דונלד טראמפ התקשה להסתיר את שביעות רצונו במסיבת העיתונאים בבית הלבן ביום רביעי. אמנם בלילה הקודם הרפובליקנים איבדו את הרוב בבית הנבחרים, לראשונה זה שמונה שנים, אך במבחן התוצאה, בחירות האמצע האלו הסתיימו בלא יותר מחבטה קלה.
כמה פעמים חבטו בטראמפ בקמפיין לנשיאות, וכמה פעמים הוא קם ללא נזק ממשי מהבוחרים ומדעת הקהל? טראמפ כהרגלו, ערך מסיבת עיתונאים - עם עניבה כחולה, בצבע הדמוקרטים - והציג את ההפסד כניצחון. ולמען האמת, הוא צודק, אך נחזור לכך.
את ההחלטה הראשונה שלו בעידן החדש עשה מייד אחרי מסיבת העיתונאים, כדי להשתלט שוב על השיח הציבורי: הוא הדיח את שר המשפטים השנוא עליו ג'ף סשנס.
טראמפ מודע לכך שבית הנבחרים יהיה מעתה זירה עוינת. יהיה קשה להעביר חוקים בקונגרס כי אחד הבתים דמוקרטי. ואסור לשכוח שסביר מאוד שבכירים בבית הנבחרים החדש ירצו לעשות לעצמם שם על ידי יצירת עוד חקירה בעניין רוסיה.
בנוסף, סביר שראשי הוועדות השונות יטרטרו את בכירי ממשל טראמפ בזימונים, ויבקשו את דו"חות המס שלו. אך בסוף, בית נבחרים דמוקרטי לא יכול לשנות דבר ללא סיוע של הנשיא ושל הסנאט. בבחירות האמצע האחרונות, החדשות הכי פחות מדווחות הן דווקא המפלה שספג גרעין הדמוקרטים: חוץ ממקומות ספציפיים שבהם לא היה לרפובליקנים סיכוי ממילא - המועמדים שרצו על סוציאליזם, מסים גבוהים ו"רק לא טראמפ" לא ניצחו.
גם הכוכבים הדמוקרטים בטו או'רורק ואנדרו גילום - שניסו להיות גם סוציאליסטים וגם מתונים בו בזמן - רק בלבלו את הבוחרים והפסידו במרוצים לסנאט ולמושלות בהתאמה. טד קרוז, הסנאטור מטקסס, ניצח למרות הנחיתות בכריזמה שלו מול או'רורק, וכך גם אחרים ברחבי ארה"ב. הם ניצחו כי הדמוקרטים התעקשו לדבר מעל ראשם של האמריקנים - ללא תוכן חדש שייתן פייט לאותנטיות של טראמפ או לכלכלה החזקה שהעניק לאמריקה.
בדרך לקרבות ענק
הדמוקרטים אינם מקשה אחת, ועכשיו טראמפ יוכל לעמוד מהצד ולצפות איך בחודשים הראשונים שלהם בשליטת בית הנבחרים הם יתכתשו זה עם זה. הפרוגרסיבים שרוצים להשתמש בכוח שלהם כדי לפרק את כל מה שטראמפ מייצג, יילחמו נגד המתונים שירצו לשתף פעולה ולשרת את האזרח. ואסור לשכוח את משחקי האגו בין מחנה ננסי פלוסי לשאר הדמוקרטים.
אך בסופו של דבר סביר שהדמוקרטים יאמרו לטראמפ: בוא נעשה דיל. למשל, עסקת שדרוג "אובאמה־קר" בתמורה למימון החומה על גבול מקסיקו; או הורדת מסים בתמורה להשקעה בקליטת פליטים במסגרת רפורמת הגירה מקיפה; יש עוד שלל דוגמאות, אך הדמוקרטים קודם כל צריכים להחליט מי הם ולאן פניהם.
אם ירצו להתבצר בצדקתם הפוליטית - טראמפ ימשיך לשלוט דרך הסנאט - שהוא הגוף החשוב בקונגרס: הוא ממנה שופטים, מאשר מינויים בכירים ואמנות. מורשת טראמפ תלויה בסנאט, ובכוח הביצועי של הנשיא. לא בכ־220 דמוקרטים בבית הנבחרים.
טראמפ הגדיל את כוחו בסנאט, למרות שכל התקשורת הממסדית התאחדה נגדו מהיום הראשון שניצח בבחירות. אותה תקשורת, אגב, הבטיחה לנו גל כחול בבחירות אמצע הקדנציה. זה היה אמור להיות ניצחון מוחץ של הדמוקרטים. התקשורת, למי ששכח, גם הבטיחה לנו שטראמפ בכלל לא ינצח בבחירות.
סביר מאוד שההפסד בבית הנבחרים אולי אפילו יעזור לו לזכות ב־2020. העובדה שהדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים מייצרת דינמיקה חדשה. אם הדמוקרטים לא יפנימו זאת, הם ייתפסו בציבור כקטנוניים שלא חושבים על טובת האומה. במקרה כזה העונש בקלפי בוא יבוא, וטראמפ יזכה בכהונה שנייה.
אך כאמור, כרגע התרחיש האופטימי הוא גם הכי סביר. אסור לשכוח שגם טראמפ וגם הדמוקרטים רוצים השקעות ענק בתשתיות של אמריקה. ברור שפה ושם יהיו גם קרבות ענק, אך הדמוקרטים בסוף יבינו כי עליהם לשתף פעולה.
נבואה שלא מגשימה את עצמה
לסיפור הבחירות של השבוע יש גם את הצד היהודי. פיני דגן, סגן יו"ר הפרלמנט היהודי של מיאמי, שליווה אותי השבוע במיאמי, היה בהלם מהעובדה שיהודי פלורידה העדיפו לתמוך באנדרו גילום, ראש עיריית טלהאסי במרוץ למושלות. הוא לא הבין למה לא תמכו ביריבו הרפובליקני רון דה־סנטיס, שהיה בין אוהדיה המושבעים של ישראל בבית הנבחרים.
ברגע האמת אזרחי פלורידה הצביעו ברוב דחוק בעד דה־סנטיס. הערכים של אמריקה ניצחו, וגם ישראל תיהנה כעת מפלורידה פרו־ישראלית. יהודי ארה"ב, משום מה, בחרו להיות בצד של הליברלים, בשם תיקון עולם, כשהם שוכחים שבבית הלבן יושב היום הנשיא הכי פרו־ישראלי שהיה לנו אי פעם.
אין ספק שבחירות אמצע הקדנציה הוכיחו עד כמה אמריקה מתוחה, ויש אפילו שיגידו חצויה. מצד אחד לגיטימי ורצוי להיות רפובליקני או דמוקרטי. אלא שהצד הדמוקרטי צבע את הצד השני בצבעים קודרים רק בגלל דמותו ואישיותו של טראמפ. להזכירכם, בהתחלה אמרו שהוא ליצן או בדיחה, שלא יעבור שני סיבובים. אחרי זה אמרו שאין לו סיכוי לנצח בבחירות לנשיאות, וכשנבחר טענו שלא ישרוד בתפקיד. לאחר מכן אמרו שהוא לא ירשום הישגים, וכעת הבטיחו לו תבוסה בבחירות אמצע הקדנציה.
עד עתה, שום נבואה שחורה לא הגשימה את עצמה, אבל זה לא ימנע מהתקשורת להמשיך לתקוף את טראמפ. ראיתי השבוע כל כך הרבה אמריקנים שמעריצים את טראמפ, ראיתי גם כל כך הרבה דמוקרטים שלא תומכים בו, אך לא אוהבים את מעשי התקשורת האמריקנית: משחירה את אמריקה וערכיה למטרות פוליטיות. אולם, בעיקר ראיתי בלי סוף אמריקנים שפשוט התגרשו מהתקשורת הממסדית. פול קרוז, הבעלים היהודי של מעדנייה מפורסמת בפרבר יוקרתי של מיאמי, סיכם את מחשבות האמריקנים: "אני לא אוהב את טראמפ אבל אני אוהב את מה שהוא עושה", ואת זה הדמוקרטים והתקשורת האמריקנית פשוט לא מצליחים לתפוס. הנשיא מצליח, ומנצח, ובעיקר אהוב.
כפי שנכתב בטור של אד רוג'רס ב"וושינגטון פוסט" השבוע, "לטראמפ יש יכולת להתחבר לאנשים בצורה שהסלבריטאים והאליטות בניו יורק או בהוליווד לא יודעים איך להתמודד מולה". לדברי רוג'רס, "כל הכוכבים הדמוקרטים בבחירות 2018 הפסידו במרוץ, ונראה כי הם הוציאו את הרוח מהמפרשים של מחנה ההתנגדות לטראמפ. ברוב המקרים הבוחרים החליטו להפנות עורף לשמאל הכועס האנטי־טראמפי, וטראמפ נהנה מההפקר".
עוד אמר כי אם יש משהו שאפשר להסיק מהבחירות - הוא שלבוחרים היתה הזדמנות להוקיע את טראמפ, אך הם בחרו להוקיע את הדמוקרטים שהפגינו שחצנות יתר. בכותרת הטור כתב: "הדמוקרטים ניצחו בבית הנבחרים, טראמפ ניצח בבחירות האמצע".
המשפט הזה הוא בדיוק טראמפ, שתמיד מסתכל על השורה התחתונה. וזה גם משל לציפיותיו מהשנתיים הקרובות: הוא לא יהסס להילחם - אך גם לא להושיט ענף זית אם ירגיש שיש היתכנות לעסקה. תשאלו את קים ג'ונג־און, שהפך מאויב לאוהב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו