קבענו להיפגש ביום חמישי בצהריים בבית קפה בתל אביב. שעה לפני, הודיע שהוא מרגיש רע. במקום ראיון, בילה נדב בורנשטיין חמש שעות בהקאות, רעידות וחולשה. אחר כך נסע להנחות את ההפגנה המתוקשרת נגד ההחלטה למנוע מזוגות חד־מיניים לאמץ ילדים.
"אני חושב שהגוף שלי הגיב ללחץ ולהתרגשות, שלא הבנתי אותם עד שהגיע היום עצמו", הוא אומר שלושה ימים אחרי. "כל השבוע היה ברור לי שאלך להפגנה עם בעלי ועם הבנות שלנו, אבל ביום שלישי, כשהתקשרו ואמרו לי שרוצים שאנחה, אמרתי מייד כן והרגשתי שזה על הכתפיים שלי.
"מאותו רגע לא ישנתי. רציתי שזה יהיה משהו פורץ דרך, לא סתם מחאה. חשבתי רק מה אגיד, איך הנאום שלי יעשה שינוי. בשעות שלפני, הגוף שלי פשוט קרס. ככל שהתקרב הערב, הקאתי את נשמתי כמו שלא קרה לי שנים. ירדתי מהבית בלי קול, הקאתי עוד קצת בצד, והכי עצוב זה שהמנהלים של ההפגנה אמרו לי, 'תקשיב, צריך לשלהב את הקהל, ראש הממשלה עוד מעט מגיע לבניין ממול וצריך שהקריאות יגיעו לקומה ה־20 וכמה, שהוא נמצא בה'. אני זוכר את עצמי מחוץ לגוף שלי, באפיסת כוחות, אומר לעצמי, אוקיי, אתה חייב לעשות את זה".
חשבת לבטל?
"האמת שלא עלה על דעתי. היה שלב שבו חששתי שאולי מבחינה פיזית לא אוכל, שלא אצליח לסחוב את זה ולא אהיה מספיק טוב כמו שמגיע להפגנה הזאת. אבל ידעתי שאני חייב".
אתה זוכר את הרגע שבו עלית לבמה?
"כל הערב הזה מבולבל אצלי. רגע לפני שעליתי לבמה עצרה אותי אילה כץ, אמא של ניר כץ, שנהרג בפיגוע בבר־נוער, ואמרה לי, 'אני כל כך גאה במה שאתה עושה, אני רואה איך אתה מקדם את זה בתוכנית שלך בטלוויזיה ואני יודעת שגם ניר מסתכל עליך שם, למעלה'. זה כל כך טלטל אותי. אמרתי לה שבעיניי היא הגיבורה האמיתית, שממשיכה להנציח את בנה בדרך הזו. כשנזכרתי בזה בדרך חזרה הביתה התפרקתי, בכיתי.
"כשהגעתי הביתה לא יצאתי מהמיטה עד שבת בבוקר. הגוף שלי באמת היה צריך להתאושש מזה. כשהתעוררתי, היו המון תגובות".
עד עכשיו נמנעת מלעמוד בפרונט של מאבק הקהילה, למה החלטת ללכת הפעם עד הסוף?
"בסופו של דבר, אני די ביישן, חנון, שלא ממש אוהב להיות במרכז תשומת הלב. אני חי עם גבר שלא אוהב להצטלם, ואת הבנות שלנו שנינו החלטנו לא לחשוף. אני לא חלק מהגל הזה של המצלמות, זה נורא לא נוח לי. אבל היה משהו באירוע הזה שהיה ברור לי שאני חייב לעשות, לא רק בשביל התא המשפחתי שלי שמופלה, אלא בשביל קהילה שלמה.
"אף פעם לא הרגשתי מופלה במדינת ישראל, עד שהפכתי לאבא לפני חצי שנה. מאז, כל הרשויות מתגייסות כדי למנוע ממני להפוך לאבא. משרד המשפטים מסרב לכתוב את הצו שצריך, משרד הבריאות אוסר פונדקאות וגם לא מאפשר לעשות ביטוח לבנות - היום הן מבוטחות בפוליסה של עובד זר, שהיא הביטוח הפרטי הכי טוב שאפשר לעשות לשתי בנות שנולדו לשני הורים ישראלים - וכמובן, משרד הפנים מסרב להנפיק תעודות זהות. כפיר ואני נלחמים במדינה שבה נולדנו, שאותה אנחנו אוהבים, שבה אנחנו רוצים לחיות כל החיים, והיא לא רוצה לתת שום מעמד לבנות שלנו. התחושה הזאת גרמה לי להבין שחייבים לעשות שינוי.
"זה השלב שבו, לרוב, ההומו מסביר איך הוא היה כל הזמן אזרח ממש בסדר של מדינת ישראל ועשה צבא ומשלם מסים, ולמרות זאת הוא לא מקבל זכויות. אבל מה שפוגע הוא שכל גבר סטרייט, אפילו אם הוא האזרח הכי מחורבן, שהשתמט מהצבא ולא שילם מסים, יכול להיות אבא עם כל הזכויות, ואני לא. אתה מרגיש שמדינה שלמה יורקת עליך".
מה השלב הבא במחאה?
"האירוע ביום חמישי היה יוצא דופן, כמעט 10,000 אנשים באו, ולא למצעד גאווה או לחגיגה בפארק, אלא לצעוק. זו מסה שאי אפשר להתעלם ממנה. זו חייבת להיות יריית פתיחה, ולא אקורד סיום. חיים כץ, איילת שקד וביבי לא יכולים להמשיך להתעלם מאוכלוסייה שלמה שנושאת בכל הנטל ולא זכאית לכל הזכויות. משרד התיירות יודע מצוין לשווק את מצעד הגאווה כדי לעשות עלינו כסף, אבל להחזיר הם לא יודעים.
"אגב, הייאוש שיש בעם מפוליטיקאים הוא לא רק כלפי הימין, אלא גם כלפי השמאל. יש תחושה שלאף אחד לא אכפת מאיתנו, כולם מחפשים רק לשמור על הכיסא ולקדם את עצמם. זה הדבר הכי מסוכן בדמוקרטיה, והפגנה כמו זאת קצת מחזירה את האמון שלאנשים עדיין אכפת".
מה חשבת על הקריאה של הראל סקעת לנוער לא להתגייס ולא לשלם מסים?
"שזאת טעות. נער שלא יתגייס לא יעביר בזה שום מסר, ואם הראל יפסיק לשלם מסים, חוץ מהנזק האישי שזה יגרום לו, אני לא רואה איך זה יתרום לקהילה. אבל אני יודע שהוא אמר את הדברים מתוך כאב ורצון לחולל שינוי".
מנחה את עצרת המחאה בתל אביב. "הרגשתי רע בשעות שלפני. אני זוכר את עצמי מחוץ לגוף שלי, באפיסת כוחות, אומר לעצמי: אתה חייב לעשות את זה" // צילום: גלית סבג
בורנשטיין (33), במקור מחיפה, מופיע בלילות ראשון־שלישי על המסך שלכם במסגרת "חי בלילה" בקשת. הוא בנם של רבקה (67), לשעבר מנהלת מחלקת ילדים ונוער בעיריית חיפה, ואילן, שהיה מורה ומרצה להיסטוריה ונפטר לפני 15 שנה מסרטן.
"אבא שלי היה הדמות הקשוחה בבית, מאוד מחנך. הרגשתי כלפיו סוג של הערצה ומורא ממה שהוא יחשוב עלי.
"הוא חלה כשהייתי בכיתה י', וחשבנו שהוא ינצח את המחלה. הוא באמת הבריא, אבל קצת לפני שהתגייסתי זה חזר באופן אלים. כשהייתי בטירונות גילינו שהמצב חמור, ואחרי חודשיים הוא נפטר. זה היה שוק. אני זוכר שבפעם הראשונה בחיים הרגשתי מה זה להיות לבד, התחושה הזאת שאין יותר אבא שאפשר להתקשר אליו שיפתור לי את הבעיות, ואין מי שיגיד לי מה לעשות ושאדע שזה הדבר הנכון לעשות".
מתי הבנת מה הנטיות המיניות שלך?
"בחטיבת הביניים היו לי חברות, אבל הרגשתי שזה לא זה, שחייב להיות משהו יותר מרגש. קלטתי שבנים יותר מסקרנים אותי מבנות, וברגע שהבנתי שזה נכון לי, השלמתי עם זה. זה הזמן להגיד לכל החברות מהתיכון: זה לא אתן, זה אני".
בצבא שירת כלוחם ביחידת מודיעין של חיל הים. בגיל 21 יצא מהארון עם החבר הראשון.
"פגשתי מישהו, והתחלנו לצאת. אחרי חודש וחצי פתאום לא הייתי חוזר הביתה בלילות, ואמא שלי שאלה אם יש לי משהו לספר לה. לא נראה לי שהיא בכלל חשבה בכיוון הזה, אבל כבר בער בי לספר ולשתף.
"הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה, 'מה יהיה אם לא יהיו לך ילדים?' אחר כך היה בכי וכמה ימים של חיים קשים ועוד כל מיני משפטים בסגנון 'אני דואגת לך' ו'אני רק רוצה שיהיה לך טוב'. אבל היום היא וכפיר בקשר מצוין. אני שומע ממנו שהיא מתלבטת איזו טלוויזיה חדשה לקנות".
ניסית לחשוב איך אבא שלך היה מגיב?
"לפני כמה זמן דיברתי עם אמא שלי ואמרתי לה שאני לא בטוח שהיה לי אומץ לצאת מהארון אם הוא היה בחיים. הוא היה גבר גבר, עבד בשלוש עבודות כדי שיהיה כסף בבית, אהב ספורט, שיחק בעבר בהפועל חיפה בכדורגל.
"אמא שלי ממש כעסה עלי שאמרתי את זה. אמרה שזה לא היה משנה לו, ושעצוב לה שהוא לא זכה להכיר את כפיר ואת הבנות, כי הוא היה הכי גאה בעולם. אני חושב על זה המון".
מה חשבת על היציאה מהארון של דניאל מורשת?
"שזה חשוב מאוד. קראתי את התגובות, והיו שם הרבה בני נוער שתמכו בו, יש לזה הרבה משמעות וחשיבות. אני זוכר שיהודה פוליקר יצא מהארון אחרי שאני כבר הייתי מחוץ לארון, וזה שינה משהו אצל אמא שלי. כל אחד שיוצא מהארון עושה שירות מדהים לקהילה".
ואלה שבוחרים להישאר בארון?
"כולנו מכירים את המגיש הבכיר שלא יוצא מהארון כי סבתא שלו חולה, ועוד כאלה. קשה לי לשפוט סיטואציה של חיים ומוות בגלל בשורה כזאת. אני יודע שאצלי זה לא הסתיים במוות או בפגיעה בבריאות. כשיודעים שאתה שחקן או זמר הומו, או שחקנית לסבית, זה עושה המון לאנשים שמסתכלים ואוהבים, וזה מקל את ההתמודדות של הרבה אנשים אחרים. צאו מהארון ותרגישו הרבה יותר טוב עם עצמכם".
"פגשתי את אמיר פרישר גוטמן בעצרת והסתכלתי עליו בהערכה" // צילום: איתן טל
את אמיר פרישר גוטמן יצא לך להכיר?
"לא באופן אישי, אבל פגשתי אותו בעצרת ביום חמישי והסתכלתי עליו בהערכה, שאחרי השנתיים שהוא עבר הוא המשיך להילחם למען הזכויות לקהילה. הסתכלנו אחד על השני מהבמה. קשה לי לדמיין את ההתמודדות של ינאי ושל הבן שלהם רוי. כואב הלב".
* * *
בורנשטיין הוא בעל תואר ראשון במשפטים ובספרות מאוניברסיטת תל אביב. את כפיר בני ארביב, שותפו לחיים, פגש במסיבה במועדון לפני 11 שנים. ב־2011 עברו מתל אביב למושב כפר טרומן, ולפני שבעה חודשים מיסדו את הקשר ביניהם, ממש אחרי שפונדקאית קנדית ילדה את בנותיהם, עומר ואופק.
"הלידה היתה חודש לפני התאריך המתוכנן, ולא היינו מוכנים לזה בכלל. אני יושב באולפן לפני שידור, מוציא את הטלפון לכתוב סטטוס שידור בפייסבוק, ופתאום רואה סמס מהפונדקאית עם תמונה שלה באקסטזה והכיתוב '!My water broke'.
"אני המום, כותב לה, 'איפה את? הכל בסדר?' היא לא עונה במשך כמה דקות, ובינתיים מתחיל השידור. מצד אחד אני לא רוצה להגיד לאף אחד בלי שאני יודע מה בדיוק קרה, ומצד שני אני צריך לארוז את הדברים ולעלות לטיסה לקנדה הכי מהר שאפשר.
"איך העברתי את השידור הזה, אני עד היום לא יודע. לא זוכר כלום מהתוכנית הזאת. בהפסקת הפרסומות כפיר ואני מסתמסים עם האימהות שלנו, שאמורות לטוס איתנו, שיתחילו להתארגן.
"זה לחץ שאי אפשר להסביר. בקצה השני של העולם מישהי יולדת את הילד שלך, ואתה לא שם ואתה לא יודע מה קורה, ואתה בשידור חי מול כל עם ישראל ורק מת להיות איתה בקנדה.
"ברגע שהסתיים השידור היא שלחה עוד תמונה מהאמבולנס. רצתי הביתה, הזמנו טיסה מעכשיו לעכשיו, ארזנו ויצאנו לשדה התעופה. לפני שעלינו לטיסה קיבלנו את התמונה הראשונה של הבנות".
מה הרגשתם?
"זה משהו בלתי נתפס. בשונה מהיריון של גבר ואישה סטרייטים, כאן הכל מאוד מתוכנן, שום דבר לא במקרה. ידענו באיזה יום אנחנו נכנסים להיריון ומתי אנחנו אמורים ללדת, ועדיין, קשה להסביר במילים. הסאונד של צפצוף הסמס עם התמונה הראשונה של הבנות זה משהו שאזכור כל החיים".
הצלחתם להירדם בטיסה?
"זו טיסה ארוכה כשלעצמה, אבל היא הרגישה עוד יותר נצח. תחשוב שאתה נוסע לפגוש בפעם הראשונה את הדבר הכי חשוב בחיים שלך. שילוב של מתח, סקרנות, שמחה, התרגשות, ואתה עדיין לא מעכל שהפכת לאבא. הבנו את זה רק כשנכנסנו לפגייה בפעם הראשונה".
תאר לי את הרגע שבו אתם רואים אותן.
"הגענו לבית החולים בוונקובר אחרי יותר מ־24 שעות מהרגע שיצאנו מישראל. מגעילים, מסריחים, בלי דקת שינה. כשנכנסנו הן שכבו שתיהן במיטות קטנות, ואני הרגשתי שעשיתי את זה. שלא משנה מה השגתי בחיים לפני ולא משנה כמה פעמים הייתי גאה ומרוצה - זה כלום לעומת השנייה הזאת שאני מסתכל עליהן ואומר לעצמי שאני אבא ושאנחנו הורים. יש לי צמרמורת ברגע שאני נזכר בזה".
באיזה משקל הן נולדו?
"עומר 2.2 ק"ג, ואופק 2 ק"ג. הן היו 11 ימים בפגייה".
ישנתם בבית החולים?
"לא היה אפשר לישון שם. הקנדים לא הבינו בכלל למה באים ארבעה ישראלים לבית חולים לראות תינוק. הם לא יודעים שבארץ, שנייה אחרי שאישה יולדת, מגיעה חמולה. היו הבדלי מנטליות מאוד מצחיקים. שכרנו דירה עם האימהות שלנו.
"במובן מסוים, היה משהו מרגיע ב־11 הימים האלה, כי לשנינו לא היה ניסיון בטיפול בתינוקות, והאחיות בפגייה הסבירו לנו איך להאכיל, איך להחזיק ואיך לקלח. זו היתה נחיתה רכה אל תוך האבהות".
ואז החלטתם שאתם רוצים להתחתן?
"אף פעם לא חשבתי שנתחתן, והצעת הנישואים שלי היתה הכי אגבית. שלושה שבועות אחרי שהבנות נולדו שלחתי לו אימוג'י של טבעת, והוא שלח לי בחזרה אימוג'י עם פרצוף קורץ, וסגרנו שמתחתנים עכשיו. התחתַנו בבית כנסת בוונקובר עם רב רפורמי, כולל כל הברכות ושבירת כוס. חתונה יהודית, שלא העליתי על דעתי שאי פעם תהיה לי.
"הבנות היו השושבינות שלנו, הסבתות היו העדות, וזה הועבר בשידור חי באינטרנט כדי שהמשפחה בארץ תוכל לראות. השעה בישראל היתה 4 בבוקר. מה שמצחיק זה שהקהילה היהודית המקומית שם חיבקה אותנו כמו שבארץ שום קהילה של בית כנסת לא היתה מחבקת אותנו".
הבנות עברו גיור?
"כן, היה ברור לנו שנגייר אותן, במיוחד שכפיר בא ממשפחה מסורתית. עשינו שם הליך גיור במקווה, עם כל מה שצריך".
* * *
ההחלטה המשותפת להביא ילדים לעולם התקבלה לפני שנים. "זה היה באוויר הרבה זמן, כי לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים להיות הורים ולהיות תמיד ביחד, ורק חיכינו שזה יקרה. ברגע שהחלטנו, שינינו את כל ההתנהלות הכלכלית והתחלנו לחסוך כסף בשביל זה. מדובר בסכום של יותר מחצי מיליון שקלים. חסכנו בשבילו שנים, בזמן שחברים שלנו לקחו משכנתא והתחילו חיים מבוססים. מובן שקיבלנו גם עזרה מההורים.
"לפני שלוש שנים, כשהגענו לסכום שרצינו, התחלנו לבדוק איך נכון לעשות את זה. נפגשנו עם 'בייבי בלום', שסיפרו לנו שהאופציות היום הן בקנדה או בארה"ב, וההבדל הוא שבקנדה פונדקאות היא אלטרואיסטית - כלומר, ממניעים התנדבותיים. הפונדקאית מקבלת תשלום על ההוצאות בלבד. היא עושה את זה כדי לתת בחזרה לחברה, ולא כהשלמת הכנסה. זה מאוד מצא חן בעינינו".
איך בחרתם את התורמת?
"הבחירה מזכירה קצת אפליקציית היכרויות. אתה רואה המון תמונות ויש לך מסננים - מידע רפואי, מידע אישי, תחביבים, מקצוע אהוב בבית הספר, יכולות שירה, יכולות ציור. כפיר ואני החלטנו שכל אחד עובר לחוד על המאגר, ואם יש מישהי ששנינו מסכימים עליה, מתקדמים. עברנו על מאות נשים פוטנציאליות, והיתה רק אחת ששנינו הסכמנו עליה. היא זאת שהיתה התורמת".
מה אהבתם בה?
"כפיר אמר מהרגע הראשון שהוא מחפש מישהי עם עיניים טובות. הוא עבר אחת אחת, עשה זום־אין והסתכל על המבט. אני חיפשתי מישהי שלפי איך שהיא מתארת את עצמה, הייתי רוצה להיות חבר שלה. מישהי שהייתי אוהב בתור בן אדם. התורמת היא שילוב של שני הדברים".
את התהליך הרפואי עשו בקליניקה בנבאדה. "רצינו תאומים - ילד אחד מכל אחד מאיתנו, ואמרו לנו שבארה"ב יש מקומות שמתמחים בזה. הם מאפשרים להחזיר ביצית מופרית אחת מזרע אחד וביצית מופרית שנייה מזרע אחר".
הבאתם בחשבון שעשוי להיוולד ילד אחד?
"בטח. לא תמיד שתי הביציות נקלטות, המדע יכול להבטיח רק אחוזים מסוימים.
"ההחלטה להביא תאומים היא החלטה כלכלית. אבסורד להגיד את זה, אבל כשההיריון הוא כל כך יקר, אתה רוצה להצליח בפעם הראשונה להביא שני ילדים. במקרה שלנו זה עבד".
אז האמא עברה את הטיפול הראשון בארה"ב ואת ההיריון בקנדה?
"בדיוק".
חשוב לכם לדעת מי מהבנות היא של מי?
"החלטנו שאנחנו לא רוצים לדעת. גם אם נדע, או שהמדינה תכריח אותנו לדעת, אין לזה שום חשיבות".
ואם חלילה תיפרדו?
"אם היית מראיין סטרייטים, לא היית מעלה על דעתך לשאול אם הילד ילך עם האמא או עם האבא. למטען הגנטי אין שום משקל, הן הבנות שלנו. חוץ מזה, אנחנו לא נפרדים. התחתנו, ואמרנו שאנחנו ביחד עד שהמוות יפריד בינינו".
תרצו עוד ילדים?
"ברור, בעוד עשר שנים, כשאולי יהיה לנו מספיק כסף. שנינו רוצים שיהיה לנו גם בן".
אולי כבר תוכלו לעשות את זה בארץ.
"כדי שנהיה במקום הזה צריכים לקרות כל מיני תהליכים, שאני לא רואה כרגע. אבל הלוואי".
שקלתם לעשות ילד עם מישהי שגם תהיה אמא פעילה?
"אם היינו מכירים מישהי, חברה טובה שרוצה להיכנס להיריון מאיתנו, זה משהו שהיינו שוקלים. אבל בגדול אמרנו שאנחנו רוצים להיות הורים במשרה מלאה".
יש שאומרים שחשוב שתהיה אמא בתמונה.
"לשנינו יש תכונות אימהיות ואבהיות, אנחנו משלימים אחד את השני. לכפיר יש את החרדה האימהית שהבנות יאכלו מספיק ויהיו לבושות טוב, ואני מקבל את רוב ההחלטות שקשורות לבנות בניהול השוטף של הבית ובעניינים הרפואיים. אני גם היחיד שלוקח אותן לטיפת חלב.
"אני אומר לך באחריות שלבנות לא חסר שום דבר. מובן שיש דמויות נשיות בחיים שלנו, כמו הסבתות, שליוו אותנו מהרגע שהילדות נולדו והיו איתנו במשך חודש וחצי באותו בית".
אתה מסתדר עם אמא של כפיר?
"השבוע קראתי לה בטעות 'אמא', רק שתבין עד כמה התקרבנו בזכות החוויה הזאת. למרות ששום דבר לא יכול להחליף את אמא שלי".
אתם בקשר עם הפונדקאית?
"בקשר מצוין, והיא אמורה לבוא בחורף לבקר אותנו. יש לה שלושה ילדים ביולוגיים משלה וסביבה תומכת, ואנחנו חברים של הבעל ועד היום מדברים בסקייפ. היא שולחת לילדות מתנות, ואנחנו שולחים לה חבילות.
"אנחנו אוהבים אותה, כי היא נתנה לנו את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת, וגם כי היא ממש מגניבה. היא מתרגמת את הסטטוסים שלנו שהיא רואה בפייסבוק. אחרי שראתה את הנאום שלי מההפגנה היא כתבה לנו שהיא לא מאמינה שזה המצב בארץ, ושהיא תבוא בעצמה להילחם. תבין עד כמה אנחנו נראים חשוכים בעיני אנשים בחו"ל".
אתה אבא טוב?
"אני חושב שכן, אבל כפיר ממש נולד להיות אבא. אם הוא לא היה יכול להיות הורה, העולם היה מפסיד את אחד האבות הכי טובים שיש. ואת זה אני אומר לכל מי שחושב שגייז לא יכולים להיות הורים. הצורה שהוא אוהב אותן, כשאני בצילומים בחו"ל או כשאני באולפן והוא איתן לבד, היא לא תיאמן. כפיר הוא לא רק האהבה של החיים שלי, אלא האבא הכי טוב שהבנות שלי יכלו לקבל. אני מעריץ אותו".
איך האבהות שינתה לך את החיים?
"מהחיים הבלייניים של תל אביב נפרדנו כבר לפני שש שנים, כשעברנו למושב. ועדיין, פתאום מרכז החיים שלך הוא כבר לא אתה. זה לקום, לחשוב, לנשום את הבנות. ולא סתם מספרים לך שלא ישנים, כי באמת לא ישנים. כשהן נרדמות, אנחנו הולכים לחדר ובודקים את הטמפרטורה, בודקים שהן בתנוחה טובה, בודקים נשימות, עד שמגיע הבוקר, וחוזר חלילה. זה הפך לנו את החיים".
מי לקח חופשת לידה?
"התחלקנו חצי חצי. היינו ביחד חודש וחצי בקנדה, והוא לקח את השאר. אני מייד חזרתי לשדר".
המסך חסַר לך?
"קיבלתי החלטה שאני לא רואה את התוכנית כשאני לא נמצא. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו אחר מגיש (נסלי ברדה; ע"ס), והעדפתי לא לדעת אם עושים את זה יותר טוב ממני או פחות טוב. אבל המערכת של התוכנית היא כמו משפחה, אז דיברנו כל הזמן".
* * *
דרכו העיתונאית החלה כאשר שימש כעורך בדסק החדשות של "מעריב" וכעורך מדור התרבות בעיתון. בהמשך עבר לחדשות 10 כעורך התרבות, ובארבע השנים האחרונות הוא מגיש את "חי בלילה". לשאלה אם לא מיצה את הגשת הלייט־נייט, הוא עונה חד־משמעית. "להפך, אנחנו ממציאים את עצמנו בכל פעם מחדש. אם בהתחלה היינו יותר בידוריים כי היינו אחרי הריאליטי של קשת והתכתבנו עם התכנים האלה, היום אנחנו הרבה יותר חדשותיים".
למה?
"אחרי 'צוק איתן' היתה לי הארה, אחרי שראיתי איך השיח ברשתות החבריות נהיה פורה יותר ואיך הפייק ניוז משתלטים על חיינו. לכן בשנתיים האחרונות אנחנו מנסים להיות הרבה יותר מעניינים ולשנות את המציאות, לא רק להסתכל עליה מהצד. לעשות סדר לצופה בים של מידע שמציף אותו בפיד בפייסבוק.
"אחרי 'צוק איתן' היתה לי הארה". בורנשטיין // צילום: קוקו
"אני חושב שבתקופה האחרונה יש בוז גדול לתקשורת. ההרגשה היא שהתקשורת לא עושה מספיק כדי לתת קול לכל הגוונים בציבור. אני גאה במאבקים שלנו, שהצליחו דווקא בתחומים האלה. לא רק סביב הזכויות לקהילה הגאה, שזה מאבק חשוב לי אישית שאנחנו מלווים כמעט מדי ערב, אלא גם בעוד נושאים. למשל, המאבק בנושא הכספומטים הפרטיים, שבמסגרתו דחפנו הצעת חוק להגבלת העמלות, כי הציבור הכי חלש נאלץ לשלם הון רק כדי למשוך מזומנים במקומות ציבוריים".
בנובמבר אתם עוברים לשדר שבעה ימים בשבוע. תצליח לשדר שש פעמים?
"זה עדיין בבחינה. בחודשים הראשונים בוודאי אשדר כל ערב, כי זו תהיה ההשקה שלנו והפנים של התוכנית, אז ברור שאהיה שם כל לילה כדי להרגיל את הצופים. זה יהיה אתגר אדיר בשבילי, בטח בגיל הזה של הבנות".
אתה מביא בחשבון שהרייטינג יירד אחרי המעבר?
"כששידרתי בערוץ 10 עשיתי רבע מהרייטינג שאני עושה היום. ברור שמי שנמצא בטלוויזיה מסחרית רוצה להגיע לכמה שיותר צופים, אבל בסופו של דבר, אנחנו לא עושים את זה בשביל המספר. לכן זה לא משהו שמטריד אותי".
מעניין אותך להנחות תוכנית ריאליטי?
"לא רק בשביל ההנחיה. אם אני מגיש תוכנית, מעניין אותי להיות מעורב בתכנים. לא מעניין אותי לעמוד על במה ולהגיד, 'אתה מודח הערב' או 'זכית ב־250 אלף שקלים'".
בשבועות האחרונים היו הרבה מעברים ועזיבות של טאלנטים. זה משהו שבא בחשבון מבחינתך?
"קיבלתי הצעות משוגעות, אפילו בשבועיים האחרונים. אבל בסופו של דבר, אני גבר נאמן. אני מאוד מאמין בקשת לקראת המעבר לשבעה ימים. טוב לי כאן, וכאן אשאר".
הקונקורנט שלך מערוץ 10, גיא לרר, עזב לרשת.
"בין כל רצועות הלילה שמשודרות היום יש קווי דמיון ויש הרבה שוני. 'חי בלילה' היא קצת 'היום שהיה', קצת 'הצינור' וקצת 'תוכנית חיסכון'. והיום, אחרי ארבע שנים, היא בעיקר 'חי בלילה'. הצופים שלנו יודעים באיזה נושאים אנחנו מתעסקים.
"ההשוואה הראשונית שלי לגיא היתה כי באתי מערוץ 10, אבל היום אני כבר לא שומע את זה. אני כן יכול להגיד שנפגעתי ממנו מאוד, כי אנשים ששנינו נלחמנו על ראיון איתם סיפרו לי שהוא אומר עלי ועל התוכנית דברים לא יפים. לא האמנתי, עד שאחד מהם הראה לי סמסים. אני אומר לעובדים אצלנו, אל תסבירו למרואיינים פוטנציאליים למה לא ללכת למתחרים, אלא למה כדאי להם לבוא אלינו. ברמה האישית היינו מאוד קרובים, לפני שעזבתי את ערוץ 10 הייתי אחד הכתבים שעבדו הכי הרבה עם 'הצינור', וגיא אפילו הציע לי לערוך את התוכנית. אז ללכלך עלי רק כדי להשיג ראיון - זה ממש פגע בי".
התעמתת איתו?
"לא, היום אין בינינו קשר. אבל אם היינו מתראים, הייתי אומר לו".
במעבר לשבעה ימים, יכול להיות שתהיו ראש בראש.
"אני לא מפחד מתחרות. 'חי בלילה' משודרת ארבע שנים ושודרה כבר בכל שעה מעשר וחצי עד חצות, ותמיד הצופים בחרו בה. היא תוכנית הלייט־נייט הכי נצפית, וככל שיש יותר תחרות, ככה אנחנו רק משתפרים. אני מקווה שהצופים יאהבו אותנו גם במעבר לשבעה ימים".
ובכל זאת, "הצינור" הם שניצחו בטקס פרסי הטלוויזיה.
"אני גאה להיות בקבוצה המפסידה עם 'ארץ נהדרת' ו'עובדה'".
אתה רומז שמשהו בטקס הזה לא אמין?
"אני אומר שהייתי בוחר ב'ארץ נהדרת' וב'עובדה"'.
גיא לרר מסר בתגובה: "נדב בחור חמוד, ואנחנו זוכרים אותו מאוד לטובה מהימים שהגיש אצלנו פינה. לא רואה תסריט שכתבתי עליו משהו לא מכבד, ובכל מקרה אני מצטער אם נפגע ממשהו. נלבן את הדברים עוד לפני צאת הגיליון. שיהיה לו המון בהצלחה".
* * *
בשבוע הבא תעלה גם העונה השנייה של תוכנית האוכל בהגשתו של בורנשטיין, "הכי טעים בעולם" (ימי שלישי, 22:30, ערוץ 2).
"לטוס על חשבון העבודה, לאכול במסעדות הטובות בעולם זה באמת חלום", הוא מחייך. "אין יום שלא עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי, 'שיחקת אותה'. מצד שני, מאז שהבנות נולדו, כל נסיעה כזאת נהייתה יותר קשה מבחינה רגשית. הגעגוע נהיה גדול יותר.
"בסופו של דבר, כל יום צילומים כזה הוא עבודה קשה. אנחנו מצלמים 18 שעות, חמש מסעדות ביום, ולא תמיד בסדר ההגיוני. אני יכול לאכול סטייק לארוחת בוקר ומייד אחר כך טירמיסו משוגע, ואז כבד אווז, ואז שווארמה. הכל מתערבב. אבל אין תלונות".
אני מקווה שטל גלבוע לא קוראת את הכתבה הזו.
"יש תגובות של טבעונים פעילים על כל פוסט בפייסבוק או סטטוס באינסטגרם. אבל חלק מהעניין בתוכנית הוא שאוכלים את המנות הכי פופולריות בכל מדינה. יש מדינות שזו מנה בשרית, יש מדינות שזו מנה חלבית, ויש מנות לא כשרות. זה יהיה שקר לסנן החוצה מסעדה או מנה בגלל שיקולים כאלה. בסוף אנחנו אותנטיים".
חולם להגיע לפריים טיים?
"חלק מהעבודה שלי בקשת זה גם לפתח פרויקטים חדשים, ויש כמה פרויקטים בפיתוח שרלוונטיים גם לפרַיים. זה מעניין אותי, לא כי אני רוצה להיות על המסך בתשע בערב - לכן גם סירבתי להצעות אחרות שהגיעו. זה מעניין אותי כי מדובר בתוכניות עם השקעה גדולה, שמגיעות לקהל הרבה יותר רחב".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו