החיים של רזא כהלילי נוחים ושלווים היום, כשהוא מתעורר בבוקר לצד אשתו סומיה בביתם בקליפורניה. בוודאי יחסית לימים ההם, בשנות השמונים והתשעים, כשכהלילי היה סוכן סמוי של ה־CIA במשמרות המהפכה של איראן.
"כשהפסקתי לעבוד עבור ה־CIA ירד ממני הפחד הכרוך בלחיות חיים כפולים", מספר כהלילי בן ה־62 בתכתובת המיילים בינינו. "אני לא צריך יותר לשקר לאשתי, ואני כבר לא מעמיד את אהוביי בסכנה.
"ועדיין, למרות שהייתי אמור להיות מאושר מכך, כל מה שהרגשתי היה ריקנות גדולה. הבנתי שבשתיקה שלי, אני בעצם לא משלים את עבודתי. מלכתחילה נכנסתי ל־CIA מכיוון שרציתי לעשות כל שביכולתי כדי לשחרר את איראן מהמטורפים ששולטים בה".
הדחף הזה הוא שגרם לו לספר את סיפור חייו בספר "עת לבגוד", שיצא לאור בעברית בימים אלה בהוצאת סלע־מאיר. רזא כהלילי הוא שם בדוי, כמובן, לא השם שבו הוא חי היום בארה"ב. גם חלק מהפרטים בספר שונו, כדי לטשטש עקבות. ועדיין, הוא אומר, "הצפת הסיפור וחשיפה של חלק מהפרטים מעמידות אותי כיום שוב בסכנה כלשהי".
• • •
הוא נולד בטהרן להורים מוסלמים שיעים ליברליים, בן יחיד. הם התגוררו בשכונה אמידה בצפון העיר, וחלק נכבד מתקופת ילדותו הוא בילה בבית סבו וסבתו במורד הרחוב, סמוך לארמון סעדאבאד.
בשנות השבעים נשלח ללמוד במכללה בארה"ב וספג את התרבות המערבית. אחרי מות אביו מסרטן החל להתקרב יותר ויותר לאיסלאם, ובעקבות מהפכת חומייני ב־1979 חזר לטהרן כשהוא בן 25, עם תואר שני בהנדסת מערכות.
"חזרתי בגלל התקווה", הוא מסביר. "לאחר המהפכה היתה אווירה חיובית ושמחה, וממש רציתי להיות חלק מזה. היתה בי אמונה שהולכים לבחירות פתוחות, לדמוקרטיה מלאה ולחירות, ושאוכל לקחת חלק ממשי בהתפתחות המדינה. חבר הילדות שלי קאזם, שהיה חבר במשמרות המהפכה, ביקש ממני להצטרף כדי לתרום להם מהמומחיות שלי ולעזור בבניית תשתיות והכשרה. וכך עשיתי.
"התרמית של חומייני היתה כל כך גדולה עד שמיליוני איראנים האמינו לו, בהם אני. זה ממש שבר את ליבי כשראיתי מה קרה לאחר מכן.
המהפכה האיסלאמית של 1979. "היתה אווירה חיובית ושמחה, והיתה בי אמונה שהולכים לבחירות פתוחות" // צילום: אי.פי
"הסטירה הראשונה שפקחה את עיניי היתה ההשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהרן. אחר כך החלו הגבלות על אורח החיים של העם האיראני - נשים נגררו מהרחוב כי לא לבשו חיג'אב, סגרו את האוניברסיטאות כדי לחסל את ההשפעות המערביות ולחזק את האמונה השיעית, מפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק, אזרחים רבים נעצרו והוצאו להורג.
"בה בעת גם חבריי הטובים ביותר נלקחו לכלא אֵווין, ומה שראיתי שם שינה את חיי לנצח. ראיתי בעיניי איך לוקחים את אחותו של חברי הטוב ביותר, גוררים אותה עם נערות אחרות, שהיו בקושי בנות 15 או 16, מעמידים אותן מול כיתת יורים ומוציאים אותן להורג.
"חבר שלי סיפר לי, קצת לפני שהוציאו גם אותו להורג, שהם אנסו את אחותו הקטנה מול עיניו רק כדי לאלץ אותו לדבר. גיליתי שאת הנערות הבתולות היו אונסים בלילה שלפני ההוצאה להורג, כי הבתולות מגיעות לגן עדן.
"זאת היתה קריאת השכמה, הבנתי שהמנהיגים שיקרו לנו בבוטות והקיצוניות משתלטת על המדינה".
איך הגעת ל־CIA?
"שנתיים וחצי אחרי שהתגייסתי למשמרות המהפכה החלטתי לטוס לארה"ב, בתואנה שעלי לטפל בדודתי החולה. חשבתי שרק אעביר מידע לאמריקנים על מה שמתרחש באיראן, כי אולי הם לא מודעים לזוועות, למטרות של משמרות המהפכה וכוהני הדת ולהתפשטות הרדיקלים האיסלאמיסטים. עד היום אני לא לגמרי מבין מאין היה לי האומץ לעשות את זה, אבל באותם ימים התרוצצו לי במוח המון חרדות.
"יצרתי קשר עם ה־FBI. הם לא היו מודעים למצב באיראן, אבל שלחו אלי סוכן CIA, שתישאל אותי. הוא שאל אם ברצוני לעזור למולדתי. השבתי בחיוב. אחר כך הוא שאל אם אסכים לחזור לאיראן, להמשיך את עבודתי במשמרות המהפכה ולהעביר מידע לאמריקנים. הסכמתי מייד. בדקו אותי במכונת אמת, ויצאנו לדרך.
"ככה התחלתי לבגוד במדינה שלי. הפכתי למרגל".
אתה מגדיר את זה כבגידה?
"מעשה ריגול, לא משנה לאיזה לאום אתה משתייך, הוא מעשה של בגידה. אם השלטונות האיראניים היו תופסים אותי, לא היה לי מה לומר להגנתי, כי על פי חוק של כל מדינה, מדובר במעשה בגידה. אבל בתוך ליבי אני מאמין שלא בגדתי באנשים האיראנים. לא בגדתי באיראן. כן בגדתי במערכת, בשלטון".
לפני שובו לטהרן נשלח רזא להכשרה קצרה בלונדון, שם למד את שיטות העבודה, כיצד לכתוב מכתבים בלתי נראים ולפענח צפנים. "הייתי מקבל את הצפנים שלי באמצע הלילה, בגלי רדיו, ואז יושב ומפענח אותם. המידע פשוט זרם ממני - לפעמים הייתי כותב ארבעה או חמישה מכתבים בשבוע לאשת הקשר שלי ב־CIA".
מה היה בדיוק התפקיד שלך במשמרות המהפכה?
"עבדתי במחלקת המחשוב של הארגון, עזרתי בבניית התשתית, בהתקנת מערכות מחשב בבסיסים השונים ובהכשרה של חיילים. לא הייתי מפקד רם דרג, לא הוכשרתי כאיש צבא ולא הסתובבתי עם נשק. אבל בבסיס שבו שירתתי שכנה גם אחת מיחידות המודיעין של המשמרות, והיו שם קצינים שאהבו לפטפט. כך שהיתה לי גישה להרבה מאוד מידע".
איזו הוכחה יש לך לגבי אמיתות הסיפור שלך?
"כל מי שעובד או עבד עבור ה־CIA חייב, על פי חוקי ארה"ב, לקבל את אישורם על כל דבר שהוא רוצה לפרסם. הספר שלי קיבל את כל האישורים הדרושים מגופי המודיעין של הממשל, ואפשר לבדוק את זה. גם המו"ל שלי נזקק לקבל מהם אישור כדי להדפיס את הסיפור ואת כל הפרטים שחשפתי".
• • •
קרוב לעשר שנים פעל כהלילי במסווה בטהרן, ועוד כמה שנים בשלוחה של משמרות המהפכה בלונדון. בשנים האלו העצימה איראן את כוחה באמצעות אלימות, הפחדות, טרור ויצירת קואליציה בינלאומית, שזכתה לכינוי ציר הרשע. היא מצאה עצמה במלחמה עם עיראק של סדאם חוסיין ובמאבקים מול מדינות המערב. ככל שהעסק הפך לוהט יותר, כך הרגיש רזא שסוגרים עליו.
"היו לילות רבים שבהם התפללתי לאלוהים שיעזור לי ולמשפחתי לעבור את המסע הזה ללא פגע. והיו מקרים רבים שבהם חשתי מאוים", הוא משחזר. "פעם אחת, כשהשארתי חבילה במקום מוסכם, שמתי לב שמישהו עוקב אחריי. ואז בחור בשם ג'וואד, אחד מאנשי יחידת המודיעין של המשמרות, שתמיד בחן בחשד את מעשיי, דרש ממני להתייצב אצלו והסיע אותי לכלא אווין. הייתי בטוח שהוא לוקח אותי למעצר.
"זאת היתה מעין חקירה רכה, אבל אם הם רק היו מעמידים פנים שהם יודעים שאני מרגל ושיש בידיהם את המסמכים ששלחתי, ייתכן מאוד שהייתי מודה בכל. אני יכול להגיד בכנות שאם היתה עלי גלולת רעל, הייתי בולע אותה באותו רגע, כי הייתי משוכנע שסופי הגיע. כשעוצרים אותך, מביאים לשם גם את אשתך ואת ילדיך ומענים אותם לנגד עיניך רק כדי לשבור אותך. הרגשתי שזה היה מאוד קרוב לכך, והייתי מוכן להתאבד כדי להציל את אשתי ואת בני.
"נחלצתי בעור שיניי, וכשיצאתי משם הפסקתי את עבודתי עבור ה־CIA למשך חודשיים, עד שהרגשתי בטוח. הודעתי להם שלא אשלח הודעות נוספות, הוצאתי את ספרי הצפנים מביתי כדי לוודא שזו היתה תקרית חד־פעמית, וכך באמת היה.
"היו עוד מקרים שבהם הרגשתי שעלולים לתפוס אותי, ואני מודה לאלוהים מדי יום על כך ששרדתי את התקופה ההיא".
כלא אֵווין, ביום משחקים כדורגל, בערב מוצאים להורג בכיתת יורים. "חשבתי שלא אצא משם לעולם" // צילום: GettyImages
הוא העביר מגוון גדול של דיווחים. "אני יכול להגיד שכמה מהדיווחים שלי מנעו אסון. למשל, גיליתי שבריטניה, צרפת וגרמניה הגיעו להסכם בעל פה עם איראן, שמתיר למשמרות המהפכה להתנקש במתנגדי המשטר על אדמתן - בתנאי שלא תהיה פגיעה באזרחיהן. זה היה מעשה מביש, מאות מתנגדי משטר איראנים נרצחו בדרך הזאת.
"העברתי מידע על כך שהנשיא לשעבר, רפסנג'אני, היה זה שהזמין את פיצוץ מטוס פאן אם ב־1988, שבו נהרגו 270 אנשים, אף שלוב היתה זו שקיבלה אחריות פומבית על הפיגוע.
"דיווחתי על השימוש שעושים כוהני הדת במסגדים לגיוס פעילים ולהעברת כסף ונשק; אני עצמי הייתי חלק מהמנגנון הזה למשך תקופה. דיווחתי על תמיכת המשטר בפיגועי התאבדות בישראל בכל פעם שהועלתה אפשרות להשגת שלום בין ישראל לפלשתינים. הם העניקו סיוע לחיזבאללה, אם באמצעות שליחת נשק ואם בשליחת אנשים ללבנון דרך סוריה כדי לאמן את המיליציות ולייצר אווירה שתאפשר את ביצוע פעולות הטרור".
כהלילי שירת במשמרות המהפכה כשנפלה ההחלטה על התעצמות גרעינית. "שנה אחרי שדיווחתי על כך לראשונה, משמרות המהפכה יצרו קשר עם עבד אל־קדיר חאן, אבי פרויקט הגרעין הפקיסטני. הם נסעו לפקיסטן ולמדינות נוספות והשיגו את תוכניות העבודה לבניית צנטריפוגות.
"מבחינתם, ברגע שהם יהיו מדינה עם יכולות גרעיניות זה יהפוך אותם לבלתי מנוצחים. הם יתקפו שדות נפט במזרח התיכון, יפגעו בישראל ובאירופה, מיליונים ימותו והכלכלה העולמית תקרוס. מלחמה גרעינית תכניס את העולם לתקופת השפל הגדולה בהיסטוריה, תתחיל אנרכיה, והעולם כולו יהפוך לבן ערובה של האיראנים, מאחר ש־20 אחוזים מהנפט העולמי מגיעים ישירות דרך מיצרי הורמוז.
"על פי האמונה, שליש מאוכלוסיית העולם חייב למות במלחמה גרעינית, שליש נוסף ימות מרעב, ואז יגיע היום החשוב ביותר באיסלאם - שובו של האימאם ה־12 מהדי (המקביל לביאת המשיח ביהדות; נ"ו), שיהרוג את שאר הכופרים וישלים את ניצחונו העולמי של האיסלאם".
בספר אתה טוען שאתה יודע על אתר סודי נוסף, שבו איראן מפתחת נשק גרעיני.
"מסרתי את המידע על המיקום המדויק לאנשי הקשר שלי ב־CIA, והם בחנו ובדקו את המידע. אני לא יכול לחשוף כיצד השגתי את הפרטים הללו".
אתה סבור שכאשר איראן תשלים את בניית הפצצה, היא תעשה בה שימוש?
"אני סבור שזה די ברור שאיראן תעשה שימוש בפצצה, גם אם זה יגרור תגובה שתוביל להשמדת המדינה. האם במהלך יותר משלושה עשורים היה רגע אחד שבו הם הראו שבאמת אכפת להם מהאזרחים הפשוטים של איראן? ממש לא".
השמדת ישראל היא לדעתך מטרה אמיתית או סתם תעמולה?
"זה עניין מרכזי מבחינת כוהני הדת השולטים והכוחות הנאמנים להם, משמרות המהפכה והבסיג'. זה חלק מהשקפת עולם שרואה בהשמדת ישראל את המפתח לבוא הגאולה. השלטון הנוכחי מאמין שישראל היא נקודת החולשה של המערב, ולכן האיום הקבוע להשמדתה מתפקד כמין הרתעה הישרדותית מפני התקפה כלשהי מצד ארה"ב.
"האסטרטגיה הזו נכונה לזמן הנוכחי ורלוונטית עד שיהיו להם יכולות גרעין, ואז העולם יהפוך לבן ערובה שלהם. ישראל תהיה המטרה המרכזית של הפעולות שלהם, באמצעות חיזבאללה וארגונים נוספים שיערערו את ביטחונה".
עלי חמינאי. "ברגע שיהיו להם יכולות גרעיניות, הם יתקפו שדות נפט במזרח התיכון, יפגעו בישראל, מיליונים ימותו והכלכלה העולמית תקרוס" // צילום: אי.פי.אי
באוקטובר 1986, בתקופה שבה היית עדיין חלק ממשמרות המהפכה, הנווט הישראלי רון ארד נשבה בלבנון על ידי הארגון השיעי אמל ומאוחר יותר הועבר לידי איראן. האם יצא לך לשמוע מידע כלשהו עליו מאנשים באיראן?
"לא שמעתי עליו, אבל זו היתה המדיניות של המשטר – ארגונים פונדקאים היו מבצעים חטיפה ואז מעבירים את בני הערובה לידי משמרות המהפכה. לפעמים הם הוחזקו בבתים בטוחים מחוץ לאיראן, אבל במרבית המקרים השבויים הועברו לתוך איראן".
לדעתך, האיראני הממוצע שונא את ישראל?
"רוב האזרחים האיראנים שונאים את המשטר, את האידיאולוגיה של המשטר ואפילו את דת האיסלאם עצמה, ורואים את אמריקה ואת ישראל כחברים וכבעלי ברית. בתקופת שלטונו של השאה האיראני, עד מהפכת 1979, הרוב המוחלט של האנשים במדינה כיבד את הדת, למרות שרבים לא הרגישו אדוקים באמונתם. מאז, הכבוד לדת נעלם, והאזרחים מבקרים את הדת בגלוי ועושים צחוק ממנה ומהשליטים הדתיים.
"בהתקוממות של 2009, כשמיליוני מפגינים יצאו לרחובות למחות על זיוף הבחירות לנשיאות, היתה הזדמנות פז להחליף את המשטר. אפילו כוחות המודיעין באיראן היו משוכנעים שהפיכה היא רק עניין של זמן. אבל המערב נמנע מתמיכה במפגינים, לאחר שאיראן הזהירה את ארה"ב שכל התערבות מצידה תוביל לפיצוץ עיסקת הגרעין. באותה תקופה כבר היתה הצעה על השולחן, שהתקבלה בעל פה על ידי ראשי השלטון.
"אחרי שאלפי מפגינים נרצחו או נאסרו ועונו, ההתקוממות דוכאה. אחר כך הודיעה איראן שלא רק שלא תחתום על ההסכם שהושג בזמנו, אלא גם שהיא הצליחה להעשיר אורניום לרמה של 20 אחוז, הישג עצום שקירב אותה כפסע מהשגת פצצה גרעינית".
מה אתה חושב על המדיניות של ארה"ב וישראל בנוגע לאיראן לאורך השנים?
"מאז ימיה הראשונים של הרפובליקה האיסלאמית באיראן, כל ממשל אמריקני ניסה למצוא את הגורם המתון בתוך המשטר כדי לבסס מדיניות של שינוי ומתינות, אבל זו היתה אשליה, שראשי השלטון בטהרן טיפחו היטב, על ידי משחק של השוטר הטוב והשוטר הרע. רפסנג'אני שיחק תמיד את תפקיד המתון.
"זו היתה אסטרטגיה מוצלחת של המשטר כדי לתמרן את כולם. אנחנו חייבים להבין שכל הגורמים שקשורים למשטר האיראני מאוחדים להשגת המטרות, שהן התעצמות כוחנית והשמדת ישראל".
מה צריך הנשיא טראמפ לעשות מול איראן?
"רוב העם האיראני מתנגד למשטר האכזרי. ארה"ב חייבת להעמיד את זה בראש סדר העדיפויות שלה ולהתבטא נגד כל הפרת זכויות אדם או פעולות טרור מצד השלטון בטהרן. חשיפה מתמדת של ההפרות הללו יכולה לערער את השלטון. לכן, כל מאסר של פעיל וכל הוצאה להורג צריכים לקבל הד בתדרוכים היומיים של הבית הלבן לתקשורת. אולי זה נשמע כמו צעד קטן, אבל מנקודת מבטי הוא מרחיק לכת.
"הממשל החדש בוושינגטון חייב לתמוך בגלוי בעם האיראני במאבקו למען חופש ולעשות הפרדה ברורה בין האזרחים לבין אנשי המשטר. צריך לחזק את המתנגדים מבפנים; הבנה של האופוזיציה ושל הכוחות המורדים הכרחית לכל פעולה. צריך להגביר את הסנקציות על כל מעשה לא אנושי מצד המשטר. רק כך העם האיראני יקבל את החיזוק הדרוש כדי להתאחד להפלת השלטון".
מה דעתך על האיסלאמופוביה המתגברת במערב? אתה חושב שאיראן תרמה לכך?
"אני חושב שאנחנו צריכים להיות מאוד זהירים בנוגע לנושא הזה. יש מוסלמים רבים שמאמינים בחזון המערב, ויש רבים שנולדו כמוסלמים אבל מעולם לא היו דתיים אדוקים. בסופו של דבר, המשותף למשטר באיראן, לדאעש, לאל־קאעידה ולכל דומיהם הוא הקביעה שישראל והמערב הם אויבי האיסלאם ואויבי כל המוסלמים. לכן חיוני מאוד שלא נחזק את התעמולה שלהם.
"יש המון מוסלמים שמשרתים בסוכנויות מודיעין שונות, כמו שאני עשיתי, ורבים הוצאו להורג ועברו עינויים אכזריים. אבל מעל הכל יש מיליוני מוסלמים שנמצאים בצד שלנו, נגד האיסלאם הרדיקלי. אסור לנו לערבב בין השניים, אלא לעזור לצד השפוי להביס את אידיאולוגיית השנאה".
• • •
בתחילת שנות התשעים עבר כהלילי מלונדון לארה"ב, ואז הוכנס לתוכנית הפדרלית להגנת עדים וזהותו שונתה. הוא המשיך לסייע ל־CIA עד שנת 1995 ואז עזב. אחרי פיגועי 11 בספטמבר 2001 חידש את הקשר עם הארגון. "העברתי להם מדי פעם מידע בעל ערך שהגיע אלי, וגם הצעתי סיוע בנוגע לפעילויות איראניות חשודות בתוך גבולות ארה"ב", הוא מספר.
אתה עדיין חושש לחייך?
"אני מקפיד לחיות את חיי מיום ליום וממשיך לנקוט אמצעי זהירות. ברור לי שאם זהותי תיחשף, האיראנים יחסלו אותי, ויחסלו הרבה אנשים שנמצאים איתי בקשר בתוך משמרות המהפכה, מכיוון שאני עדיין מגלה את הסודות שלהם. יש לי בני משפחה רבים באיראן, והם יאסרו אותם ויענו אותם.
"חוץ מזה, ואולי אפילו חשוב יותר, גייסתי כמה סוכנים איראנים עבור ה־CIA, וחשיפתי עלולה לפגוע במבצע שאולי עדיין מתרחש".
חיילי משמרות המהפכה. "נחלצתי בעור שיניי" // צילום: רויטרס
הוא מספר שאמו זעמה על כך ששירת במשמרות המהפכה, ולמרות זאת הסתיר ממנה את האמת. "אמא שלי הלכה לעולמה בלי שידעה מה אני עושה באמת. אילו סיפרתי לה, הייתי מעמיד אותה בסיכון. כשאף אחד לא יודע את הסוד שלך, אתה היחיד שנמצא בסיכון. לכן, מבחינתי זה היה המהלך הנכון ביותר לעשות באותם ימים".
בפני אשתו סומיה העז לחשוף את הסוד רק כשחלתה בסרטן השד, ב־2005. "לא יכולתי לגלות לה כל עוד הרגשתי שזה יעמיד אותה בסכנה", הוא מסביר.
למעשה שיקרת לה במשך שנים.
"נכון, וחששתי מאוד איך היא תקבל את זה. למזלי, היא קיבלה את זה בהבנה. היא ממשיכה לתמוך בי גם היום, אף שפרסום הספר גרם לה לחוות מחדש כמה אירועים קיצוניים ולא נעימים מעברנו. אהבתה לעם האיראני ותקוותה לאיראן חופשית העניקו לה את הכוחות להיות לצידי.
"קיבלנו החלטה משותפת לשמור את הסוד הזה מאומיד, הבן שלנו. זה אמנם קשה, אבל היום יש לו כבר אישה וילדים, ולמען ביטחונם זה הכרחי מאוד שאיש מהם לא יידע".
במבט לאחור, אתה חושב שזה היה שווה את זה?
"אתה יודע, החיים שלי השתנו לגמרי. עד היום אני חי חיים כפולים, ובשניהם אני בצללים ובחרדות. אני לא יכול לומר בוודאות אם זה היה שווה או לא, אבל אני כן יכול לומר שהייתי עושה זאת שוב, כי זה היה המעשה הראוי. אם פרט מידע אחד קטן שהעברתי הציל חיי אדם, אם הצלחתי לעורר איזושהי מודעות במערב לגבי מעשי הזוועה שמתחוללים באיראן - אז התשובה היא כן. זה היה שווה".
אתה מתגעגע לאיראן? רואה את עצמך חוזר לשם פעם?
"זו ארץ הולדתי, ולמרות שכיום אני כבר מחשיב את עצמי אמריקני, ואפילו המרתי את דתי לנצרות, אני עדיין חש געגוע למקום שבו סיפורי ילדותי נחקקו בזיכרוני, לצד השמחה והאהבה שהיו בחיינו לפני המהפכה האיסלאמית. אולי לפני שאמות אזכה לראות את איראן משוחררת, ואז אדע שכל המאמצים שהשקעתי, כמו רבים אחרים ששאפו לאיראן חופשית, לא היו לריק".
nirw@israelhayom.co.il* * * * * * * * * * *
"אם העסק ישתבש, ממשלת ארה"ב תתכחש לכל קשר אליך"
קטעים מהספר "עת לבגוד", שכתב רזא כהלילי
"עוקבים אחריי", אמרתי לסוכן ה־CIA סטיב קלארק. השתדלתי שקולי לא יסגיר את עצבנותי. "כן. חשבתי שאולי אני מדמיין את זה, אבל סטיתי כמה פעמים מהדרך, והזנב עדיין היה שם. רק אחרי שעה הצלחתי להיפטר ממנו".
הסוכן קלארק הישיר אלי את עיניו הכחולות. "וולי, אם העסק ישתבש אני רוצה שתהיה מודע באופן מלא להשלכות. ממשלת ארה"ב תתכחש לכל קשר אליך. לא יהיה צי שיבוא להציל אותך. זה ברור לך?"
בלעתי את הרוק ואמרתי, "כן. אני מבין". היה קשה לפספס את המסר של הסוכן קלארק: אני הייתי מוצר שאפשר להשליך בלי נקיפות מצפון.
השנה היתה 1981, הממשלה האיסלאמית המהפכנית תפסה את השלטון באיראן לפני יותר משנתיים. במהלך אותה תקופה לכדה הממשלה את ארצי ואת עמי באגרופה האלים. ראיתי חברים שהוצאו להורג בדם קר, ומבטם האחרון נחרט בזיכרוני לעד. אבל עתה הייתי בבית בטוח שהתנשא מעל מליבו שבקליפורניה, רחוק מהממשלה הזו יותר מאי פעם. עם איש הקשר שלי מה־CIA, עסוק בהכנות לשוב למולדתי כמרגל.
סוכנות הביון החזקה בעולם העניקה לי את שם הקוד וולי. מעולם לא עלה על דעתי לשאול אותם מדוע בחרו דווקא בשם הזה. היה לי קשה להאמין שנראיתי בעיניהם כמו "וולי", אך אולי זו בדיוק היתה הסיבה שהשם הזה ניתן לי. המשימה שהם ביקשו ממני ליטול על עצמי היתה מסוכנת לכל איראני, אבל אני לא הייתי סתם עוד איראני. הייתי חבר בספאה־י־פאסדאראן, משמרות המהפכה האיסלאמית של האייתוללה חומייני.
"אירגַנו לך הכשרה באירופה, בחרנו בלונדון כי הזכרת שמשפחת אשתך חיה שם. כך זה לא יעורר חשד". הוא העביר לי פיסת נייר, שעליה מספר טלפון כדי לטלפן לאשת הקשר החדשה שלי בלונדון, אישה בשם קרול. "בשום מקרה אל תשתמש בטלפון פרטי. תמיד תטלפן מטלפון ציבורי".
בהיתי במספר זמן רב, מנסה לכבוש את רגשותיי. הייתי מבוהל מהמחשבה על הנתיב שבו התחלתי לפסוע. משמרות המהפכה תרו בכל מקום אחר מרגלים. איש לא היה מעל לכל חשד. וסביר להניח שעם שובי לאיראן, אזכה לבחינה דקדקנית במיוחד. אני לא סתם יצאתי מאיראן - אני יצאתי מאיראן לארה"ב, האויבת המושבעת של המשטר האיראני. הם ידעו שהלכתי ללמוד במכללה באמריקה, וסיפקתי להם סיבות משכנעות לשהותי שם, אך אין ספק שהם יתשאלו אותי כשאשוב. האם אצליח לעמוד במבחן הזה?
ידעתי מה יקרה אם הם יתפסו אותי. ראיתי מה הם עשו למרגלים ולמתנגדי המשטר. המשמרות סיממו אותם, אנסו את נשותיהם וילדיהם מול עיניהם וניקרו את עיניהם - והכל במאמץ לגרום להם לדבר. חשבתי על אשתי, סומיה, ורעד עבר בגבי.
לנגד עיניי עבר, כמדי יום ביומו, מחזה הזוועה שחוויתי בבית הכלא אֵווין הידוע לשמצה, שם הוחזקו מתנגדיו הפוליטיים של הממשל. לנגד עיניי צעדו נערות צעירות שהובלו אל מותן. הנערות האלו לא היו הרבה יותר מילדות, בקושי מסוגלות לחשוב בעצמן, שלא לדבר על מחשבות נגד המדינה. הן לא ידעו דבר וחצי דבר על מנגנונים פוליטיים, הן היו חפות מפשע בכל מובן, ובוודאי היו חפות מהפשעים הבדיוניים שהביאו למאסרן. ועל אף כל זאת, גורלן היה אלים מזה של הפושע המרושע ביותר.
החזרה למשרד בטהרן מילאה אותי תחושות רבות - מחשש ופחד ועד תעוזה והתלהבות. מצד אחד הייתי וולי, מרגל העובד עבור סוכנות הביון הגדולה בעולם. מצד שני, הייתי רזא, חבר בארגון רב העוצמה של משמרות המהפכה, המבצע את תפקידו כאילו אייתוללה חומייני ומשטר כוהני הדת שלו הם הדבר החשוב בחייו. פיצול האישיות הזה הגדיר את חיי מעתה.
• • •
החקירה שעשו לי בכלא אווין זיעזעה אותי עד עמקי נשמתי. חשבתי שלא אצא משם לעולם. אני לא בטוח אם הם חושבים שאני חבר במוג'אהדין או אם הם חושדים בי בריגול. ג'וואד צייר מטרה גדולה על גבי, ותחושת הביטחון שלי התערערה עד שורשיה. שיגרת פעילותי - איסוף מידע והעברתו לקרול - לא היתה כרגע אפשרות מעשית. הייתי מודע להשלכות פעילותי גם קודם לכן, אך עתה הן הפכו מרעיון מופשט למציאות קרה עד כאב. הייתי חייב למצוא דרך להגן על משפחתי למקרה שהמשמרות יאסרו אותי.
זכרתי את אזהרתו של סטיב בקשר הראשון שלי עם ה־CIA: "וולי, אני רוצה שתהיה מודע באופן מלא לתוצאות אם העסק ישתבש. ממשלת ארה"ב תתכחש לכל קשר אליך. לא יהיה צי שיבוא להציל אותך". במילים אחרות, אף אחד לא יוכל להציל אותי מגורל איום.
היה דבר אחד - אולי הדבר היחיד - שיכולתי לעשות: להתאבד. לפעמים אי אפשר להימנע מתבוסה, אך אפשר למות בכבוד ובגאווה. הדרך היחידה שבאמצעותה הייתי יכול להגן על משפחתי במקרה של מאסר היתה להרוג את עצמי. אם אהיה מת, לא יהיה שום טעם לעינוי אשתי סומיה ובני אומיד כדי לחלץ ממני וידוי. במחשבה זו, נסעתי לבית מרקחת באזור ורכשתי רעל עכברים. מילאתי ארבע קפסולות באבקה, ומכאן ואילך דאגתי לשאת אותן איתי.
השלב הבא היה הסתרת ספרי הצפנים. אם המשמרות יעלו עלי או יחשדו בי, הם יפשטו על ביתי. הייתי חייב לטמון את הספרים במקום שבו לא סביר להניח שהם יחפשו, והחלטתי שדירתה של אמי היא המקום הבטוח והנגיש ביותר עבורי. ביקשתי מסומיה להכין את אומיד לביקור אצל אמי.
ביליתי את הנסיעה כולה במחשבות על ההכרעות שקיבלתי בחיי ועל הנתיב שעליו הצבתי את אהוביי, בגללי היה עתידו של אומיד תלוי מנגד, כעלה בודד נידף ברוח אל מול בעירה מתקרבת. וכאילו כדי להדגיש את הסכנה שחשפתי אותו אליה, השתמשתי בתיק החיתולים שלו כדרך להעביר את ספרי הצפנים - העדות הניצחת לבגידתי.
• • •
הפגישה האחרונה שלי עם גרי, איש הקשר מה־CIA, נערכה בלונדון כמה ימים לפני טיסתנו לאמריקה. להפתעתי החזיק גרי בידו רשימה. "טוב, תן לי לעבור על הכל", אמר והראה לי גיליון עם פירוט של שכר שנתי. "אם תחליט לעבוד בארה"ב בסוכנות, הנה הנתונים. בשנה הראשונה תקבל סכום כזה... בשנה השנייה סכום כזה... זה הבונוס לשנה הראשונה: הנתון הזה... בתוספת הוצאות דיור... כאן..."
לא דנו בדבר מאלו קודם לכן, ולא הייתי מוכן להיכנס לדיון כזה עתה. לא עוד, בבקשה! חשבתי. אני לא יכול להמשיך לעשות את זה לסומיה ולאומיד; הם ראויים לחיים בלי שקרים!
גרי עשה עימי חסד לבסוף והפסיק את נאום המכירות שלו. הוא הגיש לי כרטיס ביקור. "זה המספר שלי. תחליט מה שתחליט, אשמח מאוד לשמוע ממך. עדכן אותי".
"בהחלט", אמרתי, למרות שלא כל כך רציתי לחשוב על כך. כשהתכוננו לצאת לארה"ב, התחלתי לחוש ברוח רעננה של חופש חולפת בין השכבות העמוקות ביותר של ישותי - רוח שתסלק את כל שרידיו של וולי והחיים שידעתי שאיני מסוגל לחיות עוד. הייתי מוכן לתת לרוח לשאת אותי אל ביתי החדש.
הלוואי שיכולתי לעשות משהו כדי לשנות את גורלה של ארצי. התשוקה לכך לעולם לא תנטוש אותי. אבל הייתי חייב להודות במשהו אחד ביני לבין עצמי: כל שנות הריגול שלי לא חוללו מפנה לטובה באיראן. המידע שסיפקתי לאמריקה היה אולי שימושי, אך הוא לא השיג את מה שקיוויתי שישיג. לא יכולתי להמשיך ולסכן את חיי או את משפחתי למען הדבר הזה.
סומיה, אומיד ואני נותרנו לחיות את חיינו החדשים באמריקה. כדי להגן על זהותנו, שינינו את שמנו מייד כשהגענו לאל.איי. הגשנו בקשה לאזרחות מייד כשמלאו חמש שנים למגורינו שם - הסף הנדרש להגשת בקשה שכזו. ביום שבו נשבענו את שבועת האמונים, בכיתי. גם בגלל הברכה שהעתירה אמריקה על ראשינו, וגם בגלל העצב והכאב שהביאו אותנו לכאן.
