היא הצילה את מרדכי, שהעמיד בישראל שבט של כמעט מאה צאצאים, וכעת זכתה להוקרה הראויה

לפני שאני מתחילה לכתוב, אבא, אני צוללת אל עיניך הטובות, רוצה לקבל ממך השראה והכוונה בים הרגשות הגואה. אבל אתה רק תמונה על הקיר. הכל באשמתך, אבאל'ה, ובזכותך. לפני שהסתלקת בחטף בגיל 53 מהסרטן שאכל אותך מבפנים ביקשת מאיתנו, ילדיך, להנציח את סיפור השואה של הוריך. כך, עם הצוואה הזו, מצאנו עצמנו בני הדור השלישי מראיינים למצלמה את השורדים החיים - סבא וסבתא מרדכי ואסתר קדר.

סבי וסבתי, שני אנשים צנועים, חרוצים ורחבי לב, חיו תמיד בהווה ובעתיד. העבר, מה יש לחפור בו, ומה יש לנו כבר לספר? הרי באושוויץ לא היינו. עד אז רק לעיתים רחוקות שיתפו ברגעים משם, אך לא מסרו עדות באופן מסודר. את קופסת העבר החתומה פתחצו בפנינו, נכדיהם, כשהבינו שזו בקשתו של שמואל, בנם המת. כשהתחלנו אז את התיעוד, לא העליתי בדעתי שהמסע הזה יהפוך לתחקיר בלשי שיימשך שנים, יכלול נסיעות מעבר לים, נבירה בארכיונים, דפיקות על שער עץ עתיק ומפגש מרגש בטקס חסידי אומות העולם.

אסתר, סבתי בת ה־93, שתזכה להאריך ימים בטוב, היתה נערה צעירה בהונגריה כאשר נרצחו הוריה. סיפור שרידתה עוד יסופר בבוא העת. סיפורו של סבי ז"ל, שנפטר לפני שלוש שנים וחצי, מונח כאן לפניכם.

מאי 1940

הפלישה לבלגיה

במאי 1940 פלשו הגרמנים לבלגיה. סבי, מרדכי קדר, או בשמו אז מרסל קייזלר, גר באנטוורפן, בן 12, יתום מאב מזה שמונה שנים. אמו, אווה קייזלר לבית קרנגל, אז בת 46, גידלה אותו לבדה. אחותו הבכורה אסתי ברחה שנתיים קודם מהבית ועלתה לישראל. ערב אחד יצאה לקולנוע ולא שבה. לימים היתה ללוחמת בלח"י.

כמה שבועות לפני פלישת הגרמנים הצטרפו אל המשפחה עוד שני ילדים, שהופקדו בידיה של אווה, סבתא־רבתא שלי. היו אלה הלמוט וטרודה הוכמן, בני 9 ו־10, פליטים יהודים מגרמניה. "ההורים שלהם נעצרו על ידי השלטונות הבלגיים בשל היותם נתינים גרמנים, והם ביקשו מאמי לשמור על הילדים", סיפר סבי. כשהנאצים התקרבו, אווה ושלושת הילדים - יחד עם מיליון בלגים, יהודים ולא יהודים - נסו על נפשם. "היתה לנו אפשרות לברוח במטוס לאנגליה, כי בת דודתי העשירה קנתה לנו כרטיסים ושלחה מונית, אבל לא היה מקום לשני הילדים. אמי לא העלתה בדעתה לברוח בלי הילדים, אז ברחנו עם כל ההמונים ברכבת מאנטוורפן לבריסל, ומשם לצרפת", סיפר סבי. "הפציצו את הרכבת שנסענו בה. זה לקח יום־יומיים עד שהגענו לגבול. משם היינו צריכים ללכת ברגל. הגרמנים ירו מאווירונים על הנמלטים. זה היה נורא".

בין ההרוגים בהפצצות היה גם בן דודו של סבי, מרדכי אודזה בן ה־15. עוד נשוב לסיפורו. אווה ושלושת הילדים הצליחו להגיע בשלום אל העיר הצרפתית ליל, אחרי מסע מבהיל ומתיש. "בדיעבד התברר לנו שעד שהגענו לשם הגרמנים כבר כבשו את העיר", הוסיף הסבא. "ישבנו על המזוודה ברחוב. פתאום הגיעה נערה בת 16. אמא שאלה אותה אם יש מלון בעיר. הנערה רצה הביתה, חזרה אלינו בריצה ואמרה שאמא שלה מזמינה אותנו אליהם".

המארחת הנדיבה, לואיז דלוניה, היתה אלמנה עם שישה ילדים. "היא אירחה אותנו יפה, למרות שידעה שאנחנו יהודים, ושיכנה אותנו בדירה של שכנים שבעצמם ברחו דרומה". כעבור חודש הצבא הגרמני הורה לפליטים לשוב לבלגיה. לפני ששתי האלמנות נפרדו, דלוניה הבהירה לאווה שלא תהסס לפנות אליה שוב בעתיד אם תזדקק למשהו. אווה ושלושת הילדים שבו לאנטוורפן. הלמוט וטרודה שבו להוריהם, ששוחררו בינתיים מהמעצר.

החיים בבלגיה הכבושה שבו לכאורה לסדרם, ומרסל חזר לספסל הלימודים. את פקודת הנאצים שלפיה על כל היהודים להירשם בעירייה ולקבל תעודת זהות חדשה שמוטבעת בה המילה "יהודי" - אווה לא מילאה. באומץ החליטה להישאר עם התעודה הישנה שלה. מצבה היה טוב בהרבה משל מרבית יהודי בלגיה, כ־65 אלף איש לפני המלחמה. 90 אחוזים מהם לא היו אזרחים בלגים, אלא הוגדרו כזרים וכפליטים והיו תחת השגחתה הצמודה של משטרת ההגירה. מצבו של מרסל, בנה, לא היה טוב. הוא נולד בבלגיה והיה זכאי לאזרחות, אלא שאביו שמואל היה נתין הונגרי. כדי לזכות באזרחות הבלגית הבן היה חייב לוותר על האזרחות ההונגרית שקיבל אוטומטית מאביו. כך עשה, אך לא הספיק לקבל את הבלגית, ועם פלישת הנאצים היה הילד מרסל חסר נתינות.

אוגוסט 42

הגירוש למחנות עבודה

גירוש היהודים מבלגיה החל באוגוסט 1942. "בהתחלה לא ידענו לאן שולחים אותנו. חשבנו שלמחנות עבודה", סיפר סבי. "המגורשים שלחו מכתבים לקרוביהם עם בקשה לשלוח להם מזון. בבלגיה היה רעב, אז לפי בקשת הקרובים ובמימונם אמא שלי היתה נוסעת לצרפת עם התעודה הישנה שלה, שלא היה כתוב בה שהיא יהודייה, כדי להשיג מזון ולשלוח ליהודים שגורשו.

"באחד הימים, כשאמא היתה בנסיעה, שמעתי דפיקות חזקות בדלת. זה היה פלמי ששיתף פעולה עם הנאצים, שבא לעצור אותי כדי לשלוח לגירוש. הייתי אז בן 14 בערך. שמעתי את הפלמי צועק 'איפה מרסל?', והתחלתי להתרוצץ בדירה, לחפש מסתור. פתאום ראיתי שבחדר השינה של אמא יש מרווח בין גב המיטה לקיר. נדחקתי לרווח הצר הזה. הפלמי שחיפש אותי הגיע לחדר השינה, התכופף להציץ מתחת למיטה. עצרתי את נשימתי. במזל החלון הפתוח משך את תשומת ליבו. הוא ראה דמות רצה ברחוב וחשב שקפצתי מהחלון. הוא ירה אל הדמות שברחוב ויצא מהבית".

אווה שבה לביתה ושמעה מה שאירע לבנה בהיעדרה. היא הבינה שאי אפשר לבנות על נס נוסף ושעליה לעשות מעשה כדי להציל את חייו. את סבתא חווה, אווה, הכרתי רק כשעלתה לעת זקנתה ארצה. היא היתה כבר בת מעל ל־90, אישה מקומטת עם גינונים אירופיים וריח בושם זר. עברית לא ידעה, כך שהקשר בינה ובין ניניה היה דל, ונבנה בעיקר על שוקולד כמיטב המסורת הבלגית. כילדה הייתי מביטה בה בסקרנות וברתיעה. פעם אף הצליחה לעורר את חמתי כאשר הושיטה יד רועדת לאוסף המפיות היפהפה שלנו, בחרה את המפית השווה ביותר, כסופה עם פסי התכלת - וקינחה בה את אפה. מי דמיין אז שגוזלת המפית מסתירה מאחוריה סיפור של תעוזה נשית.

"אמא החליטה להעביר אותי לצרפת, אל האלמנה דלוניה", סיפר סבא. "היה לנו מכר שאמא שילמה לו כסף כדי שיבריח אותי אליה. זה לא היה כל כך פשוט. התלבשנו שנינו כפועלים ודיברנו בינינו פלמית. בכניסה לתחנת הרכבת באנטוורפן עמד איש גסטפו, אך למרות שנראיתי יהודי הוא לא הבחין בי".

כשהגיע מרסל לליל קיבלה אותו לואיז דלוניה במאור פנים והקצתה לו מקום בחדר פנימי ששימש כמחסן. היה זה מעשה אצילי שסיכן את חייה ואת חיי ילדיה. גם אווה המשיכה להסתכן ולנסוע בדרכים כדי לבקר את בנה, ולשלם מעט כסף לטובת כלכלת בנה. "אמא היתה מגיעה לפחות פעם בחודש לבקר אותי. הסתתרתי שם ולא יצאתי מהבית במשך כל התקופה הזו. היה שם פסנתר ולימדתי את עצמי לנגן".

אחרי כחמישה חודשים החלו השכנים לחשוד ולרנן על הילד היהודי המסתתר במקום. לואיז דלונייה הבינה שעליה להזעיק את אווה, כדי שתחפש לבנה מסתור בטוח יותר. "לא היתה ברירה. אמא באה ולקחה אותי. במשך שלושה ימים הסתובבנו ברחובות ליל, לא ידענו מה לעשות. בסופו של דבר הפנו את אמא לצלב האדום בעיר. הם שלחו אותי למוסד שפעל תחת חסות הצלב האדום בכפר סנט ג'ינס קאפלה, שייעודו היה מניעת שחפת לילדים אשר הוריהם אלכוהוליסטים. שנתיים הייתי מוסתר שם.

בהמשך הצטרפו עוד שני ילדים יהודים. מנהלת המוסד ידעה שאנחנו יהודים, לצערי אינני זוכר את שמה. אמא שלי המשיכה לבקר אותי כל חודש במוסד. היא קיבלה מהמוסד מסמך רשמי שבו נכתב כי מותר לה לבקר פעם בחודש, ועם המסמך הזה יכלה לנסוע אלי", הציג סבי את הדף המצהיב שנותר מאז ועליו סמל הצלב האדום. "כשהחלו לגרש גם את היהודים עם האזרחות הבלגית, אמי עברה מאנטוורפן לבריסל והסתתרה שם, כביכול כעוזרת בית, בדירה סמוכה מאוד למפקדת הגסטפו. לקראת סוף המלחמה היא הפסיקה לבקר ולא שלחה מכתבים. לא ידעתי מה עלה בגורלה".

ספטמבר 44

מעצר ועינויים

עם הפלישה לנורמנדי הנער מרסל, שכבר היה בן 16, החליט לחפש בכוחות עצמו את אמו בבריסל. הוא הגיע אל דירת המסתור שלה, אך לא מצא אותה. נאמר לו שאמו נעצרה. רק כעבור שלושה ימים, ב־7 בספטמבר 1944, שבה האם לבריסל. היא סיפרה לבנה שנעצרה בעקבות הלשנה, והנאצים מצאו אצלה גלויה ששלח אליה. חודש לפני שהובסו בקרבות בבלגיה הנאצים היו מוטרדים מאוד מכך שנער יהודי אחד הצליח לחמוק מהם. הם עינו את אווה כדי שתסגיר את כתובת המסתור של בנה. "הם עקרו לה כמה שיניים, עד שמסרה להם בחוכמתה כתובת מומצאת בפריז שאז כבר שוחררה. מהגסטפו בבריסל נשלחה אמי למכלן", סיפר סבי.

כשנה וחצי לפני מותו שאלתי את סבי למה בעצם לא פנה ל"יד ושם" וביקש להכיר במצילותיו כחסידות אומות העולם. סבא הרהר בדבר והחליט שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא. יחד עם רבקה דודתי סייעתי לו לכתוב את העדות המפורטת עם השמות, הכתובות והמסמכים שנותרו. הוא סיפר שאמו שמרה על קשר עם גברת דלוניה, ואף הראה לנו תמונה שנשמרה מ־1945 של שתי האלמנות המחויכות יחד אחרי המלחמה. גם סבי שמר על קשר מכתבים עם אחד מהילדים של משפחת דלוניה, אבל במהלך השנים הקשר נותק.

בסתיו 2016 הגיש סבי בקשה רשמית ליד ושם להכרה בלואיז דלוניה כחסידת אומות עולם. את שם מנהלת המוסד בכפר סנט ג'ינס קאפלה סבא כאמור לא זכר, כך שלא יכולנו להגיש בקשה רשמית גם עבורה. תהליך ההכרה בחסידי אומות העולם הוא ארוך ומייגע. הוועדה המקצועית מקפידה לבדוק את הפרטים והנסיבות. באופן טבעי, ככל שחלפו השנים והניצולים והמצילים כבר אינם בין החיים, כך קשה יותר לאמת את הפרטים. בשנת 2021 הוכרו 296 חסידי אומות העולם חדשים, ועד היום הוכרו בסך הכל 27,921.

פורים 2018

מוות בחג הפורים

בחג פורים 2018, אחרי שקרא את מגילת אסתר, שגיבוריה הם אסתר ומרדכי, ישב סבי לסעודת חג בחיק המשפחה לצד רעייתו אסתר. באמצע סעודת החג נעצמו עיניו של סבא לעד, והוא בן 90. עוד באותו היום נולד לסבי ולסבתי נין שנקרא מרדכי על שמו, והצטרף לשבט המפואר של צאצאי מרסל קייזלר - מרדכי קדר, הילד היהודי שאמו הגיבורה ונשים זרות וטובות באמצע הדרך הצילו את חייו.

כמה חודשים אחר כך, בקיץ 2018, הזדמנה לי נסיעת עבודה לבלגיה. עם מותם של סבי ואבי חשתי שנותרתי כדור שלישי לעמוד חשופה מול זיכרון השואה, עם כובד האחריות להנחילו לדור הבא. הרגשתי שמה שלא אדע אני לספר לילדיי - עלול להישכח לעד. החלטתי לנצל את הנסיעה כדי ללמוד על שואת יהודי בלגיה, לחפש את בני משפחת דלוניה, ולנסות להשלים פרטים שסבי לא זכר.

בתחילה נסעתי למוזיאון השואה בעיר מכלן השוכנת בין אנטוורפן לבריסל. ממרפסת המוזיאון אפשר לצפות על מחנה המעבר דוסיין: מבנה ריבועי בעל שלוש קומות שבתוכו חצר פנימית. היהודים שנעצרו בבריסל ובאנטוורפן הועמסו על משאיות והועברו למחנה זה. עם הגיעם נלקחו מהם חפצים יקרי ערך. כל אחד קיבל כרטיס עם מספר אישי ומספר המשלוח ברכבת שאליו יועד. אסור היה להם לצאת לחצר הפנימית אלא שעתיים ביום, האוכל היה דל מאוד, והתנאים הסניטריים קשים. כשהגיע מספר היהודים במקום לכ־1,000 איש, הגיעה הרכבת. הרחובות הסמוכים נחסמו, והיהודים הועמסו. 25,482 יהודים ו־352 צוענים נשלחו לאושוויץ. 1,395 מהנשלחים שרדו. יהודים נוספים מבלגיה נשלחו למחנות המוות דרך צרפת. בסך הכל נרצחו בשואה 28,902 מיהודי בלגיה.

4 בספטמבר 44

המשלוח שלא יצא

התערוכה המרכזית במוזיאון עוקבת אחר המשלוחים השונים, 26 במספר, ממכלן לאושוויץ. מקום מכובד מוקדש לאזרחי בלגיה שסיכנו את נפשם כדי להציל חיים. לכ־25,000 יהודים נמצאו מקומות מסתור במדינה, בין השאר במוסדות נוצריים שונים. רק הודות לכך 56 אחוזים מיהודי בלגיה, אחוז גבוה יחסית, שרדו את השואה. מארכיון המוזיאון קבלתי חבילה עבה של מסמכים. הדף הראשון הכיל צילום של שמות אנשים שנכלאו במכלן. שם אחד מוקף בעיגול. KRENGEL Eva. גוזלת המפית אכן נכלאה במחנה. אצבעותיי ליטפו את שמה. היא הגיעה למחנה ב־10 באוגוסט 1944. עשרה ימים קודם לכן, ב־30 ביולי, יצא המשלוח ה־26 לאושוויץ. היא היתה מיועדת למשלוח ה־27, שלא יצא לדרכו עקב מנוסת הנאצים. היא שוחררה ב־4 בספטמבר 1944.

מאוחר יותר, בתוך מעטפה של מסמכים שנמצאו בין חפציו של סבי, זיהיתי את צילום הכרטיס, עם הספרות הרומיות XXVII (משלוח 27) והמספר 223, הכרטיס לרכבת ממכלן לאושוויץ. סבתא־רבתא שלי שמרה עליו כל ימי חייה, עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל 97. סבי שמר עליו אחרי מותה עד שנפטר. כעת אני שומרת עליו - כרטיס בכיוון אחד אל המוות, שיש בו כנראה סגולה לאריכות ימים.

במסמכים האחרים מצאתי עוד פרטים שסבא לא זכר. הקהילה היהודית באנטוורפן נאלצה למסור למשטר הנאצי את השמות והכתובות של כל יהודי העיר. אווה ובנה ומרסל מופיעים ברשימות. רק כעת אני מבינה כמה הסתכנה אווה כשהסתובבה עם תעודת הזהות האמיתית שלה, שלא הוחתמה בסימן היהודי, בזמן ששמה וכתובתה כבר היו בידי הנאצים.

במסמכים נוספים מצאתי מידע על משפחת קרנגל, החל משנת 1892 שבה הגיעו לבלגיה. בין המסמכים גם כתב ידו של סב־סבי, הירש צבי קרנגל, יהלומן שהקים את בית הספר "יסודי התורה" באנטוורפן, אשר פועל עד היום בעיר. באחת הפניות שלו לשלטונות ביקש לאפשר לו לצאת לווינה כדי להשתתף בקונגרס הציוני.

בליווי אנשי צוות של המוזיאון במכלן סיירתי באנטוורפן, בכתובות השונות שהופיעו במסמכים, בדירה של סבי, בה עצר את נשימתו גם כשירו סמוך אליו, בבית ילדותה של אווה, ברחובות האזור היהודי של "בני ברק האירופית", שהתמלאו בשנים האחרונות בחסידים ובחנויות עם ריחות משכרים של אוכל יהודי מסורתי.

מול השער בליל

רחוב מסוראל כניסה B

משם המשכנו לעיר הגבול הצרפתית היפהפייה ליל, אל הכתובת שזכר סבי - רחוב מסוראל 19 כניסה B. ידעתי מראש שגברת לואיז דלוניה לא תפתח את הדלת בחיוך רחב. היא היתה כבת 50 כאשר הסתירה את סבי. לא היה הרבה הגיון בדפיקה על דלת ביתה באיחור של 75 שנה. ובכל זאת, הלב שלי משך אותי לשם, אל הרחוב הצר והמתעגל עם מרצפות האבן העתיקות, אל שער העץ הענק בפתח הבניין. הבטתי בחלונות הבית, מהם אולי הציץ סבי, נעול בבית במשך חמישה חודשים, אל הרחוב שוקק החיים, אל הקתדרלה בקצה הרחוב. על מה חשב אז? דפקתי על שער העץ, לחצתי על האינטרקום של כל הדירות, למרות ששמות זרים התנוססו עליהם. לא היה מענה. משפחת דלוניה כבר לא גרה כאן. אכזבה. הבטתי בתמונה שצירף סבי לעדותו ביד ושם. אחרי המלחמה שתי האלמנות מטיילות יחד יד ביד ברחובות ליל. האם אי־פעם אפגוש מישהו מבני המשפחה הזו?

נפרדנו מסמטאות ליל הציוריות והמשכנו אל התחנה הבאה בה הוסתר סבי בכפר סנט ג'ינס קאפלה. היה בידי רק המסמך בצרפתית משנת 1943 עם לוגו של הצלב האדום, שם המוסד וחתימה לא מפוענחת בתחתיתו, בכתב יד מחובר. סבא סיפר כי הצוות במוסד "ביקש שאשמור בסוד את יהדותי, והסבירו שאצטרך ללכת לכנסייה. זה היה לי קשה מאוד. הייתי צריך לעמוד בתור לכומר ולקבל ממנו לתוך הפה את 'לחם הקודש', זכר לצליבתו של ישו. בהמשך הגיעו עוד שני ילדים יהודים למוסד הזה. ראו את הסבל שלי, אז כדי להקל עליהם אמרו שהם פרוטסטנטים, וכך פטרו אותם מהביקור בכנסייה".

בכפר פגשתי את החוקר ז'אק דקווקר, ששלף אוצרות מתוך שני קלסרים עבים: מסמכים ותמונות של המוסד מאז הקמתו ב־1923, עם תמונות של ילדים לומדים ועובדים בחקלאות בשדות הסמוכים. הוא סיפר שאחד מבוגרי המוסד כתב ספר והזכיר שם כי בעת המקלחת המשותפת ראה שחלק מהנערים עברו ברית מילה. רק אחרי המלחמה הבין שבמקום הסתתרו יהודים. ז'אק אמר שעד היום לא ידעו בכמה יהודים מדובר, כי אף אחד מהם לא חזר אל הכפר. סיפרתי לו שסבא שלי דיבר על שלושה נערים שהסתתרו במוסד ואף שמר תמונה שלהם באלבומו. נרגש שלף ז'אק תצלום של ג'ני־מארי ואנלנד, מי שניהלה את המקום במהלך המלחמה והיתה פעילה במחתרת. אני בוחנת את הדמות האצילית, בעלת העיניים העצובות הללו, שהצילה את סבי. היא נפטרה ב־1958, מעולם לא נישאה ולא הביאה ילדים, הקדישה את חייה להציל ולטפל בילדי אחרים.

ז'אק בחן בריכוז את המסמך עם סמל המוסד מ־1943 והצליח לפענח את החתימה של המנהלת ואנלנד בתחתיתו. צעדנו יחד למוסד, שעדיין פועל תחת הצלב האדום ומטפל בילדים עם מוגבלויות. המבנה הישן היה לקראת הריסה ובנייה מחדש, אבל הרשו לי להיכנס פנימה. ידי ליטפה את המעקה, עץ חום כבד וישן, של המדרגות עליהן רץ הנער מרסל.

תרמית בפתח המוסד

סלק במקום דם

למרות הבידוד של הכפר, הנאצים לא פסחו עליו. את מפקדתם מיקמו בכניסה לכפר. ז'אק סיפר כיצד ניצלו שלושת הנערים היהודים שהסתתרו במוסד. על פי העדות של איש המחתרת גרא קלבר, הגיע חייל נאצי לערוך בדיקה במוסד. בפתח חיכה לו שומר שדאג להצטייד בסלק ולעס אותו ממש לפני שפנה לחייל והזהיר אותו מהשחפת הקשה שסובלים ממנה הילדים החוסים. כשהשומר התחיל להשתעל ולירוק רסיסים אדומים כדם, החייל נבהל וויתר על הכניסה למוסד.

כששבתי הביתה פרסמתי כתבה ב"ידיעות אחרונות" על סיפורו של סבי ורשמים מהמסע. בין התגובות הרבות בעקבות הפרסום הגיעה גם זו של מרסל פייג, שהציג עצמו כבן דוד של בן דוד של סבא שלי. ניצול שואה בעצמו, שהוסתר כתינוק בדרום בלגיה ואיבד את אביו באושוויץ. מעולם קודם לא שמעתי על קרוב המשפחה הרחוק הזה. תחילה, לפני שהכרתי בסגולותיו כחוקר בלתי נלאה שמעולם לא מרים ידיים, התייחסתי אליו כאל קרוב משפחה רחוק, מישהו שמתעניין בסיפור ושיש לענות למיילים ולטלפונים שלו בנימוס. אבל פייג הפך חיש מהר לשחקן מרכזי בסיפור.

הודות לנסיעותיו התכופות לבלגיה ולצרפת, לקשריו הענפים עם חוקרים מקומיים, לנבירותיו העקשניות במרשם האוכלוסין ובספרי הבוחרים למועצת העיר ליל הוא הצליח לאתר טלפון של מי שחשב שייתכן כי היא נכדתה של לואיז דלוניה.

"האם את הנכדה של לואיז דלוניה?" - שאל מרסל פייג את האישה שמעבר לקו.

"כן", ענתה אן גלמס, "לואיז היתה הסבתא שלי".

"אני מחפש את בני משפחה דלוניה, עבור הצאצאים של הנער היהודי שהיא הצילה בשואה. שמעת על זה משהו?"

"אני יודעת משהו מאוד כללי, רק שסבתא הסתירה ילד יהודי. חוץ מזה שום דבר. אשמח לשמוע יותר", ענתה אן בקול רועד.

כשפגשתי אותה פנים אל פנים סיפרה אן בחיוך ובעיניים לחות ששיחת הטלפון הזו מפייג עוררה אצלה דמעות של התרגשות אדירה. אן הפנתה את פייג לאנדריי, הבן היחיד מבין ששת ילדיה של האלמנה דלוניה שאז עוד היה בין החיים. פייג לא היסס ונסע 1,000 ק"מ מליל עד לעיר הדרומית אלבי כדי לפגוש את אנדריי. "הוא כבר בן מעל 90 וחי בבית אבות באלבי", דיווח מרסל, "אבל הוא זוכר הכל; איך סבא שלך הסתתר אצלם בבית, ואיך הועבר אחר כך לסנט ג'ינס קאפלה. הוא גם סיפר שתוך כדי המלחמה ביקר את מרסל בכפר. הסבתא שלך אווה היתה מגיעה לליל, מבקרת את משפחת דלוניה, וכמה פעמים לקחה איתה כבן לוויה לכפר את אנדריי".

המידע המפעים הזה מעיד על הקשר האמיץ שנותר בין אווה למשפחת דלוניה, גם אחרי שנאלצו להוציא מביתם את מרסל. לואיז דלוניה הסכימה לסכן את בנה, לשלוח אותו עם אישה יהודייה לדרך של נסיעה ברכבת והליכה ארוכה ברגל, כדי לבקר ילד יהודי.

פייג מספר שכל השנים שמר הוא עצמו על קשר טלפוני קרוב עם סבי, והיה מגיע בדייקנות בלגית פעם בשנה לבקרו. בדור שארית הפליטה - בני משפחה רחוקים נעשו קרובים. באחת הפגישות ביקש ממנו סבי לבדוק מה עלה בגורלם של שני הילדים, הלמוט וטרודה הוכמן, שאמו הופקדה על שמירתם עם פרוץ המלחמה. פייג פתח במבצע תחקירי מורכב וגילה כי שני הילדים שרדו את המלחמה במסתור בבלגיה. הוא אף הצליח לאתר את טרודה בארצות הברית, והודות למאמציו זכה סבי לקיים שיחת טלפון נרגשת עם טרודה.

שוחטת פרות קדושות בקצב עוצר נשימה: כנסו עכשיו לראיון המלא // צילום: שי פרנקו

תחקיר נוסף שערך מרסל קשור לבן דוד המחבר בין שני המרסלים, מרדכי אודזה, שכאמור נהרג בהפצצה נאצית על הפליטים. פייג הצליח לאתר את קברו בבית קברות נוצרי בדנקרק. התברר שהנער היהודי נקבר כנוצרי. במבצע מורכב מול כל הרשויות הצליח פייג להקים מצבה יהודית על קברו, בה הוזכרו גם שמות הוריו ואחיו שלא זכו לקבר, אחרי שנשלחו ממכלן ונרצחו באושוויץ. בתוך האלבום המסודר להפליא של סבי אני מוצאת תמונות של בני משפחת אודזה, ואת תמונת הקבר שהקים פייג - כל מה שנותר ממשפחה אחת.

אחרי שפייג מצא את בני משפחת דלוניה הוא פעל מול יד ושם כדי לקדם את הליך ההכרה בלואיז דלוניה כחסידת אומות העולם. התהליך התמהמה מסיבות שונות, אך בסופו של דבר התקבלה ההחלטה להכיר בה באופן רשמי. פייג המשיך ללא לאות לארגן את טקס קבלת האות ולקשר בין כל הגורמים: שגרירות ישראל בצרפת, עיריית ליל, יד ושם, משפחת דלוניה ומשפחת קדר (קייזלר).

20 באוקטובר 2022

פגישת המשפחות בליל

שש שנים אחרי שהגיש סבי את הבקשה, ב־20 באוקטובר 2022 - זה קרה. שער העץ הנעול שדפקתי עליו עומד להיפתח. עוד רגע אזכה לפגוש את בני משפחת דלוניה. לא רצינו לבוא בידיים ריקות. לקראת האירוע הכנו בארץ פלקט מעוצב שהדפסנו על ריבועי עץ, עם תמונה של לואיז דלוניה, תמונתו של סבי, והתמונה המשותפת של אווה ולואיז אחרי המלחמה. בתחתית הפלקט תמונה של סבי וסבתי יחד עם כ־80 צאצאיהם. הוספנו לזה פמוט עם עיטור של ירושלים - שי קטן וסמלי, על האור שמחבר בין עמים.

הכנו גם שלט מעוצב גדול עם תמונתה של ג'ני־מארי ואנלנד, מנהלת המוסד בסנט ג'ינס קאפלה, עם תמונת שלושת הילדים היהודים שהצילה, כדי שיתלה בכפר וכך יונצח שמה של האישה שלא נותרו לה צאצאים בעולם. במקביל, מרסל פייג מתכוון להגיש בקשה רשמית ליד ושם להכרה גם בה כחסידת אומות העולם.

כ־120 איש התכנסו באולם היפהפה בבניין עיריית ליל. בין הנוכחים בקהל היו גם אלי דהן, רב קהילת יהודי ליל, המונה כיום כ־2,000 נפש, נציגי הסטודנטים היהודים, חוקרי שואה וניצולי שואה. מישראל הגענו לטקס עשרה בני משפחה: בעלי אריאל ואנוכי; דודתי רבקה ובעלה בני; ילדיהם התאומים, יאיר ושירה; בעלה של שירה, שמואל, ושלושת ילדיהם הקטנים של שירה ושמואל, ניניו של מרדכי קדר - הודיה, ענבר ומרדכי התינוק.

משפחת דלוניה, שהתפזרה עם השנים בכל רחבי צרפת, הגיעה גם היא בהרכב מרשים: 12 נכדים ועוד עשרות נינים ובני נינים, יחד קרוב ל־50 איש. הם נרגשים, אנחנו נרגשים. הטקס מתחיל. אני רועדת, מנסה להסתיר את הדמעות מאחורי המצלמה. נוכחת ולא נוכחת. מחשבותיי עם אבי החסר, וגופי באולם הכנסים מול הנואמים בצרפתית.

הדוברת הראשונה היא ראשת העיר, מרטין אוברי, פוליטיקאית ידועה בצרפת, שכיהנה גם כשרת העבודה. היא עונדת על גופה סרט בצבעי כחול־לבן־אדום, דגלה של צרפת, המשווה לה מראה ייצוגי. לפניה על השולחן דגל ישראל ודגל צרפת. אוברי מתארת שלושה טקסי חסידי אומות העולם של אנשים הקשורים בעיר ליל. לצד אזכור המצילים הבודדים היא לא חוסכת בתיאור הזוועה ושיתוף הפעולה של אזרחי צרפת.

"החל מ־7 ביוני 1942 נאלצו היהודים בליל לענוד טלאי צהוב. ב־11 בספטמבר 1942, בלילה טראגי ומביש בהיסטוריה של העיר שלנו, ביום חגה של הקהילה היהודית, ליל ראש השנה, החלו הפשיטות. כמה מאות יהודים - נשים, גברים וטף - נעצרו והועלו על רכבות מליל למכלן בבלגיה. היעד הסופי היה אושוויץ. 513 בני אדם, ובהם 138 ילדים, יצאו בשיירה הזו. רק שבעה מהם שרדו. פשיטות אלו בוצעו בשותפות של מדינת וישי, בשירות התליינים. עובדי מדינה צרפתים השתתפו, אפוא, במעשים זוועתיים שהכתימו את הזיכרון הקולקטיבי שלנו, ושחובתנו לזכור אותם ולהוקיע אותם ללא לאות".

אחר כך עולים ארבעה צעירים וצעירות, מצאצאיה של לואיז דלוניה, דור חמישי ושישי שלה. הם מספרים על סבתם שהיתה פטריוטית צרפתית, שאחד מבניה הצטרף כטייס לצבא דה־גול של צרפת החופשית בלונדון. הם מספרים על אישה עם לב רחב וערכים הומניים, שפרנסה לבד את ילדיה, ארבעה מהם היו עדיין קטינים בזמן המלחמה.

הנאום

"זהרו באור של חסד וטוב"

רבקה, דודתי, בת הדור השני, נואמת בשם צאצאיו של מרדכי קדר. "אבי נפטר ולא זכה להיות איתנו כאן ברגעים המרגשים הללו", היא אומרת נרגשת, "אבל אנחנו כאן בשליחותו, ובשם כל 80 צאצאיו. עם ישראל הוא עם עתיק בן כ־4,000 שנה - עם שיש לו זיכרון היסטורי ארוך שכולל גם תקופות קשות מנשוא... כמו התקופה האיומה שבה גרמניה הנאצית כבשה את אירופה, גרמה הרס ומוות ורצחה באכזריות איומה, בסיועם של עמים אחרים, שליש מהעם שלנו, 6 מיליון יהודים. לא נשכח ולא נסלח. בתוך החושך הנורא זהרו באור של חסד וטוב חסידי אומות העולם, שסיכנו את נפשותיהם כדי להציל חיים. לעד נזכור אותם. גם עכשיו, אחרי שחלפו 80 שנה, אנחנו לא שוכחים את גברת דלוניה ואת ילדיה...

"אבי, מרסל קייזלר, שלימים שינה את שמו למרדכי קדר, עלה לישראל ב־1947 ומייד התגייס לצה"ל ונלחם בחזית, כדי לעצור את צבאות ערב. ב־1950 נישא אבי לאמי, אסתר וייס, ניצולת שואה שעלתה מהונגריה ורוב משפחתה נספתה. כשהיה בן 37 החל ללמוד לתואר ראשון בכלכלה. אבי היה איש טוב לב, רגיש, חרוץ ושקדן, ותוך כדי שעבד לפרנס את משפחתו המשיך בלימודיו עד שקיבל תואר דוקטור בכלכלה. להוריי נולדו שלושה ילדים, 15 נכדים וכ־70 נינים. הודות לסבתכם זכה אבי לחיות בארץ ישראל שכל כך אהב, להגשים את חלומו ללמוד ולהשכיל ולהקים משפחה גדולה. ארבעה נינים קרויים על שמו של אבי. הראשון, אביב מרדכי, נולד ביום פטירתו של אבי, והאחרון, שקרוי על שמו, בנה של בתי, נמצא איתנו כאן היום".

כל העיניים בקהל מופנות אל מרדכי הקטן, פעוט מאיר עיניים ונמרץ במיוחד החבוק בזרועות אביו. רבקה מספרת על השי שהכנו לבני המשפחה, ומציגה את הפלקט על קובית העץ. שירה ובנותיה, הודיה וענבר, מחלקות את המתנות לבני משפחת דלוניה, שקמים וניגשים לבמה. האווירה הרשמית מתרככת מעט הודות לבלגן החביב שנוצר לרגע על הבמה, ולמפגש הבלתי אמצעי בין צאצאי המצילה לצאצאי הניצול. מצלמת הטלוויזיה הצרפתית מתעדת את הטקס ואת המפגש המרגש בין שתי המשפחות לכתבת חדשות המשודרת עוד באותו הלילה.

את האות עצמו מעניקה ורד הלר, נספחת התרבות של ישראל בצרפת, בשם שגרירות ישראל בצרפת. "כל אדם שהוענק לו אות חסיד אומות העולם מייצג את שימור ערכי האנושיות בעיצומה של התמוטטות מוסרית מוחלטת", היא אומרת. "חסידי אומות העולם הם מקור של תקווה והשראה. העם היהודי לא ישכח לא את התליינים ולא את משתפי הפעולה. נזכור לעד את האנשים החריגים הללו, אורות האומות. החסידים מזכירים לנו שהאומץ נמצא בעיקר באנשים רגילים שעשו מעשים יוצאי דופן... אות חסידי אומות העולם הוא אות הכבוד הגבוה ביותר של מדינת ישראל. זה לא פרס ולא עיטור, אלא פשוט אות של הכרת תודה והערכה נצחית. בשם מדינת ישראל, ומתוקף הסמכויות המוקנות לי, יש לי הכבוד הגדול להעניק את אות חסיד אומות העולם, לאחר מותה, לגברת לואיז דלוניה, על שהצילה את חייו של מרסל קייזלר".

אחד מנכדיה של לואיז, דידה דלוניה, ניגש לקבל את האות. הקהל הנרגש נעמד על רגליו, ודידה מניף את המדליה. מייד אחר כך הוא מזמין לבמה את בת דודתו, קרל לזרף, ומעביר אליה את המדליה והתעודה. הוא מסביר לקהל שקלר היא בתו של אנדריי דלוניה, צעיר ילדיה של לואיז. אנדריי החולה מאוד לא יכול היה להגיע לטקס מאלביי הרחוקה. בתו מסרה לו את האות והוא נפטר כחודש לאחר מכן.

"בואו נזכור את העבר ונלמד ממנו", חותמת את הטקס הלר. "כמו אז גם עכשיו חשוב להתקומם נגד פונדמנטליזם וקיצוניות שזורעים טרור. לטקסי הענקת המדליות של חסידי אומות העולם יש ערך חינוכי אמיתי והם מהווים מגדלור נגד גזענות ואנטישמיות. בתקופה שבה העדים האחרונים הולכים ונעלמים, חיוני להעביר את הלפיד לדורות הבאים".

shishabat@israelhayom.co.il