/מזעזעות שמתגרות בצופים ובודקות את גבולות הסיבולת שלהם - מה שהפך עם הזמן למומחיות של טרנטינו.
על רקע להיט הסבנטיז הנשכח "Stuck in the Middle With You" (שלנצח יהיה מזוהה עם הסצנה הזאת), מיסטר בלונד (מייקל מאדסן) מרקד ברגליים קלות סביב שוטר חסר אונים, מתעלל בו בהנאה מופגנת ומחליט לארגן לו מחדש את הפרצוף בעזרת להב חד במיוחד.

אף שטרנטינו מפנה את המצלמה הצידה ברגע החיתוך, וחוסך מאיתנו את האקט המזוויע עצמו, לא מעט מהצופים (שכנראה עצמו עיניים ברגע האמת) היו מוכנים להישבע שהם ראו כיצד אוזנו של השוטר ניתקת מראשו.
זה לא נגמר שם, כמובן. אך רגע לפני שמיסטר בלונד משליך גפרור על גופו ספוג הדלק של השוטר ומעלה אותו באש, מטר פתאומי של כדורים שמגיע משום מקום מעניק להתרחשויות תפנית לא צפויה ומאפשר לצופים לנשום לרווחה. לפחות לכמה רגעים.

נעיצת מזרק האדרנלין ב"ספרות זולה" (1994)

בדומה לסצנת האוזן ב"כלבי אשמורת", גם הסצנה האינטנסיבית והקשה לצפייה הזאת מתוך "ספרות זולה" היא רגע נדיר, שבו הסרט שמוקרן על המסך גולש אל תוך האולם ומשפיע באופן פיזי על הצופים.
אשתו של הבוס (אומה תורמן) הסניפה בטעות הרואין ומפרפרת בין חיים למוות. וינסנט (ג'ון טרבולטה), שמופקד על ביטחונה, יודע שאם היא תמות, הלך עליו. הוא מביא אותה לבית של הדילר שלו, לאנס (אריק סטולץ), והשניים מנסים להקים אותה לתחייה בעזרת נעיצת מזרק עם אדרנלין היישר בליבה, בזמן שהחברה האנטיפתית של לאנס (רוזנה ארקט) רק מגבירה את מפלס ההיסטריה ומלחיצה אותם עוד יותר.

"'ספרות זולה' נבחר לפתוח את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק", סיפר טרנטינו ב־2016 כשהתארח בסינמטק ירושלים, "וכמה דקות אחרי הסצנה של האדרנלין בלב פתאום נשמעה צרחה בקהל, 'תעצרו את הסרט! מישהו מת כאן! תדליקו את האורות!' התברר שמישהו חווה התקף אפילפטי בעקבות הסרט, ואני חשבתי, 'אלוהים אדירים! יכול להיות שהסצנה הזאת אינטנסיבית מדי עבור בני אדם!' זה היה הרגע שבו הבנתי שהסרט עובד".

השריפה של בית הקולנוע ב"ממזרים חסרי כבוד" (2009)

אף פעם לא אשכח את ההלם והריגוש שאחזו בי כשצפיתי לראשונה בסצנה הגאונית והכל כך מספקת הזאת - שמגיעה לקראת הסוף של "ממזרים חסרי כבוד". זו ההרגשה של קתרזיס טהור.
הקרנת הבכורה החגיגית של היטלר וחבריו להנהגת הרייך השלישי נתקלת בבעיה בלתי צפויה, כששושנה (מלאני לורן), בעלת בית הקולנוע היהודייה הצרפתייה (שנמלטה מידיו של הנס לנדה בתחילת הסרט), ויחידת "הממזרים" שמנהיג אלדו ריין (בראד פיט), מחליטים להגיע למסיבה ללא הזמנה ולשכתב את ההיסטוריה. תודו שלא חשבתם שזה מה שעומד לקרות.
"אלה פני הנקמה היהודית!" מהדהד קולה של שושנה בתוך אולם הקולנוע הבוער, שגדוש עד אפס מקום בנאצים. בינתיים, ה"ממזרים" ממלאים את גופו של היטלר בעופרת, ולא מפסיקים לירות על אוטומט, עד שהגופה שלו מחוררת ומעוותת לחלוטין. את המבט המטורף שניבט מעיניהם בזמן שהם עושים את זה אי אפשר למחוק מהראש.

רעיון מבריק, נועז ובלתי נתפס, שרק טרנטינו יכול היה להגות ולבצע. קצת לא נעים להריע למפגן כל כך קיצוני וגרפי של אלימות, אבל לפעמים פשוט חייבים. "יש מצב שזאת יצירת המופת שלי", אומר בראד פיט למצלמה רגע לפני שעולים הקרדיטים, וברור לנו שמי שאומר את המילים האלה הוא בעצם טרנטינו בעצמו. איך אפשר שלא להסכים?