בחצר בית הספר היסודי בכפר וואדה, במערב הודו, נשמע פתאום ברמקול השיר "TOY" של נטע ברזילי. פסקול מאוד לא אופייני לאזור הגיאוגרפי שכוח האל. התלמידים המקומיים, שרובם לא שמעו מימיהם את המילה ישראל, מבינים מייד: תכף תתחיל הרקדה ספונטנית נוספת בהנחיית המתנדבים שהגיעו מרחוק.
מול עיניהם המשתאות של תושבי הכפר מפסיקים המתנדבים מישראל את השיעורים בכיתות, את קרצוף הקירות המעופשים ואת סיוד המסדרונות - ויורדים להשתולל בצוותא בצהלות שמחה, לצלילי השיר. הילדים ההודים מסתדרים בשורות מסביב למדריכה הישראלית, מנענעים אגן בקצב ריקוד התרנגולת וצועקים יחד, בהנאה צרופה, "יו סטופיד בוי!"
לרגע מרגש אחד, מלא בחום ובנתינה, מתאיידים הגבולות הפיזיים והבדלי הגילאים והמעמדות. נותרת רק אחווה אנושית פשוטה, שמקשה על הנוכחים לשמור על עיניים יבשות.
זה קרה במסע של משלחת מתנדבים מהמכללה למינהל וחברת אל על, שהגיעה להודו לשפץ בית ספר רעוע בכפר נידח, מרחק 100 קילומטר מצפון למומביי. במשך שלושה שבועות עסקו 30 סטודנטים ושמונה עובדי אל על בחידוש מראה הכיתות ובמתן שיעורים יומיים לתלמידים באנגלית, במתמטיקה ובגיאוגרפיה, לצד הדרכות בנושאי היגיינה, איכות הסביבה והיכרות עם מדינת ישראל.
הם לקחו איתם יותר משתי טונות של ציוד הומניטרי, שנאסף במשך שמונה חודשים מתרומות בארץ: בגדים, נעליים, צעצועים, ספרים, כלי בית ומשחקים. משרד החוץ הישראלי סייע בהטסת הציוד באמצעות הדואר הדיפלומטי ובהעברתו לכפר במשאיות.
ראש המשלחת, ליאור טואיל (28), הוא יו"ר אגודת הסטודנטים במכללה וסטודנט לתואר שני ביזמות. הוא כבר השתתף בעבר בשתי משלחות הומניטריות שהוציאה המכללה - לרישיקש שבהודו ב־2015 ולטנזניה ב־2017.
"המשלחות שלנו מציגות לעולם את הכוח שיש לסטודנטים מישראל", הוא אומר. "הן מוכיחות שאנחנו יכולים להגיע לרמות בינלאומיות. סטודנטים ישראלים יכולים להיות שגרירים של רצון טוב בחו"ל ולהפיץ הרבה אור בעולם. הפעם עשינו את זה בכפר הודי קטן, אבל זה יכול לשמש מודל לכל מקום אחר על הגלובוס".
איך בחרתם דווקא בכפר הזה?
"בעצה אחת עם ארגונים הודיים. היו לנו שני תנאים הכרחיים למסע: לאתר מקום שיש בו צורך אמיתי לסיוע, ושהוא יכיל בקרבתו תשתית מחיה וחירום, כמו מרפאה ומלון נאות. הכפר הזה עמד בשני התנאים".
• • •
שיפוץ בית הספר היה משימה קשה משסברו תחילה. המבנים הנושנים, כולם מתקופת המנדט הבריטי בהודו (שהסתיים ב־1947), היו מוזנחים ומטונפים. אגפים רבים דרשו שיפוץ מאסיבי באמצעות מלט וטיח וצביעה מחודשת. טואיל פנה למנהל תיכון הודי וביקש סיוע של תלמידים מהשכבות הבוגרות. בתוך זמן קצר קיבל כל מתנדב ישראלי תגבורת של עשרה תיכוניסטים הודים שעבדו תחתיו, מה שזירז מאוד את קצב השיפוצים.
עד מהרה פשטה השמועה על "הישראלים המוזרים" שהגיעו לשפץ את בית הספר, ומתנדבים נוספים זרמו למתחם, תחילה כסקרנים ובהמשך כפועלים לכל דבר. טואיל, שפיקד על "לגיון הזרים" כמו על יחידה צבאית, ניצל את התושייה הישראלית וגייס עוקב מים, טרקטור וסיידים מקומיים, שעלו על סולמות שנקשרו זה אל זה בסגנון הודי - וצבעו את המבנה המרכזי בן שלוש הקומות.
המורה עמית מנצור (משמאל) עם תלמידי בית הספר בכפר. מערכי השיעור הוכנו בארץ מראש על בסיס ספרי הלימוד ההודיים // צילומים: זיו קורן
"הצלחתי לגייס חצי טונה של אבני בניין בחינם", הוא אומר בגאווה. "בהתחלה ביקשו תמורתן אלפי רופי, אבל בסוף שכנענו אותם שלא נשלם כלום. המוכרים הבינו שהשקענו כאן לא מעט כסף משלנו, אז הם ויתרו על התשלום. במקומות כאלה אנחנו הופכים מהר מאוד ל'מקומיים' ויודעים לדבר עם כל אחד בווייב שלו".
לא היה פשוט יותר לשלם לקבלנים הודים, שיבצעו את העבודה?
"אני חושב שעצם השהות שלנו שם יצר אצל המקומיים התעוררות שהם לא חוו בעבר. התלמידים פשוט תפסו מברשות צבע והתחילו לסייד איתנו. מתנדבים עמדו בתור לערבב איתנו מלט עם מים, להתלכלך ולהזיע. ראינו שהם רוצים להיות בחברתנו ובקרבתנו. ההירתמות שלהם החמיאה לנו מאוד. כשהסתובבנו בכפר ראינו לא מעט מקומיים שהחליטו לצבוע את גדרות הבתים שלהם, בהשראתנו. הם למדו שיעור בתרומה לקהילה ובעזרה הדדית".
אלון מזרחי (26), ראש מחלקת קשרי חוץ של המכללה, תושב תל אביב, הוא סטודנט למשפטים ולתקשורת, שנה שנייה. לדבריו, כל המשתתפים שילמו מכספם על הנסיעה סכומים שנעים סביב 1,500 דולר - על חלק מהעלות של כרטיסי הטיסה (אל על השתתפה בחלק מהעלות), הלינה במלון הדרכים ליד הכפר, האוכל, התחבורה, וכל מה שדרוש לשהייה ממושכת במדינת עולם שלישי. "מדובר בעלויות גבוהות, וצריך לזכור שמדובר בסטודנטים שצריכים לשלם גם שכר לימוד ולממן את עצמם בארץ".
למה לטוס עד הודו, כשיש לא מעט מקומות בארץ שזקוקים לשיקום?
"אגודת הסטודנטים במכללה למינהל מקיימת בכל שנה כ־50 פרויקטים של התנדבות בקהילה. חיילים בודדים, ילדים בבתי חולים, תלמידים עם צרכים מיוחדים, קשישים, ניצולי שואה, וגם סיוע מחוץ לגבולות הארץ.
"אנחנו רגילים לחיי המותרות המערביים שלנו, ולא תמיד זוכרים את הפרופורציות. זה מאוד מרגש לקחת בגד או צעצוע ולתת אותם לילד הודי, שעד לאותו רגע לבש מכנסיים קרועים ולא החזיק מעולם צעצוע משלו. השמחה שלו מחברת אותך מייד לרגש ומורידה אותך לקרקע.
"לא רק שהצלחנו לגעת בחיים של המקומיים בהודו, גם השארנו חותם בחיים של חברי המשלחת. לקחת 38 אנשים מתפיסות עולם ובגילאים שונים, לנתק אותם מהחיים הנוחים בארץ ולחבר את כולם לעשייה אחת, שבסופה הם חוזרים עם ראייה אחרת של החיים - זה לא דבר של מה בכך.
"היה לנו סטודנט, שאחרי השתתפות במשלחת קודמת התחיל לארגן משלוחי מנות בפורים לילדים שמאושפזים בבתי חולים, וגם נרתם לשפץ בתים של נזקקים. מבחינתי זה שווה הכל".
• • •
ליהי דויטש (25) מהיישוב מתן לומדת שנה שלישית במדעי ההתנהגות במכללה. היא מחלקת לתלמידים הודים בני 9 פלקטים לבנים חלקים, צבעים ומכחולים. המטרה: ללמד אותם לצייר את נוף הצמחייה שמסביב לכפר.
הילדים הנרגשים מתגודדים מסביב ללוחות הנייר ומתקוטטים על הזכות לאחוז בצבעים. דויטש מרגיעה אותם ומנסה להנחיל להם את תחושת הביחד. "אפשר לעבוד יחד, בשיתוף פעולה, בלי מריבות וצעקות", היא מסבירה באנגלית. כבמטה קסם, הילדים נרגעים, הופכים לממושמעים ומתיישבים לצייר יחד.
דויטש שירתה כקצינה בחיל האוויר והשתחררה לא מזמן, אחרי ארבע שנות קבע. "לא עשיתי טיול אחרי צבא, ובגלל הנסיעה עם המשלחת גם פספסתי חופשה בחו"ל עם המשפחה שלי. אבל במסע הזה אני מרגישה שקיבלתי משפחה חדשה, עם כל המתנדבים שאיתי. אלמלא העשייה שלנו, הילדים כאן היו ממשיכים לשבת בכיתות המוזנחות, בלי מקום ראוי לשבת בו ובלי פינה למשחק.
"עכשיו הקירות צבועים בצבעים שמחים, ואנחנו רואים את ההורים המקומיים מתאגדים וחושבים איך אפשר להמשיך לשפר גם אחרי שנחזור לארץ. זו בעיניי החותמת שאנחנו משאירים אחרינו בכפר. היכולת להסתכל על טובתו של האחר, ולא רק על עצמך".
ליאור: "הבהרתי למורות במשלחת שאני לא מצפה מהן למשמעת צבאית, אבל הילדים המקומיים חייבים ללמוד להשתתף בניקיון הכיתות שלהם. הודו היא אחת הכלכלות הצומחות בעולם, וגם אחת המדינות המטונפות בעולם. אם כל אחד יתרגל להרים שקית, המדינה הזאת תהיה פורחת וגם נקייה מאוד. הכל מתחיל במשמעת עצמית ובדוגמה אישית".
ראשי המסע, אלון מזרחי (מימין), ליאור טואיל ולירן רביב. "חוויה שמכניסה לפרופורציות"
לירן רביב (24) מרמת השרון לומדת תואר שני בייעוץ ובפיתוח ארגוני. במשלחת ההומניטרית היא רכזת ההדרכה. גם לה זו השנה השלישית בפרויקט.
"נכנסנו לכיתות בכפר בעשר בבוקר ולימדנו עד חמש אחר הצהריים. זאת משלחת מאתגרת מאוד מהבחינה הפיזית. התנאים קשים: או שיש בחוץ גשם ומונסונים, או שיש חום ולחות בלתי נסבלת. קשה מאוד להחזיק תלמידים בכיתה כל כך הרבה שעות בלי לצאת איתם החוצה. אז העברנו להם פעילויות ספורט, וגם עשינו את ההרקדות היומיות. למשל, עם 'טודו בום' של סטטיק ובן־אל.
"לפני הנסיעה היינו בקשר עם בית הספר, להבין אילו תכנים מתאימים להם. איש קשר מקומי בשם ניראז' צילם לי את הספרים של התלמידים והקליט סרטון, שבו רואים איך המורים המקומיים מלמדים את החומר. ביססנו לא מעט מערכי שיעור על ספרי הלימוד שלהם".
איך המורים המקומיים קיבלו אתכם?
"הם שמחו מאוד לראות שאנחנו חוזרים על החומר שלהם בצורה שלא הכירו. היו מורות שצילמו את הלוח שלנו, לקחו עט ודף וכתבו לעצמן איך העברנו את השיעור. זה לא שדרכי הלימוד של ההודים גרועות, אבל מאיתנו הם למדו שיטות נוספות להטמעת החומר".
למשל?
"מספיק שנתנו לילד להחזיק מכחול עם צבע, שלא היו לו קודם, ופתאום הוא מגלה שהוא יצירתי מאוד, מבין שהוא יודע לצייר יפה. גם המורה שלו מגלה דברים חדשים עליו ועל שאר התלמידים. ככה פתחנו לתלמיד את הראש לכיוונים חדשים בחיים".
• • •
אור פורת (25), ירושלמי שמתגורר בראשון לציון, לומד משפטים במכללה. לפני שנתיים נפצע קשה במהלך פעילות מבצעית בשירות מילואים, מפיצוץ מטען נפץ שהניחו מחבלים באיו"ש, ובמשך שנה וחצי השתקם מהפציעה. זה לא מונע ממנו לסחוב שקי מלט, ואפילו להרים ילדים מעל שלוליות.
"כשנפצעתי, הרופא אמר לי שיש מצב שלא אחזור ללכת רגיל", הוא אומר. "באותו רגע היו לי שתי אפשרויות: להשלים עם המצב - או להילחם בשיניים. החלטתי שהפציעה לא תפריע לי, ושלא אתן לכאב להכתיב לי את החיים.
"בעקבות המקרה לקחתי את החיים בזווית קצת אחרת. הבנתי שהחיים של כולנו יכולים להיגמר בשנייה אחת, אז צריך להקדיש אותם לתרום לאחרים ולחוות כמה שיותר חוויות מעשירות. אז גם אם כואב, נושכים שפתיים וממשיכים. מתרגלים לכאב ולומדים לחיות איתו.
"ההרגשה העצומה של הסיפוק שווה את הכל. אחרי שסיימנו לשפץ את הבניין הענקי של בית הספר, נכנסנו עם הילדים בפעם הראשונה לבית הספר המשופץ. לראות את החיוכים הגדולים שלהם, לראות איך הם התרוצצו בשמחה וזרקו קונפטי מהקומה העליונה - היה מרגש מאוד.
"נתנו למקומיים דוגמה אישית. פתאום רואים את החיבור של כל הקהילה שגרה בכפר. אתה הולך ברחוב, ומישהו צועק לך את השם שלך. מאיפה הם למדו את השם שלי? כנראה העבירו מפה לאוזן. זה מדהים. אתה נכנס לכיתה, כולם קופצים עליך בשמחה. הולך בשוק המקומי - עושים לך שלום. פתאום כולם מכירים אותך. זאת חוויה נפלאה".
עינת שחורי (53), מנהלת מוקד מכירות באל על, אמא לשלושה ילדים בוגרים, הגיעה למשלחת אחרי שהתמודדה בהצלחה עם מחלת הסרטן לפני כארבע שנים ("עם כל החבילה - כימותרפיה, הקרנות, הכל"). זה לא הרתיע אותה מלצאת למסע התובעני.
"לא היה בי פחד. דווקא שמחתי לבוא הנה, להיות עם החבר'ה הצעירים האלה. זה ממלא אותך. אני מרגישה שוב כיף ומוטיבציה, לא רואה בכלל את הגיל שלי. יש לי כוח כמו כולם".
• • •
מוטיב חוזר בעבודה של הישראלים הוא הפרפר. כמעט על כל קיר משופץ ומסויד הוטבע פרפר.
טואיל מסביר: "אחת מחברי המשלחת שלנו הכירה את עומר שמש ז"ל, שנהרגה בטיול אחרי צבא בנפאל, בגיל 21, כשהאוטובוס שבו נסעה התהפך בדרך. בנשמתה עומר היתה פרפר חופשי והיא אהבה לתרום לקהילה. משפחתה בחרה להנציח אותה בדרך שתמחיש את הנתינה שלה, וכך נולד פרויקט 'הפרפרים של עומר', שתפס תאוצה.
"בכל מקום ציירנו פרפרים וגם חילקנו צמידים עם כיתוב באנגלית 'פרפרים הם לנצח'. המטרה היא להעביר הלאה את גל המעשים הטובים, בהשראתה של עומר. עשית מעשה טוב לאדם אחר? אתה מעביר אליו את הצמיד שלך, כדי שהוא יעשה מעשה טוב לאדם שלישי, ויעביר אליו את הצמיד. בעיניי זאת דרך מדהימה להנציח מורשת של אדם. הילדים ההודים התרגשו מאוד מהמחווה הזאת".
משפצים קירות. מוזנח מאז המנדט הבריטי // צילום: זיו קורן
אור אדרי (25) מנתניה, סטודנטית למשפטים ולתקשורת, מעידה על עצמה שהיא "הכי פרינסס בחיים הפרטיים והכי לא טיפוס של הודו", אבל כאן, בהודו, היא שמחה להכניס ידיים לתוך המלט ולהדביק את המקומיים בחדוות החיים התוססת שלה.
"אני צורחת את הקול שלי בהרקדות ומרגישה גמורה בסוף היום, אבל הילדים ההודים נהנים ועפים על זה", היא מחייכת. "לקפוץ איתם בבוץ, עם כל הלכלוך והצבע, זה מה שעושה להם כיף. בכל יום קיבלנו מהם פרח או שרשרת פרחים, והיו כלי תקשורת מקומיים שבאו לתעד את הפעילות שלנו. ניכר שהם התלהבו מעצם זה שלמישהו היה אכפת מספיק כדי לטוס חצי עולם בשבילם. זאת חוויה מדהימה שבטח אחזור עליה".
איך ההורים שלך הגיבו לנסיעה?
"לא הצלחתי להסביר להם מה אני עושה פה. שלחתי להם תמונות, ואמא שלי אמרה לי כל הזמן: 'אני רואה אותך צוחקת וצורחת וקופצת באוויר, אבל למה אין לך זמן לדבר איתי בטלפון?' לך תסביר שאין לך דקה פנויה, ושבכל רגע תעדיף לצבוע עוד קיר, לעשות עוד שפכטל. אין בכלל זמן לגעת בטלפון".
• • •
גם יעל יאיר בן ברוך (44) מנס ציונה, מנהלת צוות לקוחות באל על ואם לשני בנים, בני 14 ו־18, חלמה זמן רב להצטרף למשלחת. "אני מתנדבת גם בארץ, מאוד אוהבת אנשים. פה אני מרגישה שוב בת 18, טורפת חוויות. זה מדהים".
ראיתי אותך עומדת בגשם זלעפות, לבושה בחליפת גשם ומערבבת מלט.
"לפני שיצאנו, שאלו אותי מה אני רוצה להשיג מהמשלחת. עניתי שאני רוצה לקבל השראה ולהעניק השראה. שמחתי לפגוש את הצעירים המקומיים, ללמוד על החיים שלהם, לעומת חיי הבנים שלי בארץ, ולספר להם על ישראל. צריך לזכור שבסופו של דבר, הם חיים בחור בקצה העולם ולא יודעים עלינו כלום. הם שאלו שאלות כלליות, איך החיים בארץ ומה הצעירים אוהבים לעשות.
"הם חיים במחסור, בטח בהשוואה לשפע שיש אצלנו, אבל הרגשתי שזה מביא אותם דווקא ליצירתיות ולצימאון לידע, מה שקצת חסר אצלנו. ויש לנו מה ללמוד מהם בנושאי משמעת ונימוסים.
"בשורה התחתונה, היה נעים לראות שאנחנו אהובים סוף סוף, בזכות הרושם הטוב שאנחנו משאירים. היה חשוב לנו שיראו את הישראלי היפה, הישראלי הטוב. אין שום תחליף לנגיעות האנושיות האלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו