פסגת חייהם: לטיולי אקסטרים אין גיל

בגיל 62, כבעלי חברה בתחום האופטיקה המונה 150 עובדים, הבין משה קאופמן (75) שהחיים חולפים מהר, ושהגיע הזמן לנסות דברים חדשים. הוא לקח את בת זוגו ושותפתו לעסק, אורנה, ויחד יצאו לטרק הראשון בחייו, לאגמים הקפואים שבנפאל.

"היה לי על הפנים, קשה מאוד־מאוד", הוא מספר, "כשחזרתי, אמרתי לעצמי שיש לי שתי ברירות: לוותר או להמשיך. חודשיים אחר כך כבר טיפסתי אל הקילימנג'רו, ומאז, למעט בתקופת הקורונה, אני עושה לפחות ארבעה טרקים בשנה בחו"ל, שניים מהם בנפאל - באפריל ובאוקטובר".

גם אסתי נתיב (70) לא נרתעה ממחלת הגבהים שפקדה אותה בגיל 60, דווקא במהלך הטרק השלישי בחייה - להר קניה, ההר השני בגובהו באפריקה. אמנם היא נאלצה אז לעזוב את הקבוצה ולחזור ארצה במקום להמשיך עימם ולטפס אל הקילימנג'רו; אבל עשור לאחר מכן טיפסה אל פסגת הקילימנג'רו בגבורה, ובעשור שחלף הספיקה לעשות ארבעה טרקים בכל שנה.

ואילו נעמי שחר (67) צלחה את שביל ישראל עם חבורת צעירים ונתנה להם שלל טיפים כיצד לשרוד טרקים קשוחים יותר בעולם. לאחרונה כבשה את פסגת האולימפוס לאחר טיפוס לילי, כשהיא קשורה לקבוצה בחבלים ומצוידת בפנס ראש. בטרק ביוון היא גלשה ממפלים שגובהם 30 מטרים, היישר אל מים בטמפרטורה של ארבע מעלות.

משה, אסתי ונעמי לא לבד. יותר ויותר פנסיונרים מגלים את חוויית הטרקינג רק לקראת פרישתם לגמלאות - ומתמכרים אליה. "מאז הרשתות החברתיות קל לאנשים מבוגרים יותר למצוא קבוצות שיוצאות לטרקים ולהצטרף אליהן", מסביר עידן עתיה, בעלים, שותף ומדריך בחברת
New Age Trekking, המפעילה טיולי שטח קבוצתיים מאתגרים בארץ ובחו"ל, "בכל קבוצה שיוצאת לטרק אתגרי יהיה אפשר למצוא 15-10 אחוזים של פנסיונרים, שמטיילים לצד בני 20 ו־30, ולעיתים גם לצד בני 40 ו־50. הם עומדים בקצב ולא נדרשים ליחס מיוחד, לעיתים הם אפילו תומכים מורלית בצעירים ומהווים עבורם השראה עצומה. הם גם המטיילים הממושמעים יותר, שתמיד יתעוררו מוקדם ויגיעו בזמן לכל מקום".

גם יואל אורן, מדריך ומארגן טרקים לחו"ל, בעצמו בן 60, רואה עלייה ברורה במטיילים בגיל הפנסיה, שתופסים חלק ניכר בקבוצות הטיולים האתגריים שלו בארץ ובחו"ל. "הקריטריון בטרקים שלי הוא היכולת, לא הגיל. היה לי לפני שנים מטייל בן 84 שהצטרף לטרק בפירנאים ועשה אותו כמו כולם, בלי ויתורים ובלי לעכב אף אחד. יש בין המבוגרים כאלה שבשל פציעה החליפו מפרק ירך, ולמרות זאת חזרו לכושר מלא והם הולכים ומטפסים בלי שום בעיה".

תלוי בשלג בגובה רב

משה קאופמן, אב לארבעה וסב לעשרה, מתגורר עם אורנה בהוד השרון. בין הטרקים שעשה מאז אותו טרק ראשון בנפאל: טיפוס במינוס 30 מעלות אל הרי האלברוס בקווקז, ההר הכי גבוה באירופה, כשהיה בן 64; טרק קשוח מאוד לוואי־וואש בפרו - שבו מטפסים במשך 12 יום לגובה 5,000-4,000 מטרים; טרק של 14 יום להרי האטלס הגבוהים במרוקו; וטרקים שנמשכים יותר משבועיים לנפאל, ובהם טיפוס על האוורסט עד לבייס קמפ בגובה 5,300 מטרים.

איך המשפחה מקבלת את התחביב המוזר?

"לטרק השני אל הקילימנג'רו הצטרף הבן שלי, שהיה אז בן 35. הוא מצטרף אלי לטרקים רבים כי הוא עובד בחברה, אז אין לו בעיה לקבל חופשה מהבוס. גם בת הזקונים, שהיום היא בת 33, התחילה להצטרף אלי לטרקים בסיני ובנפאל כשהיתה בת 27. באוקטובר 2019 החלטנו לצאת לטרק משפחתי בנפאל עם בני ואשתו ובתי הבכורה ובעלה, ועם שבעה מנכדיי, שהיו אז בני 16-6. גם זוגתי הסכימה להצטרף. זה היה טרק קשוח מאוד, כי מונסונים כבדים של ספטמבר פגעו בתשתיות של המסלול ונאלצנו ללכת בדרך אחרת, שהצריכה טיפוס של 1,400 מטרים. בתי הבכורה ובעלה, שהצטרפו לראשונה, סבלו מאוד. הנכדים דווקא עמדו בזה טוב יותר מהגדולים, אבל ביום האחרון הנכד הצעיר נפל על השלג מרוב עייפות, שעה וחצי לפני שהגענו לסיום המסלול בכפר, והתעורר רק 12 שעות מאוחר יותר".

נשמע מפחיד. בכלל, מותר לצאת לטרקים עם ילדים קטנים?

"אין חוק שאוסר את זה, זה פשוט באחריות ההורים. יצאנו כמשפחה בצורה עצמאית ולא כחלק מטיול מאורגן, כי אני מכיר את המסלולים בנפאל היטב ואני לא צריך שם הדרכה. יש פורטרים (סבלים; ס"ס), והלינה בגסט־האוסים לאורך המסלול נוחה מאוד. אבל אני מודה שהייתי מבוהל עד שהנכד התעורר בבוקר. אביו הבין שהילד פשוט התעייף והשלים שעות שינה".

בכל הטרקים הקשוחים שעשית עד כה לא נתקלת בשום קושי?

"לפני חמש שנים עשיתי טרק בארמניה. בלילה האחרון, במהלך לינת שטח באוהלים, התנפלו עלי ארבעה כלבים בגודל של חמורים קטנים וממש קרעו לי את הרגל. הם הפסיקו רק כשהבעלים שלהם יצאו מהאוהל. היה איתי חבר דובר רוסית שליווה אותי לבית חולים מקומי, ושם נתנו לי זריקות נגד טטנוס ונגד כלבת. כשחזרתי לארץ טופלתי שוב בבית חולים ישראלי, כי לא סמכו על הטיפול שנתנו לי שם.

"חוויה טראומטית אחרת היתה לי במהלך הטיפוס להרי האלברוס שבקווקז, בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות. שום קבוצה לא עלתה לטפס באותו יום, אבל המדריך שלנו, שהיה אל"מ בסיירת מובחרת, אמר שאנחנו הישראלים לא מוותרים. זה היה יום שהתחיל בשתיים לפנות בוקר, כי חייבים להגיע לפסגה עד 12 בצהריים לכל המאוחר כדי להימנע מרוחות שלא מאפשרות לרדת. בשלב מסוים, מרוב עייפות, איבדתי את שיווי המשקל ועפתי לכיוון התהום. המזל הוא שהיתה תרגולת חירום למצב כזה, והיינו קשורים זה לזה בחבלים ומצוידים בגרזיני שלג. כולם תקעו גרזינים בשלג כדי להתייצב עד שחזרתי למסלול. בזווית העין קלטתי את בני הצעיר והבריון, שהיה גם הוא מחובר בחבלים, מביט למטה בדאגה אל הזקן שמתנדנד על החבל על פי התהום".

ב־25 בספטמבר צפוי משה להמריא שוב בהרכב משפחתי, הפעם לטרק באגמים הקפואים בנפאל. "הבת הבכורה ומשפחתה החליטו לוותר וגם אורנה זוגתי, אז אני יוצא רק עם הבן ואשתו ועם ארבעת ילדיהם". ועוד לפני הטרק המשפחתי הזה הוא מתכוון לצאת לבד לטרק טיפוס במונטנגרו. "אני אמור לטוס ב־6 בספטמבר לשבועיים, חוזר לארץ לשבוע ואז יוצא שוב לטרק המשפחתי בנפאל. כל הטרקים כוללים טיפוס בהרים, כי טרקים שאין בהם טיפוס כבר לא מעניינים אותי. אני יוצא לכאלה רק כדי לחזק את הזוגיות אחרי 36 שנה יחד. לא מכבר חזרתי עם זוגתי מטיול לאיי גלפגוס באקוודור, והם לא כללו טרקים. אגב, בספטמבר 2019 מכרנו את החברה ויצאנו לגמלאות, כך שעכשיו אנחנו פנויים כל הזמן לטיולים ולטרקים".

"יהיה קשה? אז אתאמץ"

כשאסתי נתיב הגיעה בתום טרק של 11 ימים לפסגת הקילימנג'רו בפברואר השנה, היא התקבלה במחיאות כפיים עזות מצד המטיילים מקנדה, מארה"ב וממקסיקו שהיו לצידה, צעירים בשנות ה־30 לחייהם. "ממש לא הבנתי למה", היא אומרת, "חשבתי שאני נראית צעירה. אולי הם התלהבו מזה שהייתי אישה שהגיעה לפסגה, בלי קשר לגיל".

ככלל, נתיב לא מבינה את העניין בבני 70 שיוצאים לטרקים. "לא פעם אנחנו הרבה יותר בכושר מאשר הצעירים, וגם פחות מוותרים לעצמנו. כשעליתי בלילה לפסגת הקילימנג'רו ראיתי המון צעירים שנכנעו לקושי וירדו".

היא מתגוררת ברמת גן, ועד שיצאה לפנסיה בגיל 64 עבדה בתפקיד ניהולי בבנק גדול. על פי רוב נהגה לצאת לטיולים "רגילים" - ארה"ב, קנדה ואירופה - ובגיל 52 החליטה לנסות לצאת לטרק בקצ'קר שבטורקיה. "אני ספורטאית מילדות ותמיד בכושר פיזי מצוין, והטרק הראשון עבר עלי בקלות וגם נהניתי ממנו. שנתיים לאחר מכן יצאתי לטרק השני לאנפורנה שבנפאל, והפעם החוויה היתה שונה בתכלית. הגעתי עם עודף ביטחון, אבל כבר ביום הראשון ממש בכיתי מתסכול כי לא יכולתי להרים את הרגליים במהלך הטיפוס. היו בולדרים (סלעי ענק; ס"ס) והליכות על פני תהום, שדרשו מיומנות במנח אחר של הרגל. טיילו לצידי בני זוג בני 72, והם פשוט תקתקו את זה".

כששבה לארץ החלה להתאמן בריצת חצי מרתון ושיפרה עוד יותר את כושרה הגופני. בגיל 60 חזרה לטרקים, והפעם בקצב של ארבעה טרקים בשנה, בחו"ל ובארץ. עם הטרקים שעשתה עד כה, נוסף על הטרק שהוזכר להר קניה באפריקה, אפשר למנות טרק בן שמונה ימים בדולומיטים שבאיטליה; טרק מפרך בן 11 יום במונגוליה; וטרקים במזרח גרינלנד, במונטנגרו ובהרי הסימיאן באתיופיה, ששם טיפסה לגובה 4,500 מטרים. לפני שלוש שנים החליטה שהגיע הזמן להכיר את שביל ישראל, ומאז נכנס גם הוא לרשימת הטרקים שלה.

ומאז שחזרת לטרקים, האם הכל עובר בקלות?

"ממש לא! מאוד־מאוד קשה לי, אבל אני נחושה ומאוד אוהבת אתגרים. בטרק בהר קניה באפריקה חטפתי מחלת גבהים כשהגעתי ל־4,800 מטרים גובה. היו לי כאבי ראש נוראים וסחרחורות. הורידו אותי כ־200 מטרים ואז חיכיתי לקבוצה. במטוס הושיבו אותי בכיסא מיוחד, ולקח לי חודש להתאושש. עד חודש לאחר שחזרתי לארץ לא זכרתי את הטרק הזה בכלל, ועד היום אני זוכרת רק את היום האחרון וכל המסלול נמחק לי. הייתי אמורה להמשיך משם עם הקבוצה לקילימנג'רו, ולא הגעתי כי החזירו אותי".

והנה חזרת לקילימנג'רו, ואפילו הגעת לפסגה.

"כן. היו לי חששות, כי במחלת גבהים אין לדעת - זה לא בהכרח חוזר, אבל גם לא בהכרח עובר כשנוטלים כדורים. החברה חששה מאוד שאשתתף בטיול, אבל אורי המדריך אמר לי להקפיד על הנהלים: ללכת לאט, לשתות הרבה מים, לאכול הרבה פחמימות ולישון היטב בלילה באוהל. לא ידעתי בוודאות שאגיע לפסגה, אבל הייתי ממוקדת מטרה ואמרתי לעצמי לקחת כל יום ביומו. 200 פעמים רציתי לרדת ואמרתי למדריך שאני עומדת למות, והוא אמר שאין לי שום תסמינים ושאני מסוגלת. בנחישות ובכוח רצון המשכתי והגעתי לפסגה".

אני לא מבינה איך את מרגישה שאת עומדת למות, ובכל זאת ממשיכה.

"כי אני לא בן אדם שמוותר לעצמו, אם כי אני לא הולכת עם הראש בקיר וכן מחשבת סיכונים. סמכתי על המדריך שהיה קשוב וצמוד אלי, ולקח לכולם מדדים בכל בוקר. המדדים שלי היו תמיד מצוינים, ובמהלך הטיפוס לא היו לי שום תסמינים של מחלת גבהים, כך שזה היה רק קושי פיזי".

יצאת לטרקים מפחידים נוספים?

"לפני שלוש שנים יצאתי לטרק של שמונה ימים לוויה פראטה בדולומיטים באיטליה, שכלל טיפוס עם טבעות וחבלים. זה משהו שלא עשיתי בחיים וחששתי, אבל בחברה שהוציאה את הטיול מכירים אותי ואמרו לי שאני מסוגלת. אז יצאתי, אבל הודעתי לכולם שאני מהטרק הזה לא חוזרת. עם זאת, נתתי אמון מלא במדריך ועשיתי כל מה שהוא אמר".

באמת חששת שלא תחזרי?

"אני לא מתרגמת לעצמי את המשמעות של המשפט 'אני לא חוזרת'. לפני כל טרק שאני יוצאת אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעשות אותו, אז אני אומרת לעצמי: יכול להיות שיהיה לי קשה מאוד, וזה בסדר, אני אתאמץ. אי־סיום הטרק הוא לא אופציה מבחינתי. לא יקרה מצב שלא אעשה דברים כי אני פוחדת. אני לא אשב בבית".

ובפועל, איך את חוזרת מהטרקים האלה?

"על ארבע, מסמורטטת, עם כאבים ברגליים. הכתף כואבת לי, הרגליים כואבות לי, אני גרוטאה; אבל אני ישנה לילה אחד וקמה למחרת חדשה. עם זאת, אם הייתי צריכה להמשיך את הטרק בלי מנוחה, היו לי כוחות. אני עייפה רק בבית. כשאני אומרת למשפחה ולחברים שהגוף כואב לי, הם אומרים לי להירשם לטרק, כי זה הזמן היחיד שבו לא כואב לי כלום".

איך את שומרת על כושר בין טרק לטרק?

"אני עובדת קשה מאוד בשביל להיות בכושר. בספטמבר אני יוצאת לטרק קשוח להימלאיה בנפאל, למשך שלושה שבועות. בחודש האחרון אני עושה בכל יום אימון מדרגות, שבו אני עולה ברגל 15 קומות בבניין שלי, ארבע פעמים. לאחר מכן אני עולה על הליכון בבית והולכת עוד חמישה ק"מ בשיפוע, ואז הולכת לפארק ועושה אימון נפח. מעבר לזה, אני עושה אימון TRX פעמיים בשבוע".
נוסף על מחלת הגבהים, עם אילו חוויות קשות התמודדת?

"לפני שלוש שנים עשיתי טרק של שמונה ימים במזרח גרינלנד. לא היו לנו פורטרים, כך שגם הקמנו את האוהלים וגם הכנו אוכל, ובלילה עשינו תורנות שמירה מפני דובים. במשך שבעה לילות כל אחד מאיתנו היה צריך לקום למשך שעה בלילה ולשמור שלא יגיע דוב למאהל. למזלנו, לא הגיע. מעבר לכך, היו טרקים שהתוואי שלהם היה קשה ומלא עליות, ירידות, בולדרים, אבנים ושיחים. לפעמים תנאי מזג האוויר הם שהופכים את הטרק לקשה - למשל, טיפוס על הר בשמורת הדורמיטור במונטנגרו בטמפרטורה של 40 מעלות, או טרק בראוניון - אי טרופי בין מאוריציוס למדגסקר, שבו הולכים בבוץ ובגשם".

יש טרקים שלא תעשי?

"אני מודעת למגבלות שלי, אז לטרק לאולימפוס אני לא אצטרף, כי זה כולל סנפלינג שבו אין לי ניסיון. אני גם לא אצא לטרקים שבהם צריך לשאת על הגב ציוד כבד שכולל אוהלים ושקי שינה, ויצאתי רק לכאלה שיש בהם פורטרים או מינהלות שמאפשרות לצאת בכל יום עם תרמיל מינימלי על הגב".

מה המוטיבציה שמאחורי היציאה לטרקים?

"לסיים משהו שהתחלתי בו ולא לוותר לעצמי. זה נותן לי תחושה של גאווה והישגיות. אני גאה בעצמי מאוד כשאני מסיימת".

טיול עם משוחררת מצה"ל

נעמי שחר מקיבוץ גזית שבה לפני חודשיים מטרק אל האולימפוס, וכן, היא הגיעה בשעת השחר אל הפסגה. לפני כן הספיקה לצאת לטרקים במסלולים שונים בנפאל, להעפיל אל פסגת הרי האטלס במרוקו; לעשות טרקים בקירגיזסטן ובאוסטריה; וללכת ברגל במשך 37 יום בספרד, בטרק הפופולרי קמינו דה סנטיאגו, הנמתח לאורך 800 ק"מ. וכאילו זה לא מספיק, היא גם עשתה קניונינג (סנפלינג בערוצי קניון) מגובה של עשרות מטרים, בתוך ולצד מפלים באולימפוס ביוון, שממנו נחתה במים קפואים. את רוב הטרקים עשתה בטיול מאורגן בקבוצות רב־גילאיות, שבהן היתה כמעט תמיד המבוגרת ביותר.

היא גרושה ואם לשניים, בן 33 ובת 30. עד שיצאה לגמלאות במארס 2020 עבדה כסייעת לגננת. את עולם הטרקים גילתה לראשונה ב־2013, אז טסה בטיול מאורגן לנפאל. "הטיול כלל טרק בן חמישה ימים לאנפורנה, עם לינה בבקתות בדרך. אז לראשונה הבנתי שאני אוהבת טרקינג עם לינה בשטח, ואוהבת שבכל יום קמים בבוקר בשטח וממשיכים קדימה מאותה נקודה.

"מבחינה פיזית הטרק לא היה לי קשה, כי אני בכושר טוב רוב חיי, מתרגלת יוגה וצ'י קונג ושוחה בקיץ בבריכת הקיבוץ בכל יום. באותה נסיעה לנפאל קניתי מראש כרטיס פתוח, ואחרי שהטיול המאורגן הסתיים נשארתי לבד. בסוכנות נסיעות של ישראלים בקטמנדו פגשתי בחורה צעירה שהשתחררה מהצבא, ויחד יצאנו לטרק לאגמים הקפואים.

"זו היתה חוויה נפלאה, שכללה עלייה תלולה לגובה 4,400 מטרים במשך ארבעה ימים, ואחריה ירידה מההר במשך שלושה ימים. אז גיליתי שאני בכושר שמתאים גם לגבהים, והחיבור ביני לבין שותפתי הצעירה לטיול היה מצוין".

בטרקים מטפסים עם תרמיל ענקי על הגב. איך עמדת בזה?

"אני יודעת לארוז לטרקים תרמיל ששוקל לא יותר משמונה ק"ג, כולל המים והאוכל, ולטייל עם זה שבוע שלם. בטרקים בנפאל לנים בבקתות בדרך, כך שלא צריך לסחוב גם אוהל או שק שינה. הציוד לטרק הוא מינימלי וכולל ביגוד שמתייבש מהר ונרחץ, חולצה תרמית, פליז, מעיל ומעיל גשם. יש פה כמובן יציאה מתחום הנוחות, כי לא מתקלחים כמה ימים ולובשים אותם בגדים, אבל התגמול הגדול הוא החיבור לטבע והרצף של הטיול".

כששבה מהטיול קיבצה סביבה כמה חברי קיבוץ שיעשו יחד את שביל ישראל. "עשינו טיול אחד בחודש במשך שמונה חודשים, ובתוך שבע שנים סיימנו את כל השביל. לפעמים גם טיילתי בלעדיהם, כמו בשנת 2016, אז יצאתי לטרק מאילת לערד ברצף, שהתחיל בפורים והסתיים בערב פסח. במשך שלושה שבועות וחצי טיילתי ולנתי בשטח רק עם חבר'ה צעירים. בחלק מהמקטעים היו עוד כמה מבוגרים, אבל לרוב הייתי המבוגרת ביותר ומוקפת צעירים".

לא מוזר לטייל לצד צעירים בגיל של ילדייך?

"ממש לא. אהבתי את זה מאוד, וגם להם היה נחמד איתי. אני אוהבת לטייל עם צעירים ומוצאת בזה הרבה עניין ורעננות, פחות שיחות על קופות חולים כפי שיש בקבוצת הגיל שלי. הם העשירו אותי בידע בתחום הטכנולוגיה, ואני העשרתי אותם בידע שלי מתחום החינוך וגם בטיפים לטרקים בחו"ל שכוללים עליות גבוהות".

מה, למשל?

"טרקים לגבהים דורשים כושר מסוג אחר, והאימון הכי טוב לקראתם הוא לנעול נעלי הליכה ולהעמיס תרמיל עם שישה-שבעה ק"ג על הגב ולהתחיל לתרגל עליות. בעליות ללכת בצעדים קטנים בקצב אחיד, ולדבר פחות. בגבהים, מעבר לכדורים שיש לקחת מגובה מסוים, חייבים לשתות הרבה ולהשתין הרבה. ההמלצה הגורפת היא לעשות דברים בהדרגה ולהתחיל מטרקים קצרים".
מאז המשיכה לגלות את חוויית הטרקים ביעדים שונים ונחשפה לאתגרים חדשים.

"יצאתי לטרק בן תשעה ימים להרי האטלס במרוקו, שכלל טיפוס לפסגת מגון שבגובה כ־4,100 מטרים. מעבר לטיפוס לגובה, הלכנו בין כפרים נידחים שאין אליהם גישה תחבורתית, לעיתים גם בלי מים זורמים ובוודאי ללא מים חמים, וגם ללא שירותים. העמידה בתנאים האלה לא היתה פשוטה, אבל זה היה מתגמל ביופי ובעוצמות. בהמשך עשיתי שני טרקים בני שבוע באזור ההר הגבוה בסיני, שבהם לנתי במשך שבוע בשטח בלי מקלחות. יש פטנטים של מקלחת בקבוקי מים, או שימוש במגבונים. זה לא נעים, אבל אם אין ברירה אז זה מה יש. אני מוצאת שככל שהאתגר גדול יותר, כך החוויה מתגמלת יותר. אני אוהבת פשטות, צניעות והיעדר חומריות, כך שמבחינתי, הטרקים האלה הם חוויה מושלמת".

מתי בכל זאת הרגשת שקשה לך מאוד?

"הטרק הפיזי הראשון שבו חוויתי קשיים היה ביולי 2019, אל פסגות הבלקן. טיפסנו וירדנו בכל יום כ־1,000 מטרים, בין הרים ועמקים באזור אלבניה, מונטנגרו וקוסובו, במשך תשעה ימים. מנגד, התנאים היו טובים, הלינה היתה בבקתות לאורך המסלול, אכלנו אוכל טעים ופגשנו מקומיים נחמדים ששמחו לפגוש אורחים. אבל מאז כבר יצאתי לטרקים קשים יותר: הטרק ליוון כלל אתגר רציני של קניונינג בתוך ולצד 13 מפלים בגובה עשרות מטרים, שהסתיים במים בטמפרטורה של ארבע מעלות. התלבטתי אם לקחת איתי את משקפי המולטי־פוקל היקרים שלי והחלטתי לוותר. בדיעבד זו היתה החלטה מצוינת, כי עדיף היה לא לראות את הגובה ולא להיות טרודה בשמירה שהם לא ייפלו לי בדרך.

"עוד אתגר מרתק היה בטרק האחרון שבו טיפסתי על האולימפוס. ביום לפני האחרון טיפסנו בחושך מטורף כדי להספיק להגיע לפסגה בזריחה. היינו קשורים בחבלים זה לזה ומצוידים בפנסי ראש, וזאת חוויה שלא היתה לי כמוה מאז הצופים".

איך מגיבים הילדים לטרקים הללו?

"הילדים פחות בעניין של טרקים, אבל הם שמחים בשבילי. הבן שלי מטייל רוב הזמן בבית ובמחשב, כי הוא עורך סרטים. בתי הצטרפה אלי לטרק בגיאורגיה ב־2015, בזמן שהיתה בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה. זה היה טרק של ארבעה ימים במסגרת טיול מאורגן - היא נהנתה מאוד, וגם הבינה סוף־סוף מה אמא מוצאת בטרקינג. בקרוב היא תצטרף אלי לטיול מים אל ים בצפון הארץ".

ובקיבוץ?

"בקיבוץ סקרנים ומתעניינים. רבים מביעים פליאה שאני עדיין עושה זאת, אם כי אני לא מבינה מה יש פה להעריך - זה מתאים ליכולות שלי ואני נהנית מזה מאוד. יש רגעים של עייפות, אבל אני אף פעם לא שוקלת להפסיק את הטיול. אני נהנית לגלות את המסוגלות שלי בכל פעם מחדש".

יכול להיות שאת עושה את זה כדי לשמר את הנעורים?

"לא חושבת. אני עושה את זה בשביל לשמור על הכושר ולזכות בהמון רגעים של אושר".

כמו טיפול פסיכולוגי

אלי בכר (69) ויגאל ביסמוט (72) מאילת התחילו את מסעות הטרקינג שלהם יחד לפני תשע שנים. שניהם עובדי חברת מקורות לשעבר, נשואים ובעלי משפחות. "בגיל 60 קראתי על אדם שהלך במשך שנה, ושההליכות גרמו לו להכיר טוב יותר את עצמו, כמו מין תהליך פסיכולוגי", מספר בכר, "מצא חן בעיניי הרעיון להיכנס ככה ל'זון' של שקט, וכשהמשפחה חגגה לי יום הולדת 60, הודעתי להם שהשנה אני מתחיל ללכת, והרבה. עד אז הייתי מטייל בסביבת הבית באילת ועושה שחיות בים. החלטתי לעשות את שביל ישראל. במשך חודש הסתובבתי בין העובדים בחדר האוכל של החברה וניסיתי למצוא שותפים, ויום אחד סוף־סוף מישהו אמר לי שזה גם החלום שלו. נפגשנו והתחלנו לתכנן".

השותף בעל החלום היה יגאל ביסמוט - נשוי, אב לארבעה וסב לשבעה, אז בן 63. יחדיו הם החלו לצעוד קטעים בני יום, מאילת צפונה, כמעט בכל סוף שבוע.

"בהמשך רצינו להתרחק, אז קבענו עם חבר לעבודה שיש לו ג'יפ", ממשיך בכר, "נסענו איתו לנקודת ההתחלה והשארנו אצלו את הציוד. בערב נפגשנו והקמנו מאהל משותף. כשנעשה חם מדי להליכות בארץ, התחלתי לחפש איפה לטייל בחו"ל. הטרק הראשון היה לשווייץ, למשך עשרה ימים, עם יגאל ועם מדריך שעשיתי איתו טרקים בארץ. היה לי קשה מאוד, כי היה צריך לטפס שם 1,000 מטרים ביום, והנשימות שלי שרקו כי עישנתי במשך 45 שנה. עם הזמן, הכושר שלי השתפר.

"לאחרונה חזרתי מטרק של שבוע ימים לעמק שטובאי באוסטריה, שבו טיפסנו על קרחון בגובה כמעט 3,000 מטרים, והיה לי הרבה יותר קל מאשר לפני חמש או שבע שנים".

ברקורד של ביסמוט, בין שלל טרקים בארץ ובעולם גם טרק סובב מון בלאן, טרק של 150 ק"מ שנמשך שמונה ימים, שבמהלכם צועדים בעליות ובירידות 18-14 ק"מ ביום.

איך אתם שומרים על כושר בין טרק לטרק?

בכר: "אני גר בשכונת שחמון באילת והבית שלי פונה להרים, אז אני יוצא בכל יום - חוץ מבקיץ - להליכה של 10-7 ק"מ להרים. בקיץ אני שוחה שעה בים".

ביסמוט: "אני תמיד עשיתי כושר, מהליכה וריצה ועד שחייה ורכיבה על אופניים, ואני עדיין שומר על כושר באותה צורה. אגב, לפני כמה שנים החלקתי ברכיבה על אופניים ביערות בן שמן ושברתי את הירך, ולאחר מכן עברתי ניתוח והייתי בשיקום שלושה חודשים. אבל חזרתי לעצמי, וזה לא הפריע לי להמשיך עם הטרקים".

ובכל זאת, אין אתגרים קשים מדי בטיול? הלינה בשטח? העליות בשלג?

בכר: "בשווייץ היו קטעים של הליכה בשלג בעלייה תלולה, וגם מעברי הרים שבהם המטיילים קשורים בחבלים זה לזה ויש קושי לשמור על יציבות ברגליים וחשש להחליק מגובה של עשרות מטרים. זה היה מאתגר מאוד, אבל עבר בסדר. מבחינת לינה בשטח, מאחר שבשביל ישראל התחלנו ממילא עם לינה באוהלים בשטח, רוב הלינות בטרקים כבר היו בגדר שיפור ממשי".

ביסמוט: "הטרק בגיאורגיה שחזרתי ממנו עכשיו כלל טיפוס לגובה של 1,000 מטרים במשך ארבעה ימים ברצף, והוא עבר בסדר גמור. עם זאת, באחד הטרקים שעשיתי בשווייץ מעדתי מקרחון גבוה, כי במהלך הטיפוס הסתובבתי לדבר עם מישהו מהקבוצה. גלשתי בקרחון לאורך 70 מטרים, כשאני רואה מתחתיי סלע ענק שאני עומד להיכנס בו. במלוא כוחי ניסיתי לעצור בעזרת הידיים, ולמזלי הצלחתי וחזרתי לנתיב הטרק".

והמשפחה מפרגנת? שקלו להצטרף?

בכר: "המשפחה מפרגנת, כי אני חוזר מהטרקים האלה רגוע ושלו. אני מניח שהם דואגים לי, אבל הם גם סומכים עלי".

ביסמוט: "המשפחה שלי פחות בעניין, אבל מפרגנת. אגב, צעירים תמיד אומרים לי, 'הלוואי שנגיע לגילך ונעשה את זה', ואני לא רואה בגיל שום בעיה. נולדתי עם רוח נעורים, ואני רגיל לשמוע מחבריי לטיולים, גם הצעירים, שאני צריך ריטלין".

shishabat@israelhayom.co.il