שני כתבי "שישבת" עלו להר הבית - הוא דתי מוקף שוטרים, היא חילונית שנכנסה כתיירת, שניהם יצאו מוטרדים

חוויית העלייה של חנן: קדושה עם קרוקס

הנעליים שקיבלתי התאימו למראות ההזנחה על ההר. והלב נכמר: מי מרשה זאת?

בתחתית המדרגות שמובילות מהרובע היהודי לכיוון הר הבית התפצלה הדרך של טל ושלי. אקט פשוט שסימל, הלכה למעשה, את השוני המהותי בתפיסות העולם שלנו ביחס למקום שנבלה בו שנינו בשעתיים הקרובות.

טל, החילונית מבינינו, צעדה בלא היסוס ימינה, לכיוון גשר העץ שמוביל לשער המוגרבים, ומשם היישר להר. אני, חובש הכיפה, פניתי שמאלה, לכיוון הכותל המערבי, ומשם לרובע המוסלמי, בדרך לטבילה במקווה - פעולה מטהרת שבלעדיה אי אפשר לעמוד על הר הבית על פי ההלכה.

השבוע נודע שראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש בסודיות עם מלך ירדן עבדאללה, שהדגיש את חשיבות השמירה על הסטטוס־קוו במסגד אל־אקצא. בשיחה בין השניים עלה גם נושא עלייתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להר הבית - צעד שעורר כזכור סערה.

טל ואני נשלחנו להר במשימה עיתונאית: לתעד את מצבו הנוכחי של המקום הקדוש ביותר ליהדות, ולהביא רשמים מגוף ראשון על המתרחש בו בתחילת 2023.

אחרי מאבקים רבים וממושכים, אין כיום מניעה עקרונית ליהודים לעלות להר הבית. ועדיין, רוב הישראלים לא ביקרו מעולם במקום הנפיץ הזה, וספק אם אי־פעם יבקרו. בעוד ביקורים בכותל המערבי צרובים בזיכרון של כולנו, מה שמתרחש מטרים בודדים מעל הקיר הקדוש נשאר בעבור רובנו טאבו כמעט מוחלט.

באשר לי - במשך שנים נמנעתי מלעלות להר הבית, אף שכאידיאל אני תומך בעלייה כזאת. הסיבה להימנעותי היתה בעיקר אישית. ביהדות מדובר במקום קדוש פי כמה וכמה יותר מהכותל. לכן תמיד שאלתי את עצמי את השאלה רבת המשמעות: האם אני, חנן, ראוי לעלות.

הפעם החלטתי שאעלה, בין היתר משום שביקורו של בן גביר העלה את המקום לסדר היום הלאומי, ואני, דווקא כעיתונאי, רואה חשיבות ציבורית רבה בתיעוד הנעשה בהר.

השוטר קלט את הכיפה

טל ואני מצאנו את עצמנו בבוקר בהיר וקריר ברחבת הכותל המערבי, נושאים עינינו למעלה ומביטים אל גשר המוגרבים, מבנה העץ הרעוע שממוקם בצידו השמאלי של הכותל ושמוביל מרחבתו אל הר הבית.

טל, שהגיעה מהרצליה ומחזיקה גם באזרחות זרה, תעלה להר כתיירת ותשוטט כאחת האדם במקום הטעון ביותר במזרח התיכון. אני, מגוש עציון, אעלה כשומר מצוות ואחווה על בשרי את כל ההגבלות והאיסורים שמוטלים מצד משטרת ישראל והווקף הירדני, השולט בפועל בהר ומסדיר את מה שמכונה בו כבר שנים רבות "הסטטוס־קוו".

כדי שהחוויה תהיה אותנטית ככל האפשר, לא עדכנתי איש שאני עיתונאי. לא את המשטרה, שאולי היתה מטילה עלי הגבלות, למשל צילום, ולא את פעילי הר הבית, שאותם אני מכיר היטב. אחרי הכל, לא רציתי סיור מודרך ומכוון מצידם, והעדפתי להרגיש כעולה מן המניין אל ההר.

האתגר הגדול ביותר, מבחינתי, היה למצוא מקום לטבילה המקדימה במקווה. לכן עשיתי את דרכי אל הרובע המוסלמי, מתחם שנתפס אצלי תמיד כגוב אריות מרתיע, כשהיעד הוא ישיבת "שובו בנים". לא היה לי מושג איפה נמצאת הישיבה בדיוק, ואילולא נתקלתי במקרה בצעיר יהודי־אמריקני שצעד לשם בנתיב ההפוך, ייתכן שהייתי הולך לאיבוד ומסתבך הרבה יותר מאשר בהר - שם לפחות הייתי מוקף שוטרים.

"רחוב הגיא", בישר השלט שעל בניין האבן הישן מולי, שניות אחרי שיצאתי מעמדת הבידוק המשטרתית שמובילה לתוך הרובע המוסלמי והכותל המערבי. שוטטתי בין דוכני הערבים, במין עולם אחר, נטול תיירים וחיוכים.

אני מודה: חששתי לביטחוני האישי. למזלי, פסע מולי אותו צעיר יהודי־אמריקני, שבעברית עילגת שאל לאן אני מבקש להגיע. כשעניתי "שובו בנים", הוא הסביר ש"יש דלת עם קוד", וליווה אותי במהירות לישיבה - ולגרם המדרגות שעולות אליה.

דלת פלדלת עבה, סגורה היטב, ומעליה גדר תיל, המחישה לי את הפוטנציאל המתוח במרחב. ולא מדובר רק בדיבורים: באוקטובר 2015 נרצחו ברחוב הזה הרב נחמיה לביא ואהרן בנט ז"ל, ומאז התרחשו בו כמה פיגועי דקירה. זהו אחד המקומות העוינים ביותר בתחומי מדינת ישראל. מקום שבו בכל רגע נתון עלול להגיח מחבל כדי לרצוח ישראלים.

כשהדלת העבה נפתחה, מצאתי עצמי בתוך רחבה עתיקה. בקומה העליונה, בשעות המאוחרות של הבוקר, ישבו לצד שולחנות חסידי ברסלב עם ספרי גמרא, כשהם מתעלמים לגמרי מסביבתם. בקומה התחתונה חיכתה לי דלת מסתובבת שבקושי אפשרה מעבר דרכה, ומאחוריה חושך מוחלט.

באמצעות הפנס בטלפון גיליתי היכן ממוקם המקווה, שהוא בריכה של מי גשמים. נכנסתי למים החמים וביצעתי את שבע הטבילות, כנהוג לפי המסורת. כשסיימתי התלבשתי במהירות, יצאתי מהישיבה ועשיתי את דרכי בזריזות לרחבת הכותל, ומשם לגשר המוגרבים, שער הכניסה היחיד ליהודים בדרך להר הבית.

למעשה, ללא־מוסלמים יש שתי דרכים לעלות להר. הראשונה, כפי שבחרה טל לעשות, היא להיכנס למתחם כתייר. דרך זו כרוכה בבידוק ביטחוני קצר, ואחריו עלייה בגשר, שעל פי מהנדסים נמצא בסכנת התמוטטות מתמשכת (הוא לא משופץ מסיבות מדיניות, ובשל לחץ ירדני), ומשם כניסה להר עצמו - בלי הגבלות, אך גם בלי ליווי או אבטחה.

הדרך השנייה, המאובטחת, שבה אני הלכתי, מיועדת למעשה רק לדתיים, והיא כוללת בידוק שנדמה כמחמיר ופרטני יותר. וכאן נחזור ונבהיר: לחובשי כיפה, ולבעלי חזות דתית בכלל, אסור לעלות להר באופן עצמאי, ואסור להם להתפלל בהר באופן גלוי. במילים אחרות: מה שמותר כאן למוסלמים, נאסר על יהודים. אם תשאלו אותי, מדובר באפרטהייד בלב ירושלים.

עם כניסתי לגשר המוגרבים ניגש אלי שוטר, שמן הסתם קלט את הכיפה שלראשי. הוא הפנה אותי מייד להמתנה בפינה בגשר שבה מחכים יהודים דתיים כקבוצה - עד להגעה של ליווי משטרתי שייצמד אליהם במסלול ההליכה בהר.

הטעות הראשונה שלי התגלתה מייד בפינת ההמתנה. "כללי העלייה", בישר מולי שלט גדול, והוסיף פירוט: "בלי נעלי עור. כמו בכיפור. אפשרי בנעלי בד, גומי ודומיהן, בגרביים או יחפים".
בירור מהיר עם הממתינים לצידי הבהיר את שחששתי - נעלי הבלנדסטון שלי, עשויות העור, לא מתאימות לעלייה להר.

השתטחות לפני הכניסה

מה עושים? הפנו אותי מייד בחזרה לעברו השני של ביתן הבידוק הביטחוני בגשר, ושם היו מפוזרות על הרצפה עשרות נעלי קרוקס, שרובן ראו ימים טובים יותר ושספק אם לכולן בני זוג תואמים. אחרי נבירה קצרה מצאתי נעליים גדולות בשתי מידות מהמידה שלי, אבל כך לפחות לא אעלה להר יחף.
עברתי מחדש בדיקה ביטחונית זריזה בביתן, וחזרתי לפינת ההמתנה. "גם לי לא נעים לתקוע כאן אנשים, אבל אין מה לעשות", הודה אחד השוטרים למראה הקבוצה - כעשרה אנשים - שהמתינה לעלות להר.

מקץ כ־20 דקות על הגשר נעמד מולנו שוטר והעביר באוזנינו תדריך ביטחוני. "בתוך שטח הר הבית אתם תלוו על ידי שוטרים. נכנסים להר במסלול, ואני מבקש להישאר יחד עם השוטרים במעגל האבטחה. אין לבצע שום פולחן דתי. לא עולים עם תשמישי קדושה, לא עם דגלים או שלטים. לא לגעת ולא להרים כלום - לא אבנים, לא עפר, לא עצים. כלום. לא עושים שום פעולה הפגנתית, לא רוקדים, לא מוחאים כפיים".

זהו. יצאנו סוף־סוף לדרך, מלווים בארבעה שוטרים.

שניות לפני הכניסה הפיזית למתחם ההר השתטחו כמה מהמבקרים בקבוצה על הרצפה, כשהם משתחווים לעבר כיפת הסלע, המקום שבו על פי המסורת היהודית נמצאת אבן השתייה, כלומר קודש הקודשים בבית המקדש. מדובר בסוג של פשרה: יהודים אינם מורשים להשתחוות בהר עצמו, דבר שעלול להצית מתיחות ועימותים עם המוסלמים, אך מכיוון שטרם חצינו את סף שער המוגרבים - בפועל מותר להשתחוות מול המקום הקדוש.

כששומרי מצוות נכנסים למתחם ההר, הדבר הראשון שהם חשים זה אובדן הריבונות. לא מדובר כאן באמירה פוליטית, אלא בתחושה כמעט פיזית שעוטפת מכל כיוון. אלפי מוסלמים מביטים בך מכל עבר בעיניים עוינות, כאילו אומרים: "המקום הזה לא שלך".

עד לפני כמה שנים כל עלייה של יהודים להר הבית היתה מלווה בצעקות ובצרחות מצד ה"מוראביטאת", קבוצות נשים שהיו מקבלות שכר כדי למרר את חיי העולים להר. היום הדבר אסור בחוק, אך המבטים בהחלט מביעים את מה שהנוכחים לא אומרים במפורש: המאבק של המוסלמים ביהודים הוא מלחמת דת, וכל פעם שאתם, היהודים, נכנסים להר - היא פתיחת מלחמה.

אסור לטעות: גם בצד היהודי רווחות תחושות דומות ביחס לנוכחות המוסלמית במתחם. האישור ההלכתי לעלות להר הבית נובע מרצון להתפלל בו, אך לא פחות מכך להבהיר מי הריבון עליו. יותר מ־55 שנה חלפו מאז קרא מוטה גור ז"ל במכשיר הקשר "הר הבית בידינו", אך המאבק עליו מאז מעולם לא תם.

חיים, אחד העולים הקבועים להר, מתנדב להסביר לי מה אני רואה. הוא מגדיר את עצמו כאחד העולים ה"צעירים", כי הוא עולה להר בכל יום "רק" חמש שנים. הוא לומד בישיבה ברובע היהודי ונוהג לעלות למתחם עם התלמידים האחרים.

"כאן", הוא מצביע, "הווקף מלביש את התיירות שמגיעות בלבוש לא מספיק צנוע. תאר לעצמך שיהודים דתיים היו עושים דבר כזה לתיירות. זה היה מגיע לתקשורת, היו עושים רעש. כאן עושים את זה בכל יום, ואף אחד לא אומר מילה".

אנחנו חולפים כקבוצה ליד מסגד אל־אקצא, ובתוך דקות מגיעים לצד המזרחי של המתחם הגדול. כאן העזובה שולטת. עשרות, אולי מאות, אבנים גדולות מפוזרות על האדמה ללא מטרה נראית לעין. צינורות שהיו פעם בשימוש וננטשו מושלכים סביב עצי זית עתיקים.

הלב נכמר למראה הזה. כיצד יכולים המוסלמים, שמבחינתם מדובר במקום השני בקדושתו להם, להזניח כך חלק משמעותי ממנו. מדבריו של חיים מתברר לי שחלק מהאבנים הובא לכאן בידי הערבים עצמם, שפיזרו אותן על השביל "כדי להפריע לישראלים שהולכים במקום".

כשהגענו לצד האחורי של כיפת הסלע, בדיוק ממזרח, ביקשו חברי הקבוצה לעשות "הפסקה קצרה" במסלול. למעשה, מדובר בבקשה שכולה קריצת עין, מכיוון שמטרת ההפסקה אינה לנוח אלא להתפלל יחד מנחה - התפילה השנייה מתוך השלוש שיהודים מתפללים בכל יום.

בשנים האחרונות, בשקט־בשקט, מאפשרים ליהודים להתפלל על ההר, אך בהגבלות משמעותיות שמטרתן לא להכעיס את המוסלמים. סידור תפילה? אסור בשום פנים ואופן לשלוף. תפילין על הזרוע והראש? מה פתאום. יותר מזה: בכל פעם שמישהו בקבוצה שלי העז להתנדנד, כפי שנהוג לעשות לעיתים בתפילה יהודית, קפץ מייד שוטר לקראתו והבהיר שהדבר אסור בשום אופן.

שליח הציבור בקבוצה מיהר להתחיל את התפילה כדי לסיים אותה בהקדם האפשרי, מכיוון שיהודים כפופים להגבלת זמן שבו מותר להם לשהות בהר (בחורף: 10:30-7:00, 13:30-12:30; בקיץ: 11:00-7:00, 14:30-13:30).

כך, בחסות שיחה קבוצתית כביכול, אנו עומדים מול כיפת הסלע, פיסת האדמה הקדושה ביותר ליהדות, ומתחילים להתפלל. בזווית העין אני מבחין באדם שמצלם אותנו מרחוק ומתעד את התפילה. מן הסתם מדובר באיש ווקף, שמנסה להנציח הפרות אפשריות של הסטטוס־קוו בהר.

"ביקשנו ללמוד במבנה"

כשמסתיימת התפילה החצי־דמומה, חיים מסביר שבשעות הבוקר מאפשרים לעיתים השוטרים ליהודים ללמוד על ההר, כשהם יושבים על אבנים בצד המזרחי של המתחם. "ביקשנו מבנה שבו נוכל ללמוד כמו שצריך", הוא אומר. אני שואל בפליאה מה הסיכוי שבמקום שבו חל איסור רשמי לקיים כל צורת פולחן של יהודים יוקדש מבנה ללימוד תורה, והוא משיב באופטימיות: "זה באמת נראה כרגע רחוק, אבל פעם גם עליית יהודים לא היתה אפשרית".

אנחנו ממשיכים להתקדם. בכל פעם שהקבוצה מתפזרת מעט, השוטר שמוביל אותנו דוחק בנו להצטמצם. בשלב מסוים אנחנו עוברים אותו בטעות, והוא נוזף מייד: "חבר'ה, מה אתם עושים?"

ההקפה של הצד המזרחי הסתיימה, ואנחנו חוזרים לצד המערבי, והנפיץ יותר, של ההר. אחד הנוכחים בקבוצה מדבר בקול. האזנה לדבריו מלמדת שמדובר בדברי תורה. גם כאן זו קריצת עין מסוימת: לכאורה אנחנו מהלכים, אבל בפועל לומדים תורה על הר הבית.

מימין לנו, ילדים משחקים כדורגל. בחלק מהמתחם חל איסור על הערבים לשחק בכדור, אך חיים מסביר שבמקום שבו הם עושים זאת - הדבר מותר. "זה בית ספר", הוא אומר, ומוסיף מייד: "זה מראה משהו על הקדושה שהם מייחסים למקום הזה בפועל. אתה יכול לדמיין מישהו משחק כדורגל ברחבת הכותל?"

המוני ערבים הולכים סביבנו, אך מדובר, יחסית, ביום רגוע ונטול מתיחויות. מעלינו המבנה הענק והמרשים של כיפת הסלע. אנחנו נעצרים לשנייה להצטלם וממשיכים מייד קדימה. התפילה השקטה גבתה מאיתנו מחיר כבד בזמן, ותכף כבר נהיה מחויבים לצאת.

הסיור נגמר בזוג דלתות ירוקות וגדולות שמפרידות בין מתחם ההר לרובע המוסלמי. בשנייה שאנחנו פוסעים דרכן, ממהרים שוב כמה מהנוכחים להשתחוות בכיוון ההר. אחרים פותחים בריקוד סוער: "ייבנה המקדש, עיר ציון תימלא".

זהו. מכאן מיהרתי בחזרה לרובע היהודי, לפגוש את טל, שעברה על ההר חוויה אחרת לגמרי משלי (תקראו בחלק שלה). היא מבקשת שאמתין לה בזמן שהיא יורדת ל"חוויה מתקנת" בכותל המערבי. כלומר, היא ביקשה לחזור לקדושה ה"סטנדרטית" יותר, זו שמסומלת בכותל, מקום שבו אין צורך להתמודד עם תחושות של פחד ואי־שייכות - כפי שחוותה על ההר.

קשה לי להאשים חילונים שלא מתחברים להר הבית. אחרי הכל, בית המקדש חרב לפני 2,000 שנה, ואפילו הדתיים האדוקים ביותר מתקשים להאמין בכנות שמחר בבוקר יירד בית מקדש, בדרך נס, על ההר והמסגדים המוסלמיים יימחקו באורח פלא. ואם כך דתיים, מה יש לחילונים לחפש שם?

ככלל, מי שמאמין שהקב"ה הורה להקים את בית המקדש במקום הזה - לא יוכל לפקפק לרגע בשאלה אם יהודים צריכים לשהות על הר הבית. מי שלא מאמין בפסוק "כי את כל הארץ אשר אתה רואה - לך אתננה ולזרעך עד עולם" - אין שום סיכוי לשכנע אותו בחשיבות המתחם.

אבל אולי, ורק אולי, נבין כולנו שמדובר כאן גם בשאלה לאומית: האם אנחנו מוכנים לקבל את העובדה שיש מקומות קדושים שבהם אסור לבני דת אחת לבצע פולחן (במקרה זה היהודים)? האם נהיה מוכנים לקבל שמטרים ספורים מעל המקום שצה"ל שחרר בדם, ושעליו נלחמנו כך שיהיה בית תפילה לכל העמים והזרמים, יתאפשר קיום של מתחם ענק שבו שולטת בפועל מדינה אחרת?

אחרי הכל, בלב ירושלים נמצא מקום שבו אפילו שוטרים ישראלים חוששים להפנות את גבם, מאימת פיגוע; מקום שבו מבקר יהודי נבדק באדיקות, בזמן שעמיתו המוסלמי יכול להחדיר פנימה אפילו תת־מקלע - מבלי שאיש יגלה זאת; מקום שלטעמי הוא כמעט אנרכיה בפועל בתוך ארצנו.

בירתה הנצחית של ישראל אולי אוחדה ב־1967, אך כשעליתי על ההר בינואר 2023 ראיתי במו עיניי מציאות אחרת: העיר מעולם לא היתה כל כך מפורדת.

hanangreenwood@gmail.com

חוויית העלייה של טל: הר של חיג'אב 

מטרים מעל לכותל, ההליכה בהר הבית מזכירה חציית גבול למדינה ערבית שכנה

התזכורת הראשונה למקום הנפיץ שמעבר לפינה התקבלה כבר בשדרה של מתחם ממילא בירושלים, השוקקת חנויות מותגים. שני סטודנטים דוברי אנגלית פסעו במהירות בכיוון העיר העתיקה, והשיחה הערנית ביניהם הסגירה את היעד שאליו מועדות פניהם.

"אני יכול לבקר בכל מקום בעולם, ורק כאן מגבילים אותי, זה הזוי", רטן האחד. "אני כבר רוצה להגיע לשם. זאת הפעם הראשונה שאבקר במקום הקדוש הזה".

כיהודייה ישראלית חילונית הייתי בטוחה שהשניים ממהרים לכותל המערבי, הסמל היהודי המרכזי שנושא חשיבות דתית, לאומית והיסטורית אדירה. אבל התברר לי שטעיתי: המקום הקדוש ביותר שעליו הם דיברו הוא הר הבית, היכן שבעבר שכן בית המקדש בכבודו ובעצמו. לשם היו מועדות פניהם.

הגילוי הזה הפליא אותי. כי בעיניי, ואני בטוחה שכך גם בעיני ישראלים חילונים רבים, הר הבית הוא האתר המוסלמי שבו ממוקם המסגד עם כיפת הזהב והמבנה הארכיטקטוני המרשים. שלא לדבר על כך שהוא גם המקום שעולה לחדשות בכל פעם שצצה מתיחות בין־דתית בשכונתנו הנפיצה.

ואני מודה גם שלא ידעתי שביקור בהר - שבו ראיתי לכל היותר אתר תפילה תיירותי - הופך ביהדות לעניין שנוי במחלוקת, שכולל דינים מיוחדים ולא מעט איסורים הלכתיים וסייגים.

מותר כיום ליהודים לעלות להר הבית. נקודה. גם משטרת ישראל מאשרת את העובדה הזאת. אלא שהסטטוס־קוו שהתגבש סביב ההר מאשר ליהודים להיכנס אליו כקבוצה בלבד ולא כיחידים, וגם זאת בליווי שוטרים, כפי שעשו חנן וקבוצתו. כך מנסים לצמצם ככל האפשר חיכוך או מגע כלשהו עם המתפללים המוסלמים שגודשים את המתחם.

ההחלטה שלי להיכנס להר באופן עצמאי, לבדי, כתיירת, בלי להצהיר על זהותי האמיתית ובלי לדבר עברית, היתה למעשה התחכמות. אמנם לא מדובר בעבירה על החוק, ולא בכניסה לתוככי שכונת שג'עייה בעזה כשדגל ישראל מונח על כתפיי, אבל הסתובבות חופשית של יהודייה ליד המסגדים בהר, כולל צילומי סלפי, עלולה היתה - אילו התגלתה - לעורר תרעומת וכעס בקרב חלק מהמתפללים, ואין לדעת מי מהם היה מחליט לקום ולעשות מעשה.

השורה התחתונה: לא הייתי ממליצה לאיש מהקוראים ליצור פרובוקציה מכוונת בעלייה להר, וגם לא לעטות במתכוון חולצה שנושאת כיתובים בעברית. מי יודע איזה גפרור בוער בידו של מוסלמי זועם יבעיר בתגובה את כל המזרח התיכון.

הכומר האיטלקי נדהם

בתפוח האדמה הלוהט הזה בדיוק נגס לפני שלושה שבועות השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, כשהחליט לעלות לביקור בהר הבית ימים ספורים אחרי שנכנס לתפקידו. הקונטרה למעשה שלו הגיעה בשבוע שעבר, כששגריר ירדן בישראל, רסאן אל־מג'אלי, הגיע במפתיע לתפילה במסגד אל־אקצא.

השגריר טען כי התבקש על ידי השוטרים האחראים לאבטחת האתר לעזוב את המקום ולקבל מראש אישור לעלייה. במשטרת ישראל דחו את הטענות וגרסו שאם אל־מג'אלי היה ממתין עוד כמה שניות, ניתן היה לאפשר את כניסתו. לרגע נראה היה שאת גובה הלהבות שנוצרו שום מכת"זית לא תוכל לכבות.

כאמור, החלטנו חנן ואני, כשני עיתונאים, לבדוק את הטמפרטורה במתחם, בתקווה שלא נסיים כמו איקרוס מהמיתולוגיה היוונית, שהתקרב יותר מדי לשמש הלוהטת - עד שכנפיו נמסו והוא נפל לים.

להר הבית הגענו דרך הרובע היהודי. הכניסה לסמטאות הצרות מעלה מהאוב את אווירת סיפורי ש"י עגנון וגיבוריו, שנאלצים לתמרן בין המסורת לבין פער הדורות בירושלים של פעם. מצד אחד, תחושה של חזרה לאחור בזמן, לפחות 100 שנים. מנגד, בין האתרים ההיסטוריים פזורות גם גלידריות והמבורגריות בשפע, המצניחות את המבקרים למציאות הנוכחית. על האבנים הבהירות והעתיקות נתלו שלטים של בתי האוכל, שמזכירים שאנחנו במאה ה־21, ושבל נשכח שג'אנק פוד מצטלם נפלא לאינסטגרם.

הדרך להר עוברת דרך שער המוגרבים וגשר המוגרבים. בכניסה פקק קטן, בשל הבידוק. עשרות אנשים משתרכים לאיטם על גשר העץ, המתפתל מעל עזרת הנשים בכותל ומעורר (שוב) תהיות לגבי יציבותו. לפניי קבוצת תיירים דוברי רוסית, שני זוגות צעירים מספרד וחבורה מצומצמת של איטלקים, שכוללת שני כמרים. אין בממתינים מתפללים מוסלמים. הללו נכנסים דרך שערים אחרים, וללא בידוק.

צעיר עם כיפה וציציות חותך את התור ונעצר על ידי המאבטח האזרחי, שמביט בקפדנות בנכנסים ומוודא ששום יהודי לא מתפלח פנימה בגפו. "לאן אתה הולך?" הוא שואל. הצעיר מבהיר שהוא בדרכו לקבוצת יהודים שעומדת ברחבה קטנה בצד, מול תצלומי אוויר של הר הבית. הקבוצה שאליו הוא מכוון תיכנס כעבור דקות ארוכות, מלווה באבטחה משטרתית.

נטמעתי בתוך הקבוצה האיטלקית. הכומר הנדהם תלה בי מבטים זעופים, היטה את ראשו לכיווני ושאל את מלוויו בשקט אם הם מכירים את הבחורה הזרה שצועדת לידם. הבנתי את הרמז ועקפתי אותם.

בסוף הגשר עומדים שוטרים ולוחמי מג"ב, מצוידים בנשק ובאפוד, גופם דרוך ועיניהם סורקות את הסביבה בריכוז. אני מאיטה לרגע מול שער ברזל ענק שצבוע בירוק, שוקלת לאן לפנות, אבל איש אבטחה פונה אלי באנגלית ומבקש שאתקדם - כי אני מעכבת את שאר המבקרים.

ואז נפרשת לעיניי רחבת הר הבית במלוא הדרה. האתר שוקק חיים. מי האמין שמטרים ספורים בלבד מעל לכותל ארגיש כאילו חציתי את הגבול למדינה ערבית שכנה. שלוש נשים עוקפות אותי, אחת מהן עם עבאיה ארוכה החושפת רק את פניה, שמכוסים במסיכת קורונה. השתיים האחרות לבושות בניקאב, גרסה שמרנית יותר של העבאיה, ורק עיניהן מציצות מתוכו.

השלוש חולפות על פני הכניסה למוזיאון האסלאם, שנמצא מימין, וממשיכות קדימה במרץ, כשהן מתעלמות מעצי הזית עתיקים שביניהם מפוזרות שלל כותרות מסותתות ומעוטרות, שנותרו מעמודי האבן מהתקופה הרומאית.

הן עוצרות ליד מסגד אל־אקצא, המקודש לאסלאם. המבנה המפורסם מוארך ובעל קשתות, והשלוש נבלעות מאחורי אחת מהן, הרחק מהגברים. בחוץ מתגודדים מאות מתפללים, רבים מהם חובשים כיפות מוסלמיות לבנות או צבעוניות ולבושים במכנסי שרוואל. חלקם מתקדם במעלה המדרגות שמוביל לכיפת הסלע המוזהבת - המבנה המונומנטלי המרשים שהפך לאבן נגף.

כיסאות פלסטיק בדשא

כחילונית, גם אני חשבתי שאחסיר פעימה בעת החיפוש אחרי אווירת הקדושה, שבגינה הפך הר הבית לבסיס כה לוהט של מחלוקת דתית ולאומית. האווירה הזו לא היתה שם. לפחות לא עבורי. חשבתי על המסורת היהודית, שמאמינה שממקום זה נברא העולם ושבו התרחשה גם עקידת יצחק, אולם הרטט הפנימי שמרגיש כל יהודי ברגע שהוא מתקרב אל רחבת הכותל המערבי, למשל, נעדר אצלי כאן לחלוטין.

הרחבה המרכזית בהר נראתה בעיקר כמו אתר פיקניקים בשבת בצהריים. עשרות מוסלמים ישבו מתחת לעצים על כיסאות פלסטיק או על הדשא, כשלרגליהם שקיות ניילון, חטיפים ובקבוקי שתייה. זוג מבוגר תפס מקום טוב באמצע, בין שני המסגדים. היא עוטה חיג'אב חום, מפצחת גרעינים, הוא נוגס בפיתה ומקשיב למוזיקה ערבית שבוקעת מטרנזיסטור ישן. לידם הורים צעירים עם שני ילדים. פתחו שולחן קטן ועליו העמיסו כל טוב.

המציאות טופחת כאן על הפנים, כמו הציפיות של פוטין לפני הפלישה לאוקראינה. לא צריך טלסקופ כדי להפנים שהאתר, הקדוש לבני כל הדתות, נראה כיום כמו מתחם גן סאקר ביום העצמאות, פלוס צילומי הסלפי על רקע המסגדים. רק חסר שמישהו יחליט לנפנף כאן במנגל.

ההמולה שוככת מעט כשלהר נכנסת קבוצה של כעשרה יהודים חובשי כיפות. אני מבחינה בחנן צועד בתוכם, ונראה שהוא נזהר בהליכתו - בנעלי הקרוקס השחורות והמרופטות שהחליפו את נעלי העור שאיתן הגיע בבוקר. קבוצת הדתיים פוסעת כדבוקה אחת, מוקפת ארבעה שוטרים חמושים ועוטים שכפ"צים. אחדים מהצועדים מביטים אלו באלו, כמו משוחחים ביניהם, אולם מי שעובר במרחק שמיעה מהם יכול להבין שמדובר בתפילה חרישית, ולא בשיחה על ענייני דיומא.

הווקף הירדני, בעל השליטה במתחם, אוסר על יהודים להתפלל במקום, אולם הקלישאה על הראש היהודי שממציא לנו פטנטים מקבלת כאן ביטוי מובהק. הקבוצה חוצה במהירות את הרחבה, לא הרחק מאל־אקצא. חבריה לא מתקרבים למסגד כיפת הסלע עצמו, מתעלמים ממבטיהם הקפואים של הנוכחים המוסלמים וממשיכים קדימה - עד שנעלמים מהעין.

קל לאתר את התיירים בין ההמון המוסלמי. מבקרים מחבר העמים עומדים בצד, הרחק מהמתפללים, ושומעים הסבר על האתר ממדריכה שבידה דגל כתום בולט. שני זוגות מספרד עומדים מול המדרגות המובילות לכיפת הסלע, מצטלמים יחד, ולאחר התלבטות עולים למעלה, עושים עוד סלפי ומוותרים על הכניסה למסגד עצמו. את הדרך למטה אני עושה איתם. זה לא עזר לי: אישה מבוגרת עטויה חיג'אב נועצת בי מבט ארוך. הייתי בטוחה שאחרי שעה וחצי על הר הבית היא עלתה על היהודייה שהתפלחה לאתר, בניגוד להנחיות המשטרה.

"שלא יידעו שאת יהודייה"

את הדרך החוצה מההר אני עשה דרך סמטאות השוק של העיר העתיקה, שנראות שוממות מתמיד. השיחה שלי בטלפון מסגירה את העברית שבפי. צעיר ערבי עומד בפתח אחת החנויות ושואל אם הייתי בהר לבד, ולא כחלק מקבוצה. עניתי בחיוב.

"זה לא שעשית משהו אסור", הוא מסביר בחיוך, "את יכולה לעלות להר הבית לבד ולהתנהג כמו תיירת נוצרייה, אבל אם מישהו היה יודע שאת יהודייה, זה עלול היה להרגיז".

בטרם הספקתי להשיב, חלפה על פנינו חבורת ישראלים שהיתה עסוקה בשיחה קולנית. "אין פה נפש חיה. בכל חנות יש מוכר אחד, משועמם, שאפילו לא קורא לך להיכנס", אמר אחד מהם. חברו הגיב: "אולי אנשים מפחדים לבוא לכאן עכשיו. אחרי הביקור של בן גביר נראה שהאזור יושב על חבית חומר נפץ".

הר הבית הוא ללא ספק נקודת חיכוך טעונה בין דת ללאום. לא פחות נפיצה היא האחריות המחולקת כשעטנז בין משטרת ישראל לבין הווקף הירדני. השאלה היא האם הפוליטיקה הישראלית תצליח לא להפוך את האוויר הצלול של הר הבית למעבדת רעלים עצומה ולהצית את האזור בגלל 140 הדונמים הללו. האם תשכיל לשמור על הסטטוס־קוו שנשמר במקום לאורך עשרות שנים.

מבחינתי, אחרי 90 דקות של אווירה מוסלמית על ההר, הרגשתי צורך עצום לחזור אל הכותל המערבי, ולגעת שוב באבנים העתיקות המוקפות בפתקים ובמשאלות. אלה שעתירות ברוח יהודית מורגשת.

tala@israelhayom.co.il

חשש טומאה ואפר פרה אדומה

הר הבית הוא האתר שבו שכן, עד לחורבנו הסופי בשנת 70 לספירה, בית המקדש, ובתוכו קודש הקודשים - המקום שאפילו לכהן הגדול נאסר להיכנס אליו, מלבד בימי כיפור.

כבר יותר מ־2,000 שנה מדקלמים יהודים שלוש פעמים ביום את פסוקי הכמיהה לחזרה למקום הזה, שממנו נותר היום רק שריד אחד - הכותל המערבי. בין השאר אנחנו אומרים "רצה ה' בעמך ישראל ולתפילתם שעה והשב את העבודה לדביר ביתך", מדגישים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", ומסיימים ב"ותחזינה עינינו בשובך לציון".

לפי ההלכה, הכניסה למקדש היתה מותרת רק לטהורים, כלומר למי שלא נחשפו לאדם שנפטר והפכו ל"טמאי מת". הדרך להיטהר מטומאת מת, שנחשבת ל"אבי אבות הטומאה", היא להזות על הגוף אפר פרה אדומה. מאחר שבימינו כולנו נחשבים ל"ספק טמאי מת", ומאחר שאפר פרה אדומה אינו בנמצא בעידננו, עולה השאלה אם מותר בכלל לעלות להר.

שאלה הלכתית נוספת נוגעת לשאלה היכן בדיוק עמד קודש הקודשים, המקום שאליו, כאמור, אסור בשום פנים ואופן להיכנס. גם כאן אין תשובה ברורה, ולכן רוב החרדים סוברים שמתחם הר הבית כולו אסור בכניסה, ושכל יהודי שנכנס אליו עובר למעשה עבירה חמורה. זאת הסיבה שממש לפני הכניסה נתקל כל עולה להר בשלט ענק שהציבה שם הרבנות הראשית לישראל: "הודעה ואזהרה: אסור לפי דין תורה לכל אדם להיכנס לשטח הר הבית, מפני קדושתו".

לעומת החרדים, במגזר הדתי־לאומי, או לפחות בחלקו, קיימים חילוקי דעות בעניין העקרוני של העלייה להר. מול אלה שמסכימים שהדבר אסור, יש הסוברים שמותר - ואפילו חובה - לעלות להר כמפגן של ריבונות. הללו נסמכים על ספרי הקודש וספרי ההיסטוריה, שבהם מתואר במדויק מבנה בית המקדש השני. על פי התיאור הזה יצרו "מסלול" שבו מקיפים העולים את האתר שבו שכן בית המקדש עד לחורבנו. כך לא עוברים על איסור חמור, ומנגד מחזקים את הריבונות במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

אלא שגם עלייה שכזו כוללת שלל סייגים והגבלות: אסור, למשל, לנעול נעלי עור; יש ללכת במסלול ספציפי מאוד ולא להתקרב למקומות שאסורים בוודאות על פי ההלכה; ויש לטבול במקווה קודם לעלייה, כדי להיטהר ככל האפשר.

חנן גרינווד