ב־6 בספטמבר 1522, כמעט־בדיוק לפני 500 שנה, נכנסה בשעריו של נמל סנלוקר דה־ברמדה שבדרום־מערב ספרד, לא רחוק מסביליה, ספינת מפרש רעועה ומקרטעת. מפרשיה היו קרועים, חלק מסיפונה היה שבור, ומלחיה, מוכי רעב ומחלות, נאלצו לעבוד בפרך בשאיבת המים שאיימו להטביע אותה. אבל המראה השברירי לא העיב על העובדה שמדובר היה ברגע היסטורי. הספינה "ויקטוריה" היתה לראשונה אי־פעם שהקיפה את כדור הארץ. את התשובה לשאלה מי האדם הראשון שהקיף את העולם כולם יודעים: היה זה מגלן, כמובן. פרדיננד מגלן. או שאולי לא? 18 אנשי צוות היו על סיפונה של "ויקטוריה" כששבה לחופי ספרד, אבל אף אחד מהם לא ענה לשם פרדיננד מגלן. אז מי היה האדם הראשון שהקיף את העולם ולמה דווקא מגלן היה זה שזכה לתהילה?
בואו נתחיל מההתחלה. פרדיננד מגלן נולד בשם פרנאו דה מגאליאש ב־1480 בפורטוגל, בעיצומו של "עידן התגליות הגדולות" שבו יצאו משלחות אירופיות אל הלא־נודע כדי לגלות עולמות חדשים ולא מוכרים. פורטוגל היתה באותה תקופה אימפריה ימית, ממלכה שפיתחה ספינות גדולות וחזקות שיצאו למסעות ארוכים באוקיינוסים. מלחיה פיתחו שיטות ניווט שסייעו להם להגיע רחוק יותר מכל מי שקדם להם. בסוף המאה ה־15 הקיפה לראשונה משלחת פורטוגלית את כף התקווה הטובה ופרצה את הנתיב הימי לאפריקה, לאוקיינוס ההודי ולמזרח אסיה.
מגאליאש התייתם מהוריו כשהיה בן 10. הוא נשלח לשרת בארמונו של מלך פורטוגל ז'ואאו השני, שם קיבל הכשרה כספן. בראשית המאה ה־16 השתתף במסעות ימיים של הצי הפורטוגלי ובין היתר הגיע להודו ולאיי התבלינים (איי מאלוקו שבאינדונזיה של היום). באותן שנים נחשבו התבלינים למצרך נדיר ומבוקש. היקרים שבהם, כמו ציפורן ואגוז מוסקט, היו שווים לעיתים אף יותר מזהב. מי ששלט בדרך מזרחה, שלט בשוק הסחר העולמי. במשך מאות שנים, כדי להביא תבלינים ממזרח אסיה לאירופה, היה צורך לצאת למסע יבשתי ארוך ומסוכן דרך מדבריות עצומים ונתיבים לא מוכרים. פריצת הנתיב הימי סביב אפריקה היתה קפיצת מדרגה בסחר העולמי.
המטרה: נתיב מערבי להודו
מגאליאש נחשב לספן טוב, וב־1510, כשמלאו לו 30, מונה לרב־חובל. אך באופיו היה עקשן ולא תמיד קיבל מרות. בשלב מסוים הודח מתפקידו והוחזר לפורטוגל. באותה תקופה הוא חקר מפות והיה משוכנע שיש נתיב הפלגה מערבי שיאפשר הגעה להודו ולאיי התבלינים בצורה בטוחה, קלה ומהירה יותר מהנתיב המסוכן שמקיף את אפריקה. חשוב לזכור ששנים ספורות קודם לכן, ב־1492, יצא מגלה ארצות אחר, כריסטופר קולומבוס שמו, בשירות המלך הספרדי, לחפש נתיב מערבי לאסיה, במה שנודע לימים כמסע לגילוי אמריקה.
מגאליאש, פורטוגלי גאה, הציע למלך פורטוגל להוציא משלחת בפיקודו לגילוי הנתיב המערבי. משלחת כזו נזקקת להון עצום; מדובר היה בכמה ספינות גדולות עם מאות אנשי צוות, וכמות עצומה של מזון ומשקאות שיספיקו למסע הארוך. וגם הסיכון גדול מאוד; המשלחת, בהגדרתה, יוצאת למקומות ששום אדם מערבי לא ביקר בהם. נוסף על כך, איש לא ידע אם השערתו של מגאליאש, על אודות נתיב מערבי להודו, נכונה - ואם אכן קיים נתיב כזה, מה אורכו וכמה זמן ייקח לעבור אותו. אלא שמלך פורטוגל, ששלט בנתיבים הימיים מזרחה, סירב לתמוך במסע של מגאליאש. הספן הפורטוגלי נעלב והחליט לפנות ליריבו המר, מלך ספרד קרלוס הראשון, שראה בהצעה הזדמנות לרווח כפול: גם להיכנס להיסטוריה כמי שבימיו נמצא הנתיב המערבי לאסיה, וגם לנצח את הפורטוגלים ולהשיג נתיב מהיר אל אוצר התבלינים. המלך הספרדי הסכים לממן את המסע, ומגאליאש שינה את שמו לשם ספרדי והפך לפרננדו דה מגלאנס. ומכאן שמו המוכר לכולם - מגלן.
וכך, בספטמבר 1519, הוביל מגלן חמש ספינות - טרינידד, סנטיאגו, סן אנטוניו, ויקטוריה וקונספסיון - כשעליהן 270 אנשי צוות, רובם ספרדים, אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. מלך פורטוגל אמנם סירב לממן את המשלחת של מגלן, אבל ברגע ששמע שיצא לדרך תחת הדגל הספרדי, הכריז עליו כבוגד ושלח את הצי הימי שלו לעצור אותו. מגלה הארצות הבין שכדי להתחמק מהספינות הפורטוגליות הוא חייב להפתיע אותן ולחרוג מהנתיב המקובל לחציית האוקיינוס האטלנטי. במקום לצאת ישירות מערבה, פנה מגלן דרומה ורק כאשר היה מול חופי אפריקה פנה לכיוון דרום־מערב והצליח לחמוק מרודפיו.
אלא שהרודפים הפורטוגלים היו רק בעיה אחת במסע הארוך והמתיש שאליו יצא מגלן. המסע לחציית האוקיינוס האטלנטי היה קשה, הנתיב שבחר מגלן היה לא פשוט והמשלחת נתקלה בסערה שהקשתה עליה להתקדם. היה חשש שהמזון יאזל, והמלחים קיבלו מנת אוכל יומית זעומה שעוררה את כעסם. רוב 270 אנשי הצוות היו ספרדים, והם ראו במגלן זר, ששייך לממלכה שעימה היה להם סכסוך. וגם: חלק מאנשי הצוות היו אסירים ששוחררו בתמורה להשתתפות במשלחת מסוכנת. אחרים היו בעלי חוב שהצטרפו למסע רק כדי לברוח מנושיהם.
על הקופה: חואן דה קרטחנה
המלך הספרדי פרס את חסותו על המשלחת, אך לא יכול היה "להפקיר" אותה לחסדיו של קפטן פורטוגלי ומינה נציג מטעמו - חואן דה קרטחנה, מנהל חשבונות מקורב, אך חסר כל ניסיון כיורד ים. הוא מונה לקפטן הספינה הגדולה במסע - סן אנטוניו, והיה כפוף למגלן. קרטחנה היה אחראי לכל הצד הכספי והלוגיסטי של מימון המשלחת, ודיווח ישירות למלך ספרד. המתיחות בין קרטחנה למגלן החלה ברגע שהצי יצא מספרד. בישיבות הקפטנים של הספינות קרטחנה התנגד באופן שיטתי להחלטות הניווט של מגלן וסירב להצדיע לממונה עליו כשנדרש לכך. הוא ניצל את הזעם שעוררה החלטת מגלן לקצוב אוכל בעקבות הסערה שבה נתקלו, כדי למתוח עליו ביקורת פומבית ולטעון שהוא לא כשיר לפיקוד. בתגובה הורה מגלן לעצור את קרטחנה, לשלול את דרגותיו ולכלוא אותו על סיפון האונייה ויקטוריה למשך שארית ההפלגה.
ב־20 בנובמבר 1519 חצתה משלחתו של מגלן את קו המשווה בדרכה דרומה. בראשית דצמבר הם ראו מרחוק את חופי ברזיל, אך כיוון שמדובר היה במושבה פורטוגלית המשיכו דרומה, עד שעגנו ב־13 בדצמבר לא רחוק מהחופים שבהם ממוקמת כיום ריו דה ז'נירו. אחרי ההפלגה הארוכה אנשי הצוות ניצלו את הירידה ליבשה לצורך מסחר עם הילידים ולהצטיידות במזון ובמצרכים.
הרעיון לאחר ההגעה לחופי אמריקה הדרומית היה פשוט - לפחות על הנייר: מפליגים דרומה לאורך חופי היבשת עד שמוצאים את המעבר שיאפשר למשלחת לחצות ולהיכנס לאוקיינוס המחכה מעבר לאמריקות. בשלב זה ידעו שמעבר ליבשת החדשה, שנמצאה רק כ־30 שנים קודם, קיים אוקיינוס נוסף. אבל איש עדיין לא גילה איך עוברים אליו דרך הים, ואם זה אפשרי. במשך כמה חודשים הפליג הצוות דרומה, אלא שהחורף התקרב (בחצי הכדור הדרומי החורף מופיע בחודשי הקיץ שלנו). מגלן החליט לעגון בפטגוניה שבדרום ארגנטינה של היום ולהמתין לשיפור במזג האוויר.
באפריל 1520, בזמן שהמשלחת עגנה ביבשה וכשהמורל היה נמוך מאוד, ביצע קרטחנה מהלך דרמטי. הוא הצליח להימלט מהאונייה ויקטוריה, הגיע לספינתו לשעבר סן אנטוניו והחל לתכנן מרד עם הקצינים והמלחים הספרדים נגד מגלן הפורטוגלי. כאשר פרץ המרד, הצוות של סן אנטוניו סירב לציית למגלן. אליהם הצטרפו מפקדי האוניות קונספסיון וויקטוריה, גספר דה קסדה ולואיס מנדוסה. הם זכו לתמיכה מקצינים ומאנשי צוות רבים. מכתב נשלח למגלן, שהיה על סיפון האונייה טרינידד, בדרישה שיכיר בעובדה שהוא כבר לא מפקד הצי.
הפתעה: לדקור את הקפטן הבוגד
מגלן כתב מכתב תשובה ושלח אותו באמצעות שליח שהגיע לאונייה ויקטוריה בסירה קטנה והעמיד פנים שהוא מוסר את המכתב למנדוסה. אלא שאז שלף סכין ודקר את הקפטן הבוגד. בו בזמן צוות נאמן למגלן תקף את המורדים שהובסו, אך שמרו על השליטה בסן אנטוניו ובקונספסיון, שקרטחנה כבש עוד לפני פרוץ המרד. מגלן העמיד בשורה את שלוש הספינות הנותרות בצד השני של המפרץ והתכונן לקרב. באותו לילה רוח חזקה גרמה לספינה סן אנטוניו, ששוחררה מהעוגן שלה בחשאי על ידי מלחים של מגלן, להיסחף לעבר הספינה טרינידד. מגלן קיבל את פני הספינה המתקרבת בתותח וברובים, ואילץ את הצוות הסורר להיכנע. קרטחנה, שראה זאת מסיפון הקונספסיון, נכנע במקום.
אחרי דיכוי המרד גזר מגלן גזר דין מוות על 30 ספנים, אך לבסוף שינה את דעתו והמיר את עונשם בעבודת פרך. למנהיגי המורדים, לעומת זאת, לא היה מזל כזה. ראשו של קסדה נערף בשל בגידה, וגופתו (כמו של מנדוסה) הושחתה ושופדה. גורלו של קרטחנה היה מעט שונה - מכיוון שמגלן פחד מאוד מהקשרים שלו למלך ספרד, במקום להרוג אותו הוא נטש אותו ביבשה יחד עם סאנצ'ז דה לה ריינה, כומר שתמך במורדים, והפליג משם הלאה. מאז לא שמעו עליהם שוב.
לאחר דיכוי המרד מגלן היה נחוש להמשיך במסעו למציאת המעבר הימי לאוקיינוס האטלנטי. הוא שלח את הספינה סנטיאגו לחפש את המעבר, אך הספינה נתקלה בקשיים וטבעה. בדרך נס הצליח הצוות שהיה עליה לשרוד, ושניים מהמלחים הגיעו בסירת הצלה למגלן והזעיקו אותו לסייע בחילוץ יתר חבריהם. באוקטובר 1520 הגיע הצי לאזור שהיה נראה כאפשרי למעבר ולחיבור לאוקיינוס שמעבר ליבשת, אך כיוון שהיו בו הרבה איים ומעין פיורדים, לא היה אפשר לדעת איזה מהנתיבים הוא הנכון. מגלן שלח שתיים מספינותיו - סן אנטוניו וקונספסיון - לחקור את המצר, אך הצוות של סן אנטוניו החליט לנטוש את המשלחת ולשוב לספרד. כאשר חזרו לממלכה הוציאו דיבתו של מגלן רעה וסיפרו על אכזריותו, כדי לתרץ את הצעד שלהם.
שלוש הספינות הנותרות המשיכו לחקור את המצר והתקדמו מערבה. מזג האוויר היה סוער, והים במצר, שאורכו כ־600 ק"מ והוא לעיתים צר עד כדי 3 ק"מ, היה לא פשוט למעבר ספינות המפרש הגדולות. בסופו של דבר, הצליח הצי המצומצם לחצות את המצר, שלימים ייקרא מצר מגלן, ולצאת בצידה השני של אמריקה. אחרי המעבר במצר הסוער, התרגש מגלן להגיע לאוקיינוס החדש שהיה רגוע ושקט, ולכן קרא לו בשם שכולנו מכירים היום - האוקיינוס השקט.
בשלב זה מגלן ואנשיו לא שיערו את גודלו העצום של האוקיינוס החדש שגילו והיו בטוחים שבתוך ימים בודדים יגיעו ליעדם - איי התבלינים. אחרי הצטיידות קצרה בחופי צ'ילה, יצאו מערבה. אלא שמה שהיה אמור להיות שיט קצר של כמה ימים, התברר כמסע של כארבעה חודשים. שוב אזל המזון בספינות, ורבים מאנשי הצוות החלו לסבול ממחלת הצפדינה, שגרמה להם לנפיחות בחניכיים, לנשירת שיניים ולאיבוד היכולת לאכול. היום ידוע למדע כי המחלה נגרמת ממחסור חמור בוויטמין C, ואפשר למנוע אותה בנקל אם מצטיידים מראש בפירות ובירקות המכילים את הוויטמין החיוני. כ־30 מלחים מהספינות של מגלן מתו מצפדינה במהלך המסע.
ייאוש: אפילו הקרקרים נגמרו
הספינות היטלטלו על פני הים העצום ושטו מערבה. ימים עברו, וגם שבועות וחודשים, ומלאי המזון אזל. באותה תקופה, כשספינות יצאו לים לחודשים ארוכים, הצוותים לקחו איתם מעין מציות, קרקרים קשים מאוד, לשעת חירום. אלא שגם אלה הלכו ואזלו. על פי התיאורים, המלחים אכלו אפילו נסורת, שתמלא את בטנם. מי שהצליח ללכוד עכברוש, נחשב לבר מזל. לפתע, בשיא הייאוש, אנשיו של מגלן ראו יבשה מרחוק. הם הגיעו לאי קטן ועגנו בו. מדובר באי שהיום מוכר בשם גואם. הם פגשו שם את הילידים, והמפגש התנהל על מי מנוחות. המקומיים נתנו לצוותים על הספינות מזון רב ואפשרו להם להעמיס ציוד להמשך המסע. בשלב מסוים חלק מהמלחים חשדו במקומיים שגנבו להם סירה קטנה. בתגובה הם הרגו כמה מאנשי האי ושרפו את בתיהם. כך הסתיים המפגש הראשון של האדם המערבי עם ילידי גואם.
חודש לאחר מכן הגיעו ספינותיו של מגלן לאיים חדשים - הפיליפינים. אלא שגם שם המפגש של תרבות המערב עם הילידים הסתיים בצורה טרגית במיוחד. תחילה נראה היה שהיחסים בין הצדדים טובים. כאשר הגיעו הספינות של מגלן לחופי אחד האיים המרכיבים את הפיליפינים, ניגשו אליהם המקומיים וניסו לתקשר עימם. מובן שמגלן לא הבין את שפתם, והם לא הכירו את שפתו של האיש על הספינה. אלא שאז פתאום צץ מישהו על הספינה שהבין את שפתם של המקומיים. אנריקה, העבד האישי שמגלן רכש כמה שנים קודם לכן במסע לאיי התבלינים במסלול המוכר סביב אפריקה, הצליח לתקשר עם הילידים. ככל הנראה הניב שבו דיברו היה דומה לניב מהאזור שממנו נלקח כנער לפני שנמכר לעבדות.
לפני כשנה וחצי, באפריל 2021, היה יום חג בפיליפינים. מדינת האיים, המונה יותר מ־110 מיליון תושבים, ציינה בטקסים רבים ובחגיגות מרשימות 500 שנה לניצחון באי מקטאן. מבחינת הפיליפינים, הניצחון של מנהיג האי לאפו־לאפו על משלחתו של מגלן הוא סמל לגבורת הילידים, שהצליחו לעמוד מול ניסיון כיבוש קולוניאליסטי של האירופאים. מגלן, גיבור תרבות מערבי ואחד משלושת מגלי הארצות המוכרים והנחשבים בהיסטוריה (יחד עם קולומבוס וואסקו דה גאמה), נחשב מבחינת הפיליפינים לסמל הרוע, וזה שלחם בו הפך לגיבור. מה בדיוק התחולל בביקורם של מגלן ומשלחתו בפיליפינים? הנה הסיפור.
כאמור, אחרי המפגש של מגלן וצוותו עם תושבי גואם, שהסתיים בשריפת בתים וברצח תושבים, הוא הגיע לפיליפינים. שם מצא את עצמו, בצורה קצת מגושמת, מעורב בסכסוך בין שני צ'יפים מקומיים. מגלן, שכאמור היה נציגו של מלך ספרד, לקח עימו למסע כומר כדי להפיץ את הבשורה הנוצרית לעולם. כאשר פגש את תושבי הפיליפינים, הוא הכיר להם את הנצרות ו"הראה להם את האור". אולי היו אלה כושר השכנוע והכריזמה של מגלן, ואולי רק רצונם של המקומיים למצוא חן בעיני האורח שהגיע מצויד בתותחים מרשימים וברובים - אך רבים מתושבי האיים קיבלו עליהם את הדת הנוצרית והוטבלו, וכן קיבלו על עצמם, לפחות באופן הצהרתי, מחויבות לכתר הספרדי. המנהיג של האי סבו, הומאבון, ביקש ממגלן שבתמורה לחברותם ולהתנצרות שלו ושל אנשיו, יילחם עבורם ביריבם המר לאפו־לאפו, מנהיג האי מקטאן. מגלן שמח על ההצעה להכות בלאפו־לאפו שסירב להתנצר, כדי להראות לכל איי האזור את כוחו ולהשליט את מרותו על כל מי שיזדמן בדרכו בהמשך.
גיבור מקומי: לאפו־לאפו הפיליפיני
וכך, בבוקר 27 באפריל 1521, 60 אירופאים חמושים בשריון כבד ובכלי מלחמה יצאו בצי סירות פיליפיניות אל מקטאן. מגלן, שהאמין בכוח המרתיע של כלי הנשק המפוארים שלו (רובים, קשתות, חרבות וגרזינים) ולא פחד מ־1,500 לוחמיו של לאפו־לאפו, הורה להומאבון להישאר מאחור בזמן שהוא ירד לחוף בראש 49 לוחמים.
אנטוניו פיגאפטה, תייר שהצטרף למשלחת על תקן כותב יומן המסע שלה, תיאר את שאירע בקרב: "כשהגיע הבוקר, 49 מאיתנו קפצו למים שהגיעו עד ירכינו, והלכנו במים למרחק של יותר מפעמיים טווח הקשת לפני שהצלחנו להגיע לחוף. הסירות לא יכלו להתקרב יותר מכך בגלל הסלעים במים. שאר 11 האנשים נשארו מאחור כדי לשמור על הסירות. כשהגענו ליבשה, יותר מ־1,500 ילידים הסתדרו בשלוש קבוצות. כשהם ראו אותנו, הם הסתערו עלינו ביללות ובצעקות".
אנשיו של מגלן ניסו להפחיד את הילידים והציתו כמה בתים, אבל זה רק הרגיז יותר את המקומיים. הם הובילו להתכתשות על חוף הים, והאירופאים, שהיו לבושים בשריון כבד, בקושי הצליחו לתפקד. מגלן נפצע מחנית, אולי אפילו מורעלת. "הודי תקע חנית במבוק בפניו של רב החובל, אך הוא הרגו מייד בעזרת כידון, שאותו השאיר בגופו של ההודי. אז, בנסותו לשים את ידו על חרבו, הצליח לשלוף אותה רק עד מחציתה, שכן ידו נפצעה מחנית במבוק. כשראו זאת הילידים, השליכו עצמם כולם עליו. אחד מהם פצעו ברגלו השמאלית בחרב גדולה. זה גרם לרב החובל שלנו ליפול על פניו, כשהם ממהרים להסתער עליו בכידוני ברזל ובמבוק, ובחרבותיהם", מתאר פיגאפטה, שכפי שאפשר להבין מהמילים הבאות היה יותר ממעריץ נלהב של מגלן: "עד שהרגו את המראה שלנו, אורנו, נחמתנו ומדריכנו האמיתי. כשפצעוהו, הסתובב פעמים רבות כדי לראות שכולנו הגענו לסירות. אחר כך, כשהבחנו במותו, נסוגונו, פצועים, במיטב כוחותינו, אל הסירות, שכבר החלו בתנועה".
לציון 500 שנה לקרב ההיסטורי קיימו בפיליפינים תחרות ציור שתתאר את האירוע. בציורים הזוכים בפרסים הראשונים ניתן לראות את דמותו של לאפו־לאפו הגיבור יפה התואר, כשהוא מביס את האירופאים שניסו לכבוש את האיים. לאפו־לאפו נחשב לגיבור הראשון של הפיליפינים. דמותו מונצחת על שטרות, כיכרות נקראו על שמו ופסלים בדמותו מוצבים בכל רחבי המדינה. העיר המרכזית באי מקטאן נקראת לאפו־לאפו, ובמרכזה מוצב פסל ענק בדמותו. המשטרה הלאומית במדינה ורשות הכבאות משתמשות בדמותו בחלק מהחותמות הרשמיות שלהן. הנשיא הפיליפיני הכריז כי 27 באפריל בכל שנה יצוין כיום לאפו־לאפו.
אי אפשר שלא להשתומם ממותו המיותר של מגלן. האיש, שהיה רב־חובל אגדי, יצא למסע שכל מטרתו פיתוח המסחר הבינלאומי. לא כיבוש, לא מיסיון, לא מלחמה - רק מציאת נתיב מסחר. אבל על פי התיאורים ההיסטוריים, ככל שהתקדם המסע, כך הרגיש מגלן יותר ויותר כסוג של מושיע עולמי, של גואל. ואולי ההיבריס הוא מה שהרג אותו, בסופו של דבר. אחרי הקרב האכזרי אנשי המשלחת שנותרו בחיים סירבו לשחרר את העבד אנריקה (למרות פקודותיו של מגלן לעשות זאת במקרה שימות). אז הומאבון פנה נגדם בעצמו. הוא הזמין אותם למשתה ובמהלכו הרעיל אותם, כולל את מנהיגיהם - דוארטה ברבוסה וז'ואאו סראו, שקיבלו את הפיקוד על המשלחת לאחר מותו של מגלן.
לאחר הביקור בפיליפינים, שהסתיים בטרגדיה, המשיכו שלוש הספינות המוכות אל יעדן המקורי - איי מאלוקו. בדרך הם עוד עצרו לזמן מה באי ברוניי, שם נתקלו בדבר שהדהים אותם. האי היה עשיר בתבלין ציפורן, שבאירופה היה שוויו גבוה משל זהב באותה העת, אך תושבי האי כלל לא ייחסו לו חשיבות. אנשי הצוות העמיסו את ספינותיהם בתבלין היקר. ב־6 בנובמבר 1521 הם הגיעו כאמור לאיי התבלינים, ושם החליטו לנטוש את הספינה קונספסיון בשל מחסור באנשי צוות, לאחר שרבים נהרגו בקרבות בפיליפינים. הם העמיסו את המטען שלה על שתי הספינות הנותרות, שבשלב זה התפצלו. טרינידד ניסתה לשוב דרך האוקיינוס השקט, בדרך שבה הגיעו, אך היא נתפסה על ידי הפורטוגלים. ויקטוריה המשיכה בדרכה מערבה, ומי שקיבל את הפיקוד עליה - ולמעשה על המשלחת כולה - היה חואן סבסטיאן אלקנו, שבראשית הדרך היה שותף למרד נגד מגלן, אך זכה לחנינה ממנו.
הספינה ויקטוריה, עמוסה בתבלינים, חצתה את האוקיינוס ההודי בתקווה שלא להיתקל בספינות פורטוגליות עוינות. המצב על הספינה היה קשה. הצוות סבל ורק קיווה לסיים את הסיוט. ב־6 במאי 1522 הקיפה ויקטוריה את כף התקווה הטובה, כשכל המזון שנותר עליה הוא אורז, ובכמות מועטה. 21 מאנשי הצוות מתו מרעב. מחוסר ברירה החליט הקפטן לעגון באיי כף ורדה, שהיו בשלטון פורטוגלי, כדי להצטייד במזון. 13 מאנשי הצוות יצאו לשוק מקומי וניסו להשיג מזון תמורת תבלינים שהיו להם לרוב. אלא שאז נציגים פורטוגלים, ששהו במקום, חשדו שהם חלק מצי ספרדי ועצרו אותם. אלקנו לא המתין, הרים עוגן והמשיך במסע הביתה.
בין הצללים: העבד אנריקה
בראשית ספטמבר 1522, 1,082 ימים לאחר שעזבו את חופי ספרד, שבו 18 יורדי ים הביתה (ולמי שרוצה לשמוע עוד על המסע המופלא, נמליץ להאזין לפרק הרלוונטי בפודקאסט "התשובה" של דורון פישלר). 18 בני האדם הראשונים שהקיפו את כדור הארץ, שעשו את הבלתי ייאמן... האומנם? ואולי יש מישהו אחר שבעצם קדם להם בהקפת העולם?
אחת הדמויות שהשתתפו במסע, וכבר אוזכרה פה קודם בדרך אגב, עשויה להיות האדם שעשה היסטוריה. ב־1511, כשמגלן היה בצי הפורטוגלי, הוא השתתף בכיבוש מלאקה שבמלזיה. בעודו שם, מגלן רכש את אנריקה, שהיה אז בן 14 בלבד, כעבד (מובן שזה לא היה השם שבו נולד, אלא השם שנתן לו מגלן. אין שום מידע מה היה שמו האמיתי). מאז הוא ליווה את מגלן בכל מסעותיו, ומובן שהיה חלק מהמסע למציאת הנתיב המערבי לאיי התבלינים שיצא ב־1519. על פי המסופר, בשלב הזה אנריקה כבר לא היה עבד, אלא חלק מהצוות של הספינה, וקיבל משכורת יפה על משרתו.
כזכור, כשהמשלחת של מגלן הגיעה לפיליפינים היה זה אנריקה שהבין את השפה של המקומיים והפך למתורגמן בינם לבין מגלן ואנשיו. לכן, יש המעריכים שאנריקה היה במקור מהפיליפינים. אפשרות אחת היא שהוא נולד בפיליפינים, ומשם נלקח ונמכר לעבדות במלאקה. אפשרות אחרת היא שהוריו היו פיליפינים במקור שהיגרו לאזור מלאקה. אחרי התבוסה של מגלן דרש אנריקה לשחרר אותו מהצוות, כיוון שלדבריו כך הבטיח מגלן. אבל יורשיו של הקפטן האגדי סירבו לבקשה. אנריקה לא קיבל את רוע הגזירה - וברח. בשלב זה הוא נעלם מהתיעוד ההיסטורי, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו.
אם בוחנים את התיעוד ההיסטורי לפרטיו, אנחנו יודעים בוודאות שאנריקה נרכש במלאקה, ומשם המשיך עם מגלן דרך האוקיינוס ההודי ומסביב לאפריקה - לספרד. משם יצא אנריקה במשלחת של מגלן לדרום אמריקה ולאוקיינוס השקט והגיע עימו עד לאי סבו. סבו נמצא במרחק של 2,528 ק"מ ממלאקה, כך שאנחנו יודעים בוודאות שאנריקה ומגלן השלימו כ־94% מהקפת העולם. אנחנו גם יודעים בוודאות שמגלן לא השלים את ששת האחוזים הנותרים, כי הוא שופד בחניתותיו של לאפו־לאפו. אבל אולי דווקא אנריקה, הנער שנמכר לעבדות בגיל 14, הצליח אחרי שנמלט מהספינה למצוא את דרכו הלא־כל־כך ארוכה הביתה, והיה לאדם הראשון שהקיף את כדור הארץ במלואו?
אם אנחנו יודעים בוודאות שמגלן לא הקיף את העולם, מדוע כשאנחנו כותבים בגוגל "האדם הראשון שהקיף את העולם", התוצאה הראשונה המתקבלת היא פרדיננד מגלן? כמו בהרבה מקרים אחרים בהיסטוריה, לעיתים לא חשוב מה באמת קרה, אלא מי כתב אותה. כשהמשלחת חזרה לספרד, מגלן לא נחשב כלל לגיבור. בספרד ראו בו פורטוגלי, ובפורטוגל ראו בו בוגד. העובדה שרק 18 מחברי המשלחת הצליחו לשוב לספרד ורק ספינה אחת הצליחה בקושי רב להשלים את המסלול, לא הוסיפה לתדמית של הקפטן, ובמשך שנים הוא נחשב לאדם שבטיפשותו ובחוסר מנהיגותו הביא למותו שלו ולמותם של רבים מאנשיו. דווקא אלקנו הספרדי זכה לתהילה כמי שלמרות כל האתגרים, הצליח לשוב לספרד. אבל אחד מאותם 18 שורדים היה סופר המסע אנטוניו פיגאפטה. כפי שניתן היה לראות בציטוט שהובא קודם מהקרב שבו מת מגלן, פיגאפטה היה יותר ממעריץ של האיש, שבו ראה מושיע עולמי ואולי אפילו קדוש. וכך, עם חלוף השנים, הפך היומן של פיגאפטה לפופולרי, ותהילתו של מגלן התפרסמה. איש היום כמעט אינו יודע מי היה אלקנו, אבל פרדיננד מגלן הוא שם נרדף כמעט לאדם שגילה את העולם המוכר לנו. אפילו בנאס"א החליטו לקרוא על שמו את הגשושית שנשלחה להקיף את כוכב נגה ב־1989.
האם מגלן נכשל? בסופו של דבר, הוא מצא נתיב מערבי למזרח אסיה, אבל בניגוד להערכותיו, הנתיב התברר כקשה, ארוך ומסוכן, ולא ככזה שיכול להחליף את הנתיב המקיף את אפריקה. לכן, יחלפו עוד 50 שנים עד שמשלחת נוספת תשוט בדרך שפרץ מגלן. מצד שני, אי אפשר כמובן להפחית מתרומתו של מגלן לעולם. הוא אמנם לא זכה להקיף את העולם, אך הוא אחראי לכמה מן התגליות ההיסטוריות החשובות אי פעם: הוא זה שגילה את הנתיב המחבר בין האוקיינוסים האטלנטי והשקט; הוא זה שמשלחתו ראתה לראשונה עופות מוזרים המדדים על שניים - פינגווינים; הוא גילה את ענני מגלן - שתי גלקסיות שניתן לראות רק מחצי הכדור הדרומי; משלחתו ראתה לראשונה גמלים ללא דבשת - אלפקות או לאמות; והיא זו שקבעה שיש צורך בקו תאריך בינלאומי לאחר שאנשיה, שספרו כל יום ביומן בצורה מסודרת, גילו כאשר הגיעו לספרד כי הם מקדימים ביום. ואולי יותר מכל - הוא זה שאפשר לכל אחד מאיתנו לחלום על האפשרות לגלות מקומות חדשים.