בקיץ 2018 החליט עו"ד דוד ריסין, קצין משטרה לשעבר ויזם בהווה, לעשות עסקה קורעת לב עם אלוהים. עברה בדיוק שנה מאז שבתו בת השנתיים, ליבי, החלימה מסרטן כליה נדיר ואגרסיבי. החרדות הציפו אותו בכל פעם שנבדקה כדי לברר אם הגרורות חזרו לגופה הפעוט. במעין תפילה חרישית ביקש שאם משמיים נגזר עליה לחלות שוב, אז שהסרטן המיועד לה, חלילה, יועבר אליו - כדי שהיא תישאר בריאה.
"קשה לתאר את החרדות שהיו לנו לפני כל בדיקה של ליבי", מתאר ריסין את התחושות שליוו אותו, "אתה נושם לרווחה כשהתוצאה מראה שהילדה נקייה מגרורות, ואחרי כמה דקות מפלס הלחץ עולה וחונק את הגרון במחשבה על הבדיקה הבאה. אין שנייה של רוגע. חייתי בתעוקה תמידית. החרדות הובילו אותי לדחוף את עצמי עד לקצה גבול היכולת. רצתי בכל יום במשך שעה וחצי, בשיא החום, ובלי בקבוק מים. ממש התעללתי בגוף שלי.
"באחד הימים, כשאני מותש וצמא, הפסקתי את הריצה והתיישבתי על שביל כורכר באזור טבעון. הבטתי בשמיים הכחולים ואמרתי לבורא עולם שזו המשאלה היחידה שלי ממנו. אני לא אדם דתי, אבל הרגשתי שהוא מקשיב לי. מאותו רגע היו לי הקלה ורגיעה. ידעתי שליבי תחלים לחלוטין. וכיום, אחרי חמש שנים של בדיקות תקופתיות, ליבי בריאה. אין כל זכר לגידול או לגרורות".
באופן מצמרר, משאלתו של ריסין התגשמה בדיוק שנה אחר כך. הוא חלה בסרטן כליה, בדיוק כמו ליבי. הוא נותח והחלים, אולם לפני כשנה חזרה אצלו המחלה, הפעם בצורה אלימה הרבה יותר, כשהגרורות התפשטו כמעט לכל איבריו בחלל הבטן. שום טיפול לא התאים, ודוד השלים עם העובדה שימיו קצובים. הדיל המחריד שעשה עם השמיים סירב להרפות.
האב לחמישה ילדים, שהציל את בתו במו ידיו, שחקר עד שמצא לה בעצמו פרוטוקול כימותרפי, שנלחם במערכת הבריאות עד שהסכימה לשלוח אותה לטיפול שקיים רק בחו"ל - לא מצא מזור לעצמו והפך לאיוב מודרני. הוא התגרש מאשתו, אמה של ליבי, ובהמשך נכשל בניסיונו להתקבל לניסוי קליני בתרופה חדשנית, שהיתה תקוותו האחרונה להבריא. חבריו הקרובים כבר ערכו לו מסיבת פרידה מהחיים.
בתחילת השנה הבליחה נקודת אור במאבקו הבריאותי. האונקולוגית שלו הציעה לו לעבור טיפול באימונותרפיה - שיטה חדשה יחסית, שמסייעת למערכת החיסונית להילחם בסרטן. אלא שקופת החולים שלו, מכבי, סירבה לממן בעבורו את הטיפול. ריסין נאבק ולא ויתר, ואת האימונותרפיה הוא מקבל היום באופן פרטי. הגרורות בגופו התכווצו בכ־70 אחוזים, והרופאים מדברים בזהירות על אפשרות להחלמה מלאה.
כעת הוא מעז לחלום על העתיד, הכולל חתונה עם בת זוגו החדשה, ועל התקדמות במיזם הסטארט־אפ הרפואי שהקים, "ליבי דיאגנוסטיקס", ששואף לפתח ערכה שתגלה פגמים גנטיים בגוף האדם ותזהה התפתחות תאי סרטן בשלב הראשוני־קדמוני שלהם. פוסט שפרסם לאחרונה בנושא הפך לוויראלי ושותף על ידי כמה עמודי פייסבוק עתירי עוקבים.
"אני מרגיש שקיבלנו הזדמנות נוספת לחיים", הוא אומר. "יש טיפול למחלה שלי, ויש לי אהבה חדשה. עכשיו תורי לתת לאחרים. אני רוצה שכל אדם במדינה יוכל לרכוש ערכה שלנו, ושבעזרת בדיקת שתן לא פולשנית יהיה אפשר לגלות את הסרטן בשלב הראשוני שבו הרפואה לא מצליחה כיום לזהות. אם אצליח במשימה, טיפולי הכימותרפיה הקשים וההקרנות יהפכו למעשה למיותרים. יספיקו תרופות ביולוגיות, שתופעות הלוואי שלהן מינימליות".
אתה תהיה הלקוח הראשון של המיזם?
"מה פתאום? זו תהיה ליבי".
√ √ √
קשה שלא להידבק בשמחת החיים ובאופטימיות של ריסין (47). אין דבר בהוויה שלו שמרמז על השנים האחרונות, שהיו רוויות בדרמות קורעות לב על סטרואידים. הוא מחייך בחדווה גם כשהוא שוכב על המיטה במחלקה האונקולוגית של ביה"ח שיבא, ובזרועו נעוץ העירוי של תרופת האימונותרפיה. הבדיחות קולחות ממנו בקצב מסחרר, וצחוקו סוחף את שאר המטופלים כסופת הוריקן אימתנית.
הוא גדל בנצרת עילית, היום נוף הגליל, לאב הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים. "אבא שלי, שכבר נפטר, לחם בתעלת סואץ, נפצע וננטש בשטח", הוא אומר, "למרות שבמשך חייו הוא צעק בלילות, כמעט לא ישן וסירב לכל מגע גופני, הוא השרה בבית המון אהבה לצה"ל ודיבר על חשיבות השירות למען המדינה. בגיל 14 עברתי לפנימייה הצבאית של בית הספר לקציני ים בעכו, כדי לבנות קריירה צבאית. שלוש שנים אחר כך עברתי את הגיבוש לשייטת, אבל לאחר מכן מצאו אצלי פגם בלב שעלול לסכן אותי בצלילות עמוקות.
"התגייסתי ליחידת הקומנדו מגלן, ואחרי קורס קצינים עברתי לגדוד הסיור הבדואי. כשנכנסתי לקבע, עברתי למג"ב איו"ש. שירתי כמפקד מחלקה, אחר כך כקמב"צ היחידה ובסוף כסגן מפקד פלוגה. במקביל למדתי משפטים והמשכתי לתואר שני במקרקעין בטכניון".
ריסין השתחרר ב־2013 ועשה התמחות כעורך דין במחלקת התביעות של משטרת חיפה. כעבור שנה מונה לקצין החקירות במרחב חיפה. את גרושתו הכיר כששירת במג"ב, ולשניים נולדו חמישה ילדים: דקל (15), זוהר (12), עומר (10), שי (9) וליבי (6 וחצי).
הגילוי
הכל החל באוגוסט 2016, כשליבי היתה בת חצי שנה. "הייתי קצין תורן במשמרת לילה במשטרה כשגרושתי התקשרה ואמרה שיש לילדה חום גבוה וריח מוזר מהשתן. היא נסעה למיון של ביה"ח רמב"ם, ואני הגעתי אחריה. לא הייתי בלחץ, כי ליבי לא היתה הילד הראשון שלנו שבילינו איתו במיון. זה היה יום חמישי, ואחד המתמחים הציע שנישאר לאשפוז בסוף השבוע במחלקת ילדים, כדי שביום ראשון על הבוקר יוכלו לבצע לליבי בדיקות מקיפות.
"אחרי כמה שעות לקחו אותה לצילום CT וגילו גוש בכליה השמאלית. הרופאים אמרו שזה יכול להיות פצע מוגלתי, דלקת ואולי גידול. נשימתי נעתקה לרגע. בדקתי בגוגל את סוגי הגידולים האפשריים בכליה, וראיתי כאלה שסיכויי ההחלמה מהם מגיעים ל־90 אחוזים. כשהגעתי לגידול האחרון ברשימה, שנקרא רבדואיד, הבנתי שהוא נדיר, ולא היה עליו כמעט מידע או פרוטוקול טיפולי. באותם ימים לא היתה בעולם עדות לכך שילדים חולים בסוג הגידול הזה, והמבוגרים שחלו שרדו רק שנים ספורות. אמרתי לעצמי 'מה הסיכוי שמדובר ברבדואיד?' ליבי לא נראתה סובלת, אז נשארתי קר רוח.
"ביום ראשון לקחו אותה ל־MRI. הייתי בבית וטיפלתי בילדים, כשהזעיקו אותי להגיע לשיחה עם מנהלת בית החולים לילדים. היה לי ברור שמדובר בבשורה לא חיובית. בהתחלה אמרו שמדובר בגידול שההחלמה ממנו גבוהה, ושמחתי שתפסנו את הסרטן בזמן. למחרת שוב נקראנו אל המנהלת, והפעם היא אמרה שבבדיקה מעמיקה יותר התברר שמדובר בסרטן אלים יותר, אבל שגם לו יש סיכויי החלמה גבוהים. ידעתי שגם עם זה נתמודד.
"אחרי כמה שעות המנהלת התנצלה על שתי האבחנות הקודמות. היא אמרה שהם סיימו את כל הבדיקות ומצאו שלליבי יש את הרבדואיד הנדיר. הגוש היה בגודל של שבעה ס"מ, והיו גם גרורות בגוף הקטנטן שלה. מייד הבנתי שנותרו לבת שלי מספר חודשים לחיות".
בטח רצית רק לחבק אותה חזק.
"הייתי משימתי וסירבתי להתרסק. לא התכוונתי לחפש רופאים אחרים, ולא להתייעץ עם מומחים או ללכת לרבנים. האונקולוגית של ליבי, ד"ר איילת בן ברק, הציעה לנתח אותה ואחר כך לתת לה טיפול כימותרפיה. הבעיה היא שלא היה פרוטוקול מוכר לזה, אז נכנסתי באטרף למאגרי מידע רפואיים ולדו"חות של מכוני מחקר בעולם. אולי אסור לי לומר, אבל ידעתי שלא אצליח לקבל את כל המידע הנדרש, אז בכמה מקומות אמרתי שאני רופא.
"אחרי כמה ימים הגעתי למכון מחקר בגרמניה, היחיד שפרסם פרוטוקול כימותרפי לרבדואיד. החלטתי לקנות לליבי קצת זמן עד שנמצא פתרון טוב יותר, והתעקשתי מול הרופאים שיטפלו רק לפי מה שמצאתי בעצמי".
הניתוח
רגע לפני שליבי נכנסה לניתוח, בספטמבר 2016, שאל ריסין את הרופאים אם אפשר להוציא לבתו את השחלה שאינה נגועה בסרטן, ולהקפיא אותה כדי שלא תיהרס מטיפולי הכימותרפיה. "אני מאמין שזאת הפעם הראשונה שמישהו חשב על פוריות של ילדה בת חצי שנה. התשובה שקיבלתי היתה מרומזת: מה הטעם לשמר פוריות אם הסיכוי שתשרוד הוא אפסי. לחצתי עד שהסכימו והקפיאו לה שחלה.
"זה היה החלק החיובי בניתוח. אבל היה חלק אחר קטסטרופלי: כשהמנתחים רצו להוציא החוצה את הגוש הסרטני, שהיה מאוד רך, הוא התפורר להם בין האצבעות והתפזר בחלל הבטן. הרופאים יצאו מחדר הניתוחים בעיניים דומעות. המצב של ליבי החמיר".
כעסת עליהם?
"לא, הם לא עשו את זה בכוונה. התחלנו מייד בכימותרפיה בכמויות גבוהות, שיכולות להרוג סוס, וליבי הגיבה לטיפול מצוין. הגרורות קטנו, וזה נתן לנו תקווה. הקטנטונת הזו נאלצה להתרגל לכאבים ולמחטים והפסיקה לבכות. היה צריך לראות איך היא לא זזה מילימטר כשהכניסו אותה למכונת CT. היא היתה מתורגלת".
איך מחזיקים מעמד כשהבת שלך סובלת ככה?
"רוב הזמן ליבי היתה על משככי כאבים חזקים. כשלא היתה מסוממת, היא חייכה וצחקה. הקפדנו שהאוכל שלה יהיה רק בהנקה, כי יש בזה אלמנטים מרגיעים. הלבשנו אותה יפה, שמנו לה סרטים צבעוניים על הראש ונשארנו אופטימיים".
מי טיפל בינתיים בבית בארבעת הילדים הנוספים?
"אמא של ליבי היתה צמודה אליה בבית החולים, לכן אני עשיתי כביסות, הכנתי אוכל והסעתי אותם לבתי הספר ולגן. גם חברים ובני משפחה סייעו".
איפה נשברת בתקופה הזו?
"אם הייתי נותן דרור לרגש, הייתי קורס נפשית ופיזית. לפעמים לקחתי את ליבי על הידיים, כשהצינורות משתלשלים ממנה, והיא היתה מניחה את הראש על הכתף שלי. הרגשתי את הנשימה שלה על הצוואר שלי. כל הזמן אמרתי לה שיש לה על מי לסמוך, הבטחתי שאציל אותה, שהיא תחיה, שאהיה בחתונה שלה ושאעשה הכל בשבילה. הרגשנו אחד את השנייה".
דם טבורי
בתחילת פברואר 2017, ימים ספורים לפני שמלאה לה שנת חיים אחת, היה גופה של ליבי ספוג בחומרי כימותרפיה, שאותם קיבלה במשך חמישה חודשים. "לסיום הציעו הרופאים לתת לה כימותרפיה במינון גבוה אפילו יותר, ואחר כך שתעבור השתלת מח עצם", ממשיך ריסין.
"ידעתי שזה בעייתי. אחרי שניקו לה את הגוף, יחזירו לו מח עצם שנגוע בתאים סרטניים? הרי הסרטן עלול לחזור אלים יותר, ואז לא יהיה אפשר לטפל בו. מבחינתי זאת היתה נקודת שבר, ולראשונה הרגשתי מיואש. אבל פתאום הבזיק לי רעיון. הצעתי שייקחו את הדם הטבורי ששמרנו אחרי הלידה שלה וישתילו אותו במקום מח העצם. הרופאים השיבו לי: 'אתה חי בסרט'.
"בשלב הזה הבאנו לראשונה את ליבי לביקור בבית, אחרי כחצי שנה באשפוזים. לקראת חצות, כשכולם ישנו, שטפתי כלים במטבח. בדיוק ביום הולדת השנה שלה ליבי היתה אמורה לקבל את מח העצם, שמבחינתי היה בבחינת גזר דין מוות עבורה. פרצתי בבכי הראשון מאז שהיא חלתה. הרגשתי שהקרב על חייה עומד להסתיים לרעתה. היו לי כמה ימים לשכנע את הרופאים לגבי הדם הטבורי, ולשמחתי הצלחתי.
"כדי לעבור כימותרפיה במינון גבוה היה צריך להכניס את ליבי לחדר מבודד וסטרילי, כשרק אמא שלה לצידה והצוות לבוש בחליפות לבנות, כמו במחלקות קורונה. הודעתי לרופאים שאני מחטא את החדר בעצמי. קניתי כמויות של כלור, שמתי כפפות ושטפתי את הרצפה, המכשירים, הקירות, אפילו את התקרה. שש שעות הייתי שם. ברגע שקיבלה את החומר החזק, ליבי התמלאה פצעים שנראו כמו כוויות. המערכת החיסונית שלה קרסה. היא לא יכלה לזוז או לאכול בלי זונדה. כאב לה. נקרע לנו הלב לראות אותה בוכה בלי יכולת להוציא קול.
"ב־6 בפברואר, יום הולדתה של ליבי, הכניסו לאינפוזיה שלה את הדם הטבורי - ובתוך כמה ימים הפצעים נרפאו. הרופאים הגדירו אותה נס רפואי. כעבור שלושה שבועות היא עברה את השתלת מח העצם, אבל הייתי רגוע בגלל הדם הטבורי. במשך חודש וחצי היא היתה סגורה בחדר המבודד. רצתי בין בית החולים, להביא לשם אוכל וצעצועים, לבין ארבעת הילדים בבית, שהיו זקוקים גם הם לתשומת לב ולשגרת חיים כלשהי.
"וכאילו לא מספיק מה שעברה, הרופאים התעקשו שליבי תקבל גם הקרנות. נחרדתי. ידוע שאלה קרניים ששורפות כל מה שהן נוגעות בו. שוב חפרתי במידע רפואי וגיליתי שבארה"ב קיים מכשיר פרוטונים, שהוא דור מתקדם של ההקרנות. הקרניים שמייצר המכשיר הזה עושות סיכול ממוקד לגידול ולגרורות, ולא פוגעות בשאר האיברים.
"שוב התעקשתי מול בית החולים, עד שהתייאשו וביקשו המלצות משני רופאים בעלי־סמכא בתחום. הם האמינו שלא אצליח, אבל אני הרמתי את הכפפה. אחד המומחים היה זה שלרוב מסרב לבקשות דומות במערכת הבריאות. הוא ישב מולי, הרצה לי 20 דקות למה הטיפול אינו יעיל לליבי. מנגד, הצגתי מחקרים מחו"ל. שכנעתי אותו אחרי שעתיים. כשביקשתי את האישור, הוא טען שהמחשב במשרד לא עובד ושהוא ישלח לי מסמך מאוחר יותר. ידעתי שאם אצא משם, אני נשאר בלי כלום. לראשונה הרמתי את הקול. אמרתי לו בכעס שייקח דף ועט. עד היום האישור הזה נמצא אצלי.
"עד עכשיו אני לא מבין למה בארץ מתעקשים להיצמד לשיטת ההקרנות המסורתית משנת תרפפ"ו. קראתי פרוטוקולים של ועדות במשרד הבריאות, וחד־משמעית כתוב בהם שאין טעם להקים מכשיר כזה בבתי החולים בישראל, כי זה לא יעיל כלכלית. הבעיה היא שמצד שני, קופות החולים כמעט לא מאשרות מימון לטיפול כזה בחו"ל".
הטיפול בחו"ל
במאי 2017 טסו ריסין, גרושתו וליבי למכון הפרוטונים "פרוקיור", השוכן בעיירה סומרסט שבמדינת ניו ג'רזי. "זה מכשיר שנראה כמו מאיץ חלקיקים. כל המטופלים שם היו ילדים קטנים או מבוגרים עשירים. אבל במקום לשמוח שליבי נמצאת במכון, נכנסתי שוב לחרדות. חששתי מה יקרה אם אחרי כל מה שעשינו, הסרטן יחזור?
"גם שם רצתי להמון פגישות עם מומחים. מאחד הפרופסורים שמעתי שיש טיפול ביולוגי מיוחד וחדש, אליסרטיב, שיכול למנוע חזרתיות של הסרטן ולדכא את מחולל המחלה בגוף האדם. ביקשתי ממנו המלצה עבור ליבי, מאחר שהטיפול לא כלול בסל התרופות בישראל. חזרתי לבית המלון מותש. השכנוע המתמיד של רופאים הותיר אותי חסר כוחות. כולם הסתכלו עלי ושאלו מי אני בכלל. אני, מצידי, קראתי אינספור מחקרים באנגלית רק כדי שאוכל לדבר בשפה שלהם".
מה החזיק אותך במאבק הזה?
"העובדה שליבי נראתה בריאה בזכות הטיפול במכון פרוקיור, ואפילו צמח לה השיער. סוף־סוף לא כאב לה כלום. קראתי על הטיפול באליסרטיב ועל המפתחים שלו והחלטתי לנסות להיפגש עם מישהו מהם. עם המון חוצפה ישראלית התקשרתי לפרופסור לגנטיקה מאוניברסיטת אלברט איינשטיין לרפואה, גנג'אם קלפנה, ואמרתי לה שאני מגיע אליה לשמוע על חלקה בפיתוח. באופן מפתיע היא הסכימה. מצאתי בחורה צנועה מהודו, ושכנעתי גם אותה לתת לי המלצה על ליבי. הרגשתי שעשיתי את הבלתי ייאמן.
"ביולי, אחרי חודשיים וחצי בארה"ב, במימון קופת החולים, חזרנו לארץ. הייתי מאושר. רגע לפני שהצגתי את ההמלצות בפני האונקולוגים ברמב"ם, שוב התגנבה החרדה. אני לא רופא או מדען, אבל כשחפרתי במחקרים של אליסרטיב, היתה לי תחושה שהתרופה עלולה לעצור את קצב הגדילה של ליבי בגובה. שלחתי מייל לפרופ' קלפנה, ואחרי כמה בדיקות היא אישרה את החשד שלי: הם מעולם לא בדקו את התופעה, כי מדובר בתרופה חדשה שניתן היה לקבל אותה בחמלה, והייתה עדיין בניסויים קליניים.
"נכון לאותם ימים, ליבי היתה בין הבודדים בעולם שחלו ברבדואיד, אבל היתה היחידה שהחלימה ממנו. לאור זאת, החלטתי שאליסרטיב יהיה נשק יום הדין אם נגיע לצומת של חיים ומוות. איך אפשר להשאיר אותה בגובה של תינוקת בת שנה?"
הסרטן מגיע לדוד
בסוף 2018 עזב ריסין את תפקידו כקצין חקירות ויצא לחופשת פרישה מהמשטרה. "בגלל כל המחקרים שקראתי, וגם כי היה לי פתאום המון זמן פנוי, סקרן אותי לדעת איך סרטן פועל. רציתי לייצר פטנט שיזהה את השינויים הגנטיים בגוף, שמובילים להתפתחות הראשונית של גידול סרטני. היום אין בעולם שום בדיקה שמסוגלת לזהות גידול בשלבים כל כך מוקדמים.
"תחשבי על עץ שהלימונים עליו הם הסרטן והגרורות. אני לא רוצה להתעסק בלימונים, כי בעיניי זה מאוחר מדי. אני רוצה להשמיד כל זכר להם כשהעץ עדיין שתיל קטן. ככה עלה בי הרעיון הראשוני, אבל לא עשיתי איתו משהו מיוחד כי הייתי עדיין מוטרד מליבי ומהבדיקות התקופתיות שלה.
"ביולי 2019 התכוננו לציין את השנה הראשונה של ליבי בגן. פתאום הרגשתי שמשהו בגוף שלי לא תקין. הייתי בכושר שיא בגלל הריצות שלי, אבל היו מקרים שנגמר לי הכוח אחרי חמש דקות. גם הבטן התנפחה לי. חשבתי שזה בגלל שאני אוכל יותר מדי ולא ממש עובד. הגברתי את אימוני הכושר, אבל זה לא עזר. שלחו אותי לבדיקות דם, גסטרו וקולונוסקופיה - אבל הכל יצא תקין. כמעט ביטלתי תור לרופא פרטי, אבל במזל הוא זה ששלח אותי לבדיקת אולטרה־סאונד. שמתי לב שהבודקת מתמקדת באזור הכליה השמאלית.
"כשהגיעו התוצאות, הבנתי מייד במה מדובר. מצאו לי גידול סרטני שהוא אמנם שונה מזה של ליבי, אבל נמצא בדיוק באותו מיקום ובאותו הגודל - שבעה ס"מ. כעבור חודש נכנסתי לניתוח, שבו הוציאו את הכליה ואת הגידול בשלמותו. לא נזקקתי להקרנות או לכימותרפיה, אבל ההחלמה היתה קשה מאוד. הרגשתי כאילו כריש נגס לי במותן. רק אז הבנתי עד כמה היה קשה לליבי אחרי הניתוח שלה. היום לשנינו יש בדיוק אותה צלקת בגוף".
אחרי ארבעה חודשים חזר ריסין לשגרה, שהיתה מורכבת וקדחתנית משום שעזב את הבית. "הדרמות הרפואיות פגעו במערכת היחסים הזוגית שלנו", הוא מסביר.
קצת אחר כך, בינואר 2020, פתח בחיפה משרד עורכי דין שמתמחה ברשלנות רפואית. כעבור חודש ייצג כמה משפחות בפרשת התרופות הכימותרפיות פגות התוקף בביה"ח רמב"ם ונטל חלק בהגשת תביעה ייצוגית. "פרשתי לבסוף מהתיק כי הרגשתי פיזית לא טוב", הוא מבהיר.
שמת לב שליבי אושפזה ברמב"ם בתקופה שבה חולקו התרופות פגות התוקף?
"אני לא מסוגל לחשוב על זה. בדקתי כל תרופה שהיא קיבלה, ולמזלנו זה לא קרה אצלנו".
ואז נתקל ריסין במודעה מטעם משרד הכלכלה, שקראה לאנשים להצטרף לתוכנית "מעוף טק" - שמקדמת יזמות טכנולוגית. "כשראיתי את המודעה, ידעתי שזה מה שאני רוצה. שלחתי אליהם את הרעיון שלי למיזם לגילוי מקדים של סרטן, והתקבלתי".
המיזם הרפואי וחזרת הסרטן
בסיום קורס "מעוף טק", באוגוסט 2020, פנה ריסין לפרופ' קלפנה מאוניברסיטת אלברט איינשטיין בהצעה שאפתנית. "היא הסכימה להצטרף אלי כשותפה בסטארט־אפ הרפואי, שבחרתי לו את השם 'ליבי דיאגנוסטיקס'. הסכמנו שכמייצגת האוניברסיטה בפרויקט, קלפנה תהיה אחראית לפיתוח בארה"ב.
"אחר כך פניתי גם לאונקולוגית של ליבי, ד"ר בן ברק, זאת שבהתחלת הדרך הקשתה עלי ואפילו הזהירה אותי פעם אחת שאני 'עלול להרוג' את הבת שלי במו ידיי. היא פרשה בינתיים מרמב"ם והצטרפה לסטארט־אפ כשותפה וכדמות מייצגת שתחבר בין ערכות הבדיקה שנייצר לבין קופות החולים והמחלקות האונקולוגיות. שמחתי שהיא האמינה בי אחרי מה שעברנו עם ליבי.
"השותפה השלישית והמאוד מרכזית במיזם היא מדענית וחוקרת סרטן בפקולטה להנדסה ביו־רפואית בטכניון, ד"ר שירי קרני־אשכנזי, שתהיה אחראית לפיתוח בישראל".
איך תתבצע הבדיקה בערכה שעליה אתם עובדים?
"זו תהיה בדיקת שתן, שתתקיים בבית, בקופת החולים או בבית החולים. הערכה ובה הבדיקה תישלח למעבדות של 'ליבי דיאגנוסטיקס', ובעזרת הטכנולוגיה שלנו נוכל לבדוק שיבוש של אנזימים מסוימים שגורמים להתפתחות תאים סרטניים. חשוב להבהיר שהערכה לא מבקשת לגלות פוטנציאל עתידי לחלות בסרטן, אלא מיועדת לאדם שכבר חולה ושנמצא בשלב ההתפתחות המוקדם מאוד של המחלה.
"אנחנו מתכננים לפתח בתוך שלוש שנים את האב־טיפוס לערכה. מדובר במיזם שהוא דור העתיד ברפואה. הוא מתאים לאנשים שמעולם לא חלו קודם לכן בסרטן, ובעיקר לחולים שהחלימו ושחוששים שהמחלה תחזור. כל אלה יוכלו להילחם בשלב הקדמוני של המחלה בעזרת טיפולים ביולוגיים, כמעט ללא תופעות לוואי, וכך נגדיל את סיכויי ההישרדות של החולים. גם כאן הבדיקה תתבצע בכל חצי שנה".
באפריל 2021 יצא ריסין למימון המונים באתר הדסטארט והצליח לגייס 400 אלף שקלים, שנועדו לעגן את הרעיון כפטנט. כעבור חודש, במסגרת בדיקה תקופתית, גילה שהסרטן חזר לגופו.
"הרופא התקשר אלי בקול רועד ואמר שהפעם המחלה אלימה ומפושטת, ושהגרורות נמצאות בלבלב, בסרעפת ובכליה השנייה. בהתחלה לא התרגשתי, אמרתי לו שאעשה טיפולים ושהכל יהיה בסדר. שוב צללתי לתוך מחקרים, אבל ראיתי שאין טיפול שמתאים לי. האונקולוגית אישרה את החשש הזה.
"בכל זאת נשארתי רגוע. אמרתי לה שזאת מתנה משמיים. אני זה שביקשתי מבורא עולם את הסרטן, והפעם לא אצליח להתחמק ממנו כמו בפעם הראשונה. שאלתי רק כמה זמן נותר לי. היא סירבה לומר, אבל מדבריה הבנתי שנותרו לי בערך שנתיים. לא חשבתי על המוות, רק רציתי להספיק להרים את המיזם. הוא אולי כבר לא יעזור לי, אבל יסייע להרבה חולים עתידיים. בעיניי, זאת שליחות".
לא חששת מהסוף המתקרב?
"המשכתי בחיים עם המון השלמה. זאת היתה המשאלה שלי, וקיבלתי אותה. העיקר שליבי תחיה".
בת זוג חדשה
ההשלמה של ריסין עם גורלו הביאה את חבריו הקרובים לחשוב על רעיון יוצא דופן, שנעטף בהומור מורבידי שחור. "במאי 2021 הם שכרו וילה במצפה רמון, ונסענו לסוף שבוע ארוך של מסיבת פרידה שלי מהחיים. עשינו על האש, שתינו בירות, העלינו זיכרונות והתחבקנו. לא היה בכי, רק שמחה".
בעודו מתמודד עם הידיעה שתוחלת חייו התקצרה משמעותית, התגעגע ריסין לחיים לצד בת זוג. "לא יכולתי להציע קשר ארוך שנים עם מחויבות, אז חיפשתי נשים שלא מעוניינות כרגע להתחתן", הוא מחייך במבוכה. "מצאתי את טל בת ה־34 דרך אפליקציית היכרויות, וכבר בשיחת הטלפון נוצר בינינו קליק מיידי. קבענו פגישה, ובשלב הראשון טל ביטלה אותה. אבל אחרי שחפרה קצת בפייסבוק שלי וראתה שם את כל הסיפור על ליבי, היא הסתקרנה ורצתה שניפגש.
"הדייט הראשון שלנו היה ביולי 2021, על חוף תל אביב. אלו היו ימי קורונה, אז טל הביאה איתה סלסילת פיקניק. במפגש השני סיפרתי לה שאני עם סרטן סופני, והיא פרצה בבכי. לשנינו היה ברור שמדובר בקשר לזמן קצוב, והסכמנו ליהנות בשנתיים שיש לנו ביחד.
"אלא שאז התאהבנו. טל ביקשה שאלחם על חיי ועל העתיד שלנו. לקחתי אותה לאונקולוגית כדי שתשמע מפיה שאין לי טיפול מתאים. הרופאה הפתיעה ואמרה שמתחיל ניסוי קליני חדש, שמשלב כמה סוגי טיפול, ושכדאי לי להצטרף אליו. מאחר שמינוני התרופות בניסוי לא היו ברורים לי, היססתי. כשיצאנו מבית החולים, טל עשתה לי שיחת 'יחסינו לאן' וביקשה שלפחות אנסה. עניתי שאני לא מפר את העסקה שעשיתי עם בורא עולם. היא הזכירה שהמשאלה שלי היתה לקבל סרטן ולא מוות.
"נרשמתי לניסוי הקליני, אבל אחרי שבוע האונקולוגית הודיעה לי שלא התקבלתי, והציעה במקום זאת את האימונותרפיה, למרות שזה טיפול שמתאים רק לכ־20 אחוז מהחולים. היא אמרה, 'מה יש לך כבר להפסיד?'
"בדצמבר 2021 פנינו, האונקולוגית ואני, לקופ"ח מכבי בבקשה לאשר מימון לאימונותרפיה דרך סל התרופות. במכבי סירבו בנימוק שהתרופה מיועדת לחולים בדרגות הישרדות נמוכות ובינוניות. בעיני קופת החולים נחשבתי כחולה שאינו בסיכון גבוה. זאת הזיה. כנראה חיכו שאגסוס כדי לאפשר לממן לי את התרופה. למזלי, יש לי ביטוח בריאות פרטי והוא זה שמממן היום את הטיפול".
חבל ההצלה
האימונותרפיה היא כיום תקוותם הגדולה ביותר של חולי הסרטן. השיטה מגייסת את מערכת החיסון בגוף למלחמה בתאים הסרטניים. שני ממציאיה, טסוקו הונג'ו מיפן וג'יימס אליסון מארה"ב, זכו ב־2018 בפרס נובל. השניים גילו אילו חלבונים פוגעים במערכת החיסון, ובעזרת התרופות הם מנטרלים אותם.
"את הטיפול הראשון באימונותרפיה קיבלתי באפריל השנה, במחלקה האונקולוגית בשיבא", מגולל ריסין את מסעו הנוכחי, "כשהכניסו לי את העירוי לווריד, הרגשתי שאני עשוי לקבל את החיים שלי בחזרה. לפני רגע הייתי מת מהלך - ופתאום יש לי תקווה".
היו לך תופעות לוואי לטיפול?
"לא משהו קיצוני כמו נשירת שיער או הקאות. הרגשתי עייפות כרונית, ובהתחלה הייתי קצת זומבי בלי אנרגיות. ניסיתי להתאמן ולא הצלחתי. הזנחתי גם את 'ליבי דיאגנוסטיקס'. אבל כשראיתי את המטופלים לצידי באימונותרפיה, שחלקם מותשים או איבדו תקווה, זה עשה לי חשק לחזור למיזם שלי".
מה הצפי לסיום הטיפול בך ולהחלמה מלאה?
"ההערכה של הרופאים מדברת על 2024, לאור ההשפעה החיובית של האימונותרפיה על הגרורות. אז נוכל לעשות הפסקה מהטיפול, גם אם היא תהיה זמנית, וזאת תהיה ההזדמנות שלי לנסות להביא ילדים עם טל. אל תגלי לה, אבל כבר קניתי טבעת", הוא פורץ בצחוק. "כיום, אחרי חצי שנה של טיפול, חזרתי כבר לכושר. אני אוכל בריא, ובעיקר אופטימי. יש לי תרופה שעובדת ואהבה חדשה - ואפילו עברנו לאחרונה לגור יחד".
ליבי בריאה
ביולי 2022, בעוד ריסין נהנה מההשפעה החיובית של האימונותרפיה על גופו, הגיעה ליבי לבדיקה התקופתית האחרונה שלה, חמש שנים אחרי שהחלימה וחודשים ספורים לפני שנכנסה ללימודים בכיתה א'. "נשארתי בבית וכססתי ציפורניים מרוב דאגה. ליבי הלכה לבדיקה רק בליווי של אמא שלה. כשהן סיימו, קיבלתי את הבשורה שהכל תקין".
סוף־סוף נשמת לרווחה?
"לא. אני בחרדה מתמדת לליבי, ואני לא רואה את החרדתיות הזאת חולפת בקרוב. לא מזמן עלה לה החום ונלחצתי. אמרתי לאמא שלה שאולי כדאי לשקול בדיקת CT".
מאיפה מגיע הדרייב האינסופי שלך, שכולל נכונות למאבק בלתי מתפשר נגד רופאים, אומץ להתעמת מול המערכת ויכולת להבין מאמרים רפואיים מקצועיים?
"אני חושב שזה קשור לשלושה גורמים. הגורם הראשון הוא העובדה שאני מוכן להתאבד למען הילדים שלי. זה חינוך שעליו גדלתי מהבית, וזאת הסיבה שהייתי מוכן לקבל סרטן במקום ליבי. הגורם השני הוא האופי המשימתי שלי. זה בא מהשירות במג"ב ומהמבצעים בג'נין. כל שלב בסרטן של ליבי היה אצלי משימה שצריך לצלוח, ויש בלת"מים (אירועים בלתי מתוכננים) שצריך לפתור. הגורם השלישי נשמע לא צנוע, אבל זה קשור ליכולת האינטלקטואלית שלי. המסוגלות ללמוד המון חומר בזמן מהיר, להבין אותו - ואחר כך להתעמת עליו מול הרופאים".
מה ליבי יודעת כיום על הסרטן שלה?
"היא לא זוכרת את הטיפולים שעברה, אבל מכירה את התמונות מאז. היא מספרת בגאווה לתלמידים בבית הספר שלה שהיה לה סרטן, ולא מתביישת להראות את הצלקת. היא מקבלת תשומת לב בגלל מה שעברה ומרגישה מיוחדת. ככה זה בגיל צעיר כל כך. כשהיא תגדל, היא תבין שאני דואג. כל חיי אדאג לה".
√ √ √
מקופ"ח מכבי נמסר בתגובה: "סל הבריאות הממלכתי קבע התוויות ספציפיות לקבלת התרופה, ומצבו הרפואי של המטופל אינו כלול בהן. על כן הטיפול לא אושר לו במסגרת הסל. באפשרות המטופל והרופאה האונקולוגית שלו לפנות לוועדת החריגים של מכבי בנושא, והבקשה תידון בהקדם האפשרי".
tala@israelhayom.co.il
