החינוכית שלי

ארז טל / "רואים 6/6"

אלה היו המים הכי עמוקים שיש, ושחיתי כדי לא לטבוע

"לא ראיתי את עצמי משתלב בטלוויזיה, בטח לא כמגיש. הלכתי כל חיי לאודישן אחד - לפינה ב'זהו זה!', שהיתה אז תוכנית הדגל של הטלוויזיה הלימודית (ככה קראו לה אז). קיבלתי תשובה שלילית, וחשבתי שכאן זה נגמר. אבל כעבור כמה חודשים, באביב 1990, הגיע טלפון מפתיע מאותה לימודית: הציעו לי להגיש את 'רואים 6/6' לסירוגין עם קובי מידן. בלי אודישן. ככה, על סמך הניסיון שצברתי ברדיו ועל סמך פעם וחצי שראו אותי עד אז בטלוויזיה. 

"זה היה החלום שלא העזתי לחלום. 'רואים 6/6' היתה בשידור חי, פורצת דרך, מאולתרת ברובה, בית הספר הכי טוב לטלוויזיה שיכולתי לקוות לו. הכל יכול היה לקרות, וקרה. פגשתי אנשי מקצוע נפלאים, שמצד אחד נתנו לי לכתוב לעצמי, להשתתף בישיבות, להשפיע ולעשות כמעט כל מה שרציתי, ומצד שני לימדו אותי לעשות טלוויזיה ולאהוב טלוויזיה. 

"אחרי הקיץ הזה התחלתי לשדר עם אברי גלעד את 'העולם הערב' בשידורי הניסיון של ערוץ 2, אבל במקביל המשכתי בעונה השנייה של 'רואים 6/6'. כשפרצה מלחמת המפרץ הראשונה, 'רואים 6/6' השתלטה על כל לוח השידורים של הלימודית. שידרנו כל הזמן והמצאנו את התוכנית תוך כדי שידור, מטורף כמו שזה נשמע.

"פעם אחת הביאו אלי לאולפן מרואיין, ועוד לפני שהסבירו לי מי הוא ועל מה נדבר, מנהל האולפן צעק שמקדימים את החזרה לשידור, שלוש, שתיים, אחת וקדימה - אנחנו בשידור חי. 

"לא היה לי מושג מי זה ועל מה אני צריך לדבר איתו. אחרי חצי שנייה של מבוכה אמרתי: 'חזרנו אליכם, ונמצא איתי... אתה יודע מה, בוא תציג את עצמך'. הבחור הציג את עצמו, מישהו מהג"א שבא להעביר איזה מסר. ניהלנו שיחה של רבע שעה.

"ככה שידרנו, חודש וחצי, כל יום. עם כמעט אפס ניסיון בטלוויזיה מצאתי את עצמי במים הכי עמוקים שיש, שוחה כדי לא לטבוע. אחרי התקופה הפסיכית הזאת הרגשתי שאני יכול לעשות כל דבר בטלוויזיה. תודה לך, החינוכית, על הכל. מכיר לך תודה עד היום".

נחמיאס ב"בלי סודות" (עם נתן נתנזון ואושיק לוי). "יום עצוב"

חני נחמיאס / "בלי סודות", "בסוד העניינים", "החדר של חני"

פתאום הילדים התלחששו ושאלו - אפשר חתימה?

"אגלה לכם סוד: את בלי סודות צילמנו במשך ארבע שנים, החל מתחילת שנות ה־80. במשך ארבע שנים עבדו על זה, ערכו, הפיקו, הוסיפו שירים, ורק אז התחילו לשדר. אני זוכרת את היום שבו זה עלה לאוויר - בבוקר בבתי הספר ואחר הצהריים בבתים ברחבי הארץ - האנונימיות נפרדה ממני באבחה, ופתאום התחלתי לראות ילדים מתלחששים ברחוב ואז שואלים: 'אפשר חתימה?' כל החיים שלי התהפכו, כי בעקבות התוכנית קיבלתי פניות מפסטיגלים וממחזות זמר לילדים, וזה בעצם היה האות להפוך ל'מלכת ילדים' להרבה שנים. זאת מתנה שהחינוכית נתנה לי, ואתגעגע אליה ולמקום הזה.

"סגירת החינוכית היא לא רק יום עצוב, אלא סגירת פרק מאוד משמעותי להרבה דורות של ילדים שגדלו על התוכניות האלמותיות האלו. באמת היתה פה טלוויזיה איכותית, שהקפידה על תכנים ועל שפה טהורה, נקייה ותקנית. אני מרגישה כאילו סגרו לי את הבית. צברתי שם הרבה מאוד זיכרונות וחברים. היו שם אנשים נפלאים, מוזיקאים, עורכים, מאפרים, חשמלאים, אנשי סאונד... כולם עשו עבודה נפלאה באהבה מאוד גדולה, ואני מקווה שכולם ימצאו את מקומם מחדש בשוק הטלוויזיה".

מושונוב ב"זהו זה!". "הבאבא בובה היה הפסיכולוג של המדינה"

מוני מושונוב / "זהו זה!", "שרגא בישגדא"

לא רוצה להספיד, רוצה להבין - למה סוגרים?!

"בשעה שכולם מספידים בנוסטלגיות, אני לא מוכן לספר סיפורים על הבאבא בובה ואיך הוא שימש הפסיכולוג של המדינה בתקופת לחץ קיצוני, וגם לא על ההתפתחות של 'זהו זה!' או על איך הגיעו לאולפנים אנשים מכל העולם כדי להבין את התופעה הזאת של איך עושים תוכנית בשידור חי לנוער. אני לא רוצה להיזכר איך 'זהו זה!' הפכה עם השנים לתוכנית סאטירית, וגם לא לדבר על האנשים המקסימים שעובדים במוסד הזה, שנחנק מבחינה כלכלית.

"על הכל אשמח לדבר ברגע שמישהו יסביר לי מה הסיבה האמיתית והרשמית לסגירתה של הטלוויזיה החינוכית. הטלוויזיה הלימודית הוקמה מתוך כוונה לחנך ולהקנות ערכים. יש הרבה תלמידים שהדרך שלהם ללמוד היא לאו דווקא הדרך המקובלת בכיתה עם לוח וגיר, אלא יש להם קשיים מסוימים והטלוויזיה החינוכית עוזרת להם. אז למה היא נסגרת בשיא תקופת הפריחה המחודשת שלה, מה קורה פה? 

"אני לא מבין למה החינוכית נסגרת, ולכן קשה לי לדבר עליה במושגי עבר. אני לא רוצה להספיד אנשים בעודם בחיים, לא מעוניין לעשות את זה. כואב לי מאוד. מפתיע אותי שאף אחד לא מתעסק עם למה סוגרים. אני לא מקבל ובהחלט יכול להבין למה לסגור מוסד תקשורתי כזה או אחר בגלל אג'נדות ואילוצים, אבל לסגור מוסד שהמטרה שלו היא חינוך? אתם לא מתביישים?"

שביט ב"ציפיטפוט"

ציפי שביט / "ציפיטפוט"

רק ידיים בפתיח ובלי גוף? זה היה כל כך מהפכני

"הטלוויזיה החינוכית, מבחינתי, זו נוסטלגיה נקייה, טהורה, כישרונית וחדשנית. זה הפסקול של הילדות של כולם. אני לא יכולה להאמין שסוגרים אותה. היו שם תכנים מטורפים, עם אג'נדה ברורה, שבאים לעשות לילדים משהו איכותי ורב קסם.

"ב־1979 עשיתי את 'ציפיטפוט'. אני זוכרת את הפתיח שהקלטנו, 'וכשבא לי אז אני שרה, אם יש גיטרה או אין גיטרה'. זה היה כל כך מהפכני - לא רואים את הגוף, אלא רק ידיים, רגליים וראש שזזים ורוקדים. אף אחד לא הבין אז את הטכניקה, איך לעשות את זה. זה לא היה דיגיטלי כמו היום. עשינו לדעתי 16 טייקים, כי כל פעם רצו לתפוס פריים אחר שבסופו של דבר יתחבר ביחד לפתיח הסו־קולד מהפכני הזה. משהו שכיום כל ילד יודע לצלם בעצמו בנייד, ואז לערוך ולהעלות לפיד עם האשטאג.

"היינו עושים חזרות בבית של הבמאית יעל גרף. לא היה טלפרומטר, לא היו לחשנים - כל מה שאמרנו מול מצלמה ידענו בעל פה. איפה יש דבר כזה היום?

"היה ינשוף בובה, שקראו לו 'סיפורים פה', ודרכו העברנו סיפורים מתוקים ומצחיקים. זה היה צעיר ופנטסטי. שלא לדבר על כמות הפעמים שהתארחתי ב'זהו זה!'. איזו תוכנית, איזה צחוק. איזה כוכבים יצאו משם, איזה תום. שום דבר לא היה ברמה הזאת, וזה היה ממכר ומשכר.

"עבורי, החינוכית זכורה כמקום של פאות ותלבושות ומאַפְּרות. כולם מכירים את כולם, כולל האיש ששומר בשער בחניה. הכל עבד כמו מכונה קסומה שכל תפקידה לגרום אושר, עניין, סקרנות ולימוד עברית. חינוך במובן הטהור של המילה. לא יהיה כמו המוסד הזה לעולם".

מור ב"רגע עם דודלי" (עם ספי ריבלין)

ציפי מור / "רגע עם דודלי", "הבית של פיסטוק"

עד היום מצטטים לי: "לא לוקחים מפתח של חביתוש"

"לחינוכית הגעתי ישר אחרי הצבא, והיא היתה בית ספר בשבילי. שם למדתי איך מסתכלים על תסריט. זה לא היה קל, הייתי כולה חיילת משוחררת מלהקה צבאית - ועבדתי עם אנשים שידעו הכל. היה קשה, אבל ספי ריבלין עזר לי ותמך בי. בשעות מצוקה, כשלא הבנתי מה רוצים ממני, ספי היה מעודד אותי ותמיד אמר 'תקשיבי, את תגידי לכולם כן, נכון, אתה צודק, ובסוף כשידליקו את המצלמות תעשי מה שאת רוצה'. עשיתי את זה וחיי השתנו. לא צריך להתווכח, אלא לפעול לפי האינסטינקטים. 

"גם הבמאים היו מאוד פתוחים ונתנו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים. צילמנו את 'הבית של פיסטוק' עם ארבע מצלמות, ואיפה שהיתה התרחשות מעניינת יותר - משם צילמו. היו הרבה שעות של צילומים, על כל תוכנית עבדנו שלושה ימים באולפן ועוד שלושה ימים בצילומי חוץ. למדנו הכל בעל פה, אבל גם הבאנו את עצמנו לטקסט. לפעמים התסריטאים לא היו מזהים את התסריט שהם כתבו. וכמובן שתמיד היתה גם מפקחת, שבדקה בדיוק מה אנחנו אומרים ומה הילדים יבינו מזה.

"כשאני מסתכלת על זה היום, אני זוכרת כל מחשבה שעברה לי בראש בזמן שצילמנו כל סצנה. מתי הייתי חולה, מתי ספי הצחיק אותי והתאפקתי, מתי בכיתי ומתי צחקתי. אני זוכרת כל פרט ופרט כאילו זה קרה אתמול. עד היום מצטטים לי משפטים כמו 'לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי', או 'בוקר טוב, צוהל הרחוב, לאן לאן? לגן'. וגם גרוטיאדה או מוקי הכלב של דנה אבד. אני שומעת על הרבה הורים שגדלו עלינו, והיום רואים את 'רגע עם דודלי' ואת 'הבית של פיסטוק' עם הילדים שלהם. זאת קלאסיקה מדהימה ואני שמחה שהיה לי חלק בכל זה".

ויינגרטן ב"פרפר נחמד" (עם דודו זר)

עפרה ויינגרטן / "פרפר נחמד"

השיר הראשון ששרתי בתוכנית עדיין מלווה אותי

"עד היום אני מופיעה לילדים, ואחרי הופעות, כשניגשות אלי אימהות עם ילדים, אני מרגישה כאילו ההורים הם אלה שמכירים ומתלהבים ממני, בעוד לילדים בעצם לא אכפת. הם כבר בעידן אחר. עיקר המעריצים שלי כבר בני 40-30 היום. 

"עשינו המון פרקים של 'פרפר נחמד'. אני חושבת שעבדתי על התוכנית לאורך 20 שנה, וגם אחרי שעזבתי הגיעו מחליפים צעירים שהמשיכו את זה. היינו ממש כמו משפחה - דודו זר, אפי בן ישראל, עוזי חיטמן, המפעילים של הבובות וכל הצוות שעבד על התוכנית.

"בזכות 'פרפר נחמד' למדתי לשיר. לא ידעתי ולא חשבתי שאצטרך אי פעם לדעת. כשהלכתי לאוניברסיטה ושאלו מה את רוצה ללמוד, אמרתי 'לא צריך פיתוח קול, אני לא מתה על זה'. בסוף כל הפרסום שלי ועיקר עבודתי היה בלשיר לילדים. השיר הראשון שלי היה 'ילדה אחת ומטרייה אחת יצאו בגשם לטיול נחמד', מאחת מהתוכניות הראשונות. הייתי אחרי לידה, בת 20, וזה שיר שמלווה אותי עד היום. בעיניי הוא מתנת אלוה. 

"כשהיינו הולכים לצלם, היינו צריכים להשתחל ולעבור דרך אולפן 'ערב חדש' כדי להגיע לסט. וזה תמיד היה מלהיב מחדש. על 20 דקות של 'פרפר נחמד' עבדו שבוע שלם. ואגב, התוכנית לא נמשכה אף פעם יותר מ־25 דקות, כי ילדים לא מסוגלים להחזיק ריכוז יותר מדי זמן. היא נבנה על בסיס תוכנית הולנדית, ש'גנבנו' באישור את הקונספט שלה. על פי אותו קונספט - תינוקות מגיל שמונה חודשים מוצאים עניין בתכנים הללו, וזה עדיין מחזיק במבחן הזמן.

"אני זוכרת תוכנית אחת על קופסה, שסבבה כולה סביב מה אפשר לעשות עם קופסה גדולה: בית, אונייה, מכונית. 'אוטו זה בסך הכל קופסה שנוסעים בה, קופסה ולא יותר', שרנו. אני לבשתי סרבל ירוק, ויחד עם דודו זר נכנסנו לקופסה, שטנו ונסענו בתוכה. ניסינו להראות לילדים מה זה לשחק, ואיך משחקים. הפרק הזה אפילו זכה בפרס ראשון בפסטיבל ביפן.

"בזכות החינוכית זכיתי לעבוד עם אנשים נפלאים ומענגים, חלקם איתנו וחלקם כבר לא. זה היה חתיכת כיף של החיים, וכל כך עצוב שעכשיו יישארו לנו רק הזיכרונות".

רבינוביץ' ב"מה פתאום?!"

נירה רבינוביץ' / "מה פתאום?!"

הייתי מסתכלת לעדשה כמו לתוך ליבו של הילד

"הדבר שאני זוכרת מ'מה פתאום?!' זה שהיתה שם שמחת עשייה. באותם ימים בחרו לתוכניות הטלוויזיה שחקני תיאטרון, ואני הופעתי אז בקאמרי ב'הרפתקה בקרקס' - גילמתי חתול מדבר, תפקיד שכלל שירה ותנועה. אחר כך שיחקתי ב'עוץ לי גוץ לי', ולכן נבחרתי להוביל את פינת שירי המשחק וההפעלה בתוכנית של קישקשתא.

"צילמנו עם שלוש מצלמות פשוטות, ובאופן אישי הייתי מסתכלת אל העדשה כמו לתוך ליבו של הילד. ואכן, הילדים היו עונים למסך ופועלים ומוחאים כפיים. על ידי משחקים הסברנו על כאבי שיניים, העברנו את מושגי השמירה על היגיינת הפה והצגנו את החיידקים קריוס ובקטוס.

"הרבה מהשירים שהבאתי לתוכנית היו כאלה שלמדתי בגן ובתנועת הנוער, כמו 'הסבתא של אפרים', 'אצא לי השוקה', שירי חג ושירי יום הולדת. הקפידו אז מאוד על שפה תקינה. היו שם הרבה אהבה והתלהבות ותחושת שליחות לחינוך של דור. 

"על כל תוכנית עבדנו יותר משבוע של חזרות. היינו מוכנים בעל פה בדיוק כמו שמוכנים לפני עלייה לבמה. רק קישקשתא היה עם טקסט ביד, כי אבי יקיר, המפעיל שלו, היה מתחבא מאחורי מיטה או כורסה ורק מרים את היד עם הבובה. לפעמים היו רואים את התלתלים של אבי מבצבצים, ואז היינו נאלצים לצלם שוב. בדרך כלל צילמו את כל התוכנית בטייק אחד. את הבגדים, אגב, גם היינו מביאים מהבית.

"היתה תוכנית אחת, נדמה לי בטיול לירושלים או בכנרת, שפתאום גילו בה שיש לקישקשתא רגליים. זו היתה הפתעה לא נעימה. תפרו לו רגליים, אבל בסוף, למזלנו, לא המשיכו עם זה, וקישקשתא נשאר פשוט עשוי מספוג. לפני כל תוכנית היו ממקמים לו מחדש את קסמי השיניים באוזניים. 

"זו היתה תקופה יפה. אני מקבלת המון אהבה מהדור הזה. מי שטוב לו ושמח כף ימחא".

שבי ואוזה, כוכבי "פרפר נחמד"

אבי יקיר / "מה פתאום?!", "פרפר נחמד"

פתאום המלצר בנפאל שר "קוראים לי קישקשתא"

"בצעירותי למדתי משחק באוניברסיטת תל אביב, והגיע מרוסיה אומן בובות עם עשרות בובות. ככה נדבקתי ב'מחלה' שמלווה אותי עד היום, וכך בעצם גם התגלגלתי להיות הבן אדם שמאחורי קישקשתא. את השם המציא הבמאי שלום הררי ז"ל, ומשמעותו בובה שמקשקשת נון סטופ.

"התעסקנו בסיטואציות כמו פחדים של ילדים. קישקשתא שוכב במיטה, רואה צללים בחדר, פוחד מחלומות ומסרב לישון. הוא דורש מנירה רבינוביץ' שתספר לו עוד ועוד סיפורים, עד שיירדם. או למשל, פעם אחת קישקשתא עשה את עצמו חולה כדי שיבואו לבקר אותו וייתנו לו מתנות.

"מאז שנות ה־70 זה הולך איתי לכל מקום. פעם עשיתי טרק בנפאל, הלכנו למסעדה וציפתה לי שם הפתעה. למלצר המקומי קראו קישקשתא, והוא חיקה אותי ושר את שיר התוכנית. מתברר שמטיילים ישראלים שהגיעו לנפאל, אימצו את המסעדה ואת המלצר הזה, והם גם לימדו אותו את השיר. הדבר האחרון שהם חשבו זה שיום אחד אני אגיע לאותה מסעדה והוא ישיר לי 'קוראים לי קישקשתא'.

"רק לפני חודש הייתי במלון בחיפה, ופקיד הקבלה אמר לי: 'גדלתי עליך'. חשבתי שקישקשתא כבר די נשכח, אבל נראה שלא.

"ב'פרפר נחמד' עסקנו בחברות, בקונפליקטים בין ילדים, בברוגז. זו היתה תקופה שבה שחקנים וזמרים מהשורה הראשונה הופיעו עם הבובות. לא אשכח את הקול המדהים של עפרה חזה. את המשחק בגובה העיניים ולא מתיילד של עוזי חיטמן, דודו זר ואפי בן ישראל.

"אני דיבבתי את שבי השבלול. נכון, אפשר לומר שהיה לו אופי לא כל כך פופולרי, אבל זה כי רצינו להראות שילדים הם לעיתים קרובות מעצבנים, חסרי סבלנות ובכיינים. לעשות בובה מסוג כזה - זה משהו יוצא דופן אפילו היום. זו הסיבה שזוכרים את התוכניות האלה. רצינו לצאת מהמוסכמות של 'בובות חמודות' ללא בעיות אמיתיות בין ילדים לבין עצמם, ובינם לבין המבוגרים.

"לדעתי, ההחלטה לשים דגש על תוכניות אירוח למבוגרים ולזנוח את המטרה העיקרית שלשמה הערוץ הוקם, קרי תוכניות לילדים ולנוער, פגעה קשות בחינוכית, ואת התוצאות אנחנו רואים היום. חבל לי שסוגרים, מכיוון שיש שם עובדים נהדרים".

טיפטיפ, טיפטיפון, נאפו וקוקולה "בארץ הקטקטים"

מיקי קם / "רחוב סומסום", "בארץ הקטקטים", "זהו זה!"

אנשים בטוחים עד היום שאני הייתי קיפי הקיפוד 

"לדעתי, הפקת הדגל שלי היתה 'רחוב סומסום'. תוכנית שכמות לא מבוטלת של ילדי ישראל גדלה עליה. כבר שנים רצים אחריי ברחוב ואומרים לי, 'את היית קיפי, נכון?' אז לא, קיפי היתה שרי צוריאל, ואני הייתי דיירת ברחוב. 

"היו לי דיאלוגים עם קיפי הקיפוד. הייתי השכנה שלו, ושל חנה ושל נתן ושמיל, ושל עוד רבים אחרים. באמת היה שמח ברחוב בזמן הצילומים. לימים לקחתי את מי שהיה הבמאי שלנו, מוטי אבירם, כדי שיביים את ערבי היחיד שעשיתי. מין סגירת מעגל.

"זו היתה תקופה מלאת תום, טקסטים משובחים, איכותיים, עם עברית נורא מוקפדת. ב'רחוב סומסום' גם התחלתי את תקופת הדיבובים שלי. 'היום אני אלמד אתכם רחוק וקרוב: עכשיו אני רחוקה, עכשיו אני קרובה', 'שמי עליזה גרוסקוב חכמוני ואני הילדה הכי חכמה בכיתה', או קטעי המעבר עם האותיות והמספרים והנקודות. 

"היו קטעים שקודם דיבבנו והוצאנו לטובתם את הפסקול, ואז לפי ההקלטה היו מכינים את האנימציה. האמריקנים היו מאוד מרוצים מההפקה הישראלית, שהיתה, למעשה, תוכנית בת שלהם. 

"עשיתי המון דברים בחינוכית. 'בארץ הקטקטים', 'עמיקו וחבריו'. הייתי בורגול הידועה בסרט הערבי של "זהו זה!" - 'רק ראית אותי מאחורי הבשר, וכבר אתה רוצה להתחתן איתי?' 

"זה פרק שמלווה אותי עד היום, ולא מפסיקים להזכיר לי אותו. ובכלל, זאת היתה תקופה מופלאה, אהבתי את האנשים שעבדתי איתם. היו שם אנשים נהדרים. עצוב מאוד ובלתי נתפס שכל זה נגמר".

טל פרידמן / "שערורייה", "כאן ואומן"

יכולנו לעשות דברים שלא תלויים בפופוליזם

"בשנות ה־90 הגשתי בחינוכית את 'שערורייה', תוכנית תחקירים סאטירית. היא הקדימה את 'ארץ נהדרת' באיזה חמש שנים והיתה לגמרי חתרנית ומרתקת. סאטירה טובה מנבאת את מה שהולך לקרות - ולפני 20 שנה 'שערורייה' ניבאה את הריאליטי. עשינו תוכנית על שני אנשים מבוגרים שהולכים למות ותורמים את הכבד שלהם בתוכנית ריאליטי, וזה כמה שנים לפני שהריאליטי בכלל היה קיים". 

"אני מקבל גם הרבה תגובות על 'כאן ואומן', תוכנית שעשיתי לאחרונה בחינוכית. הורים וילדים מספרים לי כמה השפענו על ההתייחסות שלהם לאמנות פלסטית. דיברנו בסדרה הזאת על כל האמנים והציירים הגדולים, למדתי מזה המון ועשיתי את זה מצחיק - כמו תוכנית אירוח שיוצאת משליטה.

"מה שהיה טוב בחינוכית זה בעיקר שהם נתנו חופש אמנותי ואפשר היה לעשות מה שרוצים - עם קצת מגבלות של שפה נקייה. זה היה מקום שאפשר היה לעשות בו דברים שלא תלויים בפופוליזם. 

"אני חושב שעשו לחינוכית סיכול ממוקד ורק מטעמים פוליטיים, וחבל מאוד. זאת המציאות וזה עצוב שפוליטיקה היא שמשפיעה על הדברים האלה. אנחנו חיים במציאות שבה מתנקמים באמנים ובאנשים שמנסים להביא את האמת שלהם. זאת תקופה אפלה, ואני מקווה שתסתיים מהר ונוכל לעשות קומדיה אמיתית.

"מאז ימי יצחק שמיר לא היתה תקופה גרועה כזאת בטלוויזיה לדעתי. אי אפשר היום לעשות קומדיה חתרנית בשום מקום, רק ברשת. הטלוויזיה היא כמו הפייסבוק היום - גוססת. אנשים בארץ רוצים עדיין לראות ריאליטי, וכשזה מה שמשודר בפריים־טיים, אז אין שום תקווה לטלוויזיה. לכן, זה רק אירוני שדווקא בתקופה הזאת אנחנו נאלצים להיפרד ממוסד טלוויזיוני כל כך מכובד ואיכותי".

ירמי קפלן ב"Neighbours" 

ירמי קפלן / "Neighbours"

הילד הזה הוא אני - והילד ההוא זה אחי

"קודם כל, חשוב לי מאוד לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לתקן טעות היסטורית. זוכרים את הילד מהתוכנית ללימוד אנגלית 'Here We Are'? זה שתלה את האותיות ותמיד היה נופל מהסולם? כולם משוכנעים שזה אני, אבל זה היה אחי אהרון קפלן. אני בכלל הייתי הילד בני מ'Neighbours', מדהים שכולם מתבלבלים.

"מאוד נהניתי לעשות את זה, ויש חוויה אחת שכנראה לא אשכח כל החיים. צילמנו את השיר Easy to bake an' apple cake for uncle Jake's birthday', שעשיתי עם הילדה תמי. שנינו עמדנו ואפינו עוגה, ומ־8 עד 11 בבוקר עמדתי והצטלמתי כאילו אני מכין עוגת תפוחים מתפוחים ירוקים ומבצק. ילדים הרי מאוד אוהבים בצק - וגם אני מאוד אהבתי בצק כילד - אז במשך שלוש שעות רצוף רק אכלתי בצק ותפוחים ירוקים. כשהגיע החלק שאומרים 'אוקיי, קאט, הפסקת צהריים', כולם על הסט הלכו לאכול ארוחת צהריים, ורק אני הלכתי הצידה להקיא".

אהרון קפלן נופל עם האותיות  ב"Here We Are"

אהרון קפלן / "Here We Are"

בתוכניות האנגלית הישנות חבוי המון הומור וסלפסטיק

"אמנם אבא שלי, אירווינג קפלן, היה הבמאי, אבל כדי להתקבל ל'Here We Are' הייתי צריך לעבור שלושה אודישנים, שבהם אבא ביקש לא להיות נוכח בשל הקרבה המשפחתית. רק אז קיבלתי את התפקיד.

"צילמנו את זה שנתיים. בהתחלה בכלל לא היתה לי מודעות, ורק בסוף, כשכבר הגעתי לגיל 15, הצלחתי להעריך קצת את מה שאנחנו עושים. כילד נורא נהניתי לשחק בסצנות, להפסיד לימודים ולבלות עם החבר'ה המבוגרים בטלוויזיה. הייתי מבסוט כשהיו מגיעות קבוצות מבתי ספר לסיורים, והילדים היו עוברים בין האולפנים בזמן הצילומים ומסתכלים עלינו. לא הרגשתי סלב, אבל זה אולי כי בת'כלס אין לי נשמה של סלב.

"אבן היסוד שלי בתוכנית היתה ליפול מסולם עם אותיות, אבל אני זוכר בעיקר מישהי בשם אליס, בת 21, ששיחקה את חברה שלי. אותה אליס היא הנכדה של גולדה מאיר, וכילד מתבגר ממש חיכיתי להצטלם איתה. למזלי, היו לנו הרבה מאוד קטעים משותפים. 

"אני זוכר גם שהיתה הקפדה על פרטים. למשל, אם הכנסנו משהו לפה, היו מחייבים אותנו לחבוש כובע. זה בא מתוך מקום של כבוד לדת. אני זוכר שצילמנו סצנה, ובמקרה בסיומה לקחתי ביס מהפיצה ואמרו לי: 'לא טוב, עכשיו מצלמים הכל מההתחלה רק בגלל הביס'. שלא כמו היום, אז כמעט לא עשו עריכות והיה קשה לחתוך קטעים החוצה. עבדו בעיקר על צילום סצנות בטייק אחד.

"אגב, את אבא שלי כולם זוכרים כשריף גודמן, למרות שהדמות הזו הופיעה רק בתוכניות מעטות. זה מסביר את העוצמה של תפקיד זכיר. הוא עשה מלא תפקידים וביים המון תוכניות, אבל את השריף לא ישכחו לו. הוא הושפע מג'רי לואיס, ואפשר לראות את הסלפסטיק וההומור ההיסטרי הזה חבוי בתוכניות האנגלית הישנות, למשל 'English, English ,English'. את הכל שאבתי ממנו, ובהמשך גם הלכתי בדרכו וביימתי תוכניות לחינוכית. לאחרונה צילמתי פיילוט עם אבא ואחי ירמי לתוכנית חדשה ללימוד אנגלית, שאולי היתה מוצאת את עצמה בחינוכית אם הערוץ לא היה מתפרק. עכשיו אנחנו מחפשים בית חדש".

האב, אירווינג קפלן, בתפקידו האיקוני כשריף גודמן

(תמונות: באדיבות הטלויזיה החינוכית)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו