בימים כתיקונם, כביש עוטף עזה מספר 232 עמוס לעייפה ברכבים ובמשאיות שמובילות סחורה לרצועת עזה. תושבי המועצה האזורית אשכול הדביקו לו את הכינוי "כביש המוות", עקב תאונות הדרכים הרבות שמתרחשות בו.
כעת, בשעת בוקר מוקדמת של חג השבועות, היום השמיני למבצע שומר החומות, הכביש ריק לחלוטין, סגור לנסיעה בהוראת צה"ל. מחסומים עם חיילים ממוגנים באפודים וקסדות פרוסים לכל אורכו, למנוע מכלי רכב אזרחיים להגיע למרחב שהצבא מגדיר "בעל איום ביטחוני גבוה".
אנחנו עושים את דרכנו לקיבוץ נירים, לפגישה עם גדי ירקוני. השקט המתעתע מסביב מותיר אותי ואת הצלם אריק דרוכים לנוכח כל רעש חריג או אזעקה שעשויה להישמע בכל רגע. הווייז שלנו, שמזהה בחושי ג'י.פי.אס מחודדים שהכביש סגור, מוביל אותנו לדרך חלופית, שעוברת בין החממות החקלאיות של מושב אוהד.
כאן בדיוק, במקום שכולו פסטורליה, תפגע כעבור 26 שעות הרקטה הקטלנית שתגבה את חייהם של שני עובדים תאילנדים, ותפצע תשעה נוספים. כעת, כשאנחנו חולפים על פני החממות המכוסות בחול צהבהב, ומקדימים שלום לעובד זר שרכוב על אופניו בדרכו פנימה, קשה לדמיין את התופת המדמם שיתרחש כאן למחרת.
טעות ניווט באחת הפניות בין החממות מדרבנת אותנו לבצע סיבוב נוסף בתחומי המושב. כעבור דקות אחדות, אחרי שנשמע במרחק קול נפץ חזק, מרקטה שנפלה בשטח פתוח באזור העוטף, נגלה שהטעות התמימה חסכה מאיתנו צורך להשתטח מחוץ לרכב עקב אזעקת צבע אדום בהמשך הדרך.
גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול בשש השנים האחרונות, לא יודע את נפשו מאז נפילת הרקטה הקטלנית במושב שבתחומי אחריותו. התסכול, הכעס והחרדה מהמצב ניכרים היטב על פניו.
32 יישובים נכללים באחריות המועצה, אך בעקבות החלטת ממשלה מספר 5187, מאוקטובר 2012, שקבעה שיש למגן כל בית צמוד קרקע הנמצא במרחק של עד שבעה קילומטרים מגדר רצועת עזה - שבעה יישובים במועצה נשארים ללא מיגון. אוהד הוא אחד מהשבעה שנותרו בחוץ.
"השקט המתעתע התהפך עלינו באחת", מסנן ירקוני. "האירוע הזה מחדד בצורה קשה וכואבת את רמת הסיכון הגבוהה ביישובים שמחוץ לשבעת הקילומטרים שכלולים בתוכנית המיגון הממשלתית. במועצה יש כ־700 בתים ללא מיגון, ובכל פעם שיש צבע אדום, התושבים מרגישים כמו ברווזים במטווח. מדובר פה בהצלת חיים. אני מתכוון להמשיך לפעול בכל כוחי מול משרדי הממשלה ורשויות החירום, כדי שהיישובים הללו ייכללו בתוכנית מיגון מדינית ללא דיחוי. המחשבה שלא למגן אותם היא לא צודקת".
ירקוני (54) נולד וחי כל ימיו בקיבוץ נירים, וגם אביו צבי ("מיקס", 89) ואמו עמליה (88) מתגוררים כאן. ודווקא הוא מכיר יותר מכל על בשרו את ההשלכות הקשות של היעדר מיגון מפני רקטות ופצמ"רים.
ב־26 באוגוסט 2014, כשעה לפני שהפסקת האש במבצע צוק איתן נכנסה לתוקפה, נחתה פצצת מרגמה בשטח נירים ופגעה בקו מתח חשמלי גבוה. מתוקף תפקידו אז, כרכז המשק של נירים ושל קיבוץ כיסופים, הזעיק ירקוני חברה אזרחית לתיקון התקלה, ויצא בעצמו למקום הנפילה. ביחד איתו הגיעו גם שני חברי הקיבוץ, רכז הביטחון השוטף הצבאי (רבש"צ) זאביק עציון ז"ל וסגנו של עציון, שחר מלמד ז"ל.
בסביבות השעה 16:00 הופעלה אזעקת צבע אדום, שתפסה את ירקוני וחבריו לא מוכנים. פצמ"ר שהתפוצץ בסמוך אליהם הרג את עציוני ומלמד, ואילו ירקוני נפצע קשה ואיבד, בין היתר, את שתי רגליו.
"ליד המקום שבו פגע הפצמ"ר היה מבנה ריק של גנרטור, ואמרנו בינינו שאם נשמע צבע אדום - נרוץ אליו. בצבע הראשון כולנו רצנו לשם, אבל בצבע השני, בשניות המועטות שהיו לנו לפני הנפילה, כבר לא הספקנו. זאת ההמחשה שלמשך הזמן שיש לרוץ למרחב מוגן יש משמעות קריטית".
למה הקריטריון שנבחר למיגון הוא המרחק מהגדר בקילומטרים ולא הזמן הדרוש לריצה למרחב מוגן?
"זאת בדיוק השאלה שגם אני שואל. אם כל המועצה האזורית אשכול, על כל היישובים שלה, צריכה להיכנס למרחב מוגן בתוך 15 שניות, מה זה משנה אם היא נמצאת 6.9 קילומטר מהגדר או 7.2 קילומטר? הסכנה היא אותה סכנה.
"איך אני, כראש המועצה, צריך להרגיש כשאני שולח את תושביי למרחב מוגן בידיעה שאין להם כזה? למה הילדים שלי צריכים לחזור הביתה למרחב מוגן ובטוח, בעוד שהחברים שלהם, שלומדים איתם, חוזרים למרחבים לא מוגנים? התחושה היא של הזנחה קשה מצד המדינה, ואני לא מתכוון להפסיק להילחם עד שכל בית במועצה שלי יהיה ממוגן".
עשר בבוקר בנירים. בית הקרקע שבו מתגורר ירקוני בשנתיים האחרונות נבנה אחרי פציעתו, כך שיהיה מונגש עבורו ויקל עליו את ההתניידות עם הרגליים התותבות.
הוא פותח בפנינו את דלת הכניסה. מקל הליכה מסייע לו ביציבה, הליכתו עם הפרוטזות איטית ומעט מסורבלת. הכאבים מלווים אותו, לדבריו, בכל שעות היום, אך למרות זאת הוא לא עושה לעצמו ויתורים והנחות.
"אני עיוור בעין אחת, ובעין השנייה רואה בקושי 20 אחוזים. ב־2009, במהלך מבצע עופרת יצוקה, חטפתי התקף לב רציני, אבל שום דבר לא עצר אותי. גם העובדה שיש לי שתי פרוטזות במקום רגליים לא תצליח לעצור אותי", הוא מחייך.
את עייפות השבוע האחרון הוא מתקשה להסתיר, למרות שהוא לא מתלונן על מחסור בשעות שינה. "החיים בעוטף מורכבים מ־99 אחוזים של גן עדן ומאחוז אחד של גיהינום, ואתם הגעתם בזמן הגיהינום. אין לי שעות עבודה מסודרות, במיוחד לא בשבוע כזה שבו מתרחשת לחימה. אני עובד מתי שצריך, וישן עם חצי עין פקוחה. יחד עם זאת, יש אנשים שישנים פחות ממני בתקופה הזאת, אז אני לא מתלונן".
אשתו של ירקוני, שהם (48), היא מחנכת כיתה ב' בבית הספר היסודי "שדות אשכול" במועצה. בשבוע האחרון עיקר זמנה הוקדש לתלמידיה הקטנים. "הילדים חיים פה בטראומה מתמשכת", היא אומרת. "ההתפרקות שלהם מגיעה דווקא עם הרגיעה, ואז צריך לאסוף אותם. עיקר העשייה איתם היא בתחום הרגשי. צריך לתת להם תחושת ביטחון".
בתם הבכורה, שקד (23), שמתגוררת עם בן זוגה במרחק בתים ספורים, לומדת סיעוד, ועובדת כאחראית על בני הנוער בקיבוץ. בימים אלו יצאה בחברתם לכמה ימי הפוגה בקיבוץ יקום שבשרון. בתם האמצעית, ליבי (18), התגייסה לאחרונה לטירונות, והיא עתידה לשרת כסמלת מבצעים. רק בנם הצעיר, אופק (17 וחצי), תלמיד כיתה י"א בתיכון "נופי הבשור" שבמועצה, נמצא בימים אלו עם הוריו בבית.
"נסעתי ליומיים הפוגה עם הנוער של הקיבוץ, אבל שעמם לי, אז חזרתי", הוא מסביר. "הייתי מעדיף ללכת עכשיו לעבוד בשטחים החקלאיים של הקיבוץ".
אחרי מה שאירע לאביך, אתה לא מפחד?
"האמת היא שלא. אני סומך על מערכת כיפת ברזל. מקסימום משתטחים קצת על הקרקע עד לסוף הצבע האדום".
ירקוני: "אנחנו עובדים פה מסביב לשעון כדי לתת ביטחון לאזרחים, ואין לי ספק שברגע שנשיג ממ"דים לכולם, ההתנהלות תהיה קלה יותר".
למי פנית בנושא?
"לכל מי שרק אפשר. לשר הביטחון, לראש הממשלה ולכל חבר כנסת שמגיע לכאן. כולם אומרים לי שאני צודק, אבל אף אחד לא נותן את הכסף. לא מדובר פה בכסף גדול: ב־300 מיליון שקלים אפשר למגן את כל יישובי העוטף. זה כסף קטן לעומת הכספים שהוציאו בכל מערכת בחירות או בשנת הקורונה. לא ייתכן שמשאירים תושבים באזור הזה ללא מיגון".
היום קצת יותר שקט באזור. ברקע נשמעים אמנם הדי ירי של תותחי צה"ל, אבל משהו מפוגג אט אט את הדריכות הקבועה, והתחושה היא שמותר לחזור סוף־סוף לנשום.
לא חולפות חמש דקות, והתרעת צבע אדום קופצת בכל המכשירים הניידים, מהאפליקציה של פיקוד העורף. אנחנו נכנסים למרחב המוגן שנמצא בצמוד לפינת האוכל והסלון. בנייד של ירקוני מתקבל דיווח על פגיעה ישירה בלול בקיבוץ כיסופים, שלמרבה המזל היה ריק באותה שעה מאדם ומתרנגולות.
אנחנו מתארגנים לצאת לאזור הנפילה. יפעת, הדוברת של ירקוני, מוטרדת מהפצמ"רים שמומטרים על אזור כיסופים, ומזעיקה את קב"ט המועצה, אילן אייזיקסון, עם הג'יפ הממוגן שלו. לירקוני עצמו, מתברר, אין ג'יפ ממוגן, "אבל אני מקווה שבקרוב אוכל לעבור לאחד כזה. הפרוטזות מקשות עלי את ההשתטחות בצבע אדום, ועם ג'יפ ממוגן אוכל פשוט להישאר בתוכו".
יפעת מודיעה בקול שהיא דואגת לאפודי מגן ולקסדות לכולנו - למורת רוחו של ירקוני. "כל עוד אין קסדות ואפודי מגן לכל התושבים - לא אשים גם עלי", הוא מסביר. "אני לא חושב שאני צריך להיות מוגן יותר מהם. זאת גם הסיבה שלא הייתי עם אפוד כשנפצעתי".
אייזיקסון מגיע בתוך חמש דקות עם הג'יפ הממוגן. אנחנו אוספים ציוד ועומדים לצאת מהבית, כשאזעקות צבע אדום נוספות נשמעות שוב ושוב. ושוב.
"טוב, המצב מסוכן מדי, ואין לנו אישור לנסוע עכשיו לכיסופים", מודיעה יפעת, ומכניסה את כולנו לממ"ד. מתברר שהתקבלה הודעה ביטחונית שמבקשת מכל תושבי העוטף לשהות במרחבים המוגנים - עד להודעה חדשה.
גם מתוך המרחב המוגן בביתו, ירקוני מוודא שכל תושביו במועצה בסדר, ושאיש לא נפגע. הוא עושה זאת באופן שקט ורגוע, באמצעות שיחת טלפון לחמ"ל המועצה - שם נותנים לו דיווח בזמן אמת על כל נפילה או יירוט. הוא מצליח להתעצבן רק כשהוא מקבל פנייה להתראיין מתוך הממ"ד לאחד מערוצי הטלוויזיה, כדי להגיב לדברי דובר סוכנות אונר"א ("סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין"; מ"י), שטוען שצה"ל יורה על אזרחים.
"אין דבר שמעצבן אותי יותר מאשר כשבאים בטענות לצה"ל על שהוא יורה לעבר אזרחים. צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. אנחנו צריכים להבין שאנחנו נלחמים באנשים שאין להם טיפת מוסר. הם בכוונה קוברים משגרים ליד אזרחים, אז אין ברירה אחרת.
"את יודעת שאת הפצמ"ר שפגע בי ירו מתוך בית ספר? מה הם מצפים, שלא נוריד את בית הספר שלקח לי את הרגליים והרג לי שני חברים? כואב לי מאוד על חיי התושבים בעזה, אבל כל העולם צריך להבין שאנשי הצבא שלהם לוקחים משפחות כמגן אנושי, מתוך ידיעה שצה"ל ישתדל להימנע מירי על אזרחים.
"יחד עם זאת, חייבים ללמוד לחיות אחד לצד השני. בסופו של יום, גם החמאס מבין ששני מיליון התושבים בעזה צריכים לאכול. עשרים שנה הם חיים בלי תקווה. הביוב זורם ברחובות, ואין להם מה להפסיד. במצב כזה קל לקחת אדם רעב ולשכנע אותו לחפור מנהרה, כדי שיהיה לו קצת כסף לקנות אוכל למשפחה שלו. אני מאמין שבסוף הם יתקוממו, בדיוק כמו שהתקוממו במצרים ובעיראק".
אופק, בנו, לא מסכים עם אביו. "אני לא מאמין שאפשר לעשות איתם שלום. מבחינתי, על כל ירי אל ישראל צריך להפגיז בכל הכוח".
למה אתה לא מאמין שהשלום אפשרי?
אופק: "אני לא חושב שאפשר להאמין להם. קחי את מה שקורה פה עכשיו, ההתקוממות של הערבים בארץ. לומד איתי בבית הספר חבר, שבני המשפחה שלו היו משתפי פעולה של מדינת ישראל בסיני. עכשיו, כשהתחיל כל הבלאגן, הוא מעלה לרשתות החברתיות כל מיני דברים נגד ישראל ובעד חמאס".
אחרי חצי שעה נשלחת לכל התושבים הודעת הרגעה בווטסאפ, לשחרור מהמרחבים המוגנים. אנחנו מנצלים כמה דקות של שקט ויוצאים למושב שדה ניצן, הממוקם 7.8 קילומטרים מגדר הרצועה, מרחק נסיעה של דקות ספורות מנירים.
"אם יש אזעקה, אל תפחדו להשתטח לגמרי", מבקשת שהם, אשתו של ירקוני.
גדי עצמו מסביר בחיוך: "בעת צבע אדום, כשאין לי מיגון לרוץ אליו, אני משתדל תמיד לרדת מהרכב ולהתכופף הכי נמוך שאני יכול. מתברר שזה לא פשוט, עם שתי פרוטזות".
בדרך לרכב של ירקוני נזכר עוזי משה, תושב כיסופים שמשמש נהגו של גדי בעשור האחרון (ואף נפצע קל לצידו בנפילת הפצמ"ר ב־2014), באנקדוטה משותפת שלהם, ימים אחדים לפני הפציעה.
"נסענו לרפת שנפגעה אז בכיסופים, וממש כשהגענו היה צבע אדום. בלי לחשוב פעמיים, גדי השתטח כולו אל תוך החרא של הפרות, פשוט נתן גליץ' עם כל הבגדים. מלבד הפנים, כולו היה עמוק בתוך החרא. כשהירי הסתיים, הוא קם מלוכלך כולו, הסתכל עלי בפנים רציניות ואמר לי: 'זאת הפעם האחרונה שאתה לא משתטח על מלא'".
אנחנו עושים את דרכנו לשער היציאה בנירים, מרחק של כמה עשרות מטרים מביתו של ירקוני, כשבום חזק במיוחד מרעיד לפתע את האזור.
"זאת נפילה אצלנו, בשטחים החקלאיים בקיבוץ", פוסקת יפעת ומעדכנת שלא נגרם נזק.
אבל לא שמענו שום התרעת צבע אדום.
יפעת מחייכת. "גם מקרים כאלה יש פה, ולא תמיד מקבלים התרעות".
אנחנו ממשיכים בנסיעה שקטה לשדה ניצן, בדרך שחולפת על פני המושבים ישע ועמיעוז.
"את רואה את הכביש?" שואל ירקוני. "עד הכיכר בכניסה לשדה ניצן אנחנו בגבול שבעת הקילומטרים מהגדר, וכל בית ממוגן. ומשם, מעבר לכיכר, התושבים כבר לא ממוגנים".
שדה ניצן נראה ברובו נטוש. מגרש הכדורסל וגינת המשחקים ריקים מאדם, וכמוהם גם בריכת השחייה, שעומדת מיותמת. במושב, שהקימו ב־1973 עולים מאנגליה ומארה"ב, יש 110 בתים. 70 מתוכם לא ממוגנים, ובשעת צבע אדום התושבים נאלצים להיצמד לקיר פנימי בבית, ולהתפלל לטוב.
במועדון, הסמוך למזכירות, אנחנו פוגשים את יו"ר ועד המושב, אייל ביינרט, ולצידו ראש צוות חירום יישובי, תמי גל, וחבר המושב משה. קשה להחמיץ את התסכול של השלושה מסוגיית היעדר המיגון השוויוני.
"יש במושב 70 משפחות שבתיהן נבנו לפני שהיה צורך בממ"ד, ועד היום הן לא ממוגנות", מסביר ביינרט. "הרוב הם אנשים מבוגרים, חלקם סיעודיים, ויש גם משפחות עם ילדים קטנים. איך פיקוד העורף מצפה שאמלא אחר ההנחיות, כשכל מה שיש לחלק מהתושבים הוא מסדרון צר בתוך הבית, שקצת קשה לקרוא לו מרחב מוגן?
"לעומת זאת, לשכן שלי במושב מבטחים, שנמצא בדיוק 226 מטרים ממני, המדינה דאגה למיגון. יש לי ארבעה בנים, הקטן בן 8 והגדול בן 17 וחצי. איך אני אמור להניע באמצע הלילה ארבעה ילדים למקום בטוח?"
ביינרט (49), שנוסף על תפקידו כיו"ר הוועד הוא גם שותף בחברת הייטק שפועלת במרכז הארץ, לא נולד וגדל בעוטף. ב־2006, כשבנו הבכור נדב היה בן שלוש, הוא ואשתו גל, אשת שיווק, עזבו את רמת השרון לטובת שדה ניצן.
"אין לי בבית ממ"ד תקני, אבל היה לי ברור שאני לא מחכה שהמדינה תמגן לי, אז לקחתי את המזווה שליד המטבח, הוספתי לו 40 ס"מ של תקרת בטון, והוספתי חלון הדף. מדובר בחדרון קטן של כשמונה מ"ר. השבוע שני הילדים הקטנים שלי ישנו שם על מזרן ברצפה, בין מדפי הסירים, וכשיש צבע אדום, אני, אשתי ושני הבנים הגדולים רצים לשם ונעמדים צמודים זה לזה. אין מקום אפילו לשבת. ומה יעשו התושבים המבוגרים יותר, או אלה שאין להם היכולת הכלכלית לדאוג בעצמם למיגון?"
ניכר שהמושב ריק ברובו. התושבים עזבו עם תחילת המבצע?
"חלק מהמשפחות עזבו לכמה ימים, במיוחד אלו עם ילדים. דווקא רוב המבוגרים הלא ממוגנים נשארו כאן. גם הילדים שלי נשארו. אני מעדיף אותם קרוב אלי. האבסורד הוא שאין להם לימודים כרגע, למרות שבית הספר ממוגן כולו. פיקוד העורף לא מאשר לימודים בגלל הטילים שעלולים ליפול בדרך לבית הספר. אבל גם הבתים של חלק מהילדים לא ממוגנים, ובכל רגע שהם נמצאים בבית הם חשופים לסכנה ממשית".
משה: "את יודעת מה הכי מצחיק? שבכל פעם שבאים לכאן ח"כים ושרים, הם שואלים אם יש פה ממ"ד. בלי מרחב מוגן לידם הם לא יבואו. בסיום מבצע צוק איתן הנשיא ריבלין הגיע לניחום אבלים אצל משפחתו של בן המושב, סרן ליעד לביא ז"ל, לוחם צנחנים שנהרג במבצע. מאחר שבבית המשפחה אין מרחב מוגן, הצמידו שריונית לבית, כדי שאם יהיה צבע אדום, הנשיא יהיה מוגן. ומה עם התושבים? הם לא חשובים? אותם לא סופרים?
"כשדיברנו עם ריבלין על זה הוא הבין, ואפילו הבטיח שידאג לנו, אבל הזמן עבר ולא נעשה כלום. הגענו למצב שיש לנו חיילים במושב שרוצים להגיע הביתה, ואנחנו מעדיפים שהם יישארו בצבא, שם יש להם מיגון".
ביינרט: "כשגדי מוציא הודעה לתושבים להיכנס למרחב מוגן לכמה שעות, אני יודע שיש פה אנשים שיעמדו מתחת למשקוף גם שלוש שעות, עד שיוציאו אותם משם, כי זה המקום הכי מוגן שיש להם".
תמי גל (67), ראש צוות חירום יישובי במושב שאחראי על הקשר של התושבים עם המועצה בזמן חירום ודואג לסייע לתושבים בכל מצוקה שמתעוררת בעקבות המצב, מסכימה עם חבריה. לשדה ניצן הגיעה לפני 37 שנים מירושלים, מתוך אידיאולוגיה. גם לה אין בבית ממ"ד.
"כשעברתי לגור פה, עוד היינו נוסעים לעשות קניות בעזה. פועלים עזתים שיפצו לי את הבית, וחיינו פה בשיתוף. שלושת הילדים שלי, שנמצאים היום בשנות ה־30 לחייהם, נולדו וגדלו פה. לצערי, בשנים האחרונות זה הפך להיות ממש סכנת חיים".
למה עד היום לא בניתם ממ"ד?
"כשהרחבנו את הבית לא היתה עדיין דרישה לממ"ד, וגם לא צורך. המושב לא היה מטווח".
היום, מתוקף תפקידה, דואגת גל לקשישים ולמשפחות עם הילדים הקטנים. "זה לא בסדר שככה מתעלמים מאיתנו. בואי תראי מה קורה פה בתוך הבתים, ותביני עד כמה התושבים מופקרים", היא מציעה.
אנחנו נכנסים לביתם של מרים ומירון קליין סופר, המתגוררים כבר עשרות שנים במושב. החצר רחבה ומזמינה, הבית מואר ומלא בחלונות, ורק במסדרון הקטן שמוביל לחדרי השינה מונחים שני מזרנים קטנים, שעליהם ישנו נכדיהם בני ה־6 וה־3. גם בבית הוריהם הסמוך במושב אין מרחב מוגן.
"את רואה את מטע המנגו פה ממול? רק אתמול נפלה שם רקטה, אבל אנחנו משדרים לנכדים שהם בטוחים פה, והם מאמינים בזה כל עוד לא חוו משהו אחר", מחייכים מרים ומירון בציניות מהולה בהשלמה עם המצב.
ביינרט: "עלות ממ"ד היא כמאה אלף שקלים, ועלות כל טיל טמיר של כיפת ברזל היא כ־50 אלף דולרים. כלומר, כל טיל שיורים שווה ממ"ד וחצי לאזרח. כמות הטילים שיורים מוכיחה שלא מדובר בבעיה תקציבית. רק צריך לקבל את ההחלטה למען התושבים, שכל השנים יושבים ושומרים פה על הגבול.
"גדי נלחם עבורנו, אבל תמיד גורמים לו להרגיש שאם יתנו לו תקציבים למיגון היישובים שמעבר לשבעה הקילומטרים, זה יפגע בתשתיות ובתקציבים של היישובים שקרובים יותר לגדר. אנחנו מודעים לכך שהם סובלים הרבה יותר מאיתנו, אבל הגיע הזמן להעביר גם תקציבים למגן את כולנו".
ניסיתם לגייס כסף בעצמכם?
"לפני כמה חודשים המועצה גייסה מיליון דולר מתרומות עבור מיגוניות בשטח 60 מ"ר, שיהיו צמודות למבני ציבור קיימים. מיגונית כזאת תאפשר לנו לקיים פעילויות לילדים. אבל כל התרבות של לקושש כספים מקהילה יהודית במקסיקו, או בכל מקום אחר בעולם, היא לא רלוונטית. אני צריך מרחב מוגן בצמוד לכל בית פה. יש לנו מקלטים ציבוריים, אבל לא כולם יכולים לרוץ בתוך 15 שניות מהבית למקלט שנמצא במרחק של 15 מטרים ויותר - בוודאי שלא הקשישים".
אנחנו ממשיכים משדה ניצן למרכז ההפעלה (מרה"פ) במועצה שליד קיבוץ מגן. מסך ענק שתלוי על הקיר מקרין בזמן אמת את מפת הנפילות והפגיעות בתחומי המועצה.
"זה החמ"ל שלנו, כולו ממוגן, ושם אנחנו למעשה מקיימים ישיבות, דנים בבעיות שצצות במהלך ימי המבצע ועוקבים אחר דיווחי הנפילות", מסביר ירקוני.
כשאנחנו מגיעים, ביינרט מעדכן על נפילה בשטח לידם, ונראה שיש פגיעה ברשת החשמל. כעבור כמה דקות הוא מעדכן שהחשמל חזר ושהכל בסדר.
"את רואה את שני העיגולים האלה?" שואל ירקוני. "אלו שתי שריפות בשני יישובים, שפרצו כרגע בגלל נפילה. הנתונים מגיעים אלינו אוטומטית דרך מערכת של הצבא שאנחנו מחוברים אליה".
ירקוני מוודא שכוחות הכיבוי בדרך למקום, ושכל האירוע נמצא בשליטה.
אתה כבר ותיק בסבבים. מה הציפייה שלך מהמבצע הפעם?
"אני מאוד מחובר למשפחת גולדין, והדבר הראשון שהייתי רוצה שיקרה הוא השבת סגן הדר גולדין ז"ל וסמ"ר אורון שאול ז"ל הביתה. הם הלכו לשם כדי להגן על הבית שלי, וזאת חובה של המדינה להחזיר אותם. מעבר לכך, אנחנו צריכים שקט ארוך טווח, בלי סיפורים. אם ייפול פה בהמשך פצמ"ר אחד, כל המבצע הזה לא היה שווה כלום. על מקבלי ההחלטות לדאוג שלאוכלוסייה בעזה יהיה מה להפסיד. איך עושים את זה? שימצאו פתרון".
לך אין רעיון משלך לפתרון?
"אני חושב שצריך פתרון אזרחי. שני מיליון תושבים בעזה מייצרים כמויות עצומות של זבל. הם שורפים אותו, וכולנו סובלים מהעשן ומהסירחון. אני חושב שניתן לפתור את זה אם יזמים בינלאומיים יקימו מפעל בצד הישראלי, קרוב לגבול. מסוע מיוחד יוביל את הזבל מעזה למפעל, והמפעל יהפוך אותו לחשמל שיחזור לתושבים שם.
"בצורה הזאת נפתור את בעיית הזבל, ועל הדרך גם את נושא החשמל ברצועה. זה יסדר להם מקומות עבודה, שיסייעו להם להרים קצת את הראש. בעתיד אפשר להקים אזורי תעשיה משותפים על הגבול, כמו חוות חקלאיות. כוח אדם זה הדבר האחרון שחסר להם, וצריך לעשות את זה למען הדורות הבאים".
אתה באמצע הקדנציה השנייה שלך במועצה. מה הלאה? הליכה לפוליטיקה?
"אני לא חושב, אבל אי אפשר לדעת לאן החיים יובילו אותי. אם היית שואלת אותי לפני הפציעה אם יש סיכוי שאהיה ראש מועצה, הייתי עונה שלא. חיים ילין, ראש המועצה הקודם, שהצטרף ליש עתיד, המליץ לי לרוץ לראשות המועצה במקומו. הוא אמר שזה רעיון מעולה.
"באתי לתפקיד מתוך חזון, כדי להשאיר פה מורשת של מקום מפותח, צומח ומלא בשמחת חיים לתושבים. זה מה שמניע אותי, ועדיין לא סיימתי, אז יש מצב שאמשיך גם לקדנציה שלישית. היום המועצה מונה 16.5 אלף תושבים, ואני רוצה שבשש השנים הבאות נגיע ל־21 אלף".
איך?
"בהשקעה בפרויקטים כלכליים וחינוכיים. כבר התחלנו להניע חלק מהם. השבוע היה אמור לצאת מכרז להקמה וניהול של מתקן ראשון למיחזור זבל אורגני בהשקעה של כ־300 מיליון שקלים. קיבלנו מהמדינה מימון של 160 מיליון, והיתר יגיע מהיזם שיזכה במכרז. המטרה היא שכל הזבל האורגני הביתי יעבור תהליך מיוחד לייצור חשמל.
"אני רוצה להקים גם פרויקטים חינוכיים, כדי שהנוער יקבל אפשרות להתקדמות ולפיתוח חקלאי הייטקיסטי, עם טכנולוגיות מתקדמות. אנחנו בונים, בעלות של שבעה מיליון דולר שהגיעו מתרומות מארה"ב, מרכז של למידה ורובוטיקה, שבו הילדים יוכלו לבלות עד שעות אחרי הצהריים. אין לי ספק שכל הדברים האלה ימשכו לכאן הרבה מאוד משפחות צעירות".
למרות המצב הביטחוני?
"אני אופטימי. תזכרי מה שאמרתי בהתחלה: 99 אחוזים גן עדן, ורק אחוז אחד גיהינום".
Michali100@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו