סת' רוגן מציג: הראיון שתקע אותי

ג'וש אילס, "רולינג סטון"

לא בכל יום יוצא לך לשבת ולדבר עם אנשים, שעלולים להיות הגורם לפרוץ מלחמת עולם שלישית. ובהחלט לא בכל יום הם מתמסטלים כשאתה יושב שם מולם.

"ה־לו", צעק לעברי סת' רוגן, כשנפגשנו לראשונה בפתח משרדו בלוס אנג'לס. הוא ישב שם בחדר עם חברו הקרוב ושותפו לעבודה, איוון גולדברג, והם בדיוק התכוננו לקחת שאכטה ענקית מבאנג. השניים כתבו וביימו את הסרט "ראיון סוף", שבו צמד כתבי בידור בגילומם של ג'יימס פרנקו (מנחה תוכנית אירוח בנוסח ריאן סיקרסט) ורוגן (מפיקו הנאמן) משיגים ראיון בלעדי עם שליט צפון קוריאה, קים ג'ונג און, ומגויסים על ידי ה־CIA להתנקש בחייו.

איש לא ציפה שהסרט יתקבל באהבה בדיקטטורה המבודדת, אולם גם לא שהקוריאנים ייצאו למלחמת סייבר בניסיון למנוע את הקרנתו. "זו פעולת טרור בוטה במיוחד והכרזת מלחמה", הכריז דובר משרד החוץ של צפון קוריאה. האקרים פרצו למחשבי חברת סוני, פיזרו הפחדות, איימו בפיגועים והובילו לכך שסוני גנזה זמנית את הסרט שתוכנן לצאת בחג המולד. החלטה שאפילו הנשיא ברק אובאמה כינה כטעות.

"הפושעים שיצרו את הסרט עוררו גל שנאה וזעם בקרב תושבי המדינה, ובמידה שממשלת ארה"ב תמשיך להתיר את הקרנת הסרט יינקטו צעדי נגד חסרי רחמים", איימו בקוריאה; כמה ימים לאחר מכן, במקרה או שלא, הורה קים ג'ונג און האמיתי על שיגור טילי ניסוי בליסטיים. "הדברים שלנו מגיעים לפעמים לחדשות, אבל זה שונה - אלו חדשות של ממש", מודה גולדברג בן ה־32, כשהוא לבוש במכנסיים קצרים ובנעלי ניו בלאנס, ומתקשה להסתיר את התדהמה מההתפתחויות.

הסיפור הזה מעלה מייד שתי מחשבות בו בזמן. המחשבה הראשונה: מהלך קלאסי של צפון קוריאה. המחשבה השנייה: סת' רוגן? הגבר־ילד החביב על כולם, זה שעושה סרטים מטופשים עם החבר'ה? ההוא שסביר להניח שהוא מסטול מכדי לשחק משחק וידאו על מלחמה גרעינית? מה עושה בחור נחמד כמוהו בליבו של משבר דיפלומטי כזה?

"זה מצחיק, משום שאנחנו היינו בתוך העולם של צפון קוריאה כל כך הרבה זמן, שכששמענו את זה, התגובה שלנו היתה, 'כן, שיהיה'", מסביר רוגן בן ה־32. "הם אומרים דברים מטורפים על ארה"ב כל הזמן. למעשה, סצנת הפתיחה של הסרט מציגה ילדה קטנה ששרה כמעט בדיוק אותם הדברים שהם אמרו עלינו". 

"יש לנו קובץ עם כל הדברים המטורפים שהצפון־קוריאנים אומרים", מוסיף גולדברג. "הם כינו את אובאמה משהו בסגנון 'קוף רשע' - צריך לבדוק את הניסוח המדויק, כי כל מה שאני אגיד לא יהיה מטורף כמו המקור" (הניסוח המדויק היה "קוף שחור מרושע").

רוגן, שבשבוע האחרון שמר על שתיקה מוחלטת ומסתגר באולפני סוני כדי לעבוד על סרטו הבא, הוזמן עם תחילת הסאגה לפגישה עם מנכ"ל סוני צפון אמריקה. "בכל פעם שסרט גורם למדינה לאיים בתגובה גרעינית, הבכירים רוצים להתכנס ולשבת איתך באיזה חדר", הסביר לפני ההתפתחויות האחרונות. רוגן מודה כי אין ספק שייאלץ להתרחק אפילו מדרום קוריאה בתקופה הקרובה, רק כדי להיות בטוח. "במונחים של פרסום הסרט זה לא רע. למרות שאם הם באמת יממשו את האיומים זה יהיה רע עבור העולם. למזלנו, זה כנראה לא הסגנון שלהם".

"מה שכן, זה בהחלט הדאיג את אמא שלי", הוא מעדכן. "עבור אמא יהודייה, העובדה שמדינה מכריזה מלחמה על הבן שלך זה כנראה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. שום אמא יהודייה לא צריכה להתמודד עם דבר כזה". ואז רוגן שולף את הטלפון שלו ומקריא את ההודעות שהיא שלחה לו יום קודם לכן.

גברת רוגן: "שמעת חדשות היום? הכרזת מלחמה?"

סת': "אל תדאגי, זו רק רטוריקה מטורפת".

גברת רוגן: "אבל איך נוכל להיות בטוחים?"

ואז רוגן מצחקק ואומר: "אם קים ג'ונג און רק היה יודע מה הוא עשה לאמא שלי, הוא בוודאי היה מבין כי את הנקמה שלו בי הוא כבר השיג".

צנצנת ורודה ופרצוף מטופש

משרד חברת ההפקות של רוגן וגולדברג - בונגלו בסגנון ספרדי מאחורי אולפני סוני - נמצא ממש דלת ליד משרדו של אדם סנדלר. בתוכו לוח גדול עם פתק על "אתגר אוננות", וכדור אימון שנראה לא בשימוש. תריסר כרטיסים צבעוניים מוצמדים ללוח שעם ומשמשים מתווה לסרטם הבא, ואת החדר מציפים צלילי המשחק "NBA Jam".

רוגן לבוש בחליפת העבודה האופיינית שלו, חולצת טי וכפכפים; הוא דק ויותר מטופח משהייתם מצפים, אבל עם אותו פרצוף מטופש ומצחיק, ועם מבנה גוף של שחקן באולינג שעובר טוב כל כך על המסך. הוא צוחק כל הזמן, צחקוק דמוי שיעול שהפך לסימן ההיכר שלו, כמו מנוע של אופנוע שלא מתניע. במרכז שולחן העבודה מונחת צנצנת בצבע ורוד בוהק, עמוסה בקנאביס רפואי באיכות מעולה מדרום קליפורניה, שהוא מגלגל בהיסח הדעת לג'וינט הדוק. 

השניים החלו להשתעשע ברעיון לסרט "ראיון סוף" לפני כמה שנים, בתקופה שבה נפלו משטרים והופלו עריצים כמו סדאם חוסיין ומועמר קדאפי, עת זרקו לאוויר מחשבה מבודחת על עיתונאי שמצליח להשיג ראיון עם אחד מהם ומגויס לחסלו. "הרגשתי שזו מין שיחה שהיתה יכולה להתקיים בין כל מיני אנשים. משהו בנוסח, 'היי, ברברה וולטרס היתה יכולה להרוג את בן לאדן' או משהו כזה".

בשלב מסוים היה ברור שהמטרה תהיה דיקטטור חי וקיים, כשקים ג'ונג איל היה הבחירה הטבעית. כשהוא מת ובנו קים ג'ונג און החליפו בשלטון, התסריט אוחסן במגירה, שמא השליט החדש יתברר כשפוי. "היה רגע מסוים ששנינו חשבנו, 'אולי הטיפוס הזה הוא לא רע'", מודה רוגן, "ואז התחלנו לקרוא עליו דברים, איך הוא הרג את החברה שלו וזרק את הדוד שלו לכלבים".

למעשה, חילופי הגברי היו מבחינתם ברכה במסווה. "קים ג'ונג און קרוב יותר לגיל שלי ושל פרנקו, וזה טוב יותר מבחינת קומדיה", הוא מסביר. "והוא גם נראה הרבה יותר מצחיק. אתה רואה אותו בתמונות והוא צוחק בהיסטריה, אבל הוא פריק מרושע! אתה מחבב אותו, למרות שאתה לא אמור לחבב אותו".

הם כתבו את התסריט עם דן סטרלינג, תסריטאי ותיק בתוכנית "הדיילי שואו", ואף קראו טונות של ספרים על המדינה ועל המתרחש בה. כשדניס רודמן נסע לצפון קוריאה, אירוע שהתרחש רק אחרי שהתסריט נכתב, הם נדהמו. "התגובה שלנו היתה: 'אלוהים, זה מעניק עוד יותר אמינות לעובדה שדבר כזה יכול לקרות באמת!' זה היה מוזר יותר מכל דבר שהיינו יכולים לחשוב עליו".

לתפקיד הדיקטטור האכזר ליהקו את רנדל פארק, שחקן קוריאני־אמריקני שמוכר מהסידרה "Veep". "רנדל היה הראשון שנכנס לאודישן, וכשהוא יצא מהחדר פשוט אמרנו 'תבטלו את כל האחרים'", אומר רוגן. "בתסריט הוא נכתב כרובוטי ונוקשה יותר - כפי שהייתם מצפים - אבל רנדל גילם אותו כהרבה יותר נבוך וביישן, וזה היה הרבה יותר מצחיק".

קים ג'ונג און. "הוא פריק מרושע" // צילום: אי.פי.אי

תיכוניסט עם ראסטות ירוקות

אם מבלים עם רוגן וגולדברג מספיק זמן, ההבדלים ביניהם מתחילים להיטשטש. הם צוחקים מאותם אזכורים סתומים, הנשים שלהם חברות, והם מסיימים זה את משפטיו של זה. הבמאי והקולגה ג'אד אפאטו מתאר אותם כידידי נפש: "מעולם לא ראיתי אותם רבים. קשר כמו שלהם אני לא חושב שראיתי אי פעם בחיי".

החבר והשחקן פול ראד מוסיף כי הם "כמו מערכת תמיכה אחד של השני, גם הנשים שלהם, אולם זה שונה כשמדובר בגברים. וזה שונה כשעובדים יחד, וזה שונה כשמכירים זה את זה מאז התיכון. הם אוהבים לגרום זה לזה לצחוק. אתה פשוט יכול לראות איך הם נטענים יצירתית כשהם מתחילים להצחיק אחד את השני".

הדבר הראשון שמופיע על המסך בסרט "ראיון סוף" - עוד לפני קרב מכונות הירייה והתקפת הטיגריס הסיבירי - הוא קרדיט עם שם חברת ההפקות של רוגן וגולדברג, "פוינט גריי", שהקימו ב־2011. החברה נקראת על שם בית הספר התיכון שבו למדו בוונקובר, שם, כפי שכולם יודעים, החלו בגיל 13 בכתיבה משותפת של התסריט לסרט "חרמן על הזמן". רוב הדמויות מהסרט, שיצא בסופו של דבר לאקרנים ב־2007, היו מבוססות על חבריהם האמיתיים - כולל סטיבן גלאנסברג, הילד שאוכל את ארוחת הצהריים שלו לבד בכל יום, וסמי פוגל, הידוע בכינוי "מקלובין".

רוגן לא היה הילד הפופולרי בבית הספר, אך גם לא מצא את עצמו מנודה. הוא נולד ב־1982, גדל על תרבות האייטיז, שמע היפ־הופ של החוף המזרחי (וו־טאנג קלאן, ביסטי בויז) ומוסיקת מטאל מהניינטיז (קורן, ווייט זומבי, מרילין מנסון), והסתובב עם ראסטות צבועות ירוק על ראשו. 

הוא שיחק רוגבי והגיע לחגורה חומה בקראטה, עד שפגיעה בכף רגלו אילצה אותו להתמקד בקומדיה. רוגן הופיע כסטנדאפיסט עד ששיחת טלפון ממלהקים שידכה בינו לבין אפאטו, סטנדאפיסט לשעבר, שבדיוק הפיק את סידרת הנעורים "פריקים וגיקים", וזה סידר לו תפקיד מרכזי לצד ג'יימס פרנקו, ג'ייסון סיגל ועוד כישרונות אלמוניים באותם ימים. 

הרעיון היה שרוגן יעבור להוליווד, ידחף את הרגל שלו פנימה, ואז גולדברג יצטרף אליו אחרי הקולג' והם יעשו יחד את הסרטים שלהם. זה בערך גם מה שקרה. רוגן עבר ללוס אנג'לס עם הוריו ב־1999, כשהיה בן 17. "הוא היה פחות פתוח, קצת יותר מאופק", נזכר פרנקו. "אני לא זוכר שהוא חייך כל כך הרבה".

לקולגה מהסידרה ג'ייסון סיגל היתה דירה לא רחוק מהאולפנים, ורוגן ופרנקו נהגו לשרוץ שם, לצפות בסרטים של קובריק ולעשות חזרות. "בנקודה מסוימת, סת' התחיל לכתוב תסריטונים קטנים עבור הדמויות שלנו, דברים שתיכננו להסריט בעצמנו", משחזר פרנקו. "מעולם לא צברנו כמות מספיקה כדי להסריט אותם, אבל במבט לאחור, נדמה לי שאלה היו כמה מהזרעים הראשונים לקראת צורת העבודה שלנו כיום".

אחרי "פריקים וגיקים", וסידרה קצרת ימים אחרת של אפאטו, "לא מוצהרים", רוגן חיפש את עצמו. הוא כתב עם סיגל פיילוט שנדחה על ידי HBO, התפרנס בדוחק מכתיבת פאנצ'ים לתסריטים כמו "שאגי דוג" ו"ביג מאמא האוס 2", ובעיקר בילה על הספה. "אני זוכר שאמריקה בדיוק פלשה לעיראק, ואני רק עישנתי המון מריחואנה ולא עשיתי כלום. ישבתי והסתכלתי בחדשות במשך חמישה שבועות רצופים", הוא אומר.

רוגן, שמאז כבר השיג לעצמו אישור למריחואנה רפואית והפך לאחת הדמויות הבולטות בקמפיין למען לגליזציה, לא היה מוכן לחוקים האמריקניים בענייני עישונים. "הייתי ממש מזועזע עד כמה זה לא חוקי כאן. למעשה, נעצרתי כשעברתי לראשונה ללוס אנג'לס. עישנתי ג'וינט על החוף, כמו שנהגתי לעשות במשך כל נעוריי, ולפתע מצאתי את עצמי עם אזיקים במושב האחורי של ניידת משטרה". הוא נשלח לבית משפט ("היו שם בעיקר אנשים שדגו בלי רישיון, כלומר איזה מאה חבר'ה מקסיקנים ואני") ויצא משם עם קנס. "אני לא חושב שיש לי רישום פלילי. זה מעולם לא עלה".

רוב תפקידיו המוקדמים היו טיפוסים קודרים עם שמות דוגמת רון, בוב וקן. הוא נכשל באודישנים לתפקיד דווייט בסידרה "המשרד" ולתפקיד של אלייג'ה ווד בסרט "שמש נצחית בראש צלול", כשבו בזמן הסתובב בתעשייה וניסה למכור לכולם את התסריט של "חרמן על הזמן" ואת הרעיון ל"אננס אקספרס", אולם איש לא היה בעניין. "היינו די מרירים בנוגע לזה אז. כתבנו חומר שלדעתנו היה ממש טוב, והעובדה שהחומר הזה לא הוסרט היתה ממש מתסכלת. רוב הסיכויים הם שהתנהגנו כמו שני מטומטמים בנוגע לזה".

סת' רוגן ואיוון גולדברג. התחילו לכתוב יחד תסריטים בבית הספר התיכון

השמן והרזה של ימינו

כיום רוגן משגשג דווקא בזכות אותם סרטים שיצר עם חבריו, שאותם הוא מכנה "שבט הג'ו־טאנג" (Jew Tang). הסרטים שלו, בייחוד אלה שיצר עם פרנקו - "אננס אקספרס", "סוף." וכעת "ראיון סוף", נותנים תחושה, כפי שאפאטו מנתח, "של סרטים פוסט־מודרניים של אבוט וקוסטלו, השמן והרזה. אלו פשוט וריאציות שונות של אותם חברים היוצאים להרפתקאות מטורפות".

אחד הדברים שאנשים לא קלטו בנוגע לרוגן הוא שמתחת לצחוק הסטלני ולמראה דמוי כלב לברדור, מסתתר אדם די תחמן. "הוא הרבה יותר חכם וממולח מכפי שאנשים חושבים. הוא תמיד חושב על דברים עד הסוף", מסביר חברו פול ראד, ששיתף איתו פעולה בסרטים "בתול בן 40" ו"הדייט שתקע אותי".

לרוגן ולגולדברג יש למעשה שלושה או ארבעה פרויקטים בפיתוח בכל רגע נתון, שנכון להיום כוללים עיבוד חוברת הקומיקס "המטיף" עבור רשת AMC וסרט לחג המולד בכיכוב ליזי קפלן וג'וזף גורדון־לוויט. רוגן צבר גם מספיק מוניטין כדי לבצע כמה צעדי הפגנת כוח משל עצמו. אין הרבה אנשים בהוליווד שהיו יכולים לקרוא למפיק האגדי הארווי ויינשטיין "פסיכופת מתועד היטב" ו"בן זונה אמיתי" ולהמשיך לעבוד בתעשייה. אבל רוגן עשה זאת.

במבט לאחור, שני הצעדים החכמים ביותר בקריירה של רוגן היו באופן פרדוקסלי הפספוסים הגדולים שלו: "הצרעה הירוקה", סרט של 110 מיליון דולר שהיה גירסה מצולמת לסידרת קומיקס שאיש לא חיכה לה, והסרט "אמא מלווה", שבו מסתובב רוגן עם ברברה סטרייסנד בתפקיד אמא מזדקנת. אלה היו תוצרי אולפנים רגילים, שונים כל כך מהחומר הרגיל שלו. הוא גם אוהב לציין כי הם מדורגים לצפייה מגיל 13, שעל פי ההשוואה של אפאטו זה ממש כמו לשחק באותה הקבוצה עם לברון ג'יימס אך לא לאפשר לו לזרוק לסל.

אמריקה הודתה למעשה כי היא מעדיפה את רוגן בגרסתו הלא קונבנציונלית, וזה איפשר לו ולגולדברג לחקור רעיונות מטורפים אפילו יותר. למשל הפרויקט הבא שלהם, "מסיבת נקניקיות". "זה ממש גס - אולי סרט המבוגרים הגס ביותר שעשינו", מתלהב רוגן. "שזה כיף, משום שזה ייראה כמו 'צעצוע של סיפור 3'".

מדובר בסרט אנימציה בסגנון פיקסאר, אלגוריה דתית על קבוצה מרופטת של פריטי אוכל שיוצאים להרפתקה לילית בחנות מכולת, ובסופה מגיעים לתובנה שאין אלוהים (אבל יש אורגיה). "בכל פעם שאנחנו צופים בזה, אנחנו פולטים משהו כמו: 'אני לא מאמין שזה סרט אמיתי'", מודה רוגן.

לא מזמן הם הקרינו גירסה ראשונית לבוס שלהם לשעבר, סאשה ברון כהן (רוגן וגולדברג היו בצוות הכותבים של תוכניתו "המופע של עלי ג'י"), שבירך אותם ואמר, "עכשיו תדעו שהפכתם למצליחים מספיק כדי לעשות את הדבר המופרע ביותר שראיתי בחיים שלי". וזה אולי הדבר המרשים ביותר בנוגע לרוגן, שמשתמש במוניטין ובכוח שצבר כדי לעשות סרטים שהוא עצמו מגדיר "הא־מא של המוזרים". 

"העובדה שהניחו לנו לעשות את 'ראיון סוף' היא הדבר הכי מגניב. נותנים לנו כמויות לא שפויות של כסף כדי שנעשה מה שעולה לנו בראש, כל דבר שמתחשק לנו. ג'ונה היל נכח בהקראה הראשונה, ואחריה אמר למנהלת האולפן משהו בסגנון, 'אני לא מאמין שאתם מאפשרים להם לעשות את הסרט הדפוק הזה'. והיא ענתה לו, 'גם אני לא מאמינה!'"

אחת העקיצות שעולות מהסרט "ראיון סוף" עוסקת ברדידות המוחלטת של העיתונאים שמסקרים את עולם הסלבריטאים. "אני מקיים מפגשים עם עיתונאי בידור, ורבים מהם הם בני הזונות הטיפשים ביותר על פני כדור הארץ", הוא מכריז. בסרט, חלק מהסיבה לנסיעתם לראיין את המנהיג בצפון קוריאה היא העובדה שאהרון רפפורט (הדמות שמגלם רוגן), שחולם על ג'וב בתוכנית "60 דקות", רוצה לעשות בחייו משהו משמעותי.

במובנים מסוימים, כשם ש"חרמן על הזמן" היה סיפור על רוגן וגולדברג בני העשרה שמחפשים זיון, ואילו "אננס אקספרס" שיקף אותם בגיל 25, כשהם מסוממים וחסרי כיוון בחיים, ו"סוף." הציג את הסיפור שלהם דרך ההבנה של האימה והנפלאות של הוליווד, הפעם "ראיון סוף" מדגים את התמודדותם בתחילת שנות השלושים עם השאלה כיצד הם רוצים לתרום לחברה.

"דיברנו על זה המון. הסרט הוא מעין ניסיון לעשות מה שאהרון עושה בסרט", מנתח רוגן. "הוא נולד מתוך חשיבה דומה מאוד: האם נעשה שוב ושוב סרטים על חבר'ה שמנסים להשיג זיון; או עכשיו, כשהשגנו את תשומת ליבם של אנשים, אנחנו יכולים למקד אותה במשהו רלוונטי יותר - ועדיין לעשות דברים מטורפים שלדעתנו מצחיקים".

אמו של רוגן היתה עובדת סוציאלית, וגם אחותו עובדת בתחום. אין ספק שעבודתן השרתה עליו תחושת אחריות סמויה, אולם דווקא שיחה עם אביו גרמה לו לחשוב על כך. "ההורים שלי תמיד תומכים, אבל אחרי ראיון שעשיתי אצל דיוויד לטרמן, אבא שלי שאל, 'אתה חייב לדבר כל כך הרבה על מריחואנה?' ובשבילי זה היה 'וואו, אפילו לאבא שלי מתחיל להימאס מהזבל הזה'". רוגן מציין בגאווה כי ב"ראיון סוף" הוא לא מעשן מריחואנה לאורך כל הסרט (אבל כן משתכר ולוקח אקסטזי).

"בדרכים מסוימות אני מתחבר לטיפוס הזה יותר מלכל דמות אחרת ששיחקתי משום שיש לו עבודה אמיתית. רק כשאתה מצליח לארגן את חייך, אתה יכול לקחת צעד אחד אחורה ולומר, 'יש לי קריירה; מה אני הולך לעשות עם זה?' האם אתה סוג האדם שמאושר פשוט מלהיות אדם מפורסם, או שאתה סוג האדם שחושב 'אולי אני צריך לנסות ולתרום משהו?' אני חושב שהתשובה עבורנו נכון להיום היא משהו באמצע. עשינו סרט, שאולי למשך שתי שניות יגרום לאיזה נער בן 18 לחשוב על צפון קוריאה באופן שמעולם לא היה חושב עליה בכל מצב אחר.

"אמרו לנו שאחת הסיבות שהם כל כך מתנגדים לסרט היא שהם פוחדים שהוא יצליח לחדור לצפון קוריאה. גם שם יש מעתיקים ומפיצי סרטים מחתרתיים. אולי הקלטות יצליחו להיכנס לשם ולגרום לפאקינג מהפכה". מה שכמובן תהיה הבדיחה הטובה ביותר מכולן: אם שני הטיפוסים שיצרו את "אננס אקספרס" ישמשו השראה להחלפת שלטון. "במקרה הטוב ביותר, זה יגרום למדינה להיות חופשית; במקרה הגרוע ביותר, זה יגרום למלחמה גרעינית. יש טווח אפשרויות רחב מאוד עם הסרט הזה".

פרנקו ורוגן, מתוך הסרט "ראיון סוף"

בלימוזינה של קניה

בתחילת נובמבר רוגן התרוצץ בין כמה הקרנות מוקדמות של הסרט. בין לבין הגיע לחופשה של שבוע בניו יורק, קיבל מטוס פרטי מהאולפנים כדי לקפוץ להקרנה בוושינגטון והתאכסן עם רעייתו במלון מפואר שבו אוהב לשהות גם קניה ווסט.

"אני והאישה אכלנו קינוח וניגשנו ללובי כדי לקחת צלחות לחדר שלנו, ופתאום קניה ניגש אלינו ואמר, 'מה אתם עושים, חבר'ה? רוצים לשמוע את האלבום החדש שלי?' ואז הוא לקח אותנו ללימוזינה הגדולה שלו והתחיל להשמיע את האלבום שלו; חוץ מהפרט הקטן שבכלל לא היו מילים, רק קצב. הוא עושה ראפ על כל האלבום, ואחרי כל שיר עצר את המוסיקה כדי לשאול: 'אז מה אתם חושבים?' היינו בלימוזינה הזאת במשך שעתיים.

"עכשיו אני מבין שגם את האדם הבא שהוא מכיר קניה ימשוך לתוך הלימוזינה הזאת", אומר רוגן וצוחק, "אבל למדתי מזה שיעור - אפילו קניה ווסט מחפש משוב כל הזמן. מבחינת תהליך היצירה זה מראה על פתיחות וחוסר פחד. בזכות המפגש הזה התחלנו לקיים יותר הקרנות של הסרטים שלנו, ובמיוחד של הגרסאות הלא גמורות".

רוגן ורעייתו, הכותבת והשחקנית לורן מילר רוגן, נפגשו ביום הולדת של חבר משותף בשנת 2004. בפעם הראשונה שיצאו יחד הם שיחקו מיני גולף ונסעו לאכול גלידה בהוליווד, כשמכוניתם נפגעה על ידי נהג צעיר שהשתולל על הכביש. הרכב הסתחרר לרוחב ארבעה נתיבים סואנים ונהרס לגמרי - חוויה קיצונית של דייט ראשון שבחלקו היה ההשראה לסרט "הדייט שתקע אותי". 

"זה היה סופר־אינטנסיבי, אבל זאת חוויה שחיברה בינינו". לפני כן, הקשר הארוך ביותר שלו נמשך רק כמה חודשים, אבל עם לורן "הגענו לשיא די מהר ונשארנו שם". הם התחתנו ב־2011 וגרים כיום במערב הוליווד, עם הכלבה זלדה. "לפעמים קשה לגרום לה לצחוק", מספר עליה רוגן, "למרות שהומור חדרי שירותים עובד בשביל שנינו".

אחרי שלגם מרק עוף וירקות בבית קפה בעיר, הוא יוצא להליכה ברחובות ניו יורק. זה יום סתווי יפה, ורוגן לא ממהר לשום מקום. "הוא נינוח כל כך בהתנהגות שלו, וזה לא רק בגלל המריחואנה", מספר עליו גורדון־לוויט. בביתו שבלוס אנג'לס אוהב רוגן לגנן ולטפח עצי בונסאי, וגם לעשן בשר בחצר האחורית. יש לו מכונית טויוטה היילנדר היברידית, שמחירה 24 אלף דולר. או כמו שדמותו בסרט "שכנים" אומרת, "אני חושב שכעת אני מחבב את הזבל של האנשים הזקנים יותר משאני מחבב את הזבל של האנשים הצעירים".

אנחנו מסתובבים ברחובות במשך שעה, ואיש לא מבקש ממנו תמונה משותפת. מספר מועט של אנשים מביטים בו, אולם רוב הזמן הוא בסך הכל גבר שמסתובב בעיר. רגע לפני שאנחנו חוזרים למלון חולפת נערה, בערך בת 17, שמבחינה בו צועד מולה במדרכה. היא מחייכת חיוך רחב. לא אומרת דבר. רק מושיטה את ידה. רוגן מושיט את ידו, והם מחליקים "היי פייב" וממשיכים ללכת. "זוהי התהילה במיטבה", מסכם רוגן.

(תרגום: אסנת נאור)

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו