משרד צנוע, בלי פינוקים. שוויד בצ'ק פוינט // צילום: אפרת אשל
"בגיל 14 באתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'ראיתי שיש ילדים שהם סטודנטים, אתה יכול לעזור לי להירשם לאוניברסיטה?' והוא אמר לי בצורה פשוטה: 'אם אתה מספיק גדול כדי ללמוד באוניברסיטה, תמצא איך מתקבלים'. ובאמת מצאתי"
"גדלתי בבית טוב, שלחו אותי לבית ספר טוב, אני לא מתלונן, אבל מבחינה כלכלית לא היה איזה... כמעט לא קיבלתי כלום מההורים שלי. מגיל 13-14 כל מה שעשיתי היה על חשבוני. אף פעם לא היה מחשב בבית, וזה היה החלום שלי"
לא מזמן, באחת משמונה הקומות של בניין צ'ק פוינט המרשים ברחוב הסוללים בתל אביב, החליטו 200 עובדי מחלקת מחקר הסייבר - חוד החנית - לאתגר את שואב האבק הרובוטי של LG. מי היה מאמין שהמכשיר העגול, הרועש, שאוסף את האבק במקום דיירי הבית, עשוי לשאוב גם מידע רגיש. העובדים לא נדרשו למאמץ יוצא דופן - ובתוך זמן מה הצליחו להשתלט עליו.
"הרי מותקנים בו מצלמה ומיקרופון", אומר גיל שוויד, המייסד והמנכ"ל. "תאר לך מה אפשר לעשות עם זה בהשתלטות עוינת, כשאתה מחוץ לבית. וכמובן, כשאתה נמצא שם, ומישהו יכול לצלם אותך בלי שתדע במקום הכי פרטי שיש".
זה האתגר של שוויד ושל 4,800 העובדים שלו, בארץ ובעוד 42 מדינות. במציאות שבה לכל ילד, מוכשר יותר או פחות, עם חיבה יתרה לאתגרי הרשת, יש מטוס F-16 עם מקלדת, צ'ק פוינט צריכה לשדרג את שרביט הקסמים שלה, את כיפת הברזל. וההתמודדות היא מזמן לא רק עם ילדים כאלה, כפי שמכנה אותם שוויד, אלא גם עם ארגוני פשיעה או מדינות, שעיסוקם התמידי הוא למצוא את הבטן הרכה ברשת, לשאוב מידע ולעשות ממנו הון עתק, ולפעמים סתם לחבל.
ל־LG היה מזל. בצ'ק פוינט, כנהוג, עדכנו מייד על פרצת האבטחה, והיא תוקנה. לא מזה, אגב, נגזרים רווחי העתק של החברה, שסיימה את שנת 2017 עם רווח של 888 מיליון דולר, על הכנסות של 1.85 מיליארד. זאת חומת האש המפורסמת, ה־Fire Wall, שהביאה אותה עד הלום - כמובן, עם שינויים, שדרוגים ופיתוחים שהזמן מחייב.
הבולטות של צ'ק פוינט - חברה לגמרי ישראלית, ששווי השוק שלה נע סביב 17 מיליארד דולר - היא ביצירתיות, בחלוציות. עוד לפני שחלמנו להיות אומת סטארט־אפ, שוויד היה שם "לגמרי במקרה". "נסעתי עם שלמה קרמר ומריוס נכט לתערוכה הכי גדולה בתחום הרשתות בלאס וגאס. אירוע עם 50 אלף מבקרים.
"אף אחד לא שמע עלינו אז. הקמנו תת־ביתן בביתן של חברה אחרת, ולמחרת זכינו בפרס המוצר הכי טוב. עמדתי על הבמה עם חברות טכנולוגיה ענקיות, שעד אז רק קראתי עליהן בעיתונים, וזה היה הרגע שהבנתי שהגענו לליגה העולמית. זה עוד לא היתרגם לכסף, אבל זה הפרס שגרם לי להבין שיש לנו משהו משמעותי ביד. שנתיים אחר כך הפכנו להיות חברה ציבורית".
• • •
לא מפתיע ש־24 שנים אחרי הכנס המכונן בלאס וגאס נבחר שוויד לחתן פרס ישראל הראשון בתחום ההייטק. זה ריגש אותו מאוד, הבשורה שקיבל בטלפון משר החינוך בנט.
"האמת שזה היה קצת מביך", הוא מחייך. "התקשרו מהמשרד של השר וביקשו לדבר איתי. בהתחלה המזכירה אמרה להם שאני עסוק. חצי שעה אחר כך הם צלצלו שוב, הסבירו שהשר צריך לעלות על טיסה לבוסטון, ואולי בכל זאת אפשר להשיג אותי.
"ואז קראו לי. הייתי בטוח שהוא התקשר לדבר על משהו מתחום החינוך, כי אנחנו עושים לא מעט דברים בתחום הזה. והוא הפתיע אותי. עשה את זה מאוד יפה ומכובד.
"פרס ישראל זה מאוד מכובד ומרגש, ואת זה גם ידעתי קודם. אבל רבע שעה אחרי שבנט דיבר איתי הבנתי עד כמה, כי ראיתי כמה הודעות אני מקבל, וכמה אנשים מתקשרים לברך אותי. זה היה משהו שלא ראיתי בחיים. וזה חיזק מאוד את ההבנה כמה זה משמעותי למי שגר פה בישראל".
ההתרגשות לא אופיינית לו, לאיש המופנם בן ה־50, שנשוי בשנית לעו"ד מיטל דנינו (40), בת אופקים במקור, ואב לשישה, שלושה מנישואיו הראשונים ושלושה מנישואיו למיטל - השתיים האחרונות, תאומות, נולדו ממש לפני חודשיים.
"אני לא מאוד מוחצן ברגשות", הוא מודה. "זה מהבית. ככה זה היקים, זה החינוך. אני דור מאוד משופר ביחס לאבא שלי".
כשנפגשים יש חיבוק ונשיקה?
"עם הילדים שלי? מלא. עם אבא שלי זה מאוד נדיר. הוא למד קצת בשנים אחרונות מזוגתי. היא היחידה שמצליחה להוציא ממנו קצת רגשות".
עד כמה זה משפיע כשגדלים ככה?
"כל אחד מאיתנו הוא תוצאה של המקום שממנו הוא בא. אבל אמא שלי, אסתר ז"ל, היתה בדיוק ההפך מאבא. היא היתה מורה, אישה מלאת רגשות. אמא היתה הצד האקספרסיבי".
את החיבה למחשב ינק מאבא שלו, דן, בן ה־76, מהראשונים שעסקו בתחום, עוד בתחילת שנות ה־70. "הוא היה עובד מדינה, עסק בכלכלה, ישב חצי שנה בבית, ואז שלחו אותו לקורס בניתוח מערכות, עולם של מחשבי ענק - אולמות שלמים של מחשבי ענק. אני כבר נכנסתי לעולם של מיקרו מחשבים. שם פגשתי מחשב בפעם הראשונה. הייתי בן 8".
וזה מייד הדליק אותך?
"כן. בגיל הזה התחלתי לתכנת. היו מחשבי כיס, שאפשר היה לעשות בהם דברים מאוד פשוטים. עוד לא היתה אפילו שפת תכנות, רק סט פקודות. בהתחלה העתקתי הוראות מספר, ואז התחלתי לשנות משחקים.
"המשחק הראשון שתכנתתי היה כזה שאתה צריך לנחש את המספר שהמחשב בוחר, והמחשב מכוון אותך - גדול יותר או קטן יותר. בגיל 10 כבר הלכתי בפעם הראשונה לקורס מחשבים, זה היה החוג הראשון. נרשמתי לבד, לא שלחו אותי.
"מאז אני מתעסק בזה בקביעות. בגיל 12 כבר התחלתי לעבוד בעבודות קיץ בתחום, ובגיל 14 עבדתי מסודר באוניברסיטה העברית בירושלים".
מה זה "עבדתי מסודר"? אתה תלמיד בבית ספר.
"כן, אבל במקביל הייתי אחראי למערכת המחשב של האוניברסיטה כעובד לכל דבר: הולך ב־06:30 בבוקר לאוניברסיטה, משם ב־08:30 לבית הספר, ובמשך היום בורח מבית הספר. ואם לא, אז חוזר לאוניברסיטה אחרי הלימודים עד שבע, שמונה, תשע בערב".
היית תלמיד טוב?
"לא במיוחד. לשבת בכיתה אף פעם לא דיבר אלי, בוא נגדיר את זה ככה. כבר הייתי מאוד עצמאי בשלב הזה של החיים ולא נזקקתי לעזרה".
באסיפות הורים אמרו להורים שלילד יש פוטנציאל, אבל הוא לא מממש אותו?
"בדיוק. אבל הייתי עצמאי, ולהורים שלי, לטוב או לרע, לא היה הרבה מה להגיד לי. תחשוב, הייתי יוצא בבוקר מהבית וחוזר בערב, עבדתי, התפרנסתי. בגיל 14 באתי לאבא שלי ואמרתי לו, 'אני כבר מיציתי את מה שאני יכול ללמוד במחשבים, ראיתי שיש ילדים שהם סטודנטים מיוחדים, אני גם רוצה ללכת. אתה יכול לעזור לי להירשם לאוניברסיטה?' והוא אמר לי בצורה פשוטה: 'אם אתה מספיק גדול כדי ללמוד באוניברסיטה, תמצא איך מתקבלים'. ובאמת מצאתי.
"זה לא היה קל. חצי שנה הלכתי יום־יום, דפקתי על הדלת של האחראי, וביקשתי ושאלתי. אני אפילו זוכר את שמו, דוד זילכה, אחראי לנוער שוחר מדע. הוא הסביר לי איך למלא את הבקשה, ואז במשך שישה חודשים בערך הלכתי אליו פעם אחר פעם, והוא אמר לי, 'עוד לא התקבל אישור', 'עוד לא הגיע', עוד לא ועוד לא. עד שהתחילה שנת הלימודים, וסיכמנו שאתחיל ללמוד, בתקווה שוועדת ההוראה תאשר את זה.
"ואכן, חודש אחרי שהתחלתי, זה אושר ולמדתי מדעי המחשב. זה דווקא היה טוב, כי ככה קיבלתי אישור להיעדר מבית הספר".
מקבל אות הוקרה ב-2004 מראש הממשלה דאז שרון ושר התעשייה והמסחר אולמרט. "אני לא אוהב אירועים" // צילום: קוקו
• • •
הוא גדל בירושלים עם שלושה אחים, תחילה בדירה צנועה בת שלושה חדרים, ולאחר מכן בקוטג', שהתקבל בירושה. "גדלתי בבית טוב, שלחו אותי לבית ספר טוב, שלחו אותי לחוגים, אני לא מתלונן, אבל מבחינה כלכלית לא היה איזה... כמעט לא קיבלתי כלום מההורים שלי, מגיל 13־14, כל מה שעשיתי היה על חשבוני".
כי רצית את זה, לא?
"גם כי רציתי, וגם כי לא היה. אף פעם לא היה מחשב בבית, וזה היה החלום שלי. אני מניח שאם להורים שלי היה סדר עדיפויות אחר, הם היו יכולים לקנות מחשב, הם לא היו מסכנים. אבל זה לא היה בסדר העדיפויות שלהם, ולמדתי לקבל את זה. ואני מסתכל על זה בצורה חיובית, זה יצר בי הרבה דברים טובים".
ועכשיו יש בך את הצורך לפצות את ילדיך?
"הילדים יודעים שאני נותן, אבל חשוב לי מאוד להנחיל להם את ערך העבודה, לעבוד בשביל משהו כדי להשיג אותו".
למרות שלמד בגיל צעיר מאוד בסביבת מבוגרים והשלים קורס באוניברסיטה, תואר אקדמי אין לו. זה לא עניין עקרוני אצלו - הוא מכיר בחשיבות ומעודד לימודים, גם בחברה שלו, גם בבית. רובם המוחלט של העובדים אצלו הם בעלי תואר. אבל הוא מנהיג מדיניות שלא פוסלת מועמדים יצירתיים משום שאין להם תואר, ולאחרונה יזם פתיחת קורס לאיתור כישרונות כאלה.
מבין 15 שנקלטו, שלושה באים מהמגזר החרדי. המטרה - לקחת אנשים בעלי רקע שונה, שלא צמחו במסלול הרגיל של לימודים־צבא־לימודים־עבודה, ולהפוך אותם לחוקרי הסייבר הטובים בעולם.
"אין מספיק יוצאי צבא מ־8200", הוא מסביר, "ויש ביקוש גדול וגם תחרות בין חברות הטכנולוגיה. אז אנחנו גייסנו אנשים בלי רקע מוקדם, כאלה שטובים בפתרון בעיות, כאלה שלא ניתן לאתר באופן הרגיל".
רואים בקרב החרדים את הפלפול של הגמרא?
"לא מכיר אותם אישית, אבל זו יכולת למידה. אנשים שמלמדים את עצמם. גם אני למדתי לבד".
לפי מגזין "פורבס", הונו האישי של שוויד נאמד ב־2.7 מיליארד דולר, סכום שמציב אותו בעשירייה הפותחת ברשימת עשירי הארץ. הוא לא מכחיש ולא מאשר. אבל נדמה שדווקא הסביבה שבה גדל והאופן שבו דאג לעצמו מגיל צעיר, השפיעו עליו יותר מההון שצבר לאורך השנים.
כמו הסיפור על אחד מילדיו, שביקש בחודש שעבר מחשב ליום ההולדת. "הוא הביא לי צילום של המחשב הכי נוצץ, הכי מהבהב. התעקשתי שייכנס למפרט הטכני, ישאל את עצמו מה הדרישות שלו, ויתאים את הרכישה למה שהוא צריך באמת. בסוף התהליך קנינו טיפה פחות ממה שהוא ביקש, אבל הוא היה מרוצה. כשהוא שאל כמה זה עלה, אמרתי לו שהכסף בכלל לא משנה. אני מלמד אותך להבין מה זה ערך".
ואולי זה היה סוג של ניסיון להכשיר אותו לרשת אותך בבוא היום בצ'ק פוינט?
"הייתי מאוד שמח, כמו כל הורה, שהילדים שלי ילמדו משהו מהתחום של אבא ויעסקו במחשבים. אבל לא ברור לי שזה הכיוון שלהם. אני בעיקר רוצה שיהיו טובים ושילמדו.
"אספר לך משהו על הבן שלי, שקורא מאמרים בעיתון על כמה אבא שלו שווה, ומבין את כל הדברים. יום אחד, כשהיה בן 9, הוא אמר לי: 'נכון שנהיה מסודרים ואתה תדאג לנו?' אז מה אני אמור להגיד לו? אם אני אבא תומך ואוהב, אני צריך להגיד, 'בטח שאני אדאג לך'. אבל אני לא רוצה שיחשוב שהוא לא צריך לעשות כלום בחיים ויקבל הכל.
"אמרתי לו: 'תראה, ברור שאני אדאג לך, אתה הבן שלי ואני אוהב אותך, אבל זה לא אומר שלא תצטרך ללמוד וללכת לאוניברסיטה ולעבוד ולעמוד על הרגליים בעצמך. אם תעשה את זה, אני אעזור לך'. הוא הסתכל עלי ואמר: 'ברור! מה אתה חושב, שאני רוצה לגור פה עד גיל 50?'
"זה אומר שיש לו ערכים נכונים. זה לא שהוא אמר, 'אבא, אני לא אצטרך לעבוד ואתה תקנה לי וילה'. את זה הוא מבין שהוא יצטרך להשיג לבד".
• • •
אנחנו נפגשים במשרד שלו בתל אביב, בקומה השמינית של הבניין המרשים, ששוויד מאוד גאה בו. יש פה את הפינוקים שמאפיינים חברות טכנולוגיה מובילות - פינות מנוחה וכיף, חדר אוכל גדול, חצר ועליית גג, אפילו עמדה לתקליטן, בשביל מסיבות.
החלוקה בין המחלקות בצ'ק פוינט ברורה מאוד: לצד מחלקת הסייבר, שבוחנת אתרים וארגונים ומאתגרת אותם, ובד בבד מנתחת מגמות ואוספת נתונים מכל העולם, פועלת יחידת פיתוח למוצרי מובייל - תחום שגדל בהתמדה ובקצב מהיר; יחידה אחרת עוסקת בהגנה על תשתיות רשת; מחלקה נפרדת מטפלת בממשלות; ויש מחלקת פיתוח הגנה ל"דור 6" - הדור הבא עם שלל איומיו, שגם מספקת תמיכה טכנית מסביב לשעון ללקוחות בארץ ובעולם.
המשרד של שוויד צנוע. תמונה צבעונית על הקיר מאחוריו, כיסא לא מפנק במיוחד, מסך מחשב ענק, פינת ישיבה וכוננית עם ספרים, שעליה מונחים מגן ההוקרה מהזכייה ההיא בווגאס וקופסה ובה שלושה דיסקטים ישנים בתוך ניילון - האב־טיפוס של חומת האש. שום דבר מנקר עיניים, שום דבר מוחצן מדי.
הוא נחשב פחות "ידוען" מרוב בעלי ההון בישראל. אולי בשל אופיו, אולי כי הוא מדיר את רגליו מאירועים נוצצים, לא חובב הברנז'ה של מועדון המיליארדרים, ובכלל, עושה רושם שהוא שומר באדיקות על חייו הפרטיים. אם הוא חייב ללכת לאירוע מתוקשר, תמיד יחפש את הפינה עם החברים הקרובים וישאל את עצמו בכל כמה דקות מתי כבר אפשר לעזוב.
"אתה יודע, זה שלאנשים יש כסף, לא הופך אותם ליותר שותפים לחיים שלי. לפני כמה שנים בכלל לא היו לי חברים עשירים, עכשיו יש לי חבר או שניים כאלה - אבל לא בגלל שיש להם כסף, אלא כי יש לנו תחומי עניין משותפים".
לכן אתה כמעט לא משתתף באירועים נוצצים?
"משתדל שלא. לפעמים אין ברירה, אבל אני לא אוהב אירועים, זה מפחיד אותי, אני מרגיש לא נוח".
אולי גם קצת חוסר ביטחון?
"כן. באמת קשה לי עם זה. זה לא שאני לא נהנה לפעמים, אבל באופן עקרוני, אצלי זה קצת שונה".
חוץ מעבודה ומשפחה, יש לך תחביבים מיוחדים?
"אני חובב צילום, מצלם במצלמות מקצועיות, לאחרונה הרבה עם רחפן. ואני מבשל המון, גם אופה. אוהב מתוקים. כשאני מכין, אני עושה בכמויות. לא מזמן הכנתי קרמבו - 240 חתיכות. ככה אני במטבח".
מחוץ למשרד שלו שלושה מסכים, שעליהם מוקרנים ברצף סרטוני נוף, שהוא צילם בסוף השבוע באמצעות הרחפן. עכשיו יש שם המון פרחים צהובים, שצולמו בסוף השבוע האחרון בשדה פתוח. זה עושה לו הכי כיף, חוץ מלחפש הגנות מפני פרצות ברשת ולבשל.
גם שמרנותו בעסקים הרחיקה אותו מאוד מאור הזרקורים. הוא מיעט להתראיין, ואם כבר החליט שכן, זה היה בדרך כלל בהקשר של דו"חות רבעוניים, סיכום שנתי או מוצרים חדשים של צ'ק פוינט.
הרעיון המבריק שהתחיל את העסק צץ במוחו בעת שירותו הצבאי ב־8200. הוא יצא לדרך עם שני שותפיו ועם 250 אלף דולר - בלי הלוואות, בלי גיוסי הון, בלי איגרות חוב. גדלו לאט, אבל על בטוח. מאז, הוא אומר, מעולם לא נטל הלוואה, לא לטובת צ'ק פוינט וגם לא באופן אישי. מעולם לא הלך על רכישות ענק של חברות. הוא דוגל בנוסחה הפשוטה והבטוחה, שאדם פרטי או ענקית טכנולוגיה צריכים לחיות ממה שיש להם, לא ממה שעתיד להיות, אם בכלל יהיה.
מארק צוקרברג קנה את ווטסאפ ב־16 מיליארד דולר, כשלמעשה מדובר באפליקציה חינמית, והיו לא מעטים שהרימו גבה. בסוף הוא צדק.
"אז מסתבר שהיה לזה ערך, הם לא טיפשים. גם אנחנו קנינו חברות שהיה לי קשה להסביר את השווי שלהן. כשאתה קונה ב־50 מיליון דולר חברה שהתחילה לפני שנה, אתה לא יכול להראות את הערך הכלכלי, אתה מהמר שבתוך שנה-שנתיים יגיעו רווחים של עשרות מיליוני דולרים, ולכן זה שווה.
"אם אני מוציא 50 מיליון דולר, אני כנראה יכול להרשות לעצמי. טעות אני אף פעם לא רוצה לעשות, הימור אני יכול לעשות - אבל על משכורת של חודש, לא על משכורת של שנתיים. לא כשהסיכון גדול מדי. אלה בדיוק החישובים שאנחנו עושים. אם הערך הכלכלי ברור ומובהק, יכול להיות שאני אוציא גם מיליארד או שניים על משהו ששווה את זה לדעתי. התפקיד שלי הוא לראות את גודל הסיכון ואת גודל הסיכוי, מה הערכים הכלכליים שאני באמת מאמין בהם. אני צריך להאמין בזה ולהשתכנע. ויש גם פרמטרים פסיכולוגיים".
שוב, כי אתה מאוד מאוד שמרן.
"כן. ואתה רואה, בינתיים זה עובד".
בעיקר ביחס למה שקרה מסביב בשנים האחרונות עם טייקונים כמו נוחי דנקנר, פישמן ואחרים?
"אצלם אלה מקרים קלאסיים של לקיחת הימורים גדולים מדי, שהם לא היו צריכים לקחת. גם 'טבע' לקחו הימורים גדולים מדי, שלא היו חייבים לקחת. יש להפריד, בין מצב שיש ברירה לבין מצב שאין. אין לי בעיה עקרונית לקחת הלוואה, אם אני יכול להחזיר אותה בתוך כמה חודשים. אבל תמיד חשבתי שנכון לקנות מה שמתאים ליכולות שלי".
• • •
כמו כל וורקהוליק טיפוסי, שוויד לא מודה שהוא כזה, אבל זה ניכר. נכון שפעם־פעמיים בשבוע הוא יוצא הביתה מוקדם יחסית (אחר הצהריים), כדי לקבל את הילדים הגדולים שחוזרים מבית הספר, אבל זה לא שהוא מתנתק לגמרי מהסלולרי, כמובן.
בכלל, כבר שנים שרוב שעות היממה שלו סובבות סביב האימפריה שבנה במו ידיו, עם שותפיו והעובדים בחברה, כמו שהוא טורח להדגיש. כנראה אין נוסחה אחרת להצליח, בפרט בזירה הבינלאומית, בעולם של תחרות תמידית, סטארט־אפים קטנים ושובבים שצצים כל הזמן ואקזיטים נוצצים, מה שמעולם לא פיתה אותו.
את העולם הוא רואה דרך הרשת האינסופית, עם האפשרויות הבלתי מוגבלות כמעט, אבל גם עם הסיכונים. הוא חובב מושבע של מכשירי אפל, וגם הוא, שמודע לכל מה שקורה בעולם הסלולר, משתף מיקום בחלק מהאפליקציות. רק שאצלו במכשיר יש תוכנת הגנה בשם Sandblast Protect, שפיתחה צ'ק פוינט, "כי המחבלים מחפשים כל הזמן את הפרצה, את הדרך למידע הכי רגיש של כולנו. יש חברות מסחריות, גם בארץ, שעושות מזה עסק - מוכרות מתקפות לכל מערכות ההפעלה ומתפרנסות מזה יפה מאוד".
מוכרות מתקפות?
"כן, בהחלט. אם אתה עכשיו משטרת ישראל ורוצה למצוא דלת לכנופיית פשע, יש לחברות האלה כלים לתת לך כדי להיכנס למכשירים הסלולריים של הפושעים. אלה חברות שמוכרות במאות מיליונים, מה שמוכיח שיש לזה שוק. יש בעולם לא מעט חברות לגיטימיות, שמוכרות כלי התקפה, והן תחת רגולציה ומקבלות אישור למכור.
"מה שמפחיד בעולם הסייבר זה שהטכנולוגיה בחוץ. כשלשירות הביון או למשטרה יש את הכלים, זה בסדר, אבל מה שה־CIA פיתח מתגלגל בסוף לידי כל ילד או פושע בכל מקום. ואז אתה מגיע לאיזה ילד משועמם, נגיד במדינות רוסיה לשעבר, שמחפש את מי לתקוף. והם עכשיו משתמשים בכלי נשק אסטרטגיים.
"תחשוב, זה לתת לילד כזה להפעיל טיל טומהוק או F-16. יכול להיות שהוא יפעיל את זה פחות טוב מהחיילים המקצועיים, אבל המחשבה שזה ביד של כנופיות פשע - אלה לא ילדים שעובדים לבד - היא מאוד מפחידה. וזה העולם היום.
"החוכמה באבטחה היא לא להגיד 'אני בבונקר', אלא להגיד, 'אני חי בעולם הזה, אבל מגן על עצמי'. למעשה, המשפט הזה מסכם את הפעילות של צ'ק פוינט: גם הגנה בתקשורת בין לקוחות לחברות באמצעות הרשת, וגם הגנה בסלולר. הקונספט שלנו הוא איך לאפשר, ולא איך לא לאפשר או להגביל".
מה מצב המלחמה הזאת היום בעולם?
"ראשית, כל הזמן יורים עליך, עליך אישית ועל Bank of America, לצורך העניין. בעולם הקונבנציונלי, הצבא מתאמן על דברים שלא קורים, וטוב שכך. בסייבר יש כל הזמן התקפות, 24/7, ויש רמות שונות. התקפות כלליות - שזה רובוט שסורק את האינטרנט ומנסה להיכנס לכל המחשבים; והתקפות מאוד מתוחכמות - כשגוף זר, ארגון פשע או מדינה, מנסים להיכנס דווקא למערכת שלך ומשקיעים בזה המון.
"היום ההתקפות הן 'דור 5' - מאוד מתוחכמות, יודעות להסתוות טוב מאוד, וקשות לזיהוי. בדיוק כמו מחבל שבא לבוש כמו בן אדם רגיל ונכנס למרכז המסחרי. רק שבעולם הסייבר, המחבלים האלה באים באלפים, כי אין מגבלה. העלות כמעט אפסית.
"וההתקפות האלה קורות כל הזמן. רוב הארגונים נמצאים היום ברמת הגנה שבין 'דור 2' ל'דור 3' ברמת האבטחה, ולכן לא מפתיע שאתה שומע כל חודש על חברה חדשה שכל הנתונים נשדדו ממנה".
הבנקים הגדולים, שדות תעופה, חברות ביטוח - הם גם בסביבות דור 2-3?
"לרוב כן. חלק אולי מגיעים לרמת אבטחה 4. אבל לרמת אבטחה מקסימלית - אחוזים בודדים מהם".
אז הכל פריץ למעשה.
"כן".
כלומר, תרחיש של משהו קטסטרופלי, שבנק מאבד את כל הנתונים שלו ברגע אחד או משהו דומה - הוא לא בלתי סביר.
"נכון. כל המוסדות הפיננסיים בארץ ובעולם נמצאים בסיכון כזה או אחר וחשופים עקרונית לתרחיש האימים".
וכשאתם מזהים פרצה, מה אתם עושים? כי לכאורה זה עסק קצת ציני ואכזרי, אתם הרי מפתחים, ובמקביל מחפשים כל הזמן פרצות, גם באתרים הגדולים והמאובטחים ביותר?
"ממש לא ציני ואכזרי. צריך להבין, יש פה כמה רמות: יש ארגוני פשע שמפתחים מתקפות ומשתמשים בהן ולא מגלים. גם ארגוני ביון עושים דברים דומים, רק שארגוני הפשע עושים את זה לשם סחיטה - נניח, אומרים לחברה שאם היא לא תשלם 50 אלף דולר, הם יפרסמו את הפרצה. באינטרנט יש ממש מחירונים, ומדובר בחברות רשמיות, חלקן אפילו בבעלות ממשלתית. כל מי שעוסק בתחום - גם אנשים פרטיים וגם חברות - יודע מה תג המחיר לכל פעולה כזו, שבסופו של דבר מסייעת לסגור פרצות.
"אתן לך דוגמה: אם אתה מוצא פרצה לא ידועה ב־iOS, מערכת ההפעלה של אפל, ישלמו לך מיליון דולר. לארגונים אין ברירה, הם מעדיפים לשלם ולסגור את הפרצה מאשר להינזק. פרצה לא סגורה יכולה לגרום נזק כלכלי גבוה לאין שיעור מתשלום חד־פעמי כזה. יש פרצות ב־5,000 דולר, ויש בהרבה יותר. אז פושע יבקש דמי חסות, ויש כאלה שעושים את זה בצורה מתוחכמת: 'אני בחברת ייעוץ סייבר, אחד הלקוחות שלכם אמר לנו שיש פרצה. אז נשמח לעשות עבורכם פרויקט ייעוץ ב־15 אלף דולר ולתת כל המידע'".
מה קורה, למשל, כשהחבר'ה שלך יושבים על בנק ופורצים?
"אז בוא נדבר על התחום הלגיטימי. קודם כל, לעולם לא עושים שימוש במידע ולא מפרסמים. אנחנו מודיעים ונותנים לארגון בדרך כלל 90 יום לתקן, ואנחנו לא רוצים כסף או פרס, כי זה לא העסק שלנו.
"מה שכן, בשיתוף, בתיאום ובהסכמת החברה, או הבנק, לפי הדוגמה שנתת בשאלה, נפרסם שהבאג תוקן. מספר הפרטים תלוי ברגישות - אם זה נסגר לגמרי, נפרסם המון פרטים, כדי שכולם ילמדו מזה.
"אם מצאתי בעיה בשרת של פייסבוק או ווסטאפ - וזה קרה, והם סגרו את הפרצה - פרסמנו הכל. אם לעומת זאת מצאנו בעיה בווינדוז, אז נפרסם באופן מועט, כי לא כולם עדכנו".
זה הופך אותם ללקוחות?
"לא. לא משלמים לי על זה כלום".
אז מה יוצא לך מזה?
"ראשית, אנחנו מעדכנים את המוצרים שלנו בהתאם למה שמצאנו. ושנית, זה מתפרסם בקהילה שלנו. ככה לומדים בסוף, וכל הלימוד הזה הופך את המוצרים שלנו לטובים יותר, והלקוחות מוגנים מכל תרחיש".
מי הלקוחות הגדולים שלכם?
"אנחנו לא נותנים שמות, אבל יש ביניהם את כל החברות הגדולות בעולם, עם מאות אלפי עובדים - הבנקים הכי גדולים, חברות הטלפוניה הכי גדולות, המפעלים הכי גדולים. כמעט 100 אחוז מה־'Fortune 100'. ויש גם לקוחות קטנים יותר עם עשרות עובדים. בסך הכל יש לנו כ־100 אלף לקוחות".
הנתון הזה מסביר את הדו"חות הרבעוניים של צ'ק פוינט, עם הכנסות יציבות של כמעט 2 מיליארד דולר בשנה. שוויד, אגב, מקפיד לא לקחת משכורת חודשית, הוא עובד בשביל המניה וחי מאופציות התלויות בביצועים, לפי בעלי המניות. "ויתרתי על משכורת כדי להוכיח לעצמי שאני לא כאן בשביל הכסף", הוא מסביר. "אבל לא צריך לדאוג לי".
ולמרות החרדה לפרטיות - בישראל הקטנה, כשאתה בעל הון ואתה רוכש בית על שטח של שלושה דונמים בצפון תל אביב ב־140 מיליון שקלים, כמו ששוויד עשה ב־2014, כותבים עליך. העיתונות הכלכלית חיה מזה.
הכעיס אותך שהתעסקו בזה?
"בהתחלה קצת. אני בן אדם פרטי, לא אוהב שנכנסים לי לפרטיות. אני אמנם מאוד פתוח, כפי שאתה רואה, אבל חשובה לי הפרטיות. זה הטריד אותי במובן של מה זה יעשה לילדים וכו'. גם זה לא 'שואו־אוף' - בדיוק ההפך. הרכישה לא נועדה להראות לכולם מה יש לי".
למה לא, בעצם? עבדת קשה בשביל זה.
"כן, אבל תבין את התהליך: קניתי את הבית הזה אחרי שכמעט 18 שנה חיפשתי בית גדול ויפה. ראיתי המון בתים, לא מצאתי שום דבר דומה עד אז, ואמרתי, כזה הייתי בונה לעצמי. ואז שאלתי כמה עולה, זרקו לי את המחיר, אמרתי 'תודה, שלום, זה לא מעניין אותי'.
"אחרי זה אמרו לי כמה אנשים, 'תראה, זה בית. אתה נמצא בו חלק ניכר מהיממה, חיפשת כזה'. הביאו לי הערכות שמאי, שהראו שזה שווה את המחיר - לא שזה מאוד משנה, כי אפשר לכתוב הכל בהערכות - ואמרו לי שזה אחוז אפסי ממה שיש לי. שאלו אותי, 'למה אתה מתלבט אם זה משמח אותך? אם מישהו יכול להרשות לעצמו, זה אתה'. אז הלכתי לחבר שמתעסק בזה, והוא שכנע אותי. אמרתי לו, אם אתה יכול להשיג לי מחיר יותר טוב, אלך על זה. היה מיקוח, ובסוף קניתי. אבל זה תהליך שנמשך כמה חודשים".
• • •
ועדיין, אולי בגלל האופן שבו הוא גדל, שוויד משאיר חדרים סגורים בבית, "כי כשהבית גדול ויש הרבה חדרים, כל ילד ננעל בחדר שלו, ובמקום שתהיה משפחה והווי, פתאום אין לך כלום, כי כל אחד בפינה שלו ורק מפריע לו שאתה דופק בדלת. עכשיו באמת יש משבר, כי יש לי כבר שישה ילדים, אז בשני חדרים יש חמישה ילדים, כולל תינוקות, וזה בלאגן גדול. נראה מה נעשה".
יש לך מושג כמה כסף יש לך עכשיו בעו"ש?
"לא. אני גם לא מנהל את זה. אני באמת לא מנהל שום דבר מענייניי הכלכליים. אח שלי מנהל את זה".
למה בעצם?
"לא אוהב את זה, לא אוהב להתעסק בכסף. אני סומך עליו".
אתה לא מרים טלפון מדי פעם לבנק?
"לא. דווקא אשתי לימדה אותי הרבה בעניין הזה. כשהכרנו היא זיהתה את השמרנות שלי ואמרה לי, 'שמע, לך מגיע הכל, אתה יכול להרשות לעצמך הכל, אם אני רואה משהו, אני אקנה לך'. והיא דואגת לי מאוד יפה. אפילו התחילה לקנות לי בגדים בזמן האחרון".
אתה חובב מותגים?
"לא אוהב מותגים, לא מתרשם מזה. אני לובש בגדים שנוחים לי, ואתה רואה שגם כשאני לובש מותגים, אין שום סימן". הוא לובש חולצת טריקו שחורה, בלי שום לוגו, וג'ינס שחור, אין לי מושג של איזו חברה.
אתה יכול להגיד, אני כמעט בן 50 ויש לי הכל?
"כן, אבל זה אף פעם לא מספיק. זאת אומרת, התשובה, אם אתה שואל באופן כללי, היא כן; יש לי אישה נפלאה וילדים מדהימים ועבודה מצוינת והגעתי להישגים רבים והמשפחה שלי נהדרת, אז באמת יש לי הכל, ויש לי חברים נהדרים מהילדות ועד היום, מכל דור יש לי כמה חברים שממשיכים איתי. אבל אתה יודע, להיות בן אדם זה אף פעם לא להגיד מה יש לי. זה מה אני עושה ומה אעשה מחר, והאתגר הוא מה אעשה מחר שיהיה לי מעניין, לא מה היה עד היום".
אלמלא היית המייסד והמנכ"ל של צ'ק פוינט, באיזו קריירה היית בוחר?
"אדריכל. אני מאוד מתחבר לתחום".
כמה פעמים יוצא לך לצבוט את עצמך ולהגיד: "וואו, לאן הגעתי!"?
"אני אף פעם לא צובט את עצמי".
אבל תראה מה יצרת מ־250 אלף דולר.
"זו לא נקודת ההסתכלות. זה דווקא מטריד אותי, במובן הרע של המילה. כשדברים לא עומדים בציפיות וקשה להזיז דברים, אני מוטרד. האתגר לא פוסק לרגע - להתקדם, להשתפר, לייצר עוד ערך, לגרום ללקוחות שביעות רצון".
אני בטוח שכשיצאת לדרך לא חלמת על מה שיצרת.
"נכון. אבל חשוב לזכור שזה נבנה לאט־לאט, במשך 24 שנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו