הכל קרה למירב כהן ממש במקרה, יש שיגידו מהר, אולי מהר מדי. למשל, ההצעה להצטרף ל"חוסן לישראל", שתפסה אותה באמצע עוד יום שאותו היא מקדישה לעזרה לקשישים שהונו כלכלית, תופעה רחבת ידיים במציאות הישראלית המכוערת של השנים האחרונות. "חילי טרופר הציע לי להצטרף, והוא אדם שהדעה שלו חשובה לי", היא נזכרת כיצד מי שמדורג במקום ה־21 בכחול לבן ואחד המקורבים לבני גנץ פנה אליה. "הלב אמר לי לא, המוח אמר לי כן. דיברתי עם יובל בעלי כי הוא זה שמכיר הכי טוב את הנפש שלי. מבחינתו הוא היה מוכן ללכת על זה. גם המשפחה כולה תמכה".
ואז כהן החליטה לקפוץ למים אל עבר הלא־נודע. ברשימה המאוחדת היא מדורגת במקום ה־17 הגבוה יחסית, זה שאמור להבטיח לה את כרטיס הכניסה לכנסת. "יש סיבה מרכזית שחששתי לעשות את זה והיא המחשבה על ההפסד. אני לא מסוגלת להתמודד עם הפסדים, וזה תמיד מנע ממני לעשות דברים בעבר. אבל החלטתי לעשות את זה, כי בגיל 35 אני אמנם עדיין פוחדת שאפסיד, אבל אני לא יכולה לוותר על ההזדמנות. אם אני באמת רוצה לחולל את השינויים שאני מדברת עליהם, אז זה רק דרך הכנסת".
מכניסים להילוך ראשון: מהפעוטות לקשישים
היא נולדה במשפחה ירושלמית קלאסית. תקופת הפיגועים בעיר אפיינה את ילדותה, והפכה את בת הזקונים לסעדיה, נהג משאית, ולשולמית, מנהלת פעוטון, לבעלת מודעות פוליטית כבר בגיל מוקדם. שלושת האחים הגדולים פנו איש־איש לדרכו, אבל היא נשארה צמודה לאמא, עוזרת בעסק הביתי. "זאת היתה קריעה לעבוד עם אמא. כל היום להיות איתה, לחתל ולטפל בילדים".
כהן שירתה בגלי צה"ל, עבדה ככתבת כלכלית ב־ynet, והיתה הדוברת הכלכלית־חברתית של משרד ראש הממשלה בתקופתו של אריאל שרון. בקיץ 2011 היא התחילה לעבוד במועצת העיר ירושלים כחברת הנהלה ומחזיקת תיק הנוער, כחלק מהסכם רוטציה עם עופר ברקוביץ' בסיעת התעוררות. האקטיביזם שלה, זה שגרם לה להתאהב בעשיית גרילה, סימן אותה כהבטחה אצל הפוליטיקאים המעונבים. בבחירות לכנסת ה־19 הוצבה כהן במקום התשיעי של רשימת "התנועה" בראשות ציפי לבני, ולא נכנסה לכנסת. לבני לא ויתרה עליה והציעה לה להמשיך את ההרפתקה המשותפת: "בדיעבד זאת היתה טעות לסרב, אבל זה היה הפחד להפסיד ששיתק אותי".
העשייה המשיכה כשכהן נבחרה למנכ"לית ארגון אמון הציבור והפכה לדמות מוכרת בציבוריות הירושלמית. תמיד במאבק, ותמיד למען החלש. "הפעילות שלי לא תספיק, כי אני מצליחה לחולל שינוי - אבל קטן. אני צריכה כלים כבדים, וכאלו נמצאים רק בכנסת".
07:30 בבית: "הימים מתחילים מוקדם מדי" // צילום: יוסי זליגר
היא הפכה לשם מוכר ברוב הבתים בישראל, במיוחד בקרב גיל הזהב. כהן הפכה לפה של הקשישים באשר הם. "עוקץ הקשישים" הפך לשם קוד במהדורות החדשות השונות, כדי לתאר כיצד מחויבים כרטיסי אשראי או נגנבים כספים מביתם של אלפי אנשים בעשור השביעי, השמיני והתשיעי לחייהם. כהן לקחה את הטיפול בפשע הזה על עצמה, וגם את הבוקר שבו אנחנו נפגשים היא מנצלת לביקור בבית המדרש הקהילתי "בית פרת". יחד עם צוות המתנדבים שלה, היא מקימה מטה מאולתר ומתחילה לחזור למאות פניות של קשישים, שמגיעות לעמודי הפייסבוק שלה ולווטסאפ הפרטי. השיחות קורעות לב; גניבה בכרטיס אשראי והזנחה ממושכת של רשויות הרווחה.
קשישה אחרת שהעברית אינה שגורה בפיה, נפלה קורבן לעוקץ של חברה שמכרה לה מכשירים שהיא לא ידעה עליהם בכלל. כהן מוצאת פתרונות מייד: "אשלח לך מתנדב, אשלח לך עובדת סוציאלית, אשלח לך פסיכולוגית". בין לבין היא מנסה לקחת אוויר: "ברוב המקרים הם צריכים רק מישהו שיקשיב להם. אבל הרווחה קורסת, וחלקם עריריים ככה שאני נשארת הכתובת שלהם". יוסי, הצלם שמתלווה אלי, שואל: "תגידי, ומה עם להתפרנס?" היא מכירה את השאלה הזו מן הסתם, אבל מחייכת במבוכה: "אני יודעת שזה אומר שצריך להקריב. אז אין מותרות. אנחנו פחות במסעדות, אין חופשות יקרות, ואני מסתובבת עם סנדוויץ' שבעלי הכין לי כדי שיהיה לי מה לאכול. אבל כל עוד אני קמה בבוקר ועושה את מה שאני רוצה, אז זה שווה את זה".
הפסקת צהריים: "שלא ייתנו כרטיסי אשראי"
אנחנו דוהרים אל עבר בית האבות "מגדלי הים התיכון" בירושלים. מדובר בדיור מוגן ומפונפן, כזה שעל הנייר לא נשמע כמו הבייס של כהן, ובטח לא כולל קורבנות לעקיצות. מה שכן, הוא בהחלט קהל היעד של מפלגת כחול לבן. במחשבה שנייה, "דוהרים" זאת מילה גדולה מדי: כהן היא נהגת זהירה, לא משתמשת בשירותי החניה של המקום ומעדיפה לחנות מרחק הליכה מהבניין. אני מנסה להסביר לה שבעוד חודש הזמן יהיה יקר והיא תמצא את עצמה משתמשת בשלל הפינוקים שיש לתפקיד להציע, גם הצנועים שבהם, כמו חניה קרובה: "האמת שלא טיפלתי בזה מראש. אני לא חושבת שזה יהיה ככה כשאהיה בכנסת, יש דברים שלא ישתנו".
השבוע חברת מפלגתה, מיקי חיימוביץ', התייחסה לטענה שלפיה יש מעט מדי נשים בכנסת ישראל, במיוחד בעשירייה הפותחת של כחול לבן, שם נמצאות שתי נשים בלבד. "אני מסתכלת על כמות הנשים המועטה בכנסת ואני מבינה שזה הסטנדרט כי העבודה הפרלמנטרית הפכה להיות משהו שדורש ממך לא להיות בבית או לא להיות עם הילדים שלך", היא אומרת, מביטה אל האופק, שם נשקף באופן סמלי מבנה הכנסת באמצעו של ענן אפור. "אני לא דיברתי על זה עם אף אחד, גם לא עם גנץ, אבל דומני שברור לכולם, שאני את הילדות שלי מוציאה פעמיים בשבוע ומבלה איתן אחר הצהריים בלי טלפון ובמיוחד בסופי שבוע". בעוד ארבעת המובילים מתחבאים להם בין גני התערוכה לצילומים מבוימים, כהן מדברת בכנות על מה שהתרחש בגזרת המפלגה.
"כשדיברתי עם גנץ בפעם הראשונה, אמרתי לו שאני רוצה לעסוק בעניים ובקשישים. אם הייתי מרגישה שאין עם מי לדבר, ברור שלא הייתי הולכת על זה. על אף העניין הביטחוני המובן, בשיחות איתו גיליתי שמה שמעניין אותו באמת זה החינוך, הרי בזה הוא עסק בשנים האחרונות". ברשימה המקורית היא ניצבה במקום העשירי המבטיח, וכשגנץ השיק את הרשימה שלו, היא היתה האישה היחידה לנאום באותו ערב. "שואלים אותי מה הקשר ביני לבין שאר חבריי לרשימה, אז התשובה היא שכולנו אנשי עשייה, שלא נרתעים לשבת יחד".
09:00 "בית פרת": "הכתובת של הקשישים" // צילום: יוסי זליגר
בבית האבות מתרגשים. גם בשל הדייר החדש אריק סארגון, אשר טוען בתוקף שניגן בעברו עם הביטלס והפך לרגע למרכז האירוע, תוך שהוא מבטיח הופעה בקרוב בחינם לכל הדיירים, אבל גם כי הסלבית המקומית מגיעה, זאת מ"עוקץ הקשישים", כפי שמכנים אותה.
אף על פי שחלק מהמאזינים פורשים באמצע לסריגה או לנמנום קל, כהן זוכה לחיבוקים אמיצים בסיום המפגש. "את פשוט צריכה להגיד לזקנים הטמבלים, שלא עונים לטלפון שלא מכירים ולא נותנים כרטיס אשראי לאף אחד", היא מצווה על ידי אחד הדיירים, שפורש באיטיות הלאה. "אבל בכל מקרה שיהיה לך המון בהצלחה, מאיזו מפלגה את אמרנו?"
"אתה יודע", היא צוחקת כאשר אנחנו נמלטים למכונית מהגשם הירושלמי, מה שגורם לי להעיר לה שאולי היה מוטב לחנות בחניון. "מפלגת הגמלאים פנו אלי, לבדוק אם אסכים לשתף פעולה בבחירות הקרובות", היא מגלה ומכריחה אותי לפתוח בריצה כל הדרך למכונית. אני אומר לה שזה היה יכול לרענן את הפוליטיקה המקומית, שבת 35 תוביל את מפלגת הגמלאים. "כן, זה נשמע לך מצחיק, אבל בכל הסקרים שנעשו, מתברר שאני פופולרית למדי בגילים האלה".
חניית לילה: קריוקי עם גנץ
אנחנו בדרך לאכול פלאפל. בעוד לשכוח לאכול זו תכונה שמאפיינת פוליטיקאים, עבורי מדובר בטראומת הבחירות הנוכחית. החבר'ה לא אוכלים ואז מתפרעים על המקרר בלילה. השעה 14:00 וסוף־סוף אפשר לאכול צהריים. "אני רוצה שנאכל חצי מנה פלאפל בפיתה חומה". אני שואל אותה אם אני צריך לעטות עלי גם מעיל יוניקלו להשלמת הפוזה. היא צוחקת.
"פלאפל עם חריף זה משהו שאני חיה עליו בחודש האחרון. האמת, רוב הזמן גם הבנות שלי באות לאכול איתי כאן פלאפל, בשעות שאני לא חוזרת באמצע הלילה. וואי, תשמע, אני חייבת שהתקופה הזו תיגמר", היא אומרת, כמו סופרת את הדקות לאחור עד לסיום הקמפיין העמוס בחוגי בית ושאר אירועים שוחקים.
הפיתה מקמח מלא נאפית במיוחד עבורה, והפעילים מתחילים להגיע למקום. התרגשות נרשמת בקרב החבר'ה הצעירים, פחות מבאי המקום, ששוב שואלים את השאלה מאיזו מפלגה "הבחורה הצעירה והמרשימה".
13:00 פלאפל שבח: "חיה על זה כבר חודש" // צילוםף יוסי זליגר
ירושלים היא מעוז יש עתיד לא קטן, והחבורה של גנץ הצטרפה כדי לחלק פלאיירים ברחבי העיר. שוק מחנה יהודה העמוס בפוליטיקאים הוא כבר מזמן קלישאה שנעה על התפר שבין כתבות ממוחזרות באולפני שישי לעוד ריאליטי עם אסף גרניט. לא השוק ולא התוצאות בבליך, שמתפרסמות בעודנו נוגסים בכדורים החמים, רלוונטיים למציאות היומיומית. ייאמר לזכות כהן שעל אף חוסר הניסיון שלה, היא מודעת לכך. "אני שומעת את הדיבורים על כך שכבר ניצחנו ושבעוד חודש אנחנו כבר בכנסת. בעזרת השם זה יהיה נכון אבל הדרך עוד ארוכה, ויש עוד הרבה עבודה. אנחנו מכירים את זה ממערכות בחירות קודמות וגם מהמערכות המוניציפליות".
הישיבה עם הפעילים מסתיימת בחופזה. בין לבין הטלפונים ממשיכים לזרום, כשעל הקו קשישים שמחכים לתשובות ממנה. היא מסיימת את חצי המנה וממהרת למכוניתה. היעד הבא הוא ישיבת מטה של המפלגה בגני התערוכה. האירוע סגור לתקשורת, כמובן, כמו רוב האירועים של המפלגה, וכהן מודה במבוכה שגם היא לא יודעת בדיוק מה יתרחש בישיבה. הדבר היחיד שהיא מספרת בחינניות הוא שמוקד הגיבוש המפלגתי יעמוד סביב ערב קריוקי. הגיוני למדי, כשמדובר בחבורת אנשים שבקושי מכירה זה את זה וצריכה למצוא דרך לשבור את הקרח. "אני מניחה שגנץ ישיר 'ארץ ישראל הישנה והטובה' כי זה מתאים לו. אני בחרתי ב'נאמר כבר הכל' של החברים של נטאשה. זה שיר מרגש למדי".
אז השורה "הלילות ארוכים והפחד" מאפיינת את התקופה האחרונה?
"הלילות ארוכים, אבל הפחד להפסיד פחות רלוונטי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו