לייזה פאנלים: "המוטיבציה שלי היא להוכיח שאני לא פחות טובה מהאחר"

"מאחלת לי להמשיך לעבוד בפאלחה של המטבח בקיץ המזיעני ובקור האימתני" - כתבה לייזה פאנלים למאות אלפי העוקבים שלה לכבוד ראש השנה האחרון. "שהכפיים שלי יקצצו, יטרפו, ילושו עוד סירים ועוד ספרים ואתם תקנו ותגידו 'יואו איך יצא לי טעים' וכל הספרים יהיו מלאים כתמים וקמח ואבק סוכר מרוב שהשתמשו בהם, ואני אשב לי בקיטון הקטן שלי עם רגליים למעלה וראש בעננים ואדמיין שאני מרוויחה בוכטות ואני מסדרת את הילדים שלי ועוזרת להם לקנות דירה, וכולם רוצים לחיות בארץ ולא בוכים על יוקר המחיה".
אני חושבת שבדיוק לזה אמא שלי מתכוונת כשהיא אומרת שאם כבר אישה מגלה לעולם שכואב לה, היא צריכה לעשות את זה עם שיק. "שיצחקו איתה, כפרה, ולא יבכו עליה. החיים קשים לכולם, צריך לדעת לתבל את הצרות לפני שמגישים אותן לאנשים".
וחגית ביליה - לייזה פאנלים בשבילכם - היא אלופה בתיבול ובאיזון טעמים. במילים שהיא כותבת או באוכל שהיא מכינה - למשל, הסלטים שיצרה לכבוד הפגישה שלנו, שבמבט ראשון נראו לי כמו ליהוק מטורלל מן הצומח, עד שהכנסתי אותם לפה ונזכרתי באחת איך ביליה הסבירה לי פעם שהיא מבינה את הפסיכולוגיה של הירקות, שהחיים עם אמא טבעונית לימדו אותה להבין אותם לעומק.
היו שם פלפלים קלויים שהתעסקו עם שקדים, צלחת אחרת הוקדשה למשחק בסלק וסלט אחר שכלל שומר, סלרי, מלפפונים, קולרבי, פרוסות של תמר ברהי, זה הצהוב שתמיד חושדים בו שהוא בוסר, זרעי דלעת, וסליחה אם שכחתי משהו, כולם טובלים בשמן זית, שפריצן לימון ונגיעת ג'ינג'ר שאני הייתי בעדו אבל ביליה לא היתה בטוחה שהחריפות שלו במקום.
השתגעתי על הסלט הזה ועל תיפוף הפריכות שליווה את תוגת פסיעתנו בשדרת ההחמצות, כמו שביליה קוראת לה. אומרת שכמעט לכל התל־אביבים בדור שלנו יש שדרה כזו שבה הם מהלכים, מצביעים על בתים שיכולים היו לקנות, אבל אמרו לעצמם שעוד מעט. והחורף חרף והקיץ קץ, ואלוהי הנדל"ן הסב פניו, ושאלות כמו מה נשאיר לילדים, או איך נעשה שיהיה להם קצת יותר קל, חורצות עכשיו שיניים. תל אביב היתה לעיר המגלה עניין בכמה תמכור דירה בבניין שבו יצרה לאה גולדברג, הרבה יותר מאשר לטפח בה את היוצרת הבאה, או להשאיר את בניה קרוב אצלה.

עיר בלי אופק כלכלי

יהלי, הבכור מבין ארבעת ילדיה של פאנלים (55), מבשל כבר שנים באוסטרליה. ושם, בקצה העולם, הוא שם את הלב שלו בידיים של אמה, שאיתה הוליד את אסא, נכדה־בכורה. "יהלי הוא דור שלישי בתל אביב והוא לא יכול לגור בה. אין בה אופק כלכלי, אפילו לא בשכירות", היא אומרת, "פעם גרו סביבי מלא יוצרים, עכשיו זו שכונה שמתמלאת באנשים שיודעים לעשות כסף. זה לא הכישרון שלי. עבודה לא מפחידה אותי. אני נמלה עמלנית שלא השכילה לתכנן קדימה", היא אומרת, נוגעת בי איפה שכואב ומפחיד. "אני חיילת בודדה כבר 3,000 שנה. הייתי בת 18 כשההורים עזבו לאמריקה ולקחו איתם את שני האחים שלי. אבל אנחנו עושים הרבה סקייפ. יש לנו שיחות ארוכות שנולדות כשרחוקים. שקורות פחות כשהקרבה מובנת מאליה", היא אומרת, נושמת לרגע את המחשבה ומוסיפה: "הם היו פה עכשיו חודש. ויהלי היה בהיי. אז אולי בכל זאת. לא מזמן עשו על יהלי כתבה באיזה עיתון אוסטרלי, והוא סיפר שם שהוא מתגעגע לשולחן החג בבית של אמא. שרק כשהוא הפך לזר ביבשת רחוקה, הוא הבין כמה הוא יהודי. דרך הגעגוע לשולחן החג".
השולחן שמשני צידיו אנחנו יושבות והכנפיים שלו מקופלות, מתאים לפטפטת בוקר יום חול מפוכחת של שתי נשים שהאמינו על מאה שבכוחו של האוכל להשאיר את הילדים קרוב אליהן. "בישול זה הכי חשוב לקשר של אמא לילד. לשים לו את האוכל על השולחן", אמרה לי כשנפגשנו בפעם הראשונה. "הילדים שלי תמיד יחזרו אלי הביתה בגלל זה. הם לא יבואו בגלל הפנים שלי, בגלל הסיפורים שלי ולא בגלל שאני איזה גאון. הם יבואו לאכול כי הם רוצים רגע את אמא".
זה קרה באפריל 2016, אז יצא הספר הראשון של לייזה פאנלים. מאז פרסמה עוד שלושה, כולם בהוצאת מודן. הרביעי, "לייזה פאנלים - לפני, אחרי ותוך כדי", יצא לפני יותר מחודשיים והוא הראשון מבין הארבעה שבו דמותה של ביליה עצמה מופיעה על הכריכה. המצלמה של גיא בהר, בן הזוג שלה ומי שאחראי לרוב הצילומים בספר, מביטה בה מהצד. אישה יפה ודקה מציצה לתוך הסיר, לוהטת בהרבה מלייזה פאנלים, שאותה ילדה ב־2011, קצת אחרי שנולדה דריה, שלה.

בלי נסיעות על הבוקר

עד אז ביליה היתה מנהלת קריאיטיב ופיתוח בנוגה תקשורת, מעורבת בפיתוח ובייעוץ לסדרות בערוץ 8, ערוץ הילדים וניקלודיאון. בשנים שבהן תוכניות הפריים־טיים עוד לא הפכו לדינוזאורים שרומסים את השוליים. "עשינו אז עם אייל שני ושחר סגל את 'אוכל למחשבה' ששיר ביליה, אחותי, ביימה, ועשינו את 'המבקרים' עם רונאל פישר ורון מיברג, שהיתה תוכנית מופת. אלה כוכבים שיכולים לצמוח רק בערוצים צרים".
כך עברו 15 שנים של קריירה מוערכת, עם משכורת קבועה ומכונית שהיה מי שידאג לקחת אותה לשטיפה או למוסך. אבל אז נגה תקשורת קנתה את ערוץ הספורט ועברה להרצליה. ביליה לא ראתה את עצמה נוסעת בכל יום מתל אביב להרצליה. גיא, שבדיוק היה עסוק אז בהקמה של "סלונה" - שם התחילו לקבץ בלוגרים - הציע לה להתחיל לכתוב. בהתחלה אלה היו סיפורים. אחרי זה באו המתכונים והבלוג, וככה הסתדרו החיים, בלי נסיעות על הבוקר. רק הליכות. "כשאני אומרת שאני הולכת לשוק, לבנק או לקופת חולים, אני מתכוונת לזה". הליכות בשביל חוצה ישראל או הליכות יומיום. צועדת בחורף או בזיעת הקיץ ושום דבר לא מרתיע אותה. להפך. היא אוהבת אותה, את ההתענות שבזיעה, מודעת היטב לכוח הפגישות שההליכה ברחוב מזמנת.
"כמעט לכל מי שאני מכירה יש חברי רחוב - אנשים שפוגשים רק ברחוב, אבל לא למפגש ברמה של נפנוף ו'אהלן אהלן', אלא למפגש שמוליד מחשבה חדשה, נקודת הסתכלות אחרת, אנקדוטה מעניינת או ריכול הגון. בעקבות פגישות עם חברי רחוב שיניתי הרגלי תזונה, הבנתי שאני צריכה להיפרד ממקום העבודה שלי, קיבלתי המלצות לצימרים, לרופאי ילדים, לאשראם ברוח ולמוסכניק בטוח".
את הספר הקדישה לשני אחיה, שיר ומוטי, שכשהיא מדברת עליהם, בעיקר על שיר, יש משהו אימהי בלחן המילים. "אפילו שהיא קטנה ממני בשנתיים אני קצת אמא שלה. היא היתה בת 11 אולי 12, חזרתי מטיול של הצופים וראיתי אותה בסלון עם צמרמורות, רועדת מקור. אמרתי לאמא שהיא לא בסדר, ואמא ענתה שהיא חזרה מד"ר וילדר, שאמר שזו רק שפעת, שהיא בסדר. התחלתי לבכות ולצרוח שתיקח אותה עכשיו לבית חולים. בסוף הטיסו אותה לרמב"ם. היתה לה התפרצות קשה של מחלת הנשיקה. אז הבנתי שאני אחראית על הבית".
אני מסתכלת על הפנים היפות שלה, שמרשות לעצמן עצב גם כשהמילים צוחקות, וכמה שמתעכבים עליהן יוצאת מתוכן הילדה הקטנה שגדלה בחדרה. מסתכלת על כפות הידיים, שריקוד המטבח הטבוע בהן הפך מוכר כל כך. כפות ידיים ארוכות וחזקות שיש בהן משהו נרגש שעה שהן קולפות פלפלים או חותכות סלט, מגישות חתיכת עוגה על הבוקר לחברי הקהילה הנסיינית שיצרה לה בגן מאיר. לשם מגיעות בעיקר עוגות היוצאות מתנור המטבח שלה לעבור ביקורת ראשונה, שאותה היא מתעדת ומעלה ישר לסטורי, ואם מתרכזים מספיק אפשר להרגיש משהו מהריחות ומהטעמים של עוגת לימון או שמרים שהוציא התנור במטבח הבית.
ברוב הפעמים רק שומעים אותה, לא רואים. לפעמים, רק מהקול, אנשים זרים מזהים אותה. אומרת שזה מספיק. שלא היתה עומדת בכוכבות מוחלטת, כמו למשל זו שהשכן שלה אהרוני חווה. אומרת שהיתה עומדת בזה רק לו זה היה מאפשר לה לקנות בית.

"בטח מסתכלת אצל אחרים"

ובכל מקרה הטלוויזיה, על כל המגבלות המסחריות שהצמיחה, לא מאוד קורצת לה. היא מחבבת את הצפייה ב"מאסטר שף", "שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. אבל תוכנית האוכל הכי טובה היא 'בואו לאכול איתי'. היא ממתק, נותנת לך יופי של פרספקטיבה על האורגניזם שנקרא אנשים. מראה לך את זה בצורה הכי טהורה, הכי נקייה וחשופה עם כל הקונטרות שדיקלה קידר ושי אביבי כותבים". וכשהיא רואה איך הספק הופך לשני קמטים בין העיניים שלי, היא ממהרת להוסיף שהיא תמיד נותנת הרבה קרדיט למי שמקריין, כי ברור לה שיש לו חלק בכתיבה.
הרבה בלוגרים ובעיקר בלוגריות אוכל התפתחו מאז הפציעה לייזה פאנלים. "בטח מסתכלת אצל אחרים", היא עונה כשאני שואלת. "מסתכלת, קנאית, מאוד. מצד שני, התבגרתי ואני אוהבת את זה. אני יודעת שהיום את רלוונטית ומחר את לא. אני זוכרת שהייתי מנהלת קריאיטיב צעירה, חצופה ומתנשאת, ובאה מישהי מהחינוכית והיא נראתה לי נורא זקנה. לדעתי היא היתה יותר צעירה ממני היום. הרעיונות שלה נראו לי מיושנים והיא נראתה לי כל כך לא רלוונטית. אני בטוחה שהמון אנשים רואים אותי ככה היום. מיושנת".
לייזה? מה פתאום? היא לא מיושנת בשיט.
״אני חושבת שכן ואני לא חושבת שמיושן זה רע. יש משהו בזה שהעברית שלי יפה", היא אומרת, ואני חושבת על היסודות האיתנים שנטועים בשפה שלה, שמאפשרים כתיבה משוחררת. זוכרת את הפעם הראשונה שבה נתתי דעתי עליה כשנתקלתי בסיפור שלה על הוריה שנסעו לגור באמריקע - המילה ששימשה את אבא בכל פעם כשסיפר לי על השכנים הפולנים שביניהם גדל בבאפלו ניו יורק והיידיש יצאה להם מתוך האנגלית.
עשר שנים של תהילת פאנלים עברו עד שהתרצתה לשיתופי פעולה עם גופים מסחריים כמו "פוקס הום" ו"דנונה גריק" של שטראוס. אומרת שלא היה מישהו שראה איתה עין בעין. "אני יודעת שאת רומא לא בנו ביום, אבל גם אני רוצה לבנות את עצמי למשהו שהוא נבדל מאחרים, שיש לו שפה משלו, שהוא לא עושה כל דבר. כמה הצעות דחיתי בדרך".
אני אומרת משהו על זה שעדיף ככה, כי מה שווה מילה של בלוגרית שעושה שיתופי פעולה עם כל העולם? אבל ביליה אומרת שרק בגלל שאנחנו מבוגרות אנחנו חושבות ככה. "המחשבה הזו עוברת ליד הדור הצעיר. מה שיפה זה שהצעירות עושות את הדבר שלהן 360 מעלות. הן לא מבקרות את האחר. את עצמן הן מקבלות. יש בזה משהו נורא יפה. אם היית הילה מודל 2022, היית מבינה את זה והיית עושה מלא כסף מזה".

הילדים היפים מסתתרים

היא היתה רוצה לחשוף את המשפחה שלה קצת יותר, אבל חוץ מיהלי (29) שאר הילדים, רויו (18), דניאל (16) ודריה (13), לא מוכנים לשתף פעולה עם העניין הזה. לעיתים נדירות הם מציצים מתוך איזה צילום ולרגע נעצרת הנשימה. כמה יפים הילדים לבית ביליה־בהר. גדילת הילדים עדיין נוכחת במתכונים שבהם היא עדיין מקדשת את היעילות והבהירות שמאפיינות אותה, אבל מרשים לעצמם קצת יותר מורכבות בטעמים ובתהליכים. כאלה שלא מתקיימים בבית מלא פעוטות.
מהטיפים לאירוח שפותחים את הספר ודרך ההקדמות למתכונים, עולה המסר שהעיקר זה לא לפחד כלל. "אני מאוד אוהבת להסתכל על דברים ולחשוב איך לפשט אותם. 50 איש באים לאכול? אין בעיה. תגידי לי לגדל עשרה ילדים? אין בעיה. להוציא שלושה ספרים ובמקביל לערוך תוכנית טלוויזיה? אין בעיה. עד שזה מגיע לבריאות. שם יש לי חרדות על הילדים, על הקרובים לי. שם אני מאבדת את זה. אני חושבת שבאיזשהו מקום אני סוחבת את זה שאמא שלי, כשהיתה בת 20, איבדה את ההורים שלה בהפרש של חודשיים. כשהילדים נולדו, הפסקתי לעשן".
איזו שאכטה פה ושם?
"מה פתאום?! סיגריות. אם אני הייתי נוגעת בשאכטות, הייתי מעשנת מהבוקר עד הערב. אני טיפוס מתמכר. הפסקתי כי פחדתי שאם אמשיך לעשן, לילדים לא תהיה אמא. יש לי המון מחשבות. לפעמים מהזן המפחיד שמכרסם בי ומפחידות אותי. בעיקר בלילה. אז אני הולכת לאחד הילדים ונורא דואגת לו".
לפעמים הלילה גם מביא רעיונות מטבח, שיטוטי רשת כמו אלה שבהם נפגשה עם המאיירת והכותבת דניאלה לונדון־דקל. זה התחיל בלייקים הדדיים ונגמר ברעיון שעלה לה לעשות יחד מפגש נשים.
"חשבתי שיש בינינו נקודות דמיון, שתינו תל־אביביות באותו גיל, עובדות מהבית, מגדלות ילדים אבל רוצות עוד דברים. לא הכרתי אותה קודם. רק מהפייסבוק ומהעשייה שלה. כשיצא הספר הראשון שלי, רוני מודן הציעה לי שדניאלה לונדון תאייר לי אותו, ואמרתי לה, 'השתגעת? היא תאפיל עלי'. נורא פחדתי מזה שיגידו שהיא גם כתבה. סיפרתי לה את זה בטלפון, אמרה שאני צודקת, ואז אמרה 'לא הייתי לוקחת אותך'. אמרתי לה, 'בואי נעשה מופע, מפגש של שתי נשים'. אמרה לי 'לא'. אמרתי 'למה? מקסימום ניכשל'. אמרה לי שהיא מעולם לא עלתה על הבמה. שהיא יכולה לקבל בלוק. אמרתי לה שגם אני. אבל ברגע שאנחנו שתיים נשען אחת על השנייה".
ככה נולד המופע "לייזה ודניאלה עושות פאנל", שרץ כבר כמה חודשים ומסתמן כהצלחה גדולה. "דניאלה היא פראית וטובת לב. כשאתה צעיר אתה נמשך לרוע, היום אני לא יכולה איתו. אנחנו לא חברות, לא נפגשות ביומיום, אבל אני אוהבת אותה", היא אומרת כשאני מתעניינת איך הן מסתדרות בעניין סיר הבשר.
כי בעוד הבית של ביליה, כמו הספרים שלה, מעודד צריכה מצומצמת מן החי ורוב המתכונים שלה חפים מבשר, הרי שדניאלה לונדון־דקל העיפה אותו מחייה באופן מוחלט והפכה לאחרונה לקול מוביל במאבק למען טבעונות. "אני אומרת שלא עושים שינויים כאלה בבת אחת, אבל זה בוער בה", אומרת ביליה, "זה לא רק הבשר, זה גם כדור הארץ".
אפשר להגיד שאנחנו עושים עבודה איומה בלשמור עליו.
"אני חושבת שזה יותר הדור של ההורים שלנו עם הזיפ והאורנג'דה. לנו כבר יש יותר מודעות, ואני מאמינה שתמיד יש תיקון".
וכשניסיתי להיזכר בטעם של אורנג'דה, היא שאלה אותי פתאום מה מניע אותי לעשייה. מה המוטיבציה. אמרתי לה שאם לא אצור, כל השדים יקומו עלי לטרוף אותי. בבוקר או בלילה.
ומה המוטיבציה שלך?
"המוטיבציה שלי היא להוכיח שאני לא פחות טובה מהאחר".
אז לכבוד חגית ביליה ולכבוד לייזה פאנלים, שתי נשים מעולות, מהטובות שהכרתי, לכבוד מחשבות הבוראות עשייה ולכבוד החורף שהגיע, אני מביאה לפניכם את המתכון למניפות הכרוב מתוך ספרה החדש.

סיר של מניפות כרוב ממולאות

אני בטריפ מטורף של כרוב, כל פעם נופלת ליחסים עם ירק אחר, רק סיימתי זוגיות מושלמת עם קולרבי ומייד פזלתי אל בן דודו השרמנטי העגול, הכרוב. היום הבאתי איתי שלושה מלאכים חתיכים פריכים הביתה, לא ידעה נפשי אושר שכזה. מאחד הכנתי סלט, מאחר שיחקתי עם בצק פריך. והאחרון-אחרון חביב קיבל פנסיון מלא מסאז' בשתי ידיים ועיניים אוהבות: חיתוך, מילוי, שיבוץ אבני חן בסיר יפהפה. מי שאוהב כרוב ממולא עם בשר טחון, הולך לעוף על הסיר הזה, בלי יותר מדי ברדק יש סיר ענק! סיר רחב ושטוח קוטר מ־38 ס"מ צפונה. עדיפות לנירוסטה.

מה צריכים?
כרוב ירוק יפה, בצל סגול חתוך לפלחים, 4-6 עלי סלרי.
למילוי: 300 גרם בשר טחון עם טיפת שומן, 1/3 כוס אורז בסמטי שטוף (לא מבושל!), 1/3 כוס פירורי לחם, 2 כפות רסק עגבניות, 2-3 שיני שום, בצל קטן קלוף, כוס עשבי תיבול: שמיר/נענע ופטרוזיליה, כפית רכז רימונים, כפית בהרט או כמון (לא חובה, רק מי שאוהב), כפית דבש, כפית מלח, 1/2 כפית פלפל שחור, 5 כפות שמן זית.
לרוטב הסיר: 3 עגבניות בשלות, 2 כפות רסק, 4 שיני שום, כפית סוכר, כפית מלח, 1/2 כפית פלפל שחור, 4 כוסות מים רותחים, 1/4 כוס שמן זית.
איך מכינים:
לרוטב הסיר: נשים במעבד יחד עגבניות, רסק, שום, סוכר מלח, פלפל שחור ו־1/4 כוס שמן זית. נטחן לרוטב חלק, נניח בצד.
למילוי: בבלנדוש נטחן למשחה את רסק העגבניות, השום, הבצל, עשבי התיבול, רכז הרימונים, הדבש, המלח, הפלפל ו־5 כפות שמן זית.
בקערה נערבב: את משחת העגבניות למילוי שטחנו עם הבשר הטחון, האורז ופירורי הלחם. נוסיף עוד 1/2 כפית מלח ונלוש טוב־טוב את התערובת.
לכרוב: ניקח את הכרוב, נחתוך לחצי ואז לרבעים כולל הגזע (בשום אופן לא נוריד את הגזע), בינות לעלים התחתונים נערסל קציצת בשר ואז גם בעליונים. רק אחרי שמילאנו, כל רבע נחתוך לשני חצאים עם הבשר. ככה נמלא את כל רבעי הכרוב ואז נחתוך לחצאים.
סידור הסיר: ניצוק 1/4 כוס שמן זית בסיר רחב. נסדר יפה־יפה את מניפות הבשר שלנו, נניח על הכיריים שיקבלו צריבה יפה בטוכעס (כ־3 דקות), ורק אז ניצוק את רוטב הסיר מעורבב עם 4 כוסות מים, נפזר עלי סלרי ובצל סגול. נביא לרתיחה, ננמיך אש ונכסה את הסיר לשעה. ואז נכניס ל־180 מעלות בתנור, סיר גלוי כ־20 דקות.
מרשה לכם: להוסיף 1/2 כפית זרעי קימל לרוטב הסיר, להוסיף כפית פפריקע למי שאוהב. מרשה לכם, כל נטולי הגלוטן, במקום פירורי לחם עוד כף אורז.