כשהאסיר ס' מלטף את הכלב טובי ומביט בו ישר בעיניים, אי אפשר לטעות: מדובר בסיפור אהבה עם ערך מוסף. "בשיחות הטלפון עם אמא שלי - דבר ראשון היא שואלת מה עם טובי", הוא אומר, "עד שהוא הגיע היתה לי כל הזמן מועקה, מחשבות ודאגות מה קורה בחוץ ומה יהיה - היום אני מרגיש שאני בעולם אחר, טוב יותר, טובי מרכך את כל התחושה של בית הסוהר".
ס' וטובי הם חלק מפרויקט שיצא לדרך בחודש שעבר ובמסגרתו לשני אסירים מוצמד כלב שנמצא נטוש ונאסף לכלביית עמותת "תנו לחיות לחיות". למשך כמה חודשים חי הכלב במחיצתם 24 שעות ביממה, כשבתקופה זו לומדים האסירים לאלף ולחנך אותו ובכך מגדילים את סיכוייו למצוא בית חם לאחר שייפרד מהם (זאת, נוסף על האהבה הגדולה והחברות האמיתית שהם מקבלים מהחבר החדש ההולך על ארבע). האסירים עצמם יקבלו תעודת אילוף שתאפשר להם בסוף תקופת המאסר להיות בעלי מקצוע, וכך כל הצדדים יוצאים מורווחים.
לפני כמה שנים העלתה קרן פילנתרופית את הרעיון - על בסיס פרויקט דומה ומצליח בארה"ב - והציגה אותו לשר לביטחון הפנים, גלעד ארדן. הוא התלהב והחליט להפעיל פיילוט ראשון של המיזם בישראל, בליווי "תנו לחיות לחיות" ושירות בתי הסוהר. השר ארדן, מושבניק לשעבר, גדל עם בעלי חיים, ובמהלך הקריירה הפוליטית שלו עשה רבות למענם. פרופ' פיליפ טדסקי מאוניברסיטת דנבר - חוקר מערכות יחסים בין בני אדם לחיות במגוון תחומים המפעיל את הפרויקט בארה"ב - הגיע במיוחד כדי לעזור להגשים אותו כאן בישראל, מה שהספיק לארדן כדי להרים את הכפפה ולגרום לפיילוט לצאת לדרך. "בימים אלו זהו ניסיון מצומצם יותר אבל אם זה יצליח, היעד מבחינתי יכול להיות מאות כלבים בשנה", אומר השר, "היום כשאני מתעסק הרבה בביטחון אישי ובמניעת אלימות אני יכול לומר שמי שמסוגל להתאכזר לבעלי חיים חסרי ישע, יוכל לעשות זאת גם כלפי בני אדם, ברמת המוסריות וברמת האכזריות. חברה נמדדת בעיניי ביחס שלה לחסרי הישע ובתוכם בעלי החיים. אנחנו חייבים לשמש מודל ואני איאבק על זה".
בית הכלא "חרמון" נבחר כדי להתחיל בפרויקט מאחר שיש בו הרבה פינות ירוקות וגינות מטופחות, המבנים בו נראים כבניינים רגילים והאסירים חופשיים לצאת ולהיכנס מחדרם כאוות נפשם. "ההכנות לתוכנית לא היו פשוטות", מספרת חגית קמרלקר, קצינת חינוך בכלא חרמון, ומוסיפה, "היתה היערכות לוגיסטית מורכבת מאוד שהתאפשרה באמצעות מימון הקרן והשב"ס, היינו צריכים להקים חצר לכלבים עם מכלאות. בכל חדר של שני אסירים יש כלוב הטסה גדול שבו ישן הכלב במהלך הלילה ובנינו שערים מיוחדים, ולכן היה צריך לשנות את מבני החדרים". עשרת האסירים שלוקחים חלק בפיילוט נבחרו בקפידה, והיה עליהם לעמוד בכמה תנאים, בין השאר יתרת מאסר של לפחות שמונה חודשים ועבר נקי מהתעללות בבעלי חיים בכלל ובכלבים בפרט.
כדי לחנך את הכלב, מקפידים האסירים על סדר יום ברור: בשש וחצי בבוקר, לאחר ספירת האסירים, מוציאים את הכלבים לטיול בגינה הסמוכה. במהלך ארוחת הבוקר, כמו בשאר הארוחות, הכלב מחכה עם אחד האסירים בזמן שחברו סועד בחדר האוכל, ולאחר שסיים יתחלפו. בשבע וחצי הצוות המקצועי עובר בתאים ובודק איך עבר הלילה ומה שלום הכלבים והאסירים, כולל בדיקת ציוד. לאחר מכן מלווה כל כלב את צמד האסירים האחראים עליו לפעילות היומית - תעסוקה או חינוך - ובתום ארוחת הצהריים פונים ללימודי האילוף העיוניים והמעשיים. לקראת סוף היום - שלכל אורכו יקפידו שלא להשאיר את הכלב לבד ולו לרגע אחד - מקבלים האסירים והכלבים זמן חופשי כדי לחזק את הקשר ביניהם, לתרגל את מה שלמדו וסתם להשתעשע יחד.
"לוקחים אותנו לעולם אחר"
את הקסם שהפרויקט מחולל, מרגישים היטב אצל האסירים. ק', שפוט לארבעים חודשי מאסר על עבירות מרמה (עבורו זהו מאסר שני), מספר כי החיים לצד כלב אינם זרים לו. בבית יש לו פקינז, אבל הוא מודה גם כי הקשר עם הכלבים בפרויקט הוא מיוחד: "הם מלמדים אותנו המון, וכמו שאני מטפל בו הוא מטפל בי. גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי - הכלב מרגיע אותי, מביא אותי למצב שאני מתקשר עם אסירים אחרים, אנחנו מדברים על מה שמפריע לנו ואם לא היה את הכלב באמצע, בחיים לא היינו מוציאים את הדברים האלה. אני רוצה לקחת את זה גם לחיים שלי בחוץ, על איך שאתנהג עם הילדים שלי, כי כלב זה ממש כמו ילד".
ק', אב חד־הורי לילד בן 8.5, מספר כי ירצה להמשיך לעבוד עם כלבים גם אחרי שישתחרר: "התהליך הזה מאוד משפיע עלי, זה לא מובן מאליו שאסיר מתקרב לכלב, זה דבר שתמיד ילך איתי ואזכור שאם כל כך אהבתי והשקעתי והיה לי כיף, אנסה כמה שאני יכול לא לחזור על העבירות שעשיתי. אני לא אומר כמו כולם שזה מאסר אחרון שלי ולפה אני לא חוזר, אין ביטוח, אבל אעשה הכל כדי לא לחזור. אם תהיה לי תעודה של מאלף - מאוד ארצה לעבוד בזה בחוץ. הדבר הראשון שאעשה כשאצא זה לאמץ עוד כלב כדי שלא אשכח מאיפה באתי. הוא יזכיר לי איפה הייתי."
האסיר ס' חולק תא עם אסיר נוסף ושניהם עוברים תהליך עם הכלב הקטן טובי. חברו של ס' שפוט ל־12 שנים, מתוכן ריצה כבר שמונה, והוא מספר: "אני מאוד מחובר לטובי. כשאסיים את התהליך שלי ואשתחרר אני מאוד רוצה להביא כלב. אני כל הזמן איתו, מעדיף להיות איתו כל הזמן ולא לצאת החוצה, להסתכל עליו, לראות אותו קופץ ומשחק, ללמד אותו דברים חדשים. אני יושב הרבה שנים ולקראת ועדת השחרור הייתי מוטרד כל הזמן, מה אני אעשה בחוץ אחרי כל כך הרבה שנים, הכל יהיה לי חדש. בזכות טובי אני מצליח לעשות סדר, אני מקווה שהוא יזכיר לי שאלו החיים ושלא כדאי ללכת שוב לאיבוד בחוץ. יש לי ילדה בת שנתיים וילד בן 8 - שניהם נולדו בזמן שאני כאן ולא הייתי חלק מהגידול שלהם, ומבחינתי טובי הוא כמו הילד שמעולם לא גידלתי. הוא הגיע מפוחד עם זנב שמוט בין הרגליים, מבוהל, עכשיו הוא לא מפסיק לרוץ ולקפוץ".
ס' מסכים ומוסיף: "כלב מנקה לי את כל המחשבות - אם זה מבחינה רגשית או מחשבות על הבית, על המשפחה. הוא עושה לי טוב על הלב, כשאני רואה אותו שמח, קופץ ועושה דברים חדשים, זה מדהים אותי. המשפחה שלי בחוץ מדברת עליו המון ורוצה לאמץ אותו, עדיין לא בטוח שזה יתאפשר. לכל כלב כאן יש את הסיפור שלו, ממש כמו בני האדם. אנחנו מטפלים בו והוא מטפל בנו".
נערכים לפרידה הכואבת
ההתקדמות האדירה והערך המוסף שבתוכנית ניכרים בבירור גם אצל הכלבים. "לכל אחד מהם סיפור אחר וקשיים אחרים, אך כולם, כמו כל בעל חיים ואדם, צריכים חום וליטוף וגם משמעת, מישהו שיטפל בהם ויעזור להם להתמודד עם העולם", אומרת מנכ"לית עמותת "תנו לחיות לחיות", יעל ארקין, "לצערי יש בארץ מאות כלבים נטושים. נדרשנו לבחור מתוכם את הצעירים, כדי שהאילוף יהיה כמה שיותר אפקטיבי, ואת אלו שיתאימו בגודלם לתנאים של כלא".
אפרת נופך קנרי, מאלפת מטעם הקרן, מוסיפה: "אני רואה את ההשפעה בבירור, הכלבים מגיעים מפוחדים בלי טיפת אמון בבני אדם ופה יש להם את ההזדמנות, בניגוד לכל מקום אחר, לבנות אמון יום־יום ושעה-שעה כשהם צמודים לאדם, וזה בדיוק מה שהכלביות לא יכולות להרשות לעצמן". גל בכר, גם היא מאלפת מטעם הקרן ו"תנו לחיות לחיות", מאמינה בתוכנית הזו בלב שלם: "לפני שהגעתי לכלא הייתי מאלפת בבית המחסה של העמותה, שם יש כמאתיים כלבים עם שלושה מאלפים. היחס שכל כלב מקבל שם מוגבל מאוד לעומת מה שהם מקבלים פה. האווירה פה הרבה פחות מלחיצה מאשר בבית מחסה. ההתקדמות פה מאוד מהירה, הכלבים חווים משהו שמאוד מתקרב למה שהם יחוו בבית הקבע שלהם".
כחלק מהפרויקט, מתוכנן יום האימוץ שבו יימסרו הכלבים להיערך בין כותלי הכלא - בין היתר גם כדי לחזק את קשרי הקהילה ולאפשר לאנשים מבחוץ מבט על הנעשה במקום. לאף אחד אין אשליה שיום הפרידה יהיה קל, ומאחר שגם כך חייו של אסיר רצופים בפרידות - מהחופש, מהמשפחה, מהחיים שהכירו - מכינים אותם לכך מהיום הראשון של התהליך עם הכלבים. "הפחד שלהם מהרגע הזה עולה המון בשיחות", אומרת קמרלקר. "אני חושבת שעצם התהליך הזה מפחית קצת מהלחץ של הפרידה, אבל אין לי ספק שזה יהיה קשה לשני הצדדים".
ק' מסכם בחיוך עצוב: "לא פשוט להיקשר לכלב כשאתה יודע שאחרי ארבעה חודשים הוא הולך. אני כל הזמן מנסה להכניס לעצמי לראש שלא להיקשר אליו יותר מדי, אבל זה לא מצליח". גם ס' יודע שהפרידה תהיה קשה, אבל בלתי נמנעת: "יכאב לי מאוד, אבל אשמח אם טובי יגיע לבית חם, ורק שיהיה לו טוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו