רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בגיל 33 הודיע הרופא לשחקן־במאי אלון אופיר שנותרו לו שלושה ימים לחיות. "יש לך הפטיטיס בי", אמר הרופא, "זאת צהבת קשה ביותר, והנתונים של בדיקות הדם שלך יצאו לא טובים. סע מכאן ישר לאיכילוב, אתה חייב לעבור השתלת כבד בתוך כמה ימים, אחרת תמות".
אופיר שאל אותו מה המשמעות של השתלת כבד, קיבל תחזית קודרת על מערכת חיסונית מוגבלת וקשיים בתפקוד היומיומי, והחליט לוותר על הרעיון. "אתה עושה מעשה התאבדות", הזהיר הרופא, "בלי כבד חדש, ימיך ספורים". אופיר השיב: " אני לא מתאבד, אני פשוט לא רוצה להיות מוגבל כל עוד אני חי. אם אלוהים החליט להצמיד לי אקדח לרקה, שהוא ילחץ בעצמו על ההדק.
"חזרתי הביתה, התקשרתי לכמה חברים וביקשתי מהם שיארגנו לי כל מיני כדורים, למקרה שהסיפור יסתבך ויכאב לי מאוד", אומר אופיר בן ה־47. "פשוט אמרתי לעצמי שמה שצריך לקרות, יקרה. מהר מאוד השמועה שאני גוסס נפוצה בעולם התיאטרון. התחילו לדבר על זה שיש לי איידס, סרטן וכל מיני מחלות נוראות אחרות.
"אני זוכר ששכבתי על הספה בסלון, ובזמן שתיקתקתי כמו פצצה אנושית, כל מה שעבר לי בראש היה שזה צחוק הגורל. מצד אחד, ההצגה 'מר גרין', שהיתה הראשונה שביימתי בחיי, זכתה אז בפרס הצגת השנה בטקס פרסי התיאטרון הישראלי, ויוסי גרבר לקח את פרס שחקן השנה. מצד שני, אני בדרך למות.
"מהר מאוד גיליתי מיהם החברים האמיתיים שלי. מי בא לעזור לי ולהאכיל אותי, ומי נעלם מהחיים שלי. והתמונה לא היתה מעודדת במיוחד.
"בשארית כוחי יצאתי לסופרמרקט, למצוא אוכל בריא ומזין, בהנחיית הרופא. כל מה שהתחשק לי באותם הרגעים היה לאכול פירות יבשים. לא היה לי כוח לבשל ולנקות אחריי ולא היה לי כסף להזמין אוכל מבחוץ, כי באותם ימים לא עבדתי ולא היתה לי הכנסה. אז קניתי שישה מגשים של תאנים, וזאת היתה התזונה שלי במשך כמה ימים ארוכים. ישבתי מול הטלוויזיה, אכלתי, נרדמתי, וחוזר חלילה.
"אחרי כמה ימים התקשר אלי הרופא שלי ואמר לי: 'תגיד, מה קורה איתך? הכל בסדר? לא שמעתי ממך'. אז אמרתי לו: 'תגיד לי אתה. אני עומד למות?'
"ואז הוא סיפר לי שהוא עבר על בדיקות הדם, שנדרשתי לעשות פעם בכמה ימים, ובאופן מפתיע - המדדים שלי חוזרים להיות תקינים. בתוך כמה ימים, למרות תחזית המוות שלו, חזרתי לחיים".
ומה למדת מזה?
"שלא מתים כל כך מהר", הוא צוחק צחוק גדול, "ושהמחשבה על העתיד חשובה, אבל הזמן הוא כאן ועכשיו, וצריך לחשוב ולעשות עכשיו את מה שרוצים לעשות. זה כמובן הכניס אותי לפרופורציות לגבי מה שחשוב ומה שלא".
על הבמה. "רוצה לייצר רשת ביטחון כלכלית" // צילום: קובי קלמנוביץ'
המילים האחרונות
הפעם הראשונה שאלון אופיר קיבל פרופורציות בחיים היתה בגיל 25. בשבוע הראשון שהריץ את ההצגה המקצועית הראשונה שלו, "מלך היהודים" בהבימה, הוא התבשר שאמו אתי נפטרה מסרטן.
"אמא שלי מתה ממלנומה בתוך חצי שנה. זאת היתה גסיסה ארוכה וטרגית, כשלאורך כל החזרות היא סירבה שאבקר אותה בבית החולים. היא לא רצתה 'להרוס' לי את מצב הרוח ואת תחילת הקריירה של הילד שהצליח להיחלץ מהחיים האפרוריים של המשפחה מחולון.
"בתקופה הזאת ביקרתי אותה שלוש פעמים בבית החולים, ותמיד נפרדנו ב'שלום שלום'. אבל בפעם האחרונה, למרות שלא היינו משפחה מחבקת ומנשקת, ניגשתי אליה, נתתי לה נשיקה ולחשתי לה 'אני אוהב אותך'. אלו היו המילים האחרונות שאמרתי לה.
"החיים הוכיחו לי את הקיצוניות ואת הפרופורציות. בבוקר פרידה מאמא, ובערב - בכורה של הצגה ראשונה. כמי שהתחנך בבית הספר למשחק בית צבי, ידעתי שההצגה חייבת להימשך".
הסיפור על השחקן הצעיר והאנונימי שבבוקר קבר את אמו ובערב רקד על הבמה עשה כותרות, ואופיר זכה לחיבוק מהקהל ומעולם התיאטרון. זו היתה יריית הפתיחה לקריירה עשירה, שכללה תפקידים מרכזיים בהצגות "הסוחר מוונציה", "אמדאוס", "מאדאם באטרפליי", "שלוש אחיות", "גריז", "עוץ לי גוץ לי", "המורדים" ו"הרוזן ממונטה כריסטו" (שתי האחרונות גם זיכו אותו בפרס שחקן המשנה של השנה בטקס פרסי התיאטרון). חוץ מזה הוא עשה דיבובים בסרטים אהובים, שבהם "אלאדין", "במבי", "מלך האריות" ועוד.
השוק השני של אופיר הגיע שנה אחרי פטירת אמו. אביו, שהיה אז בן 61, יצא מהארון - אבל לא בפניו.
"יום אחד הוא ביקש להגיע ולראות אותי שוב, בהצגה 'אמדאוס'. השארתי לו זוג כרטיסים, ואחרי ההצגה נפגשנו מאחורי הקלעים. הוא בא עם חבר, והיה משהו בקירבה שלהם שנראה לי מוזר. אמרתי לבן זוגי דאז שאני חושב שאבא שלי הומו. ואכן, אחרי כמה שבועות הוא התוודה בפני בן זוגי.
"זה היה שוק מוחלט. הרי הוא היה עם אמא שלי כל השנים, ולא היו לזה שום סימנים מקדימים. לא הצלחתי להבין מאיפה זה פתאום הגיע. רק אחרי שהוא נפטר התחילו לעלות לי כל מיני זיכרונות שאולי רמזו על זה".
דיברתם על זה?
"מעולם לא. יום אחד הוא התקשר אלי שאבוא לתקן לו את הווידאו, ואמרתי לבן זוגי דאז, 'הנה, היום תהיה לנו שיחה. הווידאו זה רק תירוץ'. הגעתי, תיקנתי לו את המכשיר, ישבתי אצלו שלוש שעות. דיברנו על הכל, מלבד על זה".
למה?
"לא היה לי אומץ לפתוח את זה, וגם הוא לא היה מספיק אמיץ. גם ככה היו לי מטענים רבים עליו, הוא תמיד ביקר את אורח חיי. הוא לא היה מרוצה שאני אוהב אמנות, הוא לא היה מרוצה שאני שואף להיות שחקן והוא לא היה מרוצה שהיה לי בן זוג".
כעסת על המוסר הכפול?
"לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם כדי להבין שהיתה כאן קנאה גדולה. אבא שלי חי בתקופה אחרת, והוא היה כנראה הומו או דו־מיני בארון, וגם אמן לא ממומש. אני הייתי בעצם כל מה שהוא רצה להיות, וחייתי את החלומות שלו.
"לעולם לא אשכח מריבה שהיתה לנו כשהייתי בן 17. מאוד אהבתי להתעסק בפיסול בקרמיקה, משהו שחזרתי אליו בשנים האחרונות, והיו הרבה עבודות שלי בחדר שלי בבית הוריי. יום אחד רבתי איתו על הסדר בחדר שלי, והוא העיף לי מהשולחן פסל שעבדתי עליו. זה היה פסל חימר, שהיה למעשה פיסול של הראש שלי. מצאתי הרבה סמליות בזה שהוא בחר לנפץ דווקא את הפסל הזה.
"לאורך כל חייו כמעט לא דיברנו. הוא נפטר בגיל 69 מזיהום בכליות, אחרי שדחו לו את ניתוח הכליות בחודש. לא רציתי ללכת להלוויה שלו. בסופו של דבר הלכתי, בלחץ של האחים שלי. לימים מצאתי בחדר השינה שלו אלבום שבו הוא שמר את כל הכתבות שהיו עלי. הוא מעולם לא אמר לי מילה טובה, אבל בסתר שמר תמונות שלי.
"מצאתי גם כל מיני דברים שהוא כתב, והבנתי שהחיים שלו היו מורכבים. הוא למד בבית ספר דתי, ועבר כנראה הטרדה מינית על ידי אחד הרבנים. הבנתי שהוא חי בתוך תיבת פנדורה מורכבת והחלטתי לשחרר את הכעסים שלי".
אופיר, מודל 2009. "יש תקופות שאני חי בצמצום ועובר לאכול לחם ומרגרינה" // צילום: מאיר פרטוש
שוק טוטאלי
אבל עוד קודם לכן, בגיל 29, שוב למד אופיר עד כמה החיים הם עניין שברירי. רגע לפני עליית המחזמר "גריז", שבו היה אמור לשחק את תפקיד דודי, קיבל שיחת טלפון מבמאי ההצגה, אורי פסטר, שבישר שלו שאחיו הצעיר אסף, בן ה־22, התאבד.
"זה היה שוק טוטאלי. אסף עבד כמאבטח והיה לו נשק. הוא בחר להתאבד בבית הוריי. הוא לא השאיר מכתב פרידה מסודר, אבל מצאנו שורה של דברים שהוא כתב על שיברון לב ואהבה, והנחנו שזה היה הטריגר. לא היו שום סימנים מקדימים להתנהגות שלו.
"אני זוכר איך אבא שלי עמד בשקט כל ההלוויה שלו, ורק בסוף הוא רקע פתאום עם הרגל, 'למה, למה, למה?' והלך. ככה הרגישו כולם. זה היה שיברון לב אמיתי".
אמא שנפטרה מסרטן, אח שהתאבד, אבא שיצא מהארון ונפטר בגיל צעיר יחסית, וכמעט מוות שלך עצמך. נשמע כמו איוב המודרני.
"החיים שלי תמיד היו מורכבים וסוערים, השלמתי עם זה. אני כמו חתול רחוב שאיבד את הזנב שלו אבל המשיך ללכת בגאווה, ואז איבד את האוזן והמשיך להסתובב ברחובות. היו לי שתי מערכות יחסים ארוכות עם גברים, ובין לבין היו לי גם כמה מערכות יחסים קצרות עם נשים. אני לא אוהב הגדרות ולא נכנס להגדרות של מי אני ומה אני. אלה החיים שלי.
"הרבה פעמים במהלך החיים שאלתי את עצמי 'למה זה קורה דווקא לי?' היו גם לא מעט פעמים שישבתי מול מגירת העניבות שלי וחישבתי כמה עניבות אני צריך לקשור כדי לייצר חבל שיגיע לתקרה ויצליח לתלות אותי. בסוף הבנתי שאני פה, ואני צריך לחיות את חיי. אני חושב שהחיים המורכבים שלי דווקא חישלו אותי והובילו אותי למקום הרבה יותר נינוח ורגוע כשחקן, כבמאי וכבן אדם.
"לפני כמה שנים הגשתי מועמדות לנהל את תיאטרון חיפה. בניתי פרזנטציה מרשימה, הגעתי לוועדה עם תוכניות שיקום השכונה והתיאטרון, ואפילו תיכננתי איך אני עוקר לחיפה ובונה את חיי מחדש. בסופו של דבר לא קיבלתי את המינוי, למרות כל ההערכות שאקבל אותו. באופן טבעי הייתי מאוד מאוכזב ואמרתי לבן זוגי דאז, 'אני מקציב לעצמי שלושה ימי אבל. אם זה יימשך יותר, תן לי בוקס או תצבוט אותי, כי יש טרגדיות גדולות יותר בחיים'.
"פעם מי שהיה בן זוגי שאל אותי 'מה יהיה?' אמרתי לו, 'יהיה רע מאוד. אבל עד שיהיה רע מאוד, אנחנו בתוך מסיבה היסטרית, ובוא נמצה את החיים שלנו.
"יכולתי לבחור להיות קורבן ולבכות על מר גורלי, אבל הבנתי שזה מתיש אנשים ועלוב למדי. כשההיגיון חודר למוח, אני אומר לעצמי שאלה החיים שלי, ושכל האירועים שעברתי הפכו אותי להיות השחקן שאני והבמאי שאני, ואני פשוט שוזר את סיפור חיי בתוך היצירות התיאטרליות שלי".
איך?
"באינספור דרכים, שאף אחד אפילו לא יכול להעלות על הדעת. ביימתי בקאמרי לפני שנתיים קומדיה חביבה בשם 'קיזוז'. היתה שם סצנה שבה הדמות שגילמה אודיה קורן מתה לשלשל, ואומרים לה לקום מהמקום שלה וללכת למקום אחר, והיא אומרת 'אני לא יכולה, אני לא יכולה', במין רצינות שכזאת.
"בחזרות הדגמתי לאודיה איך אמא שלי הגיבה ביום שבו הגידול התיישב לה על המוח והפיל אותה לרצפה". הוא קם מהכורסה, יורד לרצפה ומדגים. "היא נפלה לרצפה ולא הצליחה לקום. למרות שאמרו לה לקום היא רק צחקה במבוכה ואמרה: 'אני לא יכולה'. אודיה עשתה את זה, וזאת הפכה להיות אחת הסצנות היותר מצחיקות בהצגה.
"עברתי כל כך הרבה דברים בחיים שלי, שיש לי, לצערי, ידע בספקטרום רחב של תחושות, מצבים ורגשות. אני פשוט מביא את זה לבמה".
האם אתי. "פרופורציות"
במקום לבכות
בימים אלו מביא אופיר את סיפור חייו לבמה בהפקה פרטית, תוך כדי הגשמת חלום ישן להעלות מופע שירים משלו. הוא בחר בשאנסונים הקלאסיים של שארל אזנבור, והסתייע בשלל מתרגמים - שבהם יואב גינאי, ערן צור ותלמה אליגון־רוז. להפקה המוסיקלית גייס את קורין אלאל ("הכרתי אותה כשביימתי הצגה של רשף לוי והיא היתה אחראית על המוסיקה, זה היה חיבור מיידי"). ב־24 וב־25 באוקטובר יעלה המופע בתיאטרון הבימה, במסגרת הצגות ההרצה הראשונות.
"במקום לבכות, בחרתי לשיר. שנים רציתי להרים מופע מוסיקלי משלי, כבר מהשירות הצבאי שלי בלהקת פיקוד מרכז, לצד דוד ד'אור. שנים שחברים וקולגות שלי אומרים לי, 'למה אתה לא עושה את זה?' כשלמדתי בבית צבי הופעתי בערב שאנסונים וזכרתי את החוויה כמוצלחת מאוד. אהבתי במיוחד את החומרים של אזנבור, שהיה אולי פחות נוצץ משאר זמרי השאנסון, אבל איש מקצוע יוצא מן הכלל.
"בהתחלה חיכיתי שמישהו יבוא ויציע להשקיע את הכסף, עד שהבנתי שאף אחד לא ישקיע ושזאת האחריות שלי. חסכתי במשך ארבע שנים שקל לשקל, עד שצברתי הון של 120 אלף שקלים. לא קניתי כלום, לא ביליתי, לא לקחתי יום חופש ולא נסעתי לחו"ל כבר עשר שנים, חוץ מנסיעת עבודה אחת עם ההצגה 'הסוחר מוונציה', שמומנה על ידי התיאטרון.
"וככה נולד הערב הזה, עם הרכב של חמישה נגנים, כמו שהמוסיקה הזאת דורשת, ולא פחות, כדי לא להישמע כמו הרכב שמנגן בבית מלון. אני יודע שיש לי את האפשרות לרוץ עם שמונה הצגות ראשונות, בלי תלות בכמות הכרטיסים שיקנו. כלומר, כל הנגנים וצוות ההפקה כבר שולמו".
למה לקחת סיכון עם חומרים מוסיקליים שפונים לקהל מבוגר יחסית, ולא ללכת על משהו שפונה לקהל רחב יותר?
"אתה טועה. לשמחתי אני רואה בקהל גם בני 20 ו־30, שמעולם לא היו חשופים למוסיקה של אזנבור אבל היו סקרנים. יש בארץ קהל נהדר וסקרן, שמגיע לראות ולשמוע גם חומרים מורכבים, וצריך להפסיק לזלזל בו. הגיע הזמן שהתיאטרון הישראלי יפסיק לחשוב רק בצורה מסחרית".
גם אתה בעצמך, כבמאי, שותף לזה. לפחות מחצית מההצגות שביימת הן הצגות קלילות לקהל הרחב.
"אין לי בעיה עם חומרים קלים, קומדיות, מחזות זמר ודברים ניסיוניים. להפך. העניין הוא איפה זה מוצג. תיאטרון שמקבל תמיכה ממשלתית לא יכול לעשות רק חומרים קלילים בשביל להזרים כסף לקופה שלו, ולממן איתו הפקה של שייקספיר פעם בשנה. הוא חייב לעשות חומרי איכות כל השנה.
"לא סתם אומרים שתיאטרון שיקף במשך דורות את מצב האומה. תסתכל על החומרים שיש בתיאטרון הישראלי ותבין מה מצבנו. פעם ראית חומרים של מחאה, והיום יש בעיקר בידור. אחת הבעיות, ואני נתקל בזה עכשיו עם המופע שלי, זה שאין בכלל אולמות למופעים קטנים כמו המופע שלי, לדוגמה. או שיש אולמות ענקיים או שיש אולמות קטנטנים ולא ראויים.
"השינוי חייב להיות דרמטי ודרסטי, ולכלול שינוי בחלק מההנהלות הקיימות של התיאטראות. לא יכול להיות שבראש תיאטרון יעמדו אנשי כספים שאין להם שום זיקה והבנה בתיאטרון, שמעולם לא נסעו בוואן להצגה בצפון או בדרום, שלא מבינים אם יש צורך או אין צורך בבמה מסתובבת בהצגה מסוימת, ושמקבלים החלטות בצורה שרירותית. נתן דטנר הוא דוגמה איך זה צריך להיות: הוא בא מהשטח והבין על מה הוא מקבל החלטות. כשניהל את תיאטרון באר שבע, הוא זרע זרעים שהיום נובטים ומטופחים על ידי ההנהלה החדשה".
למה שלא תגיש מועמדות לניהול תיאטרון כזה או אחר?
"כבר עברתי את החוויה הזאת בתיאטרון חיפה, ואחרי כל הפוליטיקה שמעורבת בזה, החלטתי שזה מספיק לי. אם מישהו רוצה להגיש את שמי, שיגיש. יש מעט אנשי שטח שיכולים להיות מנכ"לים נפלאים של התיאטראות, למשל הבמאי משה קפטן, שנבחר עכשיו להיות במאי הבית של הבימה, ויוכל בעתיד לנהל את התיאטרון בצורה מצוינת".
בתיאטרון. "נאמן לאמנות שלי" // צילום: ז'ראר אלון
נהנה גם לסרוג
אופיר מתגורר בדירה שכורה של שני חדרים במרכז תל אביב. אין לו רכב ("מבחירה, ואפילו ויתרתי על חידוש רישיון הנהיגה שלי"), ואת זמנו החופשי מחוץ לחדרי החזרות והבמה הוא מעביר בבית.
"חזרתי לעשות עבודות בקרמיקה, ואני נהנה גם לסרוג. אין לי כבר רצון לצאת למועדונים, להשתכר ולהתהולל. כבר שלוש שנים לא עשיתי סקס, זה פשוט לא מעניין אותי. טוב לי ככה".
על הצעות עבודה בטלוויזיה ובקולנוע הוא מוותר. "לפני הרבה מאוד שנים השתתפתי בסידרה בשם 'בטיפול נמרץ'. זאת היתה חוויה נחמדה, אבל אני לא שחקן טלוויזיה ולא שחקן קולנוע. אני לא עובר מסך טוב".
אתה יודע ששם הכסף הגדול יותר.
"אני בחרתי להתקדם בזכות הכישרון, ולא בזכות הפרסום. חוץ מזה, יש מעט מאוד שחקנים שבאמת מושכים קהל ומסוגלים למלא אולמות תיאטרון - ליא קניג, יונה אליאן, ששון גבאי. ליא קניג כמעט לא עשתה טלוויזיה או קולנוע. גם יוסי בנאי לא עשה הרבה טלוויזיה.
"טוב לי לביים ולשחק ולחיות בצניעות בדירת שני החדרים שלי. הבמה מספקת את כל צרכיי, והשאיפה שלי היא לא עוד כסף, אלא עוד הישגים".
ובכל זאת, מדובר במקצוע לא יציב. ההיסטוריה מלאה בסיפורים על שחקנים בכירים, שישבו בבית הרבה זמן בלי עבודה.
"גם אצלי יש מדי פעם תקופות כאלו. אז אני חי בצמצום ועובר לאכול לחם ומרגרינה, והכל ממש בסדר. זוכר? פרופורציות. אין לי ילדים ואין לי אחריות על אף אחד מלבד עצמי, כך שאני יכול בלב שלם לבחור להיות אמן במה, על כל מה שנגזר מזה, כולל תקופות של פרנסה דחוקה. זאת, אגב, אחת הסיבות שהרמתי את הערב שלי: שיהיה לי משהו משלי לימים קשים. עכשיו אני רוצה לעבוד על עוד ערב, לייצר רשת ביטחון".
ויתרת על הרצון לילדים?
"לחלוטין. עדיף שאלך לעולם בלי להשאיר כאן ילד שרוט משלי. העובדה שאין לי ילדים גם מאפשרת לי להיות נאמן לאמנות שלי ולא להתפשר על עבודות שאני לא רוצה. אני משחק במה שאני באמת רוצה, ואם אין משהו שאני מתחבר אליו, אני מעדיף לשבת בבית. ובאמת היו תקופות שהרגשתי לא מאושר בתיאטרון ופשוט הלכתי הביתה".
גולדבלט. "ליצן עצוב" // צילום: דודי ועקנין
מחזמר מהכלא
בימים אלו סיים אופיר לביים את ההצגה "פאניקה" בתיאטרון הבימה ואת "שירלי ולנטיין" בתיאטרון היידישפיל, והוא כבר עמוק בעבודה על המחזמר "חָבּסָה", שבו הוא גם משחק, ושעתיד לעלות ב"חג המחזמר" בבת ים בחודש דצמבר. המחזמר, שבו משתתפים גם שי גבסו, דני שטג, יוסי צברי וגיא ברכה, צפוי למשוך תשומת לב תקשורתית לנוכח זהותו של הכותב: חנן גולדבלט, שהשתחרר לפני שנתיים מהכלא אחרי ריצוי ארבע שנות מאסר על אונס.
איך גולדבלט הגיע אליך?
"הוא קיבל עלי המלצות מחברים שלו שעבדתי איתם, דוגמת נתן נתנזון וחני נחמיאס. הוא בא לראות בחשאי את 'החולה ההודי' שביימתי, והתרשם. לפני כמה חודשים הוא צילצל אלי, אמר שיש לו מחזמר שהוא כתב בתקופת השהות שלו בכלא, על חיים של חמישה אסירים. 'חבסה' זה כמו פז"מ בשפת הכלא. ההצגה מדברת על ההבנה או אי ההבנה שפשעת, ועל התיקון או חוסר התיקון שבמעשיך.
"הוא שאל אם אני רוצה לקחת את ההצגה ולקדם אותה עם הקשרים שיש לי בתיאטרון. הייתי עסוק מדי, והעניין התפוגג. ואז, אחרי כמה שבועות, אורי פסטר פנה אלי ואמר לי שהוא רוצה שאביים מחזמר לחג המחזמר. אמרתי לו שאין לי זמן לבחור חומרים, אז שפשוט יבחר את מה שהכי מתאים לי לדעתו. ומה הוא שלח לי? את ההצגה של חנן".
לא היתה לך דילמה אם לביים מחזמר של אנס?
"בכלל לא. אתה יודע, שחקנים תמיד אומרים בטון נונשלנטי כזה ש'אמנות זה כמו חיידק' או 'המקצוע בחר אותי ולא אני אותו', ועוד כל מיני ביטויים קסומים שכאלו. אם זה באמת נכון, אז אתה לא תצליח להוציא את האמן שחי בתוך נפשו של חנן גולדבלט. הוא היה פעם בדרן מצליח, והחיים נתנו לו כאפה. לא, רגע. תיקון. הוא הביא לעצמו כאפה והביא לעצמו חורבן.
"מערכת המשפט שפטה אותו, קבעה שהוא אשם, נתנה לו עונש לא קל בכלל בתוך סקלת העונשים, והוא שילם את חובו לחברה, ובנוסף גם זכה לעונש תקשורתי, בגלל שהוא אישיות מפורסמת. עכשיו, אחרי כל השנים, הוא רוצה לחזור וליצור ולבקש מחילה בדרך אמנותית. צריך למנוע את זה ממנו?"
הרבה נשים, ובראשן הקורבנות שלו, יגידו לך שכן.
"ואני מאוד מבין אותן, ומבין שאישה שנפגעה ממנו לא תרצה לבוא לראות את ההצגה שכתב. ההצגה הזאת נבחרה לא בגלל שחנן גולדבלט כתב אותה, אלא למרות שחנן גולדבלט כתב אותה. היא פשוט טובה. וצריך לאפשר לאדם שחטא ושילם על כך, לחזור לחיים".
שיחזור לחיים, אבל למה לחיי הזוהר?
"מי ששם את התאורה על המחזאי ולא על המחזה היא התקשורת, ואם יש לך תלונות על זה, דבר עם הקולגות שלך. חוץ מזה, למה אף אחד לא מתקומם על אריה דרעי, שפשע, ישב בכלא וחזר לכנסת? למה אף אחד לא פוצה פה על צחי הנגבי, שהורשע? או על פואד, שרץ לנשיאות ופתאום התגלתה תיבת פנדורה, ומאז יש מין דממה שכזאת? הוא הרגיש מצוין לרוץ לנשיאות, ופתאום הוא לא מרגיש טוב לחקירות?
"שמעתי שלימור לבנת אמרה שהיא מצרה על ההחלטה האומללה לתת לחנן גולדבלט במה. אני רוצה להזכיר לגברת לבנת, שאת המוסר הרקוב אנחנו מקבלים מהכנסת שלנו ומחברי הכנסת שלנו. למה היא לא מלינה על כך שדרעי יושב לידה במליאה?"
דיברת עם חנן על כל מה שקרה?
"כן. אמרתי לו באירוניה שהכלא זה הדבר הכי טוב שקרה לו. הוא חייך ואמר לי, 'אתה באמת חושב ככה?' אמרתי לו שאני מקצין את זה, אבל טוב שהוא עשה מהפך מבדרן למחזאי, וחבל שלא עשה אותו הרבה לפני גיל 73. הוא רק חייך. החיוך שלו היום הוא של ליצן עצוב.
"לא שזה אמור לעורר אמפתיה, אני לרגע לא רוצה להקל ראש במה שהוא עשה. אבל עדיין יש שם בן אדם. צריך גם לדעת לחמול על אדם שעשה טעות, הודה בה ושילם עליה. הוא אדם מבוגר, הוא לא נמצא יותר על הבמה, ויש בו חרטה אמיתית. כבמאי וכאיש תרבות אני לא רואה סיבה להחרים את היצירה שלו. מבחינתי זאת זכות גדולה לעבוד על חומר מצוין שכזה, שלדעתי יפתיע מאוד את הקהל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו