חקלאות של תקווה

הממשלה אישרה השבוע הקמה של 4,000 מקומות כליאה נוספים כדי לתת מענה למחסור החמור בתאים, שיכילו את כל הצדיקים שמאכלסים את החברה הישראלית. לכאורה, החלטה טובה. המצב הנוכחי שבו אנשים שמגיע להם עונש הולכים הביתה, או בכלל לא נאסרים כי אין איפה לשים אותם, הוא מצב רע מאוד. ועם זאת, למרבה הצער ובניגוד למה שציווה בג"ץ, לא נעשתה שום חשיבה מעניינת על חלופות מאסר, שיהפכו את העונש העתיק והפרימיטיבי הזה לשיטת ענישה רק למעט עבריינים ממש מסוכנים לחברה, ונמצא משהו אחר לכל השאר.
בשבוע שעבר הייתי במקום מדהים ברמת הגולן, מיקום מדויק סודי לגמרי, חווה שיקומית המטפלת בבני נוער עבריינים מהקצה של הקצה של העבריינות. אלה חבר'ה שכל המסגרות אמרו נואש מלשלוט בהם, לתקן אותם, להכיל אותם. ואז, רגע לפני שהם נכנסים לבית סוהר לתקופות משמעותיות, ניתנת להם הזדמנות אחרונה. כדי להרוויח את ההזדמנות הזאת, הם צריכים קודם כל להגיע לבדם לחווה המתחבאת בעמק ירוק על הגבול. הם צועדים לבדם, מפוקחים מרחוק, 120 קילומטר ברגל, רק תרמיל על הגב, ישנים בשטח תחת כיפת השמיים, הולכים לבד כמה ימים טובים עד שמגיעים. כשהם מגיעים, הם פוגשים את בעל החווה, איש חינוך, טיפול וחזון, ואת צוות המדריכים שלא יעשה להם הנחה בכלום.
איך שהם מגיעים הם מתחילים לעבוד בחקלאות, עבודה קשה מבוקר עד לילה, ולצידה מעגלי שיח ושיתוף תכופים, כל יום יושבים מסביב למדורה ומדברים. בתוך כשלושה חודשים בני נוער שלמערכת היה ברור שאין להם עתיד חוץ מבמתקן כליאה, משילים מעצמם את נשל העבריינות וחוזרים לחיים חזקים, ערכיים, אופטימיים, נכונים להשתלב בחברה מחדש. ונחשו מה, הם מתגייסים, משתבצים לתפקידים משמעותיים בצה"ל, ומשם ממריאים לקריירות מפוארות. שלושה חודשים של תשומת לב, של משמעת ברזל, של אמונה בהם - והם בחוץ.
די כבר עם בתי הכלא. חווה כמו זאת שבגולן, ומיזמים אחרים לשיקום עבריינים, יכולים להחליף 83 אחוזים מהמאסרים בארץ, על פי נתון שהמצאתי הרגע. חלופת מאסר משקמת זולה פי 100 מכל בית סוהר חדש דנדש, כי אחריה אין חזרה לפשיעה, יש השתלבות בחברה. די לשים אנשים בכלובים - זה רע לאנשים, זה רע לסוהרים, זה רע לחברה. כבוד היועצת המשפטית לממשלה, קחי לך יום בגולן, אמסור לך את הנ.צ בפרטי, ותקבלי החלטה אחרת, אנושית, חברתית, כלכלית. כבר לא תולים אנשים, הגיע הזמן להפסיק גם לנעול אותם בכלובים, זה כמעט אותו דבר.

עצם

שמעו נא, אנשים צעירים, אליכם.ן אני מדבר.ת. אם לא תתחילו לחסוך עכשיו, לא יהיה לכם אחר כך. לא כסף - שרירים ועצמות. אתם חייבים לחסוך עצם ושריר כשאתם צעירים, כי אם לא תעשו את זה תהיו כמו הזקנים שאתם רואים סביבכם: מתקשים בהליכה, נופלים, שוברים עצמות בקלות, הופכים לסיעודיים בגלל השברים, תוחלת החיים מתקצרת, איכות החיים בקצה הגיל השלישי בואך הגיל הרביעי נהיית פח.
עכשיו נדמה לכם שלא תהיו זקנים אף פעם. מכיר. גם אני הייתי צעיר. הייתי בטוח שזה לתמיד, ושאחרים יזדקנו. ראו תמונתי בראש העמוד, אני כבר לא צעיר. זה קרה לי - הייתי הצעיר הכי מהפכני בסביבה, ונהייתי דוֹד. גם אתם תהיו דודים. וסבים וסבות. ואתם רוצים לשמור על הגוף שלכם מתפקד בזמן הרחוק והדמיוני ההוא, לא להסתייע בהליכון ובכיסא גלגלים ובמטפלת זרה, אלא להמשיך לתפקד על מלא. בשביל זה צריך להתחיל לחסוך עכשיו. גם גברים, אבל בעיקר נשים, כי חלון ההזדמנויות של נשים נסגר בטריקה כשמגיעה המנופאוזה, האיזון ההורמונלי משתנה, ומואץ תהליך איבוד העצם ופירוק השריר. לא סתם נשים סובלות מאוסטיאופורוזיס אחרי גיל המעבר. הן הגיעו לשם עם עצמות חלשות מתקופת הבחרות העצלה, וכשהתחיל תהליך הפירוק לא נשארו עתודות. וזה נהיה פריך, ושביר, ומאוד מכביד על החיים.
לכן עליכם, ובמיוחד עליכן, להתחיל להתאמן מול התנגדות. לא ההתנגדות שלכם.ן לאימון, אלא שמשהו מתנגד לתנועה. משקולת, גומי, רצועה, מכשיר, לא משנה מה - העיקר שיהיה עומס על העצם. כשיש עליה עומס היא אומרת לעצמה - הו, אילו אתגרים כבירים עומדים לפניי! אתחזק לי כדי שאוכל לעמוד במשימות. אם אין עומס, היא נרדמת בישיבה. כשישובים כל הזמן, העצמות לא מרגישות נחיצות גדולה והן משקיעות בעצמן פחות. וזה גרוע מאוד, כי עכשיו, בצעירוּת, זה מתפקד בכוח הנעורים הגמישים, אבל השנים חולפות, תמיד הן חולפות, ומגיעים אל הזיקנה חלשים ושבריריים. מתכון לסבל יומיומי.
לכו למכון כושר, לכו לסטודיו, תעבדו קשה, לא כדי להיראות טוב. זה לא באמת מעניין. בשביל העתיד האמיתי שלכן, בזיקנה. בנו עצם ושריר כמו משוגעות כי אין מועד ב'. אם לא תרימו עכשיו, ירימו אתכן אחר כך מטפלים זרים. וגם אתם, בנים - באין שרירים יש זיקנה מעליבה. אל תגידו אני עושה הליכות. חייבים להרים ברזילים, אחרת זה פלטינות בירך. תהיו בריאים, לא היום - בעוד 30 שנה.

רוטב

זה התחיל ברוטינה שחזרה לתוכנית הבוקר ביום שישי, אם לא שמתם לב. לכבוד החזרה קניתי לי מכנסי התעמלות לבנים ויפים בזארה. שמחתי בהם והם שמחו בי. ואז, אחרי הרוטינה, יש פינה של חבר כנסת מבשל. והגיע ח"כ איתמר בן גביר לבשל פלפל ממולא. ובמחבת ערבב רוטב עגבניות עם ירקות, והרוטב עשה מה שרוטב עגבניות אוהב לעשות - לנתר. ספליש, על המכנסיים. קלטתי וחשכו עיניי. ידעתי. הלכו. הכתם יישאר לתמיד, לא משנה אילו שיטות משוכללות וקלאסיות אפעיל עליו. הוא עקשן יותר מיבלית, הבד סביבו כבר יתפורר ממתקפות כימיות חריפות, והוא במריו יעמוד, טרי כברגע השפריצו.
קיצור, המכנסיים הלבנים קיבלו שנמוך למכנסי בית, וכל אימת שעיני נחה על הכתם, משהו בי נחמץ. ומפה לשם חשבתי על רוטב העגבניות הזה. זה נכון, הוא הכי טעים, הוא הכי משדרג מאכלים, בלעדיו מטבחים שלמים לא קיימים, אבל עבור שירותיו הטובים הוא גובה מחיר דמים. כמה וכמה התנהגויות פוגעניות נרשמו לחובתו של האדום־האדום הזה: 1. בחימום במיקרו הוא מרסס את כל המכשיר. כשעולות המעלות, מבעבעות בו בועות אימתניות, המתיזות את דרכן לעולם במגוון שפריצים. אם שוכחים מכסה, רבע שעה ניקיונות של פנים המיקרו; 2. אותו דבר במחבת. גם מרסס וגם משמיע מין קול בעבוע כזה ששמעתי כמותו רק בביצות של לואיזיאנה, שבהן התמודדתי עם תנין ויכולתי לו. לכאורה. בעבוע של משהו עמוק, מאסיבי, בעל כוח ציפה משמעותי, כמו נפיחה בבריכה, לא עלינו;
3. נדבק לכלים. לא רק נדבק, מתאחד עם כל חומר והופך לחלק ממנו. אצלי רוב קערות הפלסטיק נושאות ורדרדות מובנית כתוצאה מאחסון קציצות טבעוניות ברוטב, או ברוטב פסטה. שום דבר לא מוריד את זה לגמרי, ושמתי לב שזה משנה גם את מבנה הפלסטיק למשהו יותר פירורי. תבדקו אותי; 4. כתמים. ילדות אוהבות שמלה לבנה בערב שבת לקידוש אצל סבתא. סבתא מכינה תמיד משהו ברוטב עגבניות. הילדות לוקחות את המשהו הזה, בדרך מהקערה לצלחת חתיכה מהמשהו נושרת על השמלה. מזל שזאת שמלה שכולה סינתטית, כי יש סיכוי להצלה. בכותנה זה אבוד.
רוטב עגבניות מתנהג לא יפה. הוא מחציף פנים ומרשה לעצמו שלל התנהגויות לא ראויות. נשמע כמו לקוח מושלם לעו"ד איתמר בן גביר.
avrigilad@gmail.com