קור עז שרר בירושלים בט"ו בשבט, יום שני, 14 בפברואר 1949. אבל מזג האוויר הסגרירי לא הרתיע אלפים מתושבי ירושלים לצאת לרחובות, להניף דגלים ולקשט את חזיתות הבתים לרגל האירוע הממלכתי של התכנסות כנסת ישראל לישיבתה הראשונה בירושלים.
ילדים לבושים בבגדי חג מכל בתי הספר בירושלים צעדו עם שתילים בידיהם לחצר המוסדות הלאומיים, שם התקיימה הישיבה הראשונה. בקיוסקים מכרו מהדורות מיוחדות של העיתונים שפרסמו את תמונותיהם של כל 120 הח"כים, והמשורר נתן אלתרמן כתב שיר מיוחד לכבוד האירוע, תחת הכותרת "עם הכנסת הראשונה".
ההתרגשות הציבורית היתה גדולה. באותם ימים עדיין לא הכריז ראש הממשלה דוד בן־גוריון על ירושלים כבירה בשל ההתנגדות החריפה לכך בעולם, ולכן ישיבות הממשלה הזמנית ומועצת המדינה הזמנית התקיימו בבניין קק"ל ובמוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד.
פחות מחודש לפני הישיבה החגיגית של הכנסת הראשונה, ב־25 בינואר 1949, התקיימו הבחירות הראשונות לכנסת שבהן השתתפו כ־87% מבעל זכות הבחירה. מפא"י זכתה בניצחון גדול עם 46 מנדטים, ואחריה ניצבו מפ"ם (19), החזית הדתית (16), חרות (14), ציונים כלליים (7), פרוגרסיבים (5), ספרדים (4), מק"י (4), מפלגה דמוקרטית ערבית (2). המפלגות לוחמים, ויצ"ו ותימנים גרפו מנדט אחד כל אחת.
החלטתו של בן־גוריון לקיים את הישיבה החגיגית הראשונה של הכנסת בירושלים היתה נועזת, משום שאיש לא ידע בוודאות כיצד יגיבו על כך בעולם. נציגי ארה"ב, בריטניה וצרפת החרימו את הישיבה בגלל שראו בירושלים עיר בינלאומית; אבל הדבר לא פגם בשמחה הרבה. בשעות הצהריים נטע בן־גוריון עם שרי הממשלה ובני המשפחות השכולות עצים ביער הגיבורים, בסמוך לשער הגיא. לאחר מכן התאספו רוב הח"כים בבית הכנסת ישורון במרכז העיר לתפילה חגיגית של הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון, בן־ציון מאיר חי עוזיאל.
"לא עוד שבט חלוצים בודד"
רבע שעה לפני פתיחת הישיבה הגיע הנשיא הזמני חיים ויצמן בלוויית רעייתו ורה במכונית מהודרת, לצד פרשי משטרה ואופנועים. משמר כבוד של צה"ל קיבל את פניהם. בדיוק בשעה 4 אחר הצהריים נפתחה הישיבה. האולם היה גדוש עד אפס מקום. למקום הגיעו חברי הממשלה בראשות בן־גוריון, חברי האסיפה המכוננת, ששמם הוסב לאחר מכן לח"כים - ובהם סופרים ומשוררים כאורי צבי גרינברג וס. יזהר, שמואל דיין (אביו של משה דיין), ערי ז'בוטינסקי (בנו של זאב ז'בוטינסקי), שופטי ביהמ"ש העליון, הרבנים הראשיים וראשי הסוכנות.
גם כמה נציגים רשמיים של מדינות זרות הגיעו ובהם הצירים של בריה"מ, צ'כוסלובקיה ופולין. האולם קושט בדגל הלאום ובתמונתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. לאחר שירת "התקווה" נטל ויצמן את פטיש היו"ר לידיו, ונקש שלוש פעמים כאות לפתיחת הישיבה.
ויצמן, שקולו רעד מהתרגשות, אמר כי "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו - ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים. מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים".
ויצמן הדגיש כי "היום אנו ניצבים על סף תקופה חדשה... לא עוד יישוב של שבט חלוצים בודד הכפוף לשלטון זר בחר בכנסת הזאת. היא נבחרה על ידי עם עצמאי היושב בארצו החופשית".
ויצמן הודה במילים נמלצות כי "יום גדול היום הזה בחיינו. אל ייחשב הדבר לנו ליהירות יתרה, אם נאמר כי יום גדול הוא גם בחיי העולם... אם אנחנו... העם המדולדל והנדכא, זכינו למעמד זה, יש תקווה לאחריתם של כל הנושאים נפשם לדין צדק". בסיום נאומו אמר הנשיא הזמני, "הכנסת הראשונה למדינת ישראל פתוחה!"
ריקודים תחת כיפת השמיים
נאום ויצמן עורר לא רק שבחים, אלא גם ביקורת. אנשי תנועת החרות נעלבו מכך שהזכיר בנאומו את כל המנהיגים היהודים, אבל השמיט את שמו של זאב ז'בוטינסקי. למחרת, ביומון "חרות", תקפו את ויצמן על כך.
מזכיר הממשלה זאב שרף הקריא את הצהרת האמונים, "אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי באסיפה המכוננת". בעקבות זאת קמו בזה אחר זה על רגליהם כל הח"כים לפי סדר הא"ב והצהירו "מתחייב אני".
ויצמן שאל מי הם המועמדים לתפקיד יו"ר האסיפה המכוננת. אריה בהיר ממפא"י הציע את יוסף שפרינצק. איש לא הציע מועמד אחר. לאחר ההצבעה שאישרה את מינויו, נבחרו גם שני סגנים ליו"ר - נחום ניר ממפ"ם ויוסף בורג מהחזית הדתית המאוחדת. מנחם בגין מחרות זעם, וביקש למנות גם סגן מסיעתו. בקשתו נדחתה בנימוק שיש להסתפק בשני סגנים בלבד.
מייד לאחר בחירתו, נשא שפרינצק את נאום הבכורה שלו כיו"ר הכנסת, ואמר: "בדרך ארוכה הגענו עד הלום... נטענו היום את האילן הנאה, אילן עצמאות ישראל. שומה על האסיפה המכוננת לטפח את העץ הזה ולדאוג לכך שיגדל ויישא פרי ובצילו ישכון העם לבטח, ישכנו לבטח כל תושבי מדינת ישראל".
בתום נאומו אמר בהתרגשות, "עם ישראל חי וקיים והוא יקיים את תקוות הגאולה, התקווה הנושנה בת אלפיים שנה!" מייד לאחר מכן הנוכחים שרו בצוותא את ההמנון הלאומי, והישיבה ננעלה. באותו ערב יצאו תושבי ירושלים לרחובות "לרקוד ריקודים עממיים תחת כיפת השמיים", ולקולנוע "אדיסון" הגיעו כל שרי הממשלה והח"כים כדי לצפות ב"הצגת הבלט הלאומי של רינה ניקובה".
השאיפה לכוח
ד"ר משה פוקסמן, מנהל מוזיאון הכנסת, שאסף פרטי מידע רבים על האירועים באותם ימים, מספר כי למחרת הפתיחה החגיגית, התכנסה הוועדה המתמדת - שכללה נציגים של כל הסיעות ובראשה זלמן שזר ממפא"י, לימים הנשיא השלישי. הוועדה קבעה שעד שתוקם ממשלה, תמנה האסיפה המכוננת שלוש ועדות: האחת תעסוק בחוקת המעבר, השנייה בניסוח תקנון הכנסת, וועדה שתעסוק בערעורים על חלוקת המנדטים. בערב יצאו השרים והח"כים לאולם קולנוע "אדיסון" בירושלים כדי לצפות בהצגה של תיאטרון הקאמרי, "הוא הלך בשדות", שכתב הסופר משה שמיר.
במוקד אירועי יום רביעי, 16 בפברואר, עמדה בחירתו של חיים ויצמן לנשיא, שעד אז כיהן כנשיא זמני. ויצמן זכה לתמיכה של בן־גוריון ומפא"י, וכן של מפלגת הציונים הכלליים והפרוגרסיבים. לעומת זאת, התנגדו לבחירתו הח"כים של תנועת החרות בראשות בגין, שלא ראו בו אדם המשקף את המסורת המחודשת של מלחמת השחרור והמאבק לחרות, בגלל התנגדותו לפעילות ארגוני המחתרת של אצ"ל ולח"י.
האולם היה גדוש עד אפס מקום. משמר הכבוד // צילום: לע"מ
חרות הציגה כמועמד את פרופ' יוסף קלויזנר הרביזיוניסט (דודו של אביו של הסופר עמוס עוז). גם המפלגה הקומוניסטית התנגדה לבחירתו של ויצמן, משום שהיה מזוהה עם מדינות המערב, ולא חסיד של בריה"מ והמדינות הקומוניסטיות. המפלגה הדתית רצתה במועמד מקורב יותר לדת.
גם מפ"ם לא התלהבה ממועמדות ויצמן, אבל בסופו של דבר תמכה בו על מנת להבטיח שניצחונו על קלויזנר יהיה מוחץ, אך הדגישה כי "אין בכך ביטוי לתמיכה בקו המדיני הננקט על ידי ויצמן". הבחירות היו חשאיות. באולם המליאה הוצבה קלפי, וכל הח"כים התבקשו לשלשל לתוכה מעטפה עם שמו של אחד המועמדים. בתום ספירת הקולות התברר שבוויצמן תמכו 83 ח"כים, ואילו בקלויזנר 15 ח"כים בלבד. 15 ח"כים שלשלו פתקים לבנים, והח"כים האחרים נעדרו מההצבעה.
לאחר מכן התכנסה ועדת חוקת המעבר. יו"ר הוועדה, ישראל בר־יהודה (אידלסון), קיים דיון מעניין בעניין כינוים של נבחרי הציבור לפרלמנט. השר משה שרת הציע לקרוא לח"כ "איש הכנסת". נציג הרשימה הדתית אמר כי כינוי זה שמור לאנשי הכנסת הגדולה. נציג רשימת הספרדים הציע לכנות ח"כ כ"בחיר הכנסת", נציג מפא"י הציע "ציר הכנסת". לאחר דיון ממושך הוחלט להביא לאישור סופי של המליאה שתי הצעות: "ציר הכנסת" או "חבר הכנסת". רוב של 73 נבחרי ציבור תמכו ב"חבר הכנסת", ורק 23 תמכו ב"ציר הכנסת".
כמו כן, אושר חוק המעבר שהפך את אסיפת הנבחרים לכנסת הראשונה, והוחלט ש"דבר החקיקה" ייקרא "חוק" ועל כל חוק יידרש לחתום הנשיא, והוא יתפרסם ברשומות בתוך עשרה ימים. התקיים גם דיון עקרוני בשאלה האם השרים חייבים להיות ח"כים, והוחלט לאפשר גם מינוי שרים שאינם ח"כים.
בגין ביקש להגביל את מספר השרים לשמונה, אך הצעתו נדחתה. מתברר שכבר אז, למרות שבארץ היו רק חצי מיליון תושבים, שאיפתם של נבחרי הציבור לכהן כשרים היתה חזקה. הוועדה גם דחתה את הצעת הרשימה הדתית ומפלגת החרות, שלפיה הכנסת תקבע כי כל ישיבות הכנסת ומשרדי הממשלה יהיו בירושלים.
באותו ערב הוזמנו כל השרים והח"כים לשני מופעים תרבותיים. בשעות אחר הצהריים התקיים קונצרט לנוער של הקונסרבטוריון הירושלמי, הוצגה תערוכת לפידים, ובאולם "אדיסון" נערכה הופעה של התזמורת הפילהרמונית עם המנצח ישה הורנשטיין, שניגנה את הפתיחה ל"נישואי פיגארו" ויצירות של פליקס מנדלסון וגוסטב מאהלר.
"גדול התפקיד שהוטל עלי"
השבוע הראשון לפעילות הכנסת הראשונה נחתם ביום חמישי, 17 בפברואר, כשוויצמן הושבע כנשיא המדינה. משלחת של ח"כים בראשות היו"ר שפרינצק נסעו לביתו ברחובות, והזמינו אותו ואת רעייתו ורה לבוא לישיבה החגיגית כדי להשמיע את הצהרת האמונים שלו.
בכניסה לעיר, שקושטה בדגלי כחול־לבן ובירק לקראת האירוע, התקבל ויצמן על ידי ראש העירייה דניאל אוסטר, שהעניק לו את מפתחות העיר. בדרכו לבניין המוסדות הלאומיים ראה הנשיא דרך חלונות מכוניתו המשוריינת, שלוותה בשיירת רוכבי אופנועים, אזרחים רבים ותלמידי בתי ספר שניצבו על המדרכות בבגדים חגיגיים ונפנפו בדגלונים.
בהיכנסו לאולם הוא התקבל בתקיעות שופר. השרים והח"כים קמו על רגליהם ויו"ר הכנסת השביע אותו. הנשיא הרים את יד ימין והצהיר "אני חיים בן עוזר ורחל ויצמן, מתחייב כנשיא המדינה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה".
בפתח נאומו הביע צער על כך שראש הממשלה נעדר מהאירוע (בגלל מחלה), ואמר בהתרגשות כי "...גדול התפקיד שהוטל עלי. אבל בשר ודם אני, ועלול להיכשל חלילה במעשיי, אל נא אהיה בעיניכם כחוטא במזיד... יודע אני כי כל אשר נעשה ושלא נעשה בארץ הזאת יטיל מאורו או מצילו על עמנו כולו. מתוך הכרת כובד האחריות הזאת הנני נכנס למילוי תפקידי כנשיא ישראל".
הישיבה ננעלה בשירת "התקווה", אבל הכנסת חזרה לתל אביב. בשל המצב הביטחוני המתוח והעובדה שירושלים לא הוכרזה עדיין כבירת ישראל, היא שבה וקיימה את דיוניה באולם קולנוע "קסם" בתל אביב. רק בחודש דצמבר 1949, לאחר שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה על בינאום ירושלים שעוררה זעם רב בישראל, קיבל בן־גוריון את ההחלטה האמיצה להכריז על מערב ירושלים כבירת ישראל.
רבים, ובהם שר החוץ משה שרת, התנגדו לכך. שרת הודיע על התפטרותו מהממשלה, אבל בן־גוריון הודיע לו שהוא אינו מקבל את ההתפטרות. הוא היה נחוש לבצע זאת, ובישיבת המליאה ב־13 בדצמבר הכריז: "...לישראל היתה ותהיה רק בירה אחת, ירושלים הנצחית. מאז תום הקרבות אנו ממשיכים בביצוע העברת הממשלה לירושלים. אין עוד כל מניעה לחזרת הכנסת לירושלים, ואנו מציעים לכם להחליט על כך".
מדינות רבות הגיבו על ההחלטה בזעם, אבל הדבר לא ריפה את ידיו של בן־גוריון. ימים ספורים לאחר מכן החלו משאיות עמוסות ציוד להעביר את כל הארונות, השולחנות ומכונות הכתיבה של כל משרדי הממשלה (למעט משרדי הביטחון והחוץ) לירושלים. גם ישיבות הכנסת חזרו לבנייני המוסדות הלאומיים, עד חודש מארס 1950 - מועד שבו נחנך משכנה הקבוע של הכנסת בבית פרומין בלב ירושלים. שם תפקדה הכנסת עד 1966, עת עקרה למשכנה הנוכחי בגבעת רם בבירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו