"אנו, ילדי רחוב חוני המעגל, מבקשים ממך אם תואיל לבטל את עשרת הימים אשר הוספו לזמן הקצוב של ימי הלימודים. בימי המלחמה לא נהנינו, היות וישבנו במקלטים, ובזמן הפנוי עזרנו בעבודות ציבוריות: מילוי שקי חול, הדבקת חלונות וכד'. את חופש ל"ג בעומר ואת הימים הראשונים של חופשת חג השבועות ביטלו לנו, מדוע צריך להוסיף 10 ימים? אנא בטל הסדר זה"
(25 ביולי 1967, 20 ילדי רחוב חוני המעגל כותבים פנייה נרגשת לראש הממשלה לוי אשכול ומוסיפים בסוף את חתימותיהם).
50 שנים חלפו מאז המלחמה ההיא. לפניה עמד ראש הממשלה, לוי אשכול, בפני לחצים ציבוריים ופוליטיים רבים, בעיקר לגבי היציאה למלחמה ומינויים של אנשי המפתח שיידעו כיצד לנהל אותה; אחריה נשטפה המדינה בגל של גאווה ואופוריה, מלוות בחששות לגבי השטחים שהתווספו למדינה הצעירה.
אם כיום יכול כל אחד, בהינף מקלדת, לכתוב לנבחרי הציבור באופן ישיר - בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ואפילו במייל, ולשטוח דעות, השגות והצעות - בישראל של 1967 ישבו עם דף ועט, לעיתים מכונת כתיבה, ושלחו מכתב עם בול, שיגיע ליעדו רק כעבור ימים ארוכים.
אלפי מכתבים שכתבו אזרחי המדינה, מבוגרים וילדים, נשלחו לראש הממשלה לפני המלחמה ואחריה. אשכול ועוזריו קראו את כל המכתבים, ולרובם אף שיגרו מכתבי תשובה. לאחר המלחמה הונחו המכתבים בארגזים ונשכחו. בשבועות האחרונים הם התגלו בארכיון יד לוי אשכול שבירושלים, חלקם מצהיבים ובלויים בגלל פגעי הזמן. אנחנו מביאים כאן כמה מהם, המשקפים מעט מהלך הרוח ששרר בעם בשנה ההיא.
• • •
"איני מסכים להיות מובל כצאן לטבח באותה צורה שהובילו את אחיי ואחיותיי בפולין", כתב האזרח משה מאירי מטבריה, במכתב שהתקבל בלשכת ראש הממשלה ב־2 ביוני 1967, ימי תקופת ההמתנה. המצרים הכניסו אז כוח צבאי גדול לסיני וסגרו את מיצרי טיראן כדי למנוע מעבר של אוניות בנמל אילת. סוריה, ירדן ועיראק חתמו על הסכמי הגנה עם מצרים, וארה"ב הודיעה שהיא לא יכולה לסייע בפריצת המצור במיצרי טיראן. ישראל ניסתה למנוע מלחמה על ידי פעילות דיפלומטית נרחבת, ובמקביל גויסו כוחות מילואים גדולים.
"לנאצר אין כל כוונה אחרת אלא 'לשחוט אותנו על אבן אחת', והעולם יעמוד ויצטער", כתב מאירי, "...כל התמרונים הדיפלומטיים הם הסחת דעתנו לקראת הכבשן. אין לנו דרך אחרת אלא לצאת להילחם מייד ולהשמידו. כל אמונת העם בך ובמי שתבחר...
"זכור! אל תוביל אותנו לקראת אבדון כשיות לטבח. הובל אותנו לקראת מלחמה וניצחון. העניין אינו מיצרי טיראן, העניין הוא חיים של כבוד לנצח או מוות של קלון מיידי".
ב־25 במאי התקבל בלשכת ראש הממשלה מכתב ממי שהזדהה כ"אזרח מודאג מאוד".
"זוהי מלחמה? למה אנו מחכים עוד? עלינו להכות בכל כוחנו ולהחזיר לעצמנו את היוזמה! וגם אז יהיו לנו אלף ידידים! העיקר יוזמה, ולא לחכות שהם יכו מתי ואיך שירצו! כי המלחמה כבר החלה!"
גם ישראלי מניו יורק החליט לשגר מכתב בהול ללשכת ראש הממשלה, שהתקבל ב־29 במאי: "לדעתי כדאי להשיג אבטחה אווירית נגד מצרים ולתת מכת פתע בסוריה. וכדאי להימנע בשלב זה מכניסה למלכודת שבחצי האי סיני, היות שניצחון בדרום יהיה ברגע זה מלווה באבידות יותר גדולות, וכמו כן רם ההפתעה יחסר".
ישראל אכן החלה את הלחימה בתקיפה אווירית של חיל האוויר הישראלי, כך שאותו ישראלי אנונימי מניו יורק יכול לספר שחזה את תחילת המלחמה.
תחושת ההתגייסות בעם היתה גבוהה. בין המבקשים לסייע אפשר למצוא את פנייתם המרגשת של בלומה ואריה בורנשטיין, זוג הורים שכולים, שרק מבקשים לסייע למדינה. ב־24 במאי הם כותבים לאשכול:
"לתשומת לב רצינית ביותר לכל המעוניין בדבר! אנו הורים שכולים. גילנו 71 ו־67, שירתנו בשירות פעיל בשנים 1945-1930, וכמו כן בשירות צה"ל במלחמת השחרור, חברי ותיקים הגנה, חברי ותיקים המשמר האזרחי, חברי ותיקים ההסתדרות הכללית, ידועים בממשלה ובציבור כנאמנים וכטובים למדינתנו, בה כל ילדינו ונכדינו עשו אותו דבר במילוי חובתנו. יצא מן גדר הרגיל שיש לנו בידינו מספר רב של אישורים ומסמכים, מעוניינים להקריב את כוחנו לטובת צה"ל היקר שלנו בשירות פעיל בחזית, בלי הגבלה כל שהיא".
בהמשך מפרטים בני הזוג את תפקודם לאורך השנים לטובת המדינה. האב, חייל במלחמת העולם הראשונה ומתנדב בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, עטור מדליות על לחימתו. הוא נפל בשבי הגרמני והצליח לברוח, ולאחר שעלה לארץ נלחם בחזית עם בנם מרדכי, שנהרג ב־23 באפריל 1948 בגיל 23, בקרב בדרך לירושלים. האם היא אחות מוסמכת אחראית.
"אנו מוכנים לקבל תשובה חיובית בהקדם האפשרי בהתאם לפנייתנו הנ"ל לבבית, שאיננו מסתכלים על גילנו או על איזה שהוא קושי אחר ומוכנים ומזומנים לשרת בתפקיד פעיל בחזית בהקדם האפשרי".
אהרון וינברג מפרדסיה, חבר הגנה משנת 1935, הפציר בראש הממשלה לתת נשק לכל חברי ההגנה, מתוך ידיעה ש"ימלא את חובתו בקדושה וטהרה". רופא הילדים ד"ר שמואל גרינולד מירושלים שלח מכתב שהתקבל ב־25 במאי, ובו הציע דרך יצירתית להתמודד עם הפיגועים:
"אנו לא שולחים את הצבא כצה"ל הרגיל שלנו, אלא נשלח להם חבלנים מכה אחת אפיים. החבלנים שלנו יפעלו בכל המקומות והגבולות, איפה שהם שולחים את החבלנים שלהם, וזה בלי כל רעש מצידנו. הממשלה יכולה לנער את חובה מכל זאת ולטעון שלא היא שלחה את החבלנים, הרי אנו נגד כל טרור בכל מקום שהוא בא".
היו גם כאלו שהדגישו שכדי לנצח עלינו להדגיש את היותנו העם הנבחר, זה שאלוהיו יציל אותו מכל אויב בכל שלב. ב־28 במאי כתבו "יהודים שהגיעו להכרת האמת":
"לרגל מצבנו החמור כעת במדינה אנו מבקשים שבקול ישראל לא יזכירו רק את המצב הביטחוני שהינו תלוי בצה"ל, אלא שהכוחות הרוחניים שלנו, שבזכותם התקיימנו עד כה, הם העוזרים לנו".
גם אזרחית אחרת מבני ברק, שחתמה בראשי התיבות י.פ., הביעה את דאגתה מדוע מנהיגינו לא סומכים על צבא השם, ורק על חיילינו המיליטנטים:
"שמחתי לשמוע את דברי ראש הממשלה היום, שצה"ל יש בו כוח לעמוד בפני כל תגבורת שהיא. אך לצערי הרב, העיקר לא היה מודגש בדבריו. האם כה קשה להוסיף איזו שהיא מילה המוכיחה שאנו יהודים, ולא נשענים אך ורק על כוחו של צה"ל, על הנשק שהוא מעשה ידי אדם?
"למה לא נגיד, 'אנו מקווים בעזרת ה' יתברך שיעמוד לימינו של צה"ל ויצליח בנשקו לעמוד בפני כל תגבורת'?! עד מתי נתבייש להודות שיש לנו ה' בשמיים, שאך ורק הוא אשר עוזר לנו. האם לא היו די הוכחות של נסים גלויים כגון במלחמת השחרור, כיצד ניצחנו. כמה נשק היה לנו? מעט מאוד. את זה כמובן לא יכחיש אף אחד. ובכל זאת הצלחנו, הערבים עזבו את ארץ הקודש ואנו קיבלנו אותה חלקית לידינו. שמנו בה' מבטחנו".
בהמשך מכתבה מתנצלת האזרחית שאינה מבקשת מהשרים לשמור שבת וכדומה, אבל "להוסיף איזה מילה המוכיחה על אמונה בה', זה כבר לא קשור בשום הפסד ממון. אם תגידו שאין בם אמונה, אני אינני מאמינה. יש אמונה אבל ניסיתם להכחישה, ועתה הגיע הזמן לגלות את האמת".
האזרח כהן אהרן כתב, בפתק קטן ששיגר למשרד ראש הממשלה: "אם הממשלה תעניק לי 500 ל"י, הנני פותח את תעלת סואץ תוך 12 שעות. בע"ה, אני מבטל את הגזירות של עבדול נאצר בתענית ותפילה".
גם לאחר פרוץ הקרבות המשיכו אזרחים לכתוב לראש הממשלה. משה גלרנטר מחיפה כתב לו ב־7 ביוני, יום איחוד ירושלים, ברכה בחרוזים:
"זכית להיות בחלק זה של העולם / אדריכל השלום / הגשמת את איחוד העם / זו מציאות ולא חלום / השכנת שלום בין אחינו / תביא גם שלום עם שונאינו / ותבוא עליך הברכה / ועל צה"ל ועל כל אלה שעשו את המלאכה".
האזרח משה אף מדקדק בגימטריה: "אשכול בגימטריה = 357, פלוס 19 שנות מדינת ישראל = 376. בגימטריה - שלום".
גם בן ציון א. כהן מירושלים החליט לברך את ראש הממשלה באותו יום, בפאתוס שאפיין את התקופה:
"הנני שולח לכבודו בשמי ובשם רעייתי וילדיי את מיטב איחולינו וברכותינו הלבביים לניצחונותיו המזהירים של צבא ההגנה לישראל על האויב. הננו מאחלים לכבודו ולרעייתו הכבודה חיים ארוכים בבריאות שלמה והצלחה בכל מעשה ידיכם, ושתזכו לראות את עם ישראל שוכב תחת גפנו ותחת תאנתו ומדינת ישראל הגדולה תפרח ותשגשג מתפארתה לתפארת העולם כולו".
תחושת האופוריה שפשטה בארץ עם תום המלחמה לא פסחה גם על הילדים, אלו שגדלו בצל האיומים ומלחמות ישראל. כך כתבה נועה הס, תלמידת כיתה ה' בבית הספר הרצל בחיפה, במכתב שהתקבל בלשכה ב־15 ביוני:
"הנני מעלה על גבי הנייר את הרגשתי, הרגשת בני כיתתי, תלמידי בית ספרי וכל ילדי הארץ באשר למבצעים ולכיבושים שנעשו על ידי צבאנו צה"ל, אנשי המילואים ואזרחי המדינה המגויסים. אך לא רק אנשינו בחזית נלחמו ונלחמים, אלא אף אנו, הנשים והטף שנשארו בעורף, נלחמים נגד עצבנות, אי סבלנות וצער. אנו, ילדי בית הספר העממי, קטנים ורכים אנו מכדי להושיט יד לעזרה. הילדים הגדולים מאיתנו מילאו תפקידים רבים בשעות הקשות והגורליות. אנו לא נשכח את אשר נעשָה עבור מדינתנו הקטנה ועבור תושביה!
"לכשנתבגר נזכור תמיד, כן, תמיד, וגם לא ימוש מזיכרוננו איך בהיותנו ילדים חירפו נפשם הגדולים מאיתנו למעננו. אנו מאחלים לנשיא המדינה, לראש הממשלה וכל שריה, לכל צבאנו ולאזרחי המדינה המסורים, כי מעתה ישררו שלום ושלווה בארץ ובאו ימים טובים עלינו ועל מדינתנו. ולשכנינו נאמר - ידנו לשלום מושטת".
תלמידי כיתה ג' 3 בבית הספר מעוז בבאר שבע כתבו לראש הממשלה:
"כולנו שמחים על ניצחוננו במלחמה ועל כי נוכל להמשיך לבקר בבית הספר בשקט ובביטחון. גאים אנו על חיילינו הגיבורים והאמיצים, ואף כי אנו ילדים קטנים, לא יכולנו להשתתף במלחמה, ובכל זאת השתדלנו לעזור במשהו ושלחנו ממתקים, סבון, משחת שיניים לחיילים שבביר גפגפה. אנו מקווים שלא תפרוץ עוד מלחמה והשלום ישרור בארצנו, וסיפורי המלחמה יישארו כתובים כאגדת גבורה".
תלמידים אלו קיבלו תשובה מראש הממשלה בעצמו: "קראתי את מכתבכם ונהניתי ממנו מאוד. אני מקווה שהאבות שלכם כבר חזרו מהמלחמה וכולם בריאים ושלמים, והם סיפרו לכם מה עשו ואיך הגנו על המדינה. גם אני מצטרף לתקוותכם שיהיה שלום ושהוריכם לא יהיו צריכים עוד להילחם, אלא יהיו איתכם ותהיו כולם מאושרים". בכתב יד הוסיף ראש הממשלה: "יחד עם כל העם בארץ".
• • •
גם מתנות הגיעו ללשכת ראש הממשלה. תלמידי כיתות ז'־ח' בבית הספר המחוזי יזרעאל במועצה המקומית עפולה שיגרו למשרד ראש הממשלה ב־27 ביוני תשורה יפה של 2,000 לירות כהוקרה על ניצחון צה"ל.
"לרגל המאורעות הגדולים שעברו עלינו באחרונה, ובעקבות ניצחונותיו המזהירים של צה"ל על כל הקמים עלינו, גמרנו אומר בליבנו לוותר כליל על הטיול השנתי ולערוך מסיבות סיום צנועות, ללא הוצאות כספיות, ולהעמיד לרשות צ.ה.ל את הסכום שהיה מיועד לשני מפעלים אלה.
"בכך רואים אנו את עצמנו שותפים קטנים למאמץ גדול שעשה צ.ה.ל בשדה המערכה ושעושה עתה העם היושב בציון ובתפוצות הגדולות.
"לתרומתנו זו אנו מצרפים ברכה נאמנה לך ולממשלת ישראל שאתה עומד בראשה, ומבקשים ממך להעמיד תרומה זו לרשות צ.ה.ל ולעשות בה כטוב בעיניך. כמו כן נודה לך אם תמסור בשמנו ברכה לרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, ולכל קציני צ.ה.ל וחייליו. יישר כוחם".
מנהל בית הספר, שהעביר את מכתבם של הילדים, זכה לתשובה אישית מלוי אשכול: "קיבלתי את מכתבך ואת מכתבם הנאה של תלמידי הכיתות ז'־ח', ושמחתי בו מאוד. מדינת ישראל עמדה במבחנים שלפניה ובמלחמה, משום שכל אחד מאיתנו, כקטן וכגדול, עשה את כל המוטל עליו ואף יותר מזה. אני בטוח שתלמידי בית הספר ידעו מה משמעותה של המלחמה ועשו מה שהיה עליהם לעשות. רבים מהוריהם ודאי היו מגויסים, ואני מקווה שכולם חזרו בריאים ושלמים לביתם. אני בטוח שכולם יגדלו להיות אזרחים נאמנים ומסורים למדינה וימלאו חובתם. ובינתיים - אנא העבר להם את ברכותיי החמות".
גם אזרחים העבירו ללשכת ראש הממשלה המחאות בנקאיות ותרומות כספיות. האזרח לבנדיגר נתן מהרצליה העביר ב־17 ביולי 100 לירות, שאותן תרם בבית הכנסת הגדול בעירו בשבת שלאחר המלחמה.
"לפני שהודעתי על התרומה בירכתי את מדינת ישראל וראשיה שיזכו במהרה לבנות את בית מקדשנו, וכן ברכת שהחיינו בשם ובמלכות. זאת תרומתי האישית, נוסף לעובדה ששמונה נכדיי שירתו בצה"ל בעת המערכה".
וכשהאופוריה שולטת, יש הזדמנות להתעסק גם בנושאים אחרים. אזרח מודאג כתב, במכתב שהתקבל ב־25 ביולי:
"לא ברור לי דבר אחד. ניצחנו שלוש מדינות במשך שישה ימי מלחמה, ואת הטלוויזיה הישראלית אנחנו לא יכולים להקים אלא תוך שנתיים. מדוע? רבותיי, העם כולו זקוק לטלוויזיה ישראלית כללית. אתם לא מתארים לכם איזה חבלה רוחנית נגרמת כתוצאה מהיעדר הטלוויזיה. גם הסברתנו תהיה תמיד לקויה מאוד ללא הטלוויזיה - ידוע שהרצאה המלווה במפה או בסרטוט היא נקלטת יותר מנייר, כי אתה ממחיש באופן ממשי את הרצאתך... הרדיו לא מספיק כיום וגם העיתונות לא מספיקה.
"לכן, בכל מחיר, עלינו להתחיל מייד בשידורים. אני חושב שלא חסר לנו חומר כדי להציג לעולם כולו, במיוחד לתושבי המזרח התיכון. חשוב על זה בדחיפות, ותבוא הברכה על כל עם ישראל".
אזרח אחר הלין על כך שראש הממשלה היה עסוק מכדי להתייחס להצעתו המדינית, אבל התעקש לשטוח בפניו את הרעיון הכללי, שהיה מביא לתוצאות טובות יותר של המלחמה.
"הרעיון עצמו: ריסוס הרדמה. להרדים את האויב לזמן של שלוש־ארבע שעות", כתב האיש את הדוקטרינה הצבאית שלו, "התקפה במיראז' בשטח האויב, כל הפעולה צריכה לקחת בסך הכל 3-4 דקות, והיתה צריכה להיעשות בשעות המוקדמות, בין 3 ל־4 בבוקר, בשעה שחלק גדול של האויב נמצא בשינה...
"אם היינו מצליחים להרדים את האויב, התמונה היתה אחרת לגמרי. גם הקורבנות וגם הפצועים היו הרבה פחות, והשלל שהיה נופל לידנו היה צריך להיות יותר הרבה באופן מושלם. כמובן, יום ביצוע התוכנית היה צריך להיות יום חם במיוחד, כדי שלא יתפזר החומר באוויר, והטיסה צריכה להיות בגובה נמוך".
• • •
כשבוע וחצי לאחר סיום המלחמה, ב־19 ביוני 1967, הודיעה ממשלת ישראל על נכונותה להחזיר את רוב השטח שנכבש ממצרים ומסוריה תמורת הסכם שלום. סוריה ומצרים דחו את ההצעה. העם תסס.
"ביקרתי במקומות מסוימים אשר נכבשו על ידי צה"ל", כותב חיים גולני, נער בן 16 וחצי, "אני מבקש מאוד מאוד לא להחזיר שום שטח אשר כבשנו, ואפילו לא חלק אחד משטח ישראל, מפני שאנחנו עבדנו קשה (ישראל). חיילים רבים נפלו בקרב בשביל השטחים אשר נכבשו. למה נחזיר? על מה נלחמנו? המון דם שפכנו.
"אני כל כך דואג לחיילי צה"ל. כאשר אני שומע על חייל הרוג, ממש יורדות דמעות מעיניי. אז אנא עשה למען כל ישראל - אל תחזיר אף שטח ואף מטר אחד מישראל".
יותר מ־20 פצועי צה"ל, שהיו מאושפזים בבית החולים הדסה, שיגרו מכתב לראש הממשלה בחודש יולי. "אנו פצועי צה"ל בחזיתות השונות של הימים האחרונים, פונים אל כבוד ראש הממשלה לא לוותר על אף שעל אדמה שנכבש בדמינו", כתבו.
רוזנבאום מרדכי, תלמיד כיתה ב' בבית הספר ניצנים ברמת גן, שיגר ללשכתו של אשכול מכתב, שנתקבל ב־12 ביולי. "מכיוון שאני עוקב אחרי החדשות כל החודש הזה לפני הקרבות ואחרי הקרבות, שמחתי מאוד שחיילינו כבשו הרבה מקומות, ועוד יותר שמחתי שכבשנו את ירושלים העתיקה", כתב הילד בכתב יד ילדותי מנוקד, על גבי דף שנתלש ממחברת שורה.
"אבל לפי מה שאני שומע, מבקשים מאיתנו שנחזיר את ירושלים, שעלתה לנו בדם חיילינו לכבוש אותה. הצטערתי מאוד. אני מקווה שכבוד ראש הממשלה יקבל בקשתי, ומתחנן שלא להחזיר את ירושלים היקרה שלנו. תודה רבה לראש הממשלה, ואני מחכה לתשובה".
מרדכי זכה לקבל תשובה מאהרון כידן, עוזר מיוחד לראש הממשלה: "מאחר שאתה מקשיב לחדשות, הרי בוודאי ידוע לך שהממשלה הודיעה שאנו לא נחזיר את ירושלים, ושהיא תישאר מאוחדת. כך שאין מקום לדאגתך".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו