"הדרך להתמודד עם הקושי היא לשים אותו על הדף"

"האשמה אף פעם לא שתקה, אף פעם לא נדחקה, אף פעם לא פסקה. לא רק האשמה, אלא גם ההאשמות. ואני יודע שאף אחד לא אשם, אבל מה זה משנה, אין הרבה רציונליות בעניינים שבלב.
"אמרתי לו שאני מצטער. מצטער שלא ראיתי, מצטער שלא הבנתי, מצטער שנתתי לו להתבוסס בדמו זמן רב כל כך, כשהוא מוטל פצוע וללא יכולת לקום. מי יכול לראות סימנים כאלה, הרי אתה לא חושב על זה, לא מצפה".
(מתוך הספר "כמו שהיורה", הוצאת פרדס)

"אם לא רצית לחשוף את הנפש, למה לא כתבת, למשל, על רקדנית בלט, נושא שאתה לא חווה ביום־יום?" אני מעיזה לשאול את עדי וולפסון, והוא מתחבט לרגע בתשובה. מהרגע הראשון שבו שוחחנו היה לו חשוב להדגיש שאף על פי שהוא אב למתמודד נפש, מטרת הספר החדש שלו - רומן ראשון, לאחר שכתב בעיקר ספרי שירה - היא לא לשמש שופר לכל האבות או הבנים המתמודדים עם סיטואציה דומה, אלא לכתוב סיפור.
הוא בכלל פרופסור להנדסה ולקיימות, והילי, בנו בן ה־21, הוא הרבה מאוד דברים מלבד היותו מתמודד נפש שגם עבר ניתוח להתאמה מגדרית. ובכל זאת, עדי כתב ספר שמזקק את החוויה של הורה, אבא לנער מתמודד נפש. זה מהלך כמעט דרמטי עבור אדם שלא שם את ההתמודדות הנפשית בראש המאפיינים של משפחתו.
"אני חושב שהספר נכתב ממני יותר מאשר אני כתבתי אותו, כי הדרך שלי להתמודד עם דברים היא לכתוב", הוא נשען לאחור בכיסאו, מדגיש כל מילה. "בעולם של היום, כשאתה פותח גוגל ומוצף במידע, הייתי רוצה שאדם שחווה מציאות דומה יוכל לקרוא ספר שמתחבר לרגשות שלו, אבל לא הייתי רוצה שיקראו את הספר וירגישו הזדהות עוד לפני שפתחו אותו רק כי כתב אותו אב למתמודד נפש. לכן האירועים הם לא אותם אירועים, והמציאות היא לא בדיוק אותה מציאות. זה לא יומן. זה ספר שמבוסס על אירועים ועל תחושות אמיתיות".
עדי מדבר מהר ובתחושת דחיפות. הוא רהוט, חדור מטרה ורצון לשנות. הוא כמעט יורה את המסרים שהוא רוצה להעביר, הקוראים לשינוי ולשיפור היחס החברתי והמוסדי למתמודדי נפש. אבל כשהוא מדבר על הילי שלו, עיניו הבהירות מתמלאות דמעות והוא מתקשה למצוא את המילים הנכונות, שיביעו גאווה בדרך שבה בנו גדל ושיתארו את כמויות ההכלה והאהבה האינסופית, ולצידן גם את הקושי ואת ההאשמה העצמית, שמקורה במה היה קורה אילו החיים היו מובילים אותם אחרת.

הוא בן 51, נולד בערד וגר בבאר שבע יותר מ־20 שנה. יש לו שלושה אחים, ביניהם אח תאום. הוא למד במגמה ריאלית בתיכון ושירת במודיעין בחיל האוויר. היום הוא פרופסור להנדסה כימית, פעיל בנושא איכות הסביבה והקיימות, מרצה ומכהן כראש המסלול לתואר שני בהנדסה ירוקה במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון. במקביל, הוא כותב טורים ומאמרים בנושאי סביבה בתקשורת.
את אשתו יסמין (50), מורה לאנגלית בתיכון בבאר שבע, הוא הכיר באוניברסיטה. לפני 25 שנה הם נישאו, ויש להם שלושה בנים. תר (23), מתכנת בחברת הייטק; הילי (21), שעובד בחנות קריסטלים, ויועד (18), שיתגייס בקרוב.

"אני אומר שיש לי שלושה בנים, כי זה הבן שלי ואני מכבד אותו. הוא לא אוהב שאני מזכיר שנולדה לי בת, כי עכשיו הוא בן, אז מה זה משנה מה היה קודם?" הוא מקדים ומסביר, לפני שיתאר את השלבים שעבר בדרך לאבחון ההתמודדות של בנו. "זה מסע, זו לא הארה שמגיעה אליך פתאום", הוא מכחכח בגרונו. "זה התחיל סביב גיל ההתבגרות, בערך בכיתה ז'. היה לו קושי שאנחנו, כהורים, התקשינו לפרש. זה התחיל בטענות על כאבים פה ושם, חוסר רצון לקום לבית הספר, הוא לא ישן טוב, לא קם טוב. הלכנו לכל מיני רופאים, החל מרופא משפחה ועד למרפאת שינה ובדיקות מלטונין וכדומה, אבל לא מצאנו בעיה רפואית. התחלנו להבין שההתמודדות היא נפשית. אחרי שגם בדקנו שאין משהו שמאיים עליו בבית הספר וכדומה, הבנו שיש פה משהו מעבר לבעיות השגרתיות של גיל ההתבגרות.
"התחלנו איתו טיפול פסיכולוגי, שלאט־לאט הביא אותו לכל מיני תובנות על עצמו ולאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. אני מדבר על זה עכשיו די בשלווה, מרחוק, כי אני יודע מה היה הסוף. אבל כשאתה נמצא בתוך זה - זה תוהו ובוהו, אתה עומד מנגד ולא יודע מה לעשות. אתה לא באמת יודע איך לעזור לילד שאתה כל כך אוהב. ואז הוא בא ומבקש עזרה, מבקש טיפול, אשפוז. וזה דורש ממך להכיל המון".

"השבוע הראשון אחרי שעזב את הבית לפנימייה היה קשה מנשוא. אחרי כל מה שעברנו, אחרי כל הפרידות, לא חשבתי שיהיה כבר משהו קשה יותר, והנה - התחוור לי שמפעם לפעם זה מתעצם. נועה ואני לקחנו אותו לשם, נפרדנו בזריזות, ככל שהותיר הזמן, התחבקנו קצרות, ככל שהוא הסכים, וזהו. חזרנו הביתה, והגוף שלי כאב כולו, כאב רפאים".

גם עכשיו, שנים אחרי, המילה "אשפוז" חונקת לו את הגרון. הדיבור המהיר, הנינוח, נעצר לרגע, העיניים נמלאות דמעות. הוא רגיל לכתוב את הרגש, לתת למילים לזרום מעצמן על הדף. אבל עכשיו, כשהוא פורט אותן בקול רם, נראה שהוא עומד להישבר כמעט. הוא לוגם לאט מכוס המים שלצידו. "הבן שלנו, בן 16, בא ואומר לנו 'אני צריך להתאשפז'. אתה מבין שהוא יודע מה הוא צריך בשביל עצמו. הרגשתי שהבן שלי רוצה להציל את עצמו, ושהתפקיד שלנו הוא לעזור לו, לתת לו לשאוף, לרוץ, למצוא את הסיבה הזו לצאת מהמיטה.

"אבל במקביל האשפוז הזה הוא בשבילי חור שחור שאני מפחד ליפול אליו. זו נקודה כזו שחס וחלילה לא רוצים לחזור אליה. עד היום אני מפחד לעבור ליד בית החולים הפסיכיאטרי לנוער בבאר שבע. זה לא שקרה שם משהו. הוא היה שם שלושה שבועות וזהו, אבל אלו היו שלושה שבועות שבהם הכל היה מכוון לשעה הזו שבה אתה בא לפגוש אותו שם. פעם ביום, כל יום, סביב השעה חמש, אתה שם. כי רק אז אתה יכול לדעת באמת מה עבר עליו, מה קורה איתו, איך הוא. כן, אתה יכול להתקשר לשאול עליו דברים במחלקה, אבל אתה לא יכול לשאול כל רגע מה קורה איתו. אז כל היום מתנקז לשעה חמש, שבה אתה יכול לראות אותו", הוא נותן לדמעות לפרוץ החוצה. "והדבר שהכי מפחיד אותי זה שהוא יחזור לאשפוז כזה. זה באמת הפחד הכי גדול שלי".
במשך שלושה שבועות הילי היה מאושפז בבית החולים. כשהוא חזר, מספר עדי, הוא הצליח להיות הרבה יותר פעיל. "הוא הבין שיש לו משהו שהוא צריך ורוצה להתמודד איתו, אבל הוא גם הבין שהוא לא יכול לחזור הביתה, ולכן העברנו אותו לפנימייה. מבחינתי זה היה קושי גדול. הילד שלי יצא מהבית בגיל שהוא לא אמור לצאת מהבית. זה קצת פירק את 'החלום המשפחתי', של הורים וילדים שאוכלים ביחד ארוחת ערב משפחתית", הוא מסמן את המילים "חלום משפחתי" במירכאות דמיוניות.
"כי כשהוא יצא מהבית, הרגשתי שמשהו בי נשבר. הרי הייתי רוצה שהבן שלי יהיה בבית, אבל ידענו שהוא צריך את המרחב שלו כדי להתמודד עם דברים. אז הוא היה בפנימייה וקיבל ליווי של אנשי מקצוע, וזה מה שהציל אותנו". במהלך שהותו בפנימייה פוסט־אשפוזית קיבל הילי תמיכה טיפולית צמודה וכלים להתמודד עם הקשיים הרגשיים שחווה, ובהם קושי בהיבט המגדרי.
כשעדי נזכר ביום ההוא שבו הילי חזר מהפנימייה ושיתף את הוריו בתחושותיו, העיניים הבהירות שוב דומעות והמילים נבלעות. "כשהבן שלך בא ואומר 'אני יודע שאתם אוהבים אותי ולא תזרקו אותי מהבית, ואני רוצה לספר לכם על התחושות שלי', אתה מבין שהצלחת כהורה. כי הוא יודע שההורים שלו הם המקום הבטוח שלו. וכשהוא אמר לנו מה הוא מרגיש, ולא ניכנס למה שהוא אמר כי זה לגמרי שלו - זו היתה מבחינתי התרוממות רוח, כי הרגשתי שיש לו את הביטחון הזה.
"עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמצאנו את עצמנו מתמודדים עם משהו חדש, בעל היבטים רפואיים, חברתיים, אישיים. היה לנו מובן מאליו שצריך להחליף את השפה, למשל. זה לא שלא התבלבלנו, אבל הוא היה מאוד סובלני כלפי טעויות כאלו. מבחינתי, הבן שלי הוא הבן שלי, הוא לא טרנסג'נדר. הוא בחר לשנות כל מיני דברים בעצמו, אבל את השם שלו הוא השאיר ויש לו המון ביטחון. הוא חי בדירה שכורה משלו, עובד בחנות, עשה שירות לאומי בבית ספר לילדי זרים. הוא דואג לעצמו - וזה מדהים בעיניי".
ב־2019 הוציא עדי ב"פרדס" את ספר השירה "אני אבא שלך", ושנתיים אחריו ספר שירה נוסף בשם "בגוף ולא רק בו". עכשיו עדי פותח את ספר השירים השני ומעלעל בין הדפים, מחפש הלוך ושוב שיר המתאר בדיוק את תחושותיו אז, כשהילי היה בפנימייה. הוא מכיר כל עמוד, כל שורה, כל מילה. אבל עכשיו, בתוך ההתרגשות, הדפים נעלמים, ועוברות דקות ארוכות עד שהוא מוצא את מבוקשו, לוקח אוויר ומקריא:
"אני עדיין מחכה כל יום
שתחזור הביתה ויודע
שלא. זה הבית שלך
ואנחנו המשפחה שלך, אבל
אינך יכול לחיות כאן.
אנחנו חייבים מרחק..."
"בהתחלה", הוא נושם עמוקות, "כתבתי את השירים מתוך המקום האישי שלי, כדרך שלי לפרוק כאב. התחלתי לכתוב את השירים כשהילי היה מאושפז. שלחתי לחבר שלי שיר, והוא התרגש ואמר לי שאכתוב עוד שירים, ואשלח לו. הייתי כותב ושולח לחבר שלי, כדי שתהיה לי עוד עין בוחנת של השירים. את השיר הזה, שמדבר באמת על הבפנוכו, לא יכולתי לשלוח לו.

"שירים אחרים כן נתתי להילי לקרוא. הוא התקשר אלי באותו ערב בוכה ואמר לי: 'אבא, אתה חייב לפרסם את זה בשביל ילדים אחרים'. שאלתי אותו שוב אם הוא רוצה. הרי מדובר שם על החיים שלנו, והשם שלו אמנם לא כתוב שם אבל השם שלי כן מופיע, ואנשים יידעו שמדובר על דברים שקורים אצלנו במשפחה. הוא אמר שאני צריך לפרסם, וכך גם שאר בני המשפחה.
"אז קיבלתי על עצמי את התפקיד הזה, ובספר 'אני אבא שלך' אני מספר מה חווה אבא לילד טרנסג'נדר, כמו יומן בשביל עצמי. במקביל התחלתי גם לכתוב טורים בנושא באתרי אינטרנט, שבהם סיפרתי על ההתמודדות שלנו כדי לתת את הכוח לאנשים אחרים, ולהשמיע את הקול בפני אנשי מפתח שיכולים לשנות דברים. אני לא יכול לתת עצות לאנשים אחרים, אני לא איש מקצוע. אבל אני כן יכול להיות אוזן קשבת, לתת את הדוגמה שלי כדי להראות לאחרים שהם לא לבד. פנה אלי אבא לילד על הספקטרום האוטיסטי ואמר שהדברים שכתבתי מתארים בדיוק את התחושות שלו כאבא. זה נתן לי את החותמת שאני ממלא את המטרה שלי, במעין קבוצת תמיכה שקטה".

"כשהוא ישן במשך 24 שעות, אני לפעמים מצטער שאני לא מצליח גם לעשות את זה. לא סתם כך, אלא עכשיו, איתו. אם הייתי יכול, הייתי נשכב לצידו. מחבק אותו. נעלם... הבטתי שוב בשעון וחשבתי שאני חייב לעזוב עכשיו את הכל ולתת לעצמי כמה שעות של עבודה. אני חייב משהו שיסיח את דעתי ממנו".

כשהוא נשאל כיצד הוא מגדיר את ספרו החדש, הוא משיב: "זה ספר פרוזה, בדיוני". במרכז הספר ניצב אלון אריאל, אדריכל אשדודי ואב לשלושה ילדים, שאחד מילדיו הוא מתמודד נפש. הוא יכול להיכנס לחדרו ולישון יום שלם, ללא תלות בשום פעולה אחרת כמו אכילה או עשיית צרכים. הספר מלווה את נקודת המבט של האב, תוך שהוא מתעד את הווייתו של בנו. רק מאוחר יותר, כשאשאל אותו על הפרטים האוטוביוגרפיים, הוא ידגיש את קווי הדמיון הדקים השזורים בסיפור שמחברים בין חייו הפרטיים של עדי לאלו של הגיבור: תקופת האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי, השהות בפנימייה, או מספר ילדי המשפחה הזהה. אך רבים מהפרטים, כמו האירועים עצמם, שונים.
"הרי לא תמללתי את חיי עד היום, והזיכרון תמיד קצת שקרן, אז אני לא יכול להגיד שהמילים שגיבור הספר אומר נאמרו באמת", הוא בוחר את מילותיו בקפידה. "גם היה לי חופש להגשים שם כל מיני חלומות או מחשבות, ולכן הגיבור גר באזור מגורים שונה, עוסק במקצוע אחר, מתאמן בענף אחר. יש גם אפיזודות שבהן הקצנתי הכל. למשל, הגיבור קם יום אחד וצורח על הבן שלו שדי, שיקום מהמיטה ויגמור עם מצב הרוח הזה. לי לא היה יום כזה. כן ניסיתי להעיר אותו, להקים אותו מהמיטה, אבל לא בהתפרצות כזו כמו גיבור הספר. אני גם מעולם לא הגעתי לנקודות קיצון כמו האב מהספר. הוא מנסה לבחון את עצמו, לראות מה יקרה אם ייסע בלילה במהירות ויחליק או יטבע.
"הרעיון היה לתאר הלך רוח קיצוני, כשאדם מרגיש שהוא על הקצה. בכתיבת הספר התבססתי על אירועים שקרו באמת, אבל הם לא כל האמת. בניתי אדם אחר, שמספר את החוויה האישית שלו על בסיס מה שאני חווה ומרגיש".
עדי מניח את הספרים על השולחן, מעביר את אצבעו על הכריכה. הוא יודע שהלב שלו נמצא שם, בין הדפים, והוא מקווה להעביר כך את המסר החשוב של ההתמודדות המשפחתית הכרוכה בזו הנפשית. מאז ומתמיד היה לו ברור שהילי ובני משפחתו היו צריכים לאשר את פרסום הספר. "אם אחד מהם היה אומר לי לא לפרסם, לא הייתי עושה את זה. היצירה חשובה לי, אבל אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי. למזלי כולם אישרו לי. אחרי שהם הביעו הסכמה, התקשרתי לבני משפחה אחרים וסיפרתי להם שאני הולך לפרסם ספר שירה וטור על מה שעובר עלינו כהורים. המשכתי לכתוב. כשנתתי להילי לקרוא את ספר השירה השני, הוא שאל: 'אין לך חיים משלך לכתוב עליהם?', ואותי זה הצחיק. הוא התייחס לכתיבה כאילו היא עליו, כאשר בעצם אני בכלל לא כותב עליו, אלא מציג את החיים שלי. בספר זה אפילו מאוד בולט, הרי הילד ישן במשך כל הסיפור ורק האבא מדבר. מבחינתי זה מדגיש את העובדה שהילד הוא בסיס לסיפור, אבל לא חלק ממנו".
אי אפשר להתעלם מכך שיש פה חשיפה של סיפור מאוד אישי.
"נכון, ויש מחיר לחשיפה הזו. הרי כולם רואים ושואלים שאלות. אצלי המחיר היה גדול יותר, כי הילדים שלי קוראים את מה שאני מרגיש. הרי כהורים אנחנו לא תמיד מדברים איתם על מה שכואב לנו. והנה אני כותב על הפחד ועל הכאב, וכל מה שקורה בתוך־תוכי חשוף בפני המשפחה שלי, וגם בפני אחרים. אבל אני שמח שלפחות בני המשפחה שלי יודעים מה אני מרגיש ומה הרגשתי, וזו הסיבה שהיה לי חשוב שהם יקראו את השירים לפני שאני מוציא אותם לאור".

"לאחר האשפוז היתה מין הסכמה בשתיקה של כולנו, שלו ושלנו, בני המשפחה הקטנה, שלא נספר לאיש, לפחות בינתיים. עד שנבין מה קורה, עד שנדע לתת לזה שם, עד שתהיה דרך יציאה. הרגע הראשון הזה, כשההבנה ניתכת, הוא רגע של הלם. לרגע הרגשתי שזרימת הדם נעצרת, שהנשימה מפסיקה, שהראש לא מתפקד. והיתה גם הבושה".

מבלי להתכוון, עדי קיבל על עצמו את המשימה לדבר על נושא בריאות הנפש. "זה נושא שלא מדברים עליו", הוא דופק באצבעו על השולחן, "בטח לא על בריאות הנפש של בני נוער, ולא על בני המשפחה שלהם. הרי זו התמודדות משפחתית, יומיומית. אני רציתי להראות, על ידי סיפור, את מה שבני המשפחה חווים. לחיות עם סוד זה דבר קשה מאוד, ואין צורך בהשתקה הזאת. צריך לדבר על האחים, למשל, שמבינים שיש להם תפקיד, ושבטח יצטרכו לדאוג לאחיהם אחרי שההורים לא יהיו כאן. צריך לפתוח את הדלתות ולא לשמור את הסוד בבטן.
"הדרך להתמודד עם הקושי היא לשים אותו על הדף, לסדר אותו ולספר אותו. כשאני כותב, אני יכול לתת דרור לדברים שאולי הייתי רוצה שיקרו, או דברים שאני מדמיין שקרו, ולשחק קצת עם המציאות, לטוב ולרע".
כחלק מהעלאת המודעות לנושא, עדי פועל במטרה לשנות את יחס הרשויות והחברה למתמודדי נפש. לאורך השנים, יחזור ויאמר, הוא נתקל לא מעט באנשים טובים שסייעו להם כמשפחה ולבנו כפרט, אבל גם באוזלת יד שנובעת משברים עמוקים במערכת. "היו לא מעט נורות אזהרה לגבי היחס של המערכת לילדים במצוקה. הילד שלי לא היה מגיע לביה"ס במשך חודשים, ואף אחד לא בא לבדוק מה איתו. כשביקשנו לקבוע תור לפסיכולוג או לפסיכיאטר, גילינו שגם באופן פרטי התורים הפנויים הם חודשים קדימה. פתאום חוויתי על בשרי את העובדה שבאר שבע נחשבת פריפריה, ומצאתי את עצמי מתמודד עם קושי ביורוקרטי, לצד ההתמודדות עם הבן שלי והמשפחה שלי. נתקלתי גם בלא מעט ילדים שנפלו בחצרות אחוריות כי הוריהם לא הצליחו למצוא את הזמן, הידע או התקציב לטפל בהם, והילדים מנסים רק לשרוד.
"איכות הטיפול במתמודדי בריאות הנפש היא נמוכה. אין תקציבים גבוהים המיועדים לטיפול, ואין מספיק כוח אדם בעל ידע מספק כדי לטפל במתמודדי נפש. וכשמדובר בילדים המצב גרוע יותר, כי יש רק כמה יועצות בבית הספר - כי פסיכולוג בקושי מגיע לדרום. גם אם אתה פונה לקבלת עזרה באופן פרטי, כשאתה בפריפריה אתה בבעיה. אז התחלתי להציף את הבעיה בטורים בתקשורת, לפנות לח"כים ולאנשי מפתח שיכולים לסייע. זה הניע אותי לפעולה. לא להישאר עם הקושי שלי, אלא לעזור למישהו אחר".
לאחרונה, בעקבות לחץ ציבורי שעדי היה שותף לו, הוקמה במשרד הבריאות ועדה שמטרתה לתת טיפול הוליסטי לטרנסג'נדרים מהפריפריה. נכון לעכשיו, מרפאת המגדר הקרובה ביותר לבאר שבע, שבה אפשר לקבל בדיקת רופא או הורמונים, נמצאת בתל השומר. נוסף על כל אלה, רק שם מתכנסת הוועדה להתאמה מגדרית, שבה ניתן לקבל אישור לשינוי הרישום במרשם האוכלוסין או מימון ניתוח להתאמה מגדרית.
"הבעיה היא לא רק בוועדות", הוא אומר, "במדינת ישראל אין מקום שמותאם לצעירים שמסיימים בית ספר או פנימיות פוסט־אשפוזיות. כשהלכנו לחפש הוסטל, עשיתי מאה טלפונים לעמותות ולאנשי מפתח בחברה, שאמרו לי שלכל מקום יש ייחודיות משלו, ושאף אחד מהם לא מתאים לבן שלי. אתה רואה מקומות שבהם בני 20 חיים יחד עם בני 60.
"בני נוער, צעירים ומבוגרים צריכים להיות במקום איכותי, לא רק כזה שיספק להם מוגנות. מגיע להם מקום שיפנה אותם למקום עבודה איכותי, שיספק להם אתגרים ועניין, שידאג לפתח אותם. אין הרבה מקומות כאלה, בטח לא בפריפריות. אני מנסה לקדם פתיחה של מרכז טיפולי בבאר שבע. יש כיום מספר מועט של מרכזים כאלה הפזורים ברחבי הארץ, אבל גם זה לא מספיק".
batchene@gmail.com