קובי ברדה התקשה להאמין למראה עיניו. במסגרת עבודתו על הקמת איפא"ק - כחוקר על יהדות ארה"ב בתוכנית רודרמן של אוניברסיטת חיפה - הגיע לארכיונו האישי של ישעיה לאו "סי" קנן - עו"ד, עיתונאי ונדבן יליד קנדה, מקים השדולה האמריקנית הפרו־ישראלית. בין המסמכים הרבים, המתעדים במפורט את פועלו החשוב של קנן בשנותיה הראשונות של המדינה, נחשף ברדה לפרק נעלם בתולדות הסכסוך הערבי־ישראלי: בתחילת שנות ה־50, במקביל לסיוע הכספי הנדיב שהעניקה ארה"ב לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ("תוכנית מרשל") החליט הממשל האמריקני להעניק גם סיוע כלכלי למדינות ערב ולישראל לפתרון בעיית הפליטים הכפולה, שנוצרה בעקבות מלחמת השחרור (1948).
סכום הסיוע האמריקני לפתרון בעיית הפליטים במזרח התיכון היה אמור להתחלק שווה בשווה בין שני הצדדים: ישראל ומדינות ערב היו אמורות לקבל 50 מיליון לכל צד, לבניית תשתיות שיאפשרו את קליטתם של הפליטים שהגיעו אליהן. סכום הסיוע לקליטת הפליטים הערבים הועבר לידי סוכנות האו"ם, שהוקמה לטפל בפליטים הפלשתינים, ובמקביל העבירו האמריקנים למדינות ערב 53 מיליון דולר כסיוע במסגרת "שיתוף פעולה טכני בילטרלי". בפועל, הצד הערבי קיבל סכום סיוע כפול מזה שהוענק לישראל, למרות שמספר הפליטים שנקלטו בישראל - ובכלל זה גם ממדינות ערב - היה גדול יותר. במונחים של ימינו, ערך הסיוע לקליטת הפליטים במזה"ת, שעליו החליט הקונגרס ב־1951 לבקשת הנשיא טרומן, עומד על כ־1.5 מיליארד דולר.
"כשראיתי את המסמכים הללו הייתי בהלם מוחלט", מספר ברדה, "ארה"ב לקחה על עצמה לממן את פתרון בעיית הפליטות במזרח התיכון. באיגרת שכותב הנשיא הארי ס' טרומן לקונגרס נאמר במפורש שבזה הסתיים הסיפור. זו היתה התחייבות של הנשיא, במכתב שהוא הפקיד כדי לשכנע את חברי הקונגרס להצביע בעד חוק הסיוע. כלומר, יש כאן שלב חשוב בתולדות הסכסוך שהלך לאיבוד, פשוט נשטף בהיסטוריה. האנשים שעבדו על זה אינם עוד בחיים, ואין מי שיציב זאת מחדש על השולחן. עכשיו, כשעולים רעיונות חדשים על ידי ממשל טראמפ לפתרון הסכסוך וטיפול בבעיית הפליטים, המידע הזה מקבל משנה תוקף.
"בדיעבד, האמריקנים כבר שילמו עבור קליטתם של הפליטים הפלשתינים, אך אלו עדיין מוגדרים כפליטים וחיים במחנות פליטים. ישראל, מצידה, קלטה פליטים מעיראק, מתימן, מסוריה, מלוב, מתוניסיה, ממצרים, ממרוקו, נתנה להם אזרחות וסגרה עניין. בירדן, שאליה הגיעו רוב הפליטים הפלשתינים ואשר חתמה על הסכם סיוע עם ארה"ב - בניגוד לסוריה שסירבה - עדיין יש מחנות פליטים פלשתיניים. זו הא־סימטריה שנוצרה בסכסוך הערבי־ישראלי, והיא מאוד חשובה לנרטיב ההיסטורי ולמאמץ העתידי להשיג הסדר".
ההחלטה להעביר למזה"ת סיוע אמריקני לפתרון בעיית הפליטים הכפולה, נבעה מיוזמה ישראלית. מדינת היהודים הצעירה היתה זקוקה בדחיפות לסיוע חיצוני, כדי להתמודד עם האתגרים הרבים שעמדו בפניה. אחת האופציות המרכזיות להשגת תמיכה זו היתה פנייה לארה"ב, גם בשל גודלה והשפעתה של הקהילה היהודית המקומית. לצורך קידום הנושא, ביקשה ישראל להקים שדולה פרו־ישראלית בוושינגטון. שגריר ישראל באו"ם באותם הימים, אבא אבן, הציע לדובר המשלחת הישראלית, קנן, לצאת לוושינגטון ולעבוד מול רשויות השלטון האמריקני. הצורך בשדולה מול הקונגרס נולד מכישלון כל המאמצים שעשתה השגרירות הישראלית מול משרד החוץ האמריקני לאשר מענק כספי לישראל, למרות עמדתו האוהדת של הנשיא דאז, טרומן. האחרון טען בפני פקידי ממשלו כי החוק לסיוע חוץ מאפשר לו יכולת תמרון לניוד של עד 10% מגובה כלל מענקי החוץ, כך שהסיוע למזה"ת יועבר מ"תוכנית מרשל" לאירופה. אולם מזכיר המדינה שלו, דין אצ'יסון, התנגד באופן נחרץ להעברת סיוע לישראל.
וכך הוחלט להעביר את הבקשה לקונגרס, אם כי המכשולים בפני היוזמה לא תמו. אבן רצה שחוק הסיוע יחוקק במיוחד עבור ישראל. קנן, כראש השדולה הפרו־ישראלית החדשה, סבר שהדרך הנכונה להעברת הסיוע לישראל תהיה במסגרת הרחבת "תוכנית מרשל" מאירופה למזה"ת וכריכתה בפתרון הומניטרי של בעיית הפליטים הכללית. "אבא אבן לא רצה שיכרכו את החוק שלו בחוק הסיוע לפליטים", מסביר ברדה, "קנן ואחרים, ובהם חברי קונגרס, אמרו לו: 'עם כל הכבוד, אתה לא צודק'. בין החוקים שאותם צירי קונגרס העלו ב־1951 היה חוק סיוע כלכלי לישראל לקליטת פליטים. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוקם מנגנון ייעודי עבור הפליטים היהודים".
האינטרס הכלכלי האמריקני
"כדי שלא תיווצר נראות שלפיה מנסים לדחוף סיוע רק לישראל, אמר קנן מתוך שיקולים טקטיים: 'בואו נצמיד את זה לתוכנית מרשל, נכלול את מדינות ערב ונפרק את ההתנגדות של מחלקת המדינה'. משרד החוץ האמריקני התנגד להקמתה של מדינת ישראל וגם להעברת כספי הסיוע אליה. בסוף, חוק הסיוע עבר, כי הצליחו לשכנע את אותם פקידים שהסיוע נועד בעיקרו למדינות ערב. ישראל מוזכרת רק כבדרך אגב, בחצי משפט. ציר הקונגרס, אברהם רייביקוף, מקונטיקט (לימים שר בממשל קנדי) אף טען שהכנסת השם של ישראל בהצעת החוק תהיה טעות איומה. הרעיון היה לרכך באמצעות הסיוע המקביל למדינות ערב את ההתנגדות של מחלקת המדינה, וזה הפך לבסיס ההיסטורי של אותה עסקה".
איגרת ששלח הנשיא טרומן לקונגרס במאי 1952, ובה הוא מסביר את חשיבות החקיקה בתחום הסיוע הבינלאומי, פורשת את חזונו לגבי המזה"ת: "הצורך היסודי בישראל ובמדינות ערב הוא גישה אזורית לבעיות היסודיות של הפיתוח הכלכלי. דבר זה נחוץ כדי להקל את המתיחות הקיימת, הנובעת בעיקר מתוך חוסר הסדר המניח את הדעת לבעיית הפליטים חסרי הבית. תוכנית הסיוע למדינות ערב תביא להרחבת הייצור של מצרכי המזון הדרושים, על ידי פיתוח של מדינות ומקורות המים שלהן. תוכנית הסיוע לישראל תעזור למדינה זו לקיים את כלכלתה בתקופת מבחן להתפתחות הלאומית. בנוסף, תוכנית הסיוע לפליטים הערבים מארץ ישראל תשרת שלוש מטרות בה בעת: תסייע ליישובם מחדש של הפליטים, תחזק את המדינות שבהן התיישבו פליטים אלו ותעזור לישראל ולמדינות ערב בכך שתחסל את בעיית הפליטים, המהווה כיום איום רציני לשלום באזור הזה".
גילה את "סוד" הפיצוי. החוקר קובי ברדה // צילום: טל גבעוני
"בעיניי יש כאן פספוס עצום ממדים של מדיניות החוץ וההסברה הישראלית", מדגיש ברדה, "המידע הזה משנה לחלוטין את ההסתכלות על העניין של זכות השיבה. יש פה שני צדדים ניציים, שהדוד העשיר הסכים לשלם לשניהם כדי שיפתרו אחת ולתמיד את הבעיות ביניהם סביב סוגיית הפליטים, בדיוק כפי שנעשה במקרים של החלפת אוכלוסיות בין טורקיה ליוון אחרי מלחמת העולם הראשונה, וברוח הפעילות לשיכון מחדש של הפליטים הגרמנים ממרכז ומזרח אירופה, שאחרי מלחמת העולם השנייה יושבו בגרמניה, בין היתר בעזרת תוכנית מרשל. שני הצדדים קיבלו סכום כסף יפה ומכובד ונאמר להם: קחו פיצוי ובואו נמשיך הלאה.
"התביעה נסגרה. ישראל קלטה את פליטי מדינות ערב ולא הנציחה את מעמדם באמצעות הענקת מעמד שונה להם. מדינות ערב לא נהגו כך - למרות שברור שהאמריקנים העניקו להן את הסיוע כדי שיוכלו להזין את הפליטים, לפתח את החקלאות, להעניק להם דיור ותעסוקה, וזאת - במקביל לסיוע שהועבר היישר לאונר"א. אם היום טראמפ באמת רוצה ללכת למהלך של ייצור מנגנון פיצויים בעניין הפליטים, בעיקר מול ירדן שבה גרים מרביתם, הוא יכול להביא בחשבון שפיצוי כספי נוסף יהיה, למעשה, כבר מיותר. הסיפור הזה יכול להיות קלף חזק מאוד, שכן ירדן ומדינות אחרות כבר קיבלו פיצויים לקליטת הפליטים".
מהמסמכים ההיסטוריים עולה כי ברגע האחרון, לפני אישור תוכנית הסיוע, צץ מכשול נוסף: חבר קונגרס מדרום קרוליינה גיבש סביבו קואליציה לחסימת הסיוע לישראל. לאחר שהלה חזר מסיור ביריחו, עזה וירושלים, וראה שם את מצבם הקשה של הפליטים הערבים, הוא קבע שאין כל עילה להעניק לישראל כספים אמריקניים. עם זאת, המאבק שלו כשל: 146 צירי קונגרס תמכו בחקיקה, 65 בלבד התנגדו לה. ההחלטה לכרוך את הצעת הסיוע האמריקני לישראל בסיוע למדינות ערב הוכיחה את עצמה כנכונה. ב־5 בספטמבר 1951 עברה הצעת חוק הסיוע את מליאת הסנאט והפכה לחוק.
סוכנות בלעדית לפלשתינים
ימים ספורים לפני אישור החוק, אמר ג'ורג' מק'גי, סגן שר החוץ האמריקני, בעדות בפני הסנאט: "לגבי מדינות ערב וישראל, מוצעת בזאת תוכנית כלכלית אזורית, שתנוהל בצורה אזורית נוסף על העזרה הצבאית למזרח הקרוב. תוכנית זו מחולקת לשלושה סעיפים: 1. עזרה ישירה לארצות ערב, 2. עזרה ישירה לישראל, 3. עזרה בתיאום עם האו"ם לפליטי ערב. כך אפשר לפתור את הבעיות המאיימות על יציבות המזה"ת, לרבות בעיית הפליטים הערבים.
"זה בדיוק הרעיון שבשמו הלך קנן כדי לקדם את המהלך הזה", קובע ברדה, "אונר"א הוקמה ב־1949, החלה לפעול ב־1950 וב־1960 הכריזה שהסתיים תפקידה. אבל אז החליטו בלחץ מדינות ערב להאריך את המנדט שלה. זה גוף ייחודי, שכן יש נציבות או"ם לפליטים שמטפלת בכל פליטי העולם, ויש רשות מיוחדת שהוקמה לטפל אך ורק בנושא הפלשתיני. מאידך, איש לא הקים סוכנות לפליטים היהודים בישראל.
"תוכנית הסיוע האמריקנית מייצרת נקודת איזון חדשה בנרטיב ההיסטורי. ארה"ב לקחה על עצמה לשלם לשני הצדדים, כדי לסגור את נושא הפליטות. גם ישראל היתה חלק מהמשוואה הזו. היו דרמות לאורך כל הדרך לאישור הסיוע, שהיה הסיוע האמריקני הראשון לישראל. ניסו כל הזמן לקצץ את הסכומים. בספרי ההיסטוריה הסיפור הזה לא קיים. בעיתונות של אז הוא הופיע כבדרך אגב. הארכיון של קנן אפשר לי לפקוח את העיניים ולראות את התמונה כולה, להבין מה קרה ולמה זה משריין אותנו מאוד בהקשר הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו