קל ללעוג לראש הממשלה בנימין נתניהו ולמידת הפרנויה הגדושה המאפיינת אותו. אולם באותה מידה קל לנתניהו ללעוג לאחרים על שלא הצליחו לשרוד כמוהו את מהמורות הזמן. אולי דווקא בזכות חששו המתמיד מפני הדחה, פוטש והחלפה, הוא תמיד יוצא כשידו על העליונה. מי יודע.
נתניהו לא חושש מהפסד בבחירות. זה בכלל לא על הפרק. מבחינת אהדת הציבור, הוא זוכה לתמיכה רחבה הרבה יותר מכל דמות אחרת במערכת הפוליטית, כולל אלה שעדיין מחוצה לה. הוא כן חושש, אפילו מאוד, מתרגילים ומניפולציות שעשויים להביא לסיום תפקידו - נגד רצון הבוחר. התקשורת הרי ברובה הגדול לא איתו, לכן הליך הכשרת הלבבות למהלך נכלולי ומאולץ שיביא להדחתו עשוי לקבל רוח גבית ולהצטייר סביר ונורמלי.
נשמע פרנואידי? לא צריך ללכת רחוק כדי להגיע למסקנה שיש דברים בגו. מערכת הבחירות האחרונה היתה יצרית ותוקפנית הרבה יותר מהממוצע. כמעט כל אמצעי התקשורת - כתובה, משודרת ומצולמת - פעלו, כפי שהודו לאחר הבחירות פרשנים ועורכים בכירים בסוג של חשבון נפש מאולץ ורגעי, להביא להחלפת נתניהו. במהלך כל קמפיין הבחירות ובעיקר לקראת השלב האחרון, היה נדמה לכל כי ניצחון המחנה הציוני על פני הליכוד נמצא בהישג יד. תמונת הסקרים הראתה שבוז'י הרצוג וציפי לבני עוקפים את הליכוד של נתניהו, ומכאן הדרך לניצחון מזהיר קצרה ביותר. נתניהו ניצל את התמונה כדי להשיג ניצחון גדול כשהלך על קמפיין של איבוד אפשרי של שלטון הימין והפך את הקערה על פיה, אולם ברור לכולם שאם המחנה הציוני אכן היה רושם ניצחון, ולו זעיר, של מנדטים ספורים על פני הליכוד, היתה התקשורת קובעת כי מחנה השמאל ניצח, וממילא על נשיא המדינה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על הרצוג.
אבל האמת הפוכה בתכלית. הרצוג ולבני לא עלו לעמדת ניצחון על נתניהו אף לא לרגע אחד במהלך הקמפיין. גם כשהסקרים הראו שהמחנה הציוני גדול מהליכוד. הפרשנים הפוליטיים, העורכים והכתבים עשו יד אחת להציג תמונה מעוותת ושקרית שלפיה ניצחון במנדטים פירושו ניצחון בבחירות. בתוך תוכם הם ידעו את האמת - שלהרצוג ולבני אין קואליציה, ולעומת זאת לנתניהו יש קואליציה יציבה ובטוחה הנשענת על קולות המחנה הלאומי. ושגם אם המחנה הציוני גדול יותר, על נשיא המדינה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על נתניהו. אבל את האמת הזאת הם דאגו להסתיר.
גם המאבק הגדול של אלדד יניב ומני נפתלי הנוגע לחקירות רה"מ, שזכה לרוח גבית אדירה בתקשורת, נועד בעיני נתניהו להביא להחלפתו בלי בחירות. מכאן גם נובעת ההתנגדות העזה שלהם לבחירה ישירה לראשות הממשלה. כולם מבינים שבבחירה ישירה ינצח נתניהו כל מועמד, פעם אחר פעם. זה אולי רצון העם, אולם מבחינתם זו התגלמות הסיוט עלי אדמות.
זהירות, בומרנג
אפשר גם לחזור ל־2009. הבחירות אז הסתיימו עם ניצחון דחוק של מנדט לטובתה של קדימה בראשות ציפי לבני, לעומת הליכוד בראשותו (28:27), ונקודת המוצא של נתניהו היתה שנשיא המדינה שמעון פרס יעשה כל שביכולתו להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה עליה. גם אז, כמו היום, השקיע נתניהו מחשבה כיצד יוכל להפקיע את שיקול הדעת מהנשיא העוין הרוצה ברעתו ולאלץ אותו למנותו לראש הממשלה. על פי התוכנית שהגה, על מנת לאלץ את פרס להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה עליו ולא על לבני, עליו להשיג תמיכה של יותר מ־61 ח"כים, שימליצו עליו כמועמדם לראשות הממשלה. היתה זו הפעם הראשונה שההסכמים הקואליציוניים הושגו עוד לפני שהנשיא הטיל על מועמד את התפקיד.
התוכנית דפקה כמו שעון. בליל הבחירות, אחרי פרסום תוצאות המדגם, מיהר נתניהו לבמה במטה הליכוד והודיע בשידור חי כי בדרך לאירוע שוחח עם ראשי המפלגות ש"ס, הבית היהודי וישראל ביתנו, וסיכם עימם על הקמת קואליציה המבוססת על המחנה הלאומי. לבני, שישבה בחדרה במטה קדימה וכתבה את נאום הניצחון שלה, התחלחלה. מה פתאום הוא נואם נאום ניצחון, צעקה אל מול הטלוויזיה הדלוקה בחדר, אני ניצחתי! לקח זמן גם ליועציה להבין שלמעשה למרות הניצחון, הם הפסידו.
שרבוב שמו של גדעון סער לפרשה הנוכחית, כאילו הוא זה שבחש מאחורי הקלעים ורקח את המזימה להדיח את נתניהו באמצעות הנשיא, עשוי לגרום נזק רב למי שמנסה לשוב לשורות הליכוד אחרי הנטישה הגדולה שלו. בקרב אנשיו והתומכים בו הוא תמיד יתקבל, לכן כניסתו לצמרת הליכוד מובטחת מראש. לסער מחנה אוהדים גדול בתנועה, השומרים לו על נאמנותם למרות שעזב. בכל התקופה שבה שהה מחוץ למסגרת הפוליטית הקפיד סער לומר כי אמנם עזב את הפוליטיקה אבל מעולם לא עזב את המפלגה.
ברוב המקרים שמר סער גם על כבודו של נתניהו, לפחות כלפי חוץ. תומכיו לא נמנים עם עדת מעריצי ביבי, אולם בליכוד נזהרים על כבודו של מנהיג המפלגה. מרד, פוטש, הדחה וכו' לא נמצאים בלקסיקון הליכודי (להבדיל ממפלגת העבודה). לכן סער, שצריך היה לעבוד קשה ממילא כדי לשקם את מעמדו, צריך עכשיו להתאמץ פי כמה כדי להתקבל כחבר מן המניין, ועוד בשורת הבכירים, בצמרת המפלגה.
מדהים לפעמים לחשוב כמה מעסיקים את נתניהו העניינים הפוליטיים, הנראים לאדם מן היישוב היטפלות לזוטי זוטות של תקנונים ופרוצדורות. מי שאחראי על הביטחון, על היחסים הבינלאומיים, מדיניות חוץ ופנים, מוצא זמן לקיים דיונים במשך שעות וימים על התכנסות מרכז הליכוד ושינויי תקנון בחירות כאלה ואחרות. אבל כזה הוא נתניהו.
בשבועות האחרונים סיכם ראש הממשלה עם אנשי מנגנון הליכוד את עיקרי תקנון הבחירות להרכב רשימת המפלגה לכנסת.
גם הפעם, כמו בבחירות הקודמות, מבקש ראש הממשלה שני שריונים אישיים. אחד בעשירייה הראשונה. השני בשנייה. בשל הלחץ מצד חברי הכנסת למתוח את הרשימה הארצית על מנת להכניס כמה שיותר ח"כים מכהנים גם לכנסת הבאה, צפויה הרשימה הארצית לכלול 20-19 מקומות, במקום 15 בבחירות האחרונות.
מי שייפגע הם כמובן המתמודדים במחוזות שיסתפקו במקומות בעשירייה השלישית בלבד. בנוסף החליט נתניהו כי השר איוב קרא יוכל להתמודד על משבצת השריון למגזר הלא־יהודי, וכי ח"כ אברהם נגוסה יוכל להתמודד על המשבצת המשוריינת לעולים. "אני רוצה כמה שפחות זעזועים", הנחה נתניהו את אנשי מינהלת הליכוד.
פוטו פיניש עירוני
ראש הממשלה מקדיש בתקופה האחרונה לא מעט אנרגיות גם במערכת בחירות נוספת - זו המוניציפלית שתסתיים בשבוע הקרוב. נתניהו חורש את הארץ מצפון עד דרום כדי להביע תמיכתו במועמדי הליכוד ולסייע בבחירתם. אחד הסיורים המשמעותיים שערך היה השבוע בשוק מחנה יהודה בירושלים, שבו סייר עם מועמדו לראשות העיר זאב אלקין.
ככל שהולך מועד הבחירות ומתקרב, מתחדד הקרב בין אלקין למשה ליאון, כאשר רק אחד מהם יוכל לעלות למועמדות בסיבוב השני מול עופר ברקוביץ, המועמד היחיד שאינו חובש כיפה, שעלייתו למשחק הגמר אינה מוטלת בספק. המתיחות בין השניים עולה לפסים אישיים ולטונים גבוהים. במהלך הסיור בשוק ארבו שניים מאנשי ליאון לאלקין ולנתניהו, והחלו לקרוא לעברם קריאות מחאה כדי להתסיס את השטח.
אבל אלקין, ובעיקר נתניהו, הם דמויות פופולריות למדי, והמחאה לא התפשטה מעבר לשני הפעילים הנלהבים. למי ששואל אותו מדוע בשלטי החוצות שנתלו השבוע מתנוססת תמונתו של ראש הממשלה, משיב אלקין כי ירושלים אינה מחזיקה את עצמה כלכלית והיא נתמכת באופן מוחלט בכספים ממשלתיים. לכן תמיכת הממשלה בראש העיר חשובה וקריטית.
תמיכת הממשלה קריטית. המועמד בירושלים, זאב אלקין // צילום: אורן בן חקון
בעוד אלקין מייחל לפרישתו מהמרוץ של יוסי דייטש, המועמד החרדי, מהלך שיביא לניצחון כמעט ודאי לאלקין, מקורבי דייטש מבהירים שזה ממש לא הכיוון. שהוא רץ עד הסוף. התמיכה שהוא מקבל מקיר לקיר מעודדת אותם להמשיך. הם משוכנעים שאחרון הוא לא יגיע. אבל מדד פופולריות הוא לא בהכרח סימן להצלחה. יעקב ליצמן קיבל בסקרי דעת הקהל את הציון הגבוה ביותר בקרב הממשלה. זה לא בא לידי ביטוי בקלפיות. אנשים רבים מעריכים את דייטש. הוא הפתיע אותם בשפתו הקולחת וחביבותו השופעת, אבל לשים את הפתק עם שמו הם לא מעלים בדעתם.
זירה מרתקת נוספת, שהפכה לכזאת רק לאחרונה, מתרחשת במטרופולין הגדול במישור החוף. ממערכת בחירות צפויה ומנומנמת הפכה העיר תל אביב למסקרנת, עם צמצום פער מדהים בין ראש העיר המכהן רון חולדאי למי שמשמש עד היום ממלא מקומו אסף זמיר. ישנם כמה הבדלים בתפיסות העולם בין השניים, אבל החידוש העיקרי שמביא זמיר הוא עצם חילופי הדורות והזרמת הדם החדש בעירייה. זמיר (38), "בגיל של נשיא צרפת", כמו שהוא אוהב לומר, מחזיק את תיק החינוך בעירייה בשנים האחרונות והפך אותו לנגיש ודינמי בלא היכר למה שהיה כשנכנס לתפקידו. זאת בעוד תחומים ותיקים אחרים נותרו מיושנים וחסרי צבע. זמיר רוצה לשנות את פני כל העיר ואין לו בעיה להודות שדברים רבים שעשה חולדאי טובים ונכונים. השבוע יבואו לקלפיות אלפי תושבי תל אביב בני 20-17,
שאלה להם הבחירות הראשונות שיוכלו לממש את זכותם. כשהם נולדו, חולדאי כבר היה ראש העיר. השאלה אם יסגור חצי יובל בתפקידו או לא תוכרע השבוע בין השאר גם על ידיהם.
המועצה האזורית בנימין היא המועצה האזורית הגדולה בישראל, וגם שם מתחולל קרב יצרי מרתק בעל השלכות רוחב על כל הנעשה ביהודה ושומרון. שילה אדלר, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, נתפס כמי שנתמך על ידי "האליטות הישנות", דור ההקמה של ההתיישבות ביהודה ושומרון: תנועת אמנה של זמביש, מועצת יש"ע, פנחס ולרשטיין ואחרים.
לעומתו מתייצב מי שנחשב כנציג הדור החדש של ההתיישבות בבנימין, ישראל גנץ, ששימש סגן ראש המועצה בחמש השנים האחרונות. גנץ מעוניין לכונן סדר חדש התובע להפוך את בנימין לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ובתוך כך לתבוע את כל הזכויות הלגיטימיות המגיעות לכל אזרח ישראלי שאינו מתגורר מעבר לקו הירוק. גנץ מדבר לראשונה על פירוק המינהל האזרחי ולחבר את החיים בבנימין ישירות למשרדי הממשלה. גנץ הוא מאנשי המנהיגות הצעירה, אשר בניגוד לעמדת ההנהגה הוותיקה נלחמה לחקיקת חוק ההסדרה, ובמילים אחרות נטישת הדרך האיטית והאפולוגטית משהו של זמביש וחבריו, ומעבר לדרך של מלחמה על הזכויות וחיבור מלא של בנימין לישראל, בבנייה, והקצאת משאבים ותשתיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו