לפני שלוש שנים, בגיל 20, מצא את עצמו שמריה אריאל סטריילי עומד בחדר צדדי במקווה בשיקגו מול אדם זר שהחזיק בידו מזרק ארוך. סטריילי, שחלם במשך שנים להיות יהודי, לא שיער לעצמו שהדרך לחיק העם הנבחר תכלול חוויה סוריאליסטית ומפחידה כל כך.
"אמרו לי שאני צריך מוהל, אז חיפשתי בגוגל, כי לא ידעתי מה זה. לא ידעתי איזה משככי כאבים להביא איתי וכמה. כשהמוהל הוציא את המכשירים שלו ופרס אותם מולי, כמעט התעלפתי. הייתי מבועת. ועוד שילמתי לו 75 דולרים על התענוג. הכסף הכי מוזר שהוצאתי בחיי. מאחר שכבר מלו אותי כשהייתי תינוק (פרוצדורה מקובלת בארה"ב, מסיבות בריאותיות; י"ל), זה היה חצי זיוף, חצי 'כאילו'. המוהל אמר שכל מה שצריך זה דימום קל. יותר אקט סמלי מאשר ברית ממש.
"בסוף לא הרגשתי כמעט כלום. רק לחיצה קטנה כזאת. לא כאב בכלל. מייד אחר כך טבלתי במקווה, ולמחרת עשו לי טקס בבית הכנסת. מאז אני יהודי כשר. אפילו הכניסו את השם שלי לרשומות בקהילה".
לא בכל יום אוספת היהדות תחת כנפיה טיפוס כמו סטריילי. הוא נולד וגדל כגרגורי לי, בן למשפחה קתולית, אב שחור ממוצא סנגלי ואם לבנה ממוצא בריטי. ילדותו ונעוריו עברו עליו בעיר הקטנה קאנושה שמדינת וויסקונסין, על שפת אגם מישיגן ("אף אחד לא יודע איפה זה, אז אני תמיד אומר שזה מעל שיקגו במפה").
כבר מגיל צעיר ידעו חייו טלטלות. אביו, בריאן, לא היה שותף בתמונת גידולו, והאם תמי היתה מובטלת והתקשתה לפרנס אותו ואת אחותו בריאנה, המבוגרת ממנו בשנתיים. "אמא שלי קיבלה הרבה החלטות שגויות בחיים. לצערי, היא לא נחשבה מודל טוב לחינוך שלנו".
שירותי הרווחה בארה"ב העבירו את הילדים לחזקת סבתא וסבא שלהם, מרי ומייקל, אצלם הוא התחנך לפתיחות מחשבתית ולמד למצוא את דרכו ואת אמונתו בחיים. "אמנם חגגנו בבית כריסמס ופסחא, אבל לא לקחו אותי לכנסייה ולא אמרו לי במה להאמין", הוא אומר. "שום דבר לא נכפה עלי".
ליהדות נחשף לראשונה בגיל 12, באמצעות סרט ששודר בערוץ דיסני. "העלילה התמקדה בקבוצת כדורסל יהודית שנאבקת ביריבות, כמו החשמונאים ביוונים. המאמן סימל את יהודה המכבי. אהבתי את הסרט הזה, הוא היה מעולה".
• • •
כל ימיו, הוא אומר, התרגל לענוד את תג המיעוטים. "לא קל לגדול כילד שחום בסביבה לבנה. בבית הספר תמיד חשבו שאני לטיני, קובני או פורטוריקני. היו לועגים לי שאני לא שחור ולא לבן. קרובת משפחה אמרה לי שאני יותר מדי תוויות באדם אחד.
"בתיכון הציקו לי בגלל הנטייה המינית שלי. הייתי די מפורסם בשכבה, כי הייתי הראשון שיצא מהארון. פעם, במסיבה, נאלצתי לברוח אחרי שחבורה של 'רד נקס' קיללו אותי ושלפו מולי סכין. ברחתי משם בבכי".
לאורך השנים קרא מדי פעם על יהדות ועל ישראל, אבל רק בגיל 18, בתום שנתו הראשונה בקולג', שם למד יחסים בינלאומיים, החליט לעשות מעשה. "יסודות היהדות התאימו יותר למה שממילא האמנתי בו. בנצרות מאמינים שאיש בשר ודם הוא בנו של אלוהים. זה לא נראה לי. גם לא השילוש הקדוש. שמע ישראל וה' אחד נשמעו לי הרבה יותר נכון.
"אני אוהב את להקת קולדפליי, ופעם קראתי שהיא השתתפה בקמפיין לשחרור פלשתין. זה עורר בי המון סקרנות לדעת במה מדובר, מה הסכסוך פה. התחלתי לקרוא על ישראל ועל המזרח התיכון, וכל שהעמקתי - הכל הסתדר לי בנשמה כמו קסם.
"לילה אחד ראיתי בטלוויזיה התייחסות לא חיובית של הנשיא אובאמה לישראל, וזה הרתיח אותי. הרגשתי כאילו הוא פוגע בי ממש. מי שעמד סביבי לא הבין למה אני כל כך מושפע מזה, אבל זה היה מאוד חשוב לי".
מה משך אותך כל כך דווקא לישראל?
"אני עצמי עדיין לא יודע את התשובה. זה הרגיש לי כמו חזרה הביתה. כאילו אני נזכר בדברים, לא לומד אותם מאפס. תהליך מוזר ומקסים. אמרו לי שכנראה נולדתי עם נשמה יהודית".
כדי "להרגיש כמו ישראלי", כהגדרתו, החל לצפות ברשת בתוכניות טלוויזיה ישראליות ובסרטוני יו־טיוב מהארץ. כך התוודע לסדרות קומיות דוגמת "היהודים באים" ו"הפיג'מות" ("צחקתי מזה בלי להבין למה"), וגם לדרמה "חטופים", שהפכה בארה"ב ל"הומלנד" המצליחה. "כמה נהניתי לספר לחברים ש'הומלנד' היא בעצם ישראלית", הוא מתמוגג.
• • •
בכל שבוע הוא עקב אחרי מצעדי הלהיטים והתמכר לקולות של עומר אדם, סאבלימינל, משה פרץ ("מואושה פרז", בפיו), שירי מימון, מוקי והתקווה 6. "העליתי את השירים שלהם לאייפון והקשבתי להם בכל הזדמנות. דרכם למדתי לא מעט מילים: 'יא חביבי', 'זיקוקים', 'הוי כפרה'".
בשלב מסוים החליט לעלות מדרגה ולהירשם לשיעור מבוא ביהדות בבית הכנסת הרפורמי בעיר. "חיפשתי את המקום במשך שעות. בקאנושה יש קהילה רפורמית לא גדולה, ועוד סניף ביתי קטנטן של חב"ד".
השיעור הראשון היה מוצלח ("אהבתי את זה שביהדות שמחים להתווכח על כל דבר"), והוא המשיך לשיעורים נוספים, עד שהפך לבן בית וקיבל הזמנה להשתתף בטקס קבלת השבת בבית הכנסת.
"זאת היתה חוויה נדירה. לא הבנתי את המזמורים ששרו בעברית, ורוב הנוכחים היו מבוגרים. הייתי הצעיר היחיד שם. נכנסתי עם תספורת אפרו גדולה והתיישבתי מאחור. קיבלתי הרבה מבטים מוזרים".
מאז קיצצת את האפרו.
"נכון, כי קשה לחבוש איתו כיפה, היא עפה כל הזמן. אני חובש כיפה בכל הזדמנות. היום היא במקרה נמצאת בכביסה".
השלב הבא היה שמירה סלקטיבית של מצוות. "בשבתות הייתי מכבה את הנייד ומחביא אותו. הייתי מכסה את הטלוויזיה, למרות שאני מכור, ומעביר את הלילה באוהל בחצר. זה היה עונג השבת הפרטי שלי. התחלתי להתפלל שלוש פעמים ביום, הנחתי תפילין בכל בוקר, ואפילו הקפדתי על ציצית. בכל פעם שהיא התנפנפה לי מחוץ לבגד, נזכרתי במחויבות שלי לדרך שבחרתי".
המשפחה והחברים לא דאגו שדעתך השתבשה עליך?
"אחותי לא עיכלה את מה שעברתי ואמרה לי: 'אני אתפלל עליך'. סבתא שלי התרגשה בשבילי. לחברים שלי זה לא ממש הזיז. היה להם הרבה יותר קשה איתי כשהפכתי לצמחוני לכמה שנים".
כשאמו הלכה לעולמה, לפני שלוש שנים, הוא ישב עליה שבעה בבית סבו וסבתו. "באו לבקר אותי מהקהילה, וזה היה מחמם לב", הוא אומר. ואז הגיעה החותמת הסופית, כשהחליט לעבור ברית מילה.
"העדפתי גיור אורתודוקסי על פני רפורמי, כי לא רציתי גיור של עצלנים. רציתי שאף אחד לא יטיל ספק ביהדות שלי".
ומאז אמרת שלום לבייקון ולצ'יזבורגר?
"זה דווקא היה קל, ממילא הייתי צמחוני במשך תקופה מסוימת בעברי, כך שאני יודע מה זה להסתדר בלי הדברים האלה".
את שמו העברי הייחודי איתר בספר ישן של שמות יהודיים. "הפירוש של 'גרגורי' ביוונית עתיקה הוא שוֹמר. 'לי' זה קיצור של ליאון, אריה. אז פשוט תירגמתי את המשמעות: שמריה זה שמירת האל, ואריאל הוא האריה של אלוהים".
בינינו, לא השם הכי מודרני שיכולת לבחור.
"זה מה שאהבתי. אני לא מכיר עוד אדם עם שם כזה. בתורה מוזכר רק שמריהו. במובן הזה אני יחיד ומיוחד".
בשנה שעברה, כשעבד כמדריך במחנה קיץ יהודי בוויסקונסין, שמע מחבריו למחנה על ישראל - והחליט לעלות ארצה. "תמיד ידעתי שאגיע לישראל מתישהו והרגשתי שהגיע הזמן להגשים את החלום. נרשמתי באינטרנט למודעה של 'נפש בנפש', ומשם הדרך היתה קצרה".
• • •
פגשתי אותו לראשונה בסוף אוגוסט בנמל התעופה בניו יורק, זמן קצר לפני שעלה לטיסה המיוחדת של "נפש בנפש", עם עוד 232 עולים חדשים מצפון אמריקה, בהם 75 שישרתו בצה"ל כחיילים בודדים. ארגון "נפש בנפש", שהוקם ב־2002 ופועל בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ו־JNF-USA, סייע עד היום בעלייתם ובקליטתם של יותר מ־50 אלף יהודים מארה"ב, מקנדה ומאנגליה. התוכנית לחיילים בודדים פועלת בתיאום עם צה"ל ובשיתוף ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF).
שמריה ישב שם לבד, בטרמינל של נמל התעופה ג'ון פ' קנדי. "אחותי וסבתא שלי ליוו אותי רק עד תחנת האוטובוס בקאנושה", סיפר במבט עצוב, עטוף בבדידותו. "הן לא באו איתי לניו יורק, כי זאת הוצאה יקרה. ובלאו הכי הן היו נפוחות מדמעות ולא האמינו עד הרגע האחרון שאני באמת עושה את זה.
"זאת תחושה מוזרה. אין כאן מי שיעצור אותי, אבל אין גם מי שידרבן. כולם באו עם חברים והורים, ואני לבד בעניין הזה. תמיד אהיה תלוי רק בעצמי. יש בזה עצב, אבל גם לבלוב בנשמה".
מאוחר יותר, כשניפגש שוב בארץ, הוא יספר שבכה שם, בטרמינל, "בטח שבכיתי. אמרתי לכולם שאני הולך לשירותים, ופשוט התפרקתי. לא ידעתי עד כמה יכאב לי הלבד הזה".
עם משפחתו בארה"ב. "סבתי התרגשה בשבילי"
במטוס, על רקע השירה והריקודים של הצעירים שטופי המוטיבציה, ניכרה ההתרגשות בפניו של שמריה. "בעוד כמה שעות אני נוחת בארץ הקודש. כל המסע שלי עד כאן עובר לי עכשיו בפלאש מול העיניים. רק עכשיו אני מתחיל להבין כמה רחוק הגעתי".
כשהמטוס נחת בטרמינל הישן של נמל התעופה בן־גוריון, והעולים ירדו לאוטובוסים שחיכו להם, סטריילי זרח משמחה. "הכל נראה לי מוכר פתאום, כאילו גרתי כאן מאז ומתמיד. אני שייך! ואני פה כדי להישאר. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי".
התכופפת לנשק את אדמת הארץ?
"לא. ואני לא יודע למה אנשים עושים את זה. מוזר לי לנשק אספלט מלוכלך. אני מעדיף להרגיש את הקשר לארץ בדרכים משלי. למשל, לשכב על הדשא בחושך ופשוט להסתכל בכוכבים".
בנתב"ג נערך לבאים טקס קבלת פנים חגיגי, במעמד נשיא המדינה ראובן ריבלין. שמריה האזין לנאומים הנמלצים והתכנס בעצמו. אישה טובת לב ניגשה אליו עם סלסילת פירות והזמינה אותו להצטרף אליה ואל בתה.
"זה היה יפה מצידה, אבל ידעתי שאין טעם לחפש שם מישהו שיקבל אותי בחיבוקים. זה הקושי של עולים בודדים. באותם רגעים שרף לי בלב. חשבתי על סבתא שלי".
לפחות יכולת להתעודד מכך שנשיא מדינת ישראל הגיע לקבל את פניך.
"זה היה קוּל לגמרי. נשיא בא במיוחד בשבילך - זה אדיר. נותן תחושה של כבוד. כל הזמן שאלתי את עצמי במה זכיתי".
בסיום הטקס קיבל תעודת זהות בנוהל מזורז, ומייד נסע לפגוש חבר ממחנות הקיץ בארה"ב, שגר באילת ("לא אהבתי את העיר הזאת. החום היבש הרג אותי, הרגשתי שאני פשוט נמס"). אחר כך בילה יממה בתל אביב, ועוד חמישה ימים בירושלים ("יש לי טונות של חברים שם"). ואז נסע לבית החדש שלו, בקיבוץ.
• • •
קיבוץ רמת יוחנן, הסמוך לקריית אתא, מציע שלווה טבולה בניחוחות של רפת ולול. שדרת כלי חקלאות נוסטלגיים מקבלת את פני הנכנסים, ועל השבילים סביב מגדל המים, שזקני המקום מתניידים בהם בקלנועיות, מסוככים עצים גבוהים.
שמריה כאן רק כמה שבועות, אבל הוא כבר מרגיש בבית. תחילה שובץ לעבודה במפעל הפלסטיק של הקיבוץ, "פלרם", אבל העדיף לעבוד בכביסה ובשטיפת כלים בחדר האוכל. "התחננתי לא לעבוד במפעל. כל המשפחה שלי עבדה במפעלים, ואלה לא החיים שאני מאחל לעצמי. שטיפת כלים הרבה יותר טובה לי, היא מרגיעה אותי".
לצה"ל הוא יתגייס במארס הקרוב, במסגרת גרעין צבר, וישרת בהתנדבות "לפחות שנה וחצי". לפי חוק שירות ביטחון, הוא לא נדרש לשירות חובה בשל גילו ומצבו האישי. הוא עדיין לא יודע איפה ישרת, אבל זה לא מפריע לו לפנטז על יחידת המודיעין של חיל האוויר. "זה החיל הכי טוב בעולם, שירות שם נשמע לי מרתק. אני מקווה שהכל יסתדר. רק שלא ישבצו אותי בסוף כנהג משאית".
איך ההרגשה להתנדב, בזמן שלא מעט צעירים ישראלים מעדיפים דווקא להשתמט?
"הרבה אנשים מזכירים לי שאני לא חייב להתגייס, אבל הם לא מבינים מה המשמעות של מדינת ישראל לאדם יהודי שלא גדל כאן. מבחינתי אין פה שאלה. אני רוצה להגן ולתרום".
עד הגיוס הוא מתאמן בריצה ובתרגילי סבולת לב־ריאה, בסיוע דיאטנית מהקיבוץ. "בשנה וחצי האחרונות הורדתי 34 ק"ג, חלק מזה בארץ. נשארו לי כמה חודשים עד הטירונות, אז אני חייב להגיע בכושר".
וללמוד סלנג.
"אני לומד לאט. יש כמה מילים שאני יודע: 'אחי', 'בראש שלי', 'בקטנה'. אני אוהב את המילה 'סבבה'. ואת הצליל של 'צעצועים'. הוא מאוד מצחיק אותי".
יש רגעי משבר שבהם אתה מתחרט שעלית?
"משבר ממש עדיין לא היה, אבל אני מתגעגע למשפחה ולחברים. זה תוקף אותי תמיד באמצע הלילה. מכאיבה לי הידיעה שאוכל לבקר אותם רק בעוד הרבה מאוד זמן. הפחד האמיתי שלי הוא מכישלון. שאחיה פה שנה, לא אשרוד, ואיאלץ לחזור לארה"ב. זאת החרדה הכי גדולה. אני אעשה הכל כדי להצליח ולהישאר".
שמעת על יוקר המחיה כאן?
"שמעתי, ובינתיים לא הבחנתי ביוקר גדול. הבאתי איתי מהבית 2,000 דולר, והייתי בטוח שהם ייגמרו לי בתוך שבועיים. בינתיים אני מסתדר איתם יפה. אולי כי אני עדיין לא צריך לשלם שכר דירה".
• • •
באולפן הקיבוץ, על רקע צילום של חוזה המדינה ושלט עם אותיות האל"ף־בי"ת, הוא לומד עברית, עם עולים מיפן, ארה"ב, הולנד, צרפת, הרפובליקה הדומיניקנית, דרום אפריקה וסרי לנקה.
"את רוב החומר שאנחנו לומדים אני כבר יודע, כי יש לי בחדר ערכה ללימוד עצמי של עברית באמצעות קלפים. אז השיעורים המשותפים קלים לי מדי. אני משתעמם בהם. אגב, אתה יודע איפה למדתי מילים בעברית? ב'אקס פקטור'. ראיתי הרבה פרקים באינטרנט. השופטים מדברים מהר מאוד, אבל שמתי לב שהם חוזרים על עצמם בכל תוכנית, אומרים למועמדים את אותם דברים (עובר לעברית): 'היית מצוין', 'אהבתי', 'זה מאוד מרגש'".
נתקלת בישראלים לא נחמדים?
"הזהירו אותי שלא מנומסים פה. שטויות. אני מאוד מתחבר ליכולת של הישראלים לדבר ישר מהבטן, בלי מסננת ובלי לדאוג להישמע 'נכון'. עוד כשחייתי בארה"ב, הראש הישראלי שלי לימד אותי לעמוד על דעתי, לא לקבל קראפ מאחרים. פגשתי בקיבוץ בחורה שלא אהבתי את ההתנהגות שלה. באחד הימים היא ניגשה אלי ושאלה אם נהיה חברים. עניתי לה בלי למצמץ: 'לא. אני לא מחבב אותך'. הדהמתי את עצמי, אבל באותו רגע הרגשתי כל כך ישראלי".
איזה אוכל ישראלי אתה אוהב?
"טחינה. יש לי קופסה במקרר בכל רגע נתון. אכלתי חומוס ופלאפל מצוינים במסעדה דרוזית, וגם שווארמה בקריית אתא, והמון שקשוקה. זה מתאים לי, אני לא אדם של גורמה".
איפה היית רוצה לגור?
"בחיפה או ברמת גן, במקום שיהיה גם מספיק שקט".
למה לא תל אביב? היא נחשבת לאחת מבירות הגייז של העולם.
"שמעתי, אבל היא פחות מתאימה לי למגורים. סוערת מדי בשבילי. אגב, ישראל בכללה מאוד סובלנית לקהילת הלהט"ב".
היהדות דווקא לא.
"זה נושא עדין, שאני עדיין הולך בו בין הטיפות. לרוב אני לא מדבר על זה עם אנשים, כדי לא ליצור בעיות. אני לא רוצה שיסתכלו עלי אחרת בגלל הנטייה שלי. אבל אם שואלים, אני עונה. מבחינתי, נטייה מינית לא עושה אותי פחות יהודי או פחות תלמיד חכם".
יצאת כבר לדייטים בארץ?
"עוד לא, אבל תן להסתגל. לאט לאט. יהיה לי קשה למצוא בן זוג שהוא מצד אחד גיי ליברלי ומצד שני דתי באותה מידה כמוני".
שמעת על ארגון "חברותא" למען גייז דתיים?
"זה מצוין שארגון כזה קיים, אבל לא הייתי מעוניין להיות בו, כי זה רק מבדל אותך. לא הופך אותך לשווה לכולם".
בנתב"ג, ביום עלייתו לארץ בטיסת "נפש בנפש" מניו יורק, אוגוסט 2016. "הרגשתי כאילו גרתי כאן מאז ומתמיד" // צילום: יעקב לויתם
בשבועות האחרונים פתח סטריילי ערוץ יו־טיוב אישי (shmaria ariel), שבו הוא מעלה סרטונים על חייו החדשים בארץ. באחד מהם, למשל, הוא נראה מבלה ב"חוף של מוש בן ארי" באילת. כל סרטון זוכה למאות צפיות.
"מדהימות אותי הדעות הקדומות על ישראל", הוא נאנח. "חברים שאלו אותי בפייסבוק אם יש פה שירות אוּבר. עניתי להם בצחוק: 'כן, אבל על גמלים'. הרי בעולם חושבים שאנחנו נמצאים במדבר, ושיש פה רק דתיים וקיצונים. אני כל הזמן מנסה להעביר לחברים שלי מסר: תלמדו על ישראל, תחקרו. אל תסתפקו בצפייה בחדשות. נסו להכיר את התושבים, את התרבות. יש כאן גם הפתעות טובות. מסרתי את הבגדים שלי לכביסה בקיבוץ, ולא תאמין - הם חזרו אלי מקופלים! מאוד הופתעתי. זה מדהים! ציפיתי שהם יחזרו מקומטים בשקית".
אתה לא חושש מפיגועים?
"גדלתי במקום אלים מאוד. השכונה שלי בקאנושה מפורסמת בתקריות הירי ובדקירות. במו עיניי ראיתי שוטרים מוציאים גופות של נרצחים מבתים. אז קשה להפחיד אותי. או כמו שאומרים בעברית - קטן עלי".
בארה"ב יצא לך להיתקל באנטישמיות?
"בטח. עבדתי שם במסעדה שהבעלים שלה היו יהודים. יום אחד קיבלנו פתק אנונימי, שבו נכתב: 'אתם לא שייכים לכאן. מדינת ישראל לא צריכה בכלל להתקיים'. בחרנו להתעלם מזה".
עמדה פוליטית עדיין אין לו ("אני עדיין מבולבל מהשיטה הפוליטית בארץ, אבל בסוף אשתלט"), אבל הוא יודע היטב מיהי האישה שנשקפת אליו בשלטי החוצות ובאוטובוסים. כשהוא מבחין בתווית שעל משקפי השמש שלי, הוא יורה: "זה שייך לבר רפאלי. רואים את התמונות שלה בכל מקום".
איפה נמצא אותך בעוד עשר שנים?
"בארץ, כמובן, עם בעל יהודי נחמד, משפחה ענקית וקריירה מצליחה בניהול מדיה ברשת או בסרטים. העברית שלי תהיה שוטפת. ואני מקווה שעד אז יפסיקו לשאול אותי אם אני אתיופי".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו