ממרחק של אלפי מילין, בניו יורק היהודית, הפולמוס סביב נישואי צחי הלוי ולוסי אהריש נראה כמו עיסוק בזוטות. די בשבוע אינטנסיבי אחד בתפוח הגדול, עמוס עשרות שיחות ופגישות עם יהודים קונסרבטיבים ורפורמים, כדי להבין עד כמה סיפור הנישואים המתוקשר של שני ידוענים, יהודי וערבייה, זעיר ושולי בהשוואה ל־70 אחוז נישואי תערובת בריכוז היהודי השני בגודלו בעולם (1.8 מיליון יהודים). מה שאצלנו הוא נדיר ומעורר ויכוח לוהט, שם הוא שגרה מודחקת, שמתקבלת בחוסר אונים אך בעיקר בהשלמה.
זה היה מסע היכרות מאורגן (ראו תיבה) עם הקהילות היהודיות שם, שמעט מאוד הוסתר בו, אם בכלל. הוא התקיים ימים ספורים בלבד לפני שמנהיגי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה הגיעו השבוע לישראל, לכנס שהתקיים תחת הכותרת "אנחנו חייבים לדבר".
***
הדיבור שלנו החל במתנ"ס "יהודה" שבמנהטן, אחת משלוחותיה המפוארות של התאחדות המרכזים היהודיים הקהילתיים בצפון אמריקה, בשיחה רב־דורית עם שלוש נשים יהודיות. הצעירה שבהן היא טס סמר (24), מנהלת התוכניות לגילי 30 פלוס במתנ"ס הענק הזה. סמר היא בת לאב יהודי ולאם לא־יהודייה שהתגיירה בגיור רפורמי, והיא אומרת בגלוי שאין לה כל בעיה להינשא ללא־יהודי. היא אמנם חשה היום כיהודייה, אך אינה משוכנעת שבעתיד תעניק לילדיה חינוך יהודי. לעומת זאת בטוחה שתשלח אותם למחנה הקיץ של התנועה הרפורמית, שעבורה כנערה היה "החוויה היהודית ביותר שעברתי בחיים".
לשלי נבל, בשנות ה־40 לחייה, אם לשלושה שבתה הבכורה יוצאת עם לא־יהודי, היה תחילה קשה להשלים עם כך, אבל, כפי שהיא מנסחת זאת: "בעלי ואני התגברנו. הוא טוב אליה, והיא אוהבת אותו. הוא אינו הולך לכנסייה, אבל חוגג את חג המולד. היא אינה מבקרת בבית הכנסת". "בישראל", מסבירה נבל, "הכל כמעט מובן מאליו - החינוך, ההוויה, הסביבה והחיים הציבוריים - הכל יהודי. יש לכם סוג של חליפת מגן. בעוד כאן העניין והזהות היהודית כלל אינם מובנים מאליהם. בניגוד אליכם, אני צריכה בכל יום לבחור מחדש בזהות היהודית שלי, לבחור מחדש להיות יהודייה".
נבל מדברת בגילוי לב גם על הגיורים הרפורמיים ובנימה אישית יותר על ילדיה, "הם פגועים מכך שבישראל המתגיירים הרפורמים אינם נחשבים ליהודים", היא מבהירה.
גם ויקי אברמס, בשנות ה־60 לחייה, "השלימה" עם כך שבתה יוצאת עם גבר שאינו יהודי. כרבים אחרים, אברמס מותחת כנראה את הגדרת "מיהו יהודי" שלה, הרחק מתחום הדת והמוצא האתני אל תחום התרבות ותחושת הזהות: "מה שהכי חשוב הוא שאחרי הנישואים הילדים יקבלו חינוך יהודי. זה מה שיקבע את אופי הבית ואת הזהות של יושביו".
קווים גמישים ומותאמים
מרבית הקהילות הרפורמיות ורבניהן בניו יורק (להבדיל מהקונסרבטיבים) חדלו להילחם בתופעת נישואי התערובת. מנהיגי הזרם פיתחו פילוסופיית חיים שמשמעותה פחות או יותר כזאת: אם אינך יכול לנצח את "המחלה", חבק אותה ורפא אותה מבפנים. המשמעות המעשית של ההתנהלות הזאת היא שבני זוג לא־יהודים מתקבלים כחברים בקהילות הרפורמיות ומשולבים בהן, ושהרבנים והקהילות הרפורמיות מקרבים את בני הזוג הלא־יהודים ומנסים להנחיל להם תודעה ופרקטיקה יהודיות. התקווה היא, כך לדברי רבים, שהגיור יגיע בהמשך, אולי אפילו רק אחרי שהילדים יגיעו. אך זו תקווה בלבד. לא תנאי.
חלק מהרבנים הרפורמים משיאים זוגות מעורבים. אם בשנים עברו היו בתנועה הרפורמית ניסיונות לשרטט גבולות שימנעו נישואי תערובת, היום הניסיונות הללו הולכים ופוחתים. הגישה היא לראות בלא יהודים שמצטרפים לקהילות הרפורמיות "הזדמנות להגדיל את העם היהודי".
הרב ריק ג'ייקובס
נשיא התנועה הרפורמית בצפון אמריקה, הרב ריק ג'ייקובס, אומר כי בניגוד לדברי השר יריב לוין על התנועה, שלפיהם הוא וחבריו מראים ליהודים את הדלת החוצה, ההפך הוא הנכון: "אנו פותחים בפניהם את הדלת פנימה. הנישואים המעורבים הם מציאות שנגזרת מהחיים שלנו כאן בחברה חופשית, שמקבלת אותנו, כפי ששום חברה חופשית לא־יהודית אחרת בעולם מעולם לא קיבלה את היהודים. יש לזה תוצאות, ואנו מתמודדים איתן. אפשר להפוך זאת מקללה לברכה. אנו מרחיבים את הקהילות היהודיות. נישואי התערובת הם הזדמנות לחבר יותר אנשים. הקהילות ובתי הכנסת שלנו תוססים. המונים באים להשתתף בתפילות אצלנו. אמרתי לנתן שרנסקי, לשעבר יו"ר הסוכנות היהודית, שהוא חייב לי תודה. הוא שאל אותי, מדוע? הסברתי לו ששליחי הסוכנות שהוא שולח לכאן חוזרים ארצה, והופכים לשליחי רצון טוב שלנו. הם מספרים לכולם על היהדות האחרת הנפלאה והתוססת שלנו".
האם, לשיטתך, מספיק שאדם יגדיר עצמו כיהודי ויחוש יהודי, כדי שיהפוך ליהודי?
ג'ייקובס: "לא, אבל הקווים שלנו, לקבל אותו כיהודי, גמישים ומותאמים פי כמה מאשר אלה של הזרמים האחרים".
המורה עטורה בתפילין
הקווים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב גמישים פחות, אם כי גמישים יותר מאלה של האורתודוקסיה המסורתית. ביקור בביה"ס היהודי היסודי סלומון שכטר ופגישה עם ראש בית הספר, הרב בנימין מן, ממחישים זאת היטב.
בית הספר הפרטי היוקרתי, ששכר הלימוד בו מגיע ל־40 אלף דולר בשנה, מקבל לשורותיו רק ילדים יהודים, או ילדים שהתגיירו בגיור כלשהו. המבנה מהודר. הכיתות רחבות ידיים. התכנים מזכירים את התכנים בממ"ד הישראלי: חומש, סידור, שבת, מועדים וכמובן ידע כללי.
מן מגדיר את יעדי החינוך של המוסד שלו כ"מחויבות עמוקה למצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו", ואת בית הספר שלו כ"יהודי וציוני". עם זאת, הוא מבהיר כי "בניגוד למקובל בארץ, יש אצלנו שוויון מגדרי בין נשים לבין גברים, לומדים יחד ומתפללים יחד". הפרקטיקה השוויונית הזאת מומחשת בכיתה סמוכה על ידי מורה עטופה בטלית ועטורה בתפילין, שמסבירה לבנים ולבנות כיצד יש להניח את התפילין.
ב"סלומון שכטר" חוגגים את ימי הזיכרון והעצמאות, שרים שירים עבריים, מזדהים עם סיפורי התנ"ך ובוגרי כיתות ח' שלו נוסעים לשבועיים בישראל. "ישראל היא חלק מהזהות היהודית שלנו", מסביר הרב מן וחוזר בכאב לביקורו המהדהד של שר החינוך והתפוצות, נפתלי בנט, בבית הספר שלו, לפני כשלוש שנים. "בנט ביקר כאן, הגדיר אותנו כאחים ואחיות ואמר שהחינוך כאן נפלא. לא יכולתי לבקש יותר, אך אז שמע זאת הרב הראשי, הרב דוד לאו, וגינה אותו על כך שהלך למקום ש'מרחיק יהודים מהמסורת'. נעלבתי. אנחנו מרחיקים מהמסורת? בדיוק הפוך. אנו מקרבים למסורת! מה יחשוב ילד יהודי שמתחנך כאן, כשהרב הראשי של המדינה, שאני מלמד אותו שהיא חלק מהזהות היהודית שלו, אומר למעשה לו ולחבריו שהם מחוץ למחנה?"
מן מודה: "קשה לנו מאוד עם היחס הזה. כשביקרתי בארץ עם כיתה ח' שלנו, התארחנו בקיבוץ שאוים, שאם יאפשר לנו להשתמש בספר התורה שלו - תישלל ממנו תעודת הכשרות. זה קרה גם במלון בירושלים. אז התפללנו בלי ספר תורה ובזמן אמת אמרנו לילדים שכרגע אין בנמצא ספר תורה. רק כששבנו לארה"ב כינסנו אותם וסיפרנו להם בעדינות את האמת. דאגנו שלילדים תהיה אמפתיה כלפי אותו משגיח, דווקא בגלל שלא היתה לו אמפתיה כלפינו. אני אומר עם הילדים הללו את התפילה לשלום המדינה, שמבחינות רבות מחרימה אותנו. כפי שלי אכפת מאוד ישראל, אני רוצה שלישראל יהיה אכפת ממני".
קונים ביקורת בכסף?
העלבון צרוב גם בדבריהם של עורכי הדין אלן לוין, נשיא בית המדרש לרבנים באמריקה, שם מוכשרים מרבית הרבנים מטעם היהדות הקונסרבטיבית, ושירה לוין, בתו של רב קונסרבטיבי, ששימש לפני שנים רבות יועצו של הגנרל דווייט אייזנהאואר, בעת שהלה כיהן כמפקד העליון של בעלות הברית באירופה, קודם שנבחר לנשיא ארה"ב.
"אני יהודי בן 70", מעיד על עצמו לוין, "זה גיל מספיק צעיר אבל בעיקר מספיק מבוגר כדי לזכור כיצד יהדות ארה"ב סייעה להקמתה של מדינת ישראל, וכיצד היא מסייעת ומתחזקת לא פעם את הקשרים עם הקונגרס, הסנאט והנשיאים עבור מדינת ישראל. הציבור בישראל אינו מכיר את היהדות ברוח שלנו. יש כאן יהודים רבים, צעירים ממני, שנולדו לפני כ־50 שנה בבתים שבהם לא ידעו דבר על יהדות, ובזכות היהדות ברוח שלנו, רוח התורה על פי הבנתנו, הם מחוברים ליהדות לא פעם יותר מאשר הרבה ישראלים. מוזר בעיניי - גם אם מתחשבים באילוצים קואליציוניים - שממשלת ישראל לא יכולה לתמוך ביותר מאשר זרם אחד של היהדות.
"אני לא חושב שלזרם האורתודוקסי בישראל יש מונופול על איך להיות יהודי. אני ורבים כאן אוהבים את ישראל אהבת נפש, אבל זו תקופה קשה ליחסים בינינו. סיפור מתווה הכותל, והיחס לגיורים וליהדות שלנו, הם רק סימפטום ליחס מזלזל כלפי הזרמים היהודיים כאן".
טס סמר
שירה לוין, שותפתו לפירמת עורכי הדין "קולי", חוזרת אל סיפור שסיפר לה אביה, הרב הקונסרבטיבי יהודה נדיץ' (שהלך לעולמו לפני 11 שנה) על פגישה אחת שלו, עם דוד בן־גוריון, ערב הקמת המדינה. "הם שוחחו לילה שלם ואחר כך אבא לקח את בן־גוריון אל הריכוזים של ניצולי השואה", מספרת לוין, "בן־גוריון רצה לדעת אם הם מספיק חזקים כדי לעלות לישראל? אבא הבטיח לו שכן, ובעוד הם משוחחים ביניהם, פצח הציבור מולם בשירת 'התקווה'. אבא שלי ובן־גוריון פרצו בבכי של התרגשות זה על כתפי זה מול השירה הזאת. את האחדות הזאת אני מחפשת גם בדורנו".
כמעט כל הדוברים שעימם שוחחנו שזרו בדבריהם ביקורת מדינית ופוליטית קשה על הקו המדיני הנוכחי של ישראל. יהדות ניו יורק, ליברלית, שמאלית ודמוקרטית ברובה המכריע, מתעבת את טראמפ, ברמות שבארץ בכלל קשה לדמיין. הוא נשפט על ידיה בראש ובראשונה כדמות שלילית ש"בוגדת בכל מה שקדוש לאמריקה ולאמריקנים: אנושיות, מוסר, חסד, יושרה". רק אחר כך טראמפ נשפט על ביצועיו כנשיא. כנגזרת מכך - הידידות והברית בין טראמפ לנתניהו כמעט מוציאים אותם מדעתם, הגם שהם נושאים פירות רבים לישראל.
85 אחוזים מיהודי ניו יורק הצביעו להילארי קלינטון. רבים מהם מדברים בזכות מדינה פלשתינית, בגנות ההתנחלויות, ואף רואים בנוכחות ישראל ביהודה ושומרון "כיבוש". אחדים מהם, כמו הרב הרפורמי אנדי בקמן שבו פגשנו בשלוחת המתנ"ס בהארלם, קושרים במפורש בין החופש שהם נוטלים לעצמם לבקר את הקו המדיני של ישראל, לבין הכספים שיהודי אמריקה מעבירים לארץ. כשבקמן (המבהיר כי הוא רואה עצמו מחויב לישראל) או בני דמותו נשאלים באיזו זכות הם, שאינם חיים בארץ, אינם משרתים בצה"ל, אינם חשופים לטרור ואינם חווים את קשיי היומיום של המדינה היהודית - מרשים לעצמם להתערב ולהטיף כיצד על ישראל לנהוג, הם מדברים כמעט בפטרנליזם על הפילנתרופיה והכסף היהודי שזורם לישראל במשך שנים.
את דברי התוכחה שלהם כלפי ישראל ומדיניותה הם נושאים גם בשם "הערכים הדמוקרטיים", אך אינם מכבדים את העובדה שהקו המדיני שאותו מייצגות מפלגות הקואליציה הנוכחית בישראל, נבחר באורח דמוקרטי על ידי רוב הציבור בארץ.
האורתודוקסים יהיו רוב
אריק גולדשטיין, מנכ"ל הפדרציה היהודית של ניו יורק, שהגיע לארץ כדי להשתתף בכנס הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה ושוחח עם נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, הבהיר לו השבוע כי "צעירים יהודים אמריקנים חווים כיום את ישראל בצורה שונה לגמרי מהוריהם, שהיו מחוברים פי כמה לזיכרון השואה והמלחמות שעברה ישראל. במידה רבה, זהותם היהודית של הצעירים הללו באה לידי ביטוי באמצעות החיבור לערכים של זכויות אדם, והם חשים חוסר נוחות מול מדיניות ישראל במגוון נושאים דוגמת התנחלויות, המונופול הדתי, חוק הלאום ועוד". גולדשטיין סבור ששני הריכוזים הגדולים של היהודים בעולם אינם מכירים מספיק זה את זה, אינם מתקשרים מספיק וחייבים לפתח שיח עמוק פי כמה. "האתגרים שלנו ושלכם מחזקים את הצורך בדיאלוג כזה, בעיקר כדי שמהשיח ייעקר השימוש ב'אתם' ו'אנחנו' ונבין שאנו באותו צד, עם יהודי אחד".
ברבים מבתי הכנסת בניו יורק מונפים זה מול זה דגלי ארה"ב וישראל. היהדות הניו־יורקית היא ברובה ציונית, מלאת ביקורת על ישראל אך בה בעת גם אוהבת ישראל. רבים שולחים את ילדיהם לישראל, למחנות קיץ עשירים בתכנים ציוניים ויהודיים, וכאמור תורמים כספים למדינה.
לפי סקר "פיו" משנת 2013, היהדות האורתודוקסית מונה רק כעשירית מכלל היהודים בארה"ב, הקונסרבטיבים - 18 אחוז, הרפורמים - 35 אחוז, וכ־30 אחוז נוספים מגדירים עצמם כמי שאינם שייכים לשום זרם.
עם זאת, עיבוד הנתונים שנכללו בסקר המקיף הזה, ובעיקר ניתוח שיעורי הילודה המאוד נמוכים בקרב הרפורמים והקונסרבטיבים - בהשוואה לשיעורי הילודה הגבוהים בקרב האורתודוקסים - מלמדים שבעוד כיובל שנים האורתודוקסים יהיו הרוב גם בארה"ב. ניתוח הנתונים, כפי שנעשה על ידי הדמוגרף ד"ר סטיבן כהן ופרופ' עדיאל פינקר, מגלה שכבר עתה היחס בין מספר הילדים בגילי 9-0 בין האורתודוקסים לתנועות האחרות, מאוזן פי כמה מאשר היחס בין המספר הכולל של היהודים האורתודוקסים בארה"ב (10 אחוז) לשאר הזרמים. כיום עומד מספר הילדים בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית (יחד) על 320 אלף, בעוד אצל האורתודוקסים מדובר בכ־230 אלף.
עו"ד אלן לוין
במילים אחרות: האורתודוקסים קטנים יותר, אך צעירים יותר, מה שבעתיד יוביל כנראה למהפך. על פי התחזית, בסוף המאה ימנו הרפורמים והקונסרבטיבים יחדיו כמיליון וחצי יהודים, לעומת 3.5 מיליון כיום.
אין סרגל פלאים
ולמרות הנתונים הללו, ודווקא כאורתודוקס ציוני־דתי שהפרקטיקה היהודית שלו שונה מזו של הזרמים היהודיים האחרים בארה"ב, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שרבים מהיהודים הרפורמים והקונסרבטיבים מחוברים ליהדות ולמורשת היהדות פי כמה מאשר חילונים רבים בתל אביב.
אין סרגל פלאים שבעזרתו ניתן לאמוד כמה אנשים איבד העם היהודי בשל הליברליות המופלגת של הרפורמים וכמה נשארו יהודים בזכותם. ברור לי שישראל היא חלק מזהותם היהודית של מרבית יהודי ניו יורק, אך ניכר גם שאצל הדור הצעיר, הדבר חדל להיות מובן מאליו - ולעיתים פשוט חדל! הערבוב של ההשקפה השמאלית של היהדות הניו־יורקית על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, עם מאבקם להכרה ולו חלקית בזרמים האחרים ביהדות, מזיק למאבקם האחרון. המפתח לשיפור היחסים העכורים בין הממסד האורתודקסי בארץ לבין הזרמים האחרים ביהדות ארה"ב הוא חידוש השיח והדיאלוג.
אחים אינם חייבים להסכים כדי להידבר ביניהם, והאחים בניו יורק הם ציבור יהודי גדול מאוד שעם ישראל אינו יכול להרשות לעצמו לוותר עליו. העובדה שבעבר התקיימה הידברות בין רבנים אורתודוקסים בישראל, דוגמת הרב שלמה ריסקין מאפרת (ניו־יורקי במוצאו) לבין הזרמים בארה"ב - ואף הושגו הבנות מסוימות - מוכיחה שיש בסיס להידברות, ושאת הגשר יוכלו אולי לבנות רבנים אורתודוקסים ממוצא אמריקני החיים בארץ ובארה"ב.
וכמובן - גם הרבנות הראשית בישראל צריכה להכיר בחשיבות הדיאלוג. לא רק כדי לצאת ידי חובת ההידברות, אלא גם כדי להשיג תוצאות.
"מעשה של חיבור ותיקון"
את מסע ההיכרות עם יהדות ניו יורק יזמה וארגנה "בינה" - התנועה ליהדות חברתית, יחד עם ארגון העיתונאים בישראל. הוא מומן על ידי הפדרציה של יהודי ניו יורק, ונטלו בו חלק 15 אנשי תקשורת. בינה הוקמה בראשית שנת 1996, כמה חודשים אחרי רצח רבין, כיוזמה של אנשי רוח וחינוך בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה מתוך כוונה "לעשות מעשה של חיבור ותיקון", חיבור החברה הישראלית החילונית למקורות התרבות היהודית, בדגש על עבודה עם צעירים.
התנועה פועלת כדי לקדם את הזהות והתרבות היהודית, בדגש על צדק חברתי, והעצמה קהילתית. היא מפעילה רשת של ישיבות חילוניות בתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, מכינות קדם־צבאיות, גרעיני שנת שירות ונח"ל, וגם את בית בינה בהודו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו