שבע וחצי בבוקר. תחנת מעבר הגבול הצפונית עם ירדן, "גשר נהר הירדן", עוד לא התעוררה. בזה אחר זה, 28 טנדרי איסוזו דימקס מעוטרים במגנטים עם הלוגו "איסוזו צ'אלנג'", פושטים על התחנה, ובהם כ־70 משתתפים מחויכים, שיצאו לארבעה ימי מסע במדבר הירדני. כולם עברו מבחן באתגרי נהיגת שטח: טיפוס בעלייה תלולה, טיפוס מדרגה, מעבר תעלה, והתמודדות עם שיפועי צד וירידות חדות.
תהליך מעבר הגבול ארוך, איטי ומייגע, ויסתיים כעבור לא פחות משש שעות. "אנחנו צריכים להחליף ממספרי רכב ישראליים למספרים לבנים ירדניים, כך שהפרוצדורה קצת מתארכת", מתנצל עופר אוגש, מהאתר הישראלי "4x4", שמוביל את הטיול ביחד עם המדריך עדי ויזל. במעבר ניכר שלירדנים לא בוער דבר, והכל נעשה שוואייה־שוואייה - לאט־לאט.
מפאת גודלה, קבוצת הטנדרים נחלקת לשניים. ויזל עוזב ראשון עם עוד 13 טנדרים, וכעבור 45 דקות, בשתיים בצהריים, גם הקבוצה שלי, שאותה מוביל אוגש, נפרדת בשמחה רבה מהגבול. לכל קבוצה, לפי דרישת החוק הירדני, מתלווים שוטר מטעם המלך ומדריך טיולים מקומי.
17 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה יצא "איסוזו צ'אלנג'" לכבוש את העולם, אחרי שבסוף שנות ה־90 הוא נחשב לאחד ממסעות השטח האתגריים והנחשקים ביותר. "היום רמת טנדרי העבודה של איסוזו לא נופלת מזו של כל רכב שטח ופנאי, וחשוב לנו שלקוחותינו יבינו שהרכב שהם קנו יכול לשמש גם לטיולי אקסטרים", מסביר שמוליק צורדקר, מנהל תחום המסחריות ביבואנית UMI.
כמו רכבת הרים
מתחילים בנסיעה דרומה בבקעה הירדנית, כשהיעד הסופי ליום הראשון הוא הכפר ואדי מוסא, שיושב ממש מעל העיר הנבטית פטרה, ולפי האמונה הרווחת, הוא המקום שבו משה רבנו היכה בסלע.
אני מתעניינת למה לא נכנסנו דרך מעבר הגבול "רבין", הצמוד לאילת. אוגש מסביר בחיוך ציני: "בחמש השנים האחרונות, הודות לישראלים 'נחמדים' שמתחמקים מתשלום אגרת כניסה למדבר ואדי רם, הירדנים החליטו להקשות לנו על החיים, ולאסור כניסה של רכבי שטח ייעודיים מהגבול הדרומי".
אנחנו מתקדמים בנסיעה במקביל לכביש ים המלח, ולראשונה בחיי אני צופה בים המלח מצד מערב. הישראלים מורגלים לראות את השמש זורחת מעל ים המלח, אבל מהצד הירדני זוכים למראה ייחודי - השתקפות השמש בים דווקא בשקיעה. מדובר במראה עוצר נשימה, כשצבעים עזים של צהוב, כתום ואדום מקשטים את המים המלוחים ואת השמיים.
ממשיכים בנסיעה דרומה עד אמצע הערבה. בערך מול היישוב הישראלי צופר אנחנו פונים מזרחה ומטפסים בדרך הבשמים הנבטית במעלה ואדי נמלה, דרך היסטורית מתקופת הרומאים, שהשתמשו בה להעברת שיירות גמלים ועליהם בשמים, תבלינים, בדים ואבנים טובות מתימן עד לעזה. אחרי השקיעה הדרכים חשוכות לחלוטין ומשופעות בעיקולים חדים ובעליות וירידות שמזכירות נסיעה ברכבת הרים, מה שהופך את הנהיגה לאורכן למאתגרת למדי.
את הלילה הראשון אנחנו מעבירים בכפר טייבה, ליד כפר ואדי מוסא, מעל העיר הנבטית פטרה. "כפרים שהמזל לא האיר להם פנים, או שפקדו אותם אסונות, שינו את שמם לטייבה, שפירושו 'טוב', לכן לא נדיר למצוא כמה כפרים באותו שם", מסביר אוגש. המשתתפים העייפים מפנטזים בינתיים על מקלחת חמה ועל מצעים נעימים, שאליהם עוד נתגעגע בימי המסע הבאים.
מתחפרים בחול
מלבד השכמת הבוקר המוקדמת מקריאת המואזין, קמנו רעננים ודרוכים לקראת הטעימה האמיתית הראשונה מנהיגת שטח מדברית. מזג האוויר מחייך אלינו, והשמש מחממת בדיוק במידה הנכונה.
בתום ביקור קצר בפטרה, אנחנו נוסעים על דרך המלך העתיקה, שחיברה בעבר בין מצרים לדמשק, וחוצים את קו פרשת המים של מצוק ההעתקים הירדני אל עבר המדבר הדרומי של ירדן. המדבר מתאפיין בשבילים חוליים ובסלעים מאבן חול נובית בגוונים אדומים, שמקורה במדבר נוביה שבסודן ובמצרים. הטנדרים מפתיעים לטובה ומספקים חווית נהיגה מפנקת ברמה כזאת שגם את הקפיצות והטלטולים הרבים שהדרך מזמנת לנו, אנחנו כמעט ולא מרגישים.
חברי הקבוצה שלי הם נהגים בטווח גילים רחב, 76-30, רובם מלווים בבנות זוג, בילדים ואף בנכדים. הם מזהים מייד את מגרש המשחקים רחב־הידיים שמולם, ומסתערים על דיונות חול אדומות רכות ומזמינות.
עד מהרה מתחילים לשקוע ולהתחפר בחול הטובעני. "בישראל רוב המדבר והנגב בנויים משבילים טרשיים וסלעיים, ולכן הנהג הישראלי פחות מורגל בנהיגה בדיונות חול, שמצריכות דגשים מסוימים" מסביר אוגש תוך שהוא ושאר המשתתפים מסייעים בחילוץ הרכבים התקועים. "חובה להוריד את לחץ האוויר בגלגלים, ואסור לעצור בעלייה מחשש להתחפרות. יש להתחיל תמיד נסיעה בגלגלים ישרים". כל מחולץ מיישם את הדגשים של אוגש ויוצא מייד לסבב נוסף על הדיונות שהפעם נראה אחרת לגמרי. הטנדרים כובשים את הדיונה בקלות עד שנדמה כי הם מרחפים מעל החול המדברי האדום
החושך יורד על המדבר ומסמן לנו שהגיע הזמן לנסוע לכיוון המאהל, שממתין לנו במרחק חצי שעת נסיעה. סופת ברקים גורמת לקצר בחשמל במאהל, ואת ארוחת הערב הטעימה אנחנו אוכלים לאור נרות.
המאהל עצמו בנוי מחדרים פשוטים, ללא תחכום מערבי או קריצה עיצובית. אנחנו מסתפקים בזרם של מים חמים במקלחת - כל השאר הוא בונוס.
"נוהל שיירה"
היום וחצי האחרונים של המסע מוקדשים למדבר ואדי רם, שנמצא מדרום לפטרה ומתנשא לגובה של 800 מטרים. כמדבר, כמות המשקעים בו אינה גדולה, אבל בחורף גשום עם טמפרטורות נמוכות - עשוי לרדת בו גם שלג.
קשה לשבוע מהמראות המרהיבים שהמקום מספק. אורחות גמלים עוברות מדי פעם לידנו, סלעים בצורת פטרייה פוגשים את עינינו, וקשתות אבן טבעיות מספקות לכל אלה תפאורה משובחת. נביעה צוננת של מעיין מים במעלה ההר מספקת מקור שתייה לעדרים הקטנים שחולפים במקום, וכמובן הדיונות הענקיות, שמאתגרות בכל פעם מחדש, מוכיחות לנו שאם לא ננהג בזהירות ובמקצוענות, הן יקברו אותנו עמוק בתוכן.
בכל עצירה, אוגש מחדד את נוהל חגירת חגורות הבטיחות ונוהל שיירה. הוא בוחר רכב מאסף ש"יסגור" את השיירה, וקובע שלאף טנדר אחר אסור להישאר מאחוריו.
את ארוחת הצהריים אנחנו אוכלים בשטח, ממצרכים שנקנו השכם בבוקר בכפר הסמוך למאהל שבו לנו. בתוך דקות מבעבעת במחבת שקשוקה ישראלית חריפה וטעימה.
את חציו השני של היום אנחנו מעבירים בנהיגה במדבר דרומה ומזרחה, לכיוון הגבול של ירדן עם ערב הסעודית. הגבול, שמסומן רק בעמודים שחורים וקטנים, עדות לקיומה של גדר פיזית בעבר, נגיש עבורנו, ואחרי עצירה לידו אנחנו מתפתים לעמוד כשרגל אחת על קרקע סעודית ורגל אחת נותרת בירדן.
בבוקר שלמחרת אנחנו מתחילים את הנסיעה לעקבה, למעבר "רבין", לא לפני שאנחנו עוצרים ליד מסלול מרוצי גמלים של המלך. המסלול נמתח על פני שלושה קילומטרים, אבל לצערנו אנחנו זוכים לראות רק אימון ריצה קצרצר של הגמלים - שמהירותם עשויה להגיע עד ל־60 קמ"ש.
בקלאווה זולה
אנחנו נפרדים מירדן בסיבוב רגלי קצר במרכז העיר עקבה, אחרי קניית בקלאוות טעימות וגלידה בגביע במחיר של חמישה שקלים בלבד. בניגוד לכניסה לירדן, היציאה ממנה עוברת חלק, ובתוך פחות משעה אנחנו חוצים את הגבול לישראל. במקלחת הראשונה שלי בבית, עם מים חמים שלא נגמרים, אני מבינה שאת האבק המדברי אפשר אולי לשטוף - אבל החוויה המדברית שעברנו במסע המיוחד הזה תישאר צרובה עוד שנים רבות.
Michali100@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו