שום דבר לא מכין אותך למפגש עם דרום סודאן. למראות, לעולב, לריחות. המעבר לכאן הוא כמו מסע אחורה במנהרת הזמן: מהמטוס לטרמינל הולכים ברגל, ולפקיד במשטרת הגבולות אין עט לחתום בדרכון. בחוץ מסתערים עליך ילדים בחיפוש אחר נדבה; במדינה שרוב תושביה חיים על חשבון ארגוני צדקה בינלאומיים, כל זר הוא מכרה זהב פוטנציאלי.
זאת אחת המדינות העניות והנחשלות בעולם, עם אבטלה שנושקת ל־70 אחוזים, גיל תמותה ממוצע של 42 שנים, אחוזי מוות בלידה מהגבוהים בעולם, אנאלפביתיות מרקיעה שחקים והיעדר כמעט מוחלט של תשתיות. רוב התושבים גרים בבתי בוץ, ורק מעטים מחוברים לחשמל ולמים זורמים (שדווקא קיימים בשפע בגלל הקרבה לנילוס). יש מעט מאוד כבישים סלולים, והתנועה מתבצעת בעיקר על דרכי עפר מאולתרות שהופכות לבלתי עבירות בעונה הגשומה.
בעיר הבירה, ג'ובה, אין שום אתר תיירות, קולנוע או קניון. המסעדות הראויות היחידות נמצאות במלונות המעטים בעיר; הרחק מהישג ידם של המקומיים. התושבים אוכלים בבית, במשורה. מי שיכול להרשות לעצמו חוטף משהו בדוכנים בצידי הכביש: לתיירים מומלץ להתרחק. במדינה שהשכר הממוצע בה (למי שעובד) הוא בערך דולר ליום, רוב התושבים חיים קרוב מאוד לקו הרעב.
דרום סודאן היא אחת המדינות הצעירות בעולם. היא קיבלה את עצמאותה רק לפני שמונה שנים, בעקבות משאל עם שבו הצביעו 99 אחוז מהתושבים בעד היפרדות הדרום הנוצרי מהצפון המוסלמי. קודם לכן היא ניהלה במשך שש שנים מעין אוטונומיה, שהקמתה חתמה זמנית את מלחמת האזרחים שפרצה ב־1983 בעקבות החלטת הנשיא דאז ג'עפר נומיירי להחיל את חוקי השריעה המוסלמיים על המדינה, שבמהלכה נהרגו מיליוני אזרחים ומיליונים נוספים הפכו לפליטים.
ב־2013 התחדשה בדרום סודאן מלחמת האזרחים, הפעם בין שני השבטים הגדולים במדינה - דינקה ונואר. גם המלחמה הזאת היתה מלווה בהרג המוני, ובעדויות על זוועות רבות כולל אונס שיטתי ורצח ילדים. ב־2015 הסתיימה המלחמה, אבל האמברגו על סחר נשק שהוטל במהלכה לא הוסר מעל המדינה עד היום, מאחר שתנאיו - ובראשם הדרישה לדמוקרטיזציה, לפירוק הצבא ולהעמדה לדין של פושעי המלחמה - לא קוימו לדעת מועצת הביטחון של האו"ם.
התוצאה היא שדרום סודאן נותרה תקועה. ממילא נתוני הפתיחה שלה הם נמוכים במיוחד: המטבע (פאונד דרום־סודאני) שווה פחות מהנייר שהוא מודפס עליו, וערכו מתכווץ מדי יום. במדינה שלא מייצרת דבר, וכל תצרוכתה מיובאת או נתרמת, גם כך הסיכוי לשינוי הוא אפסי. זאת טרגדיה, ולא רק בגלל דלותם של התושבים; על הנייר יש לדרום סודאן נתונים לפרוח - שפע של נפט ועוד שלל מחצבים, מזהב ועד יהלומים ונחושת.
"סוג של שגריר"
הנפט הוא עילה קבועה למתח בין דרום סודאן לסודאן. הוא מופק בדרום, מועבר לזיקוק בחרטום, בירת הצפון, ומשם ליצוא מפורט סודאן. תהליך ארוך ומסורבל, שעם ירידת מחירי הנפט הפך לכמעט לא כלכלי, ועדיין מהווה את מקור ההכנסה העיקרי של המדינה. תעשייה אחרת אין, וגם לא חקלאות; רוב התושבים אמנם מגדלים קצת ירקות ליד הבית, אבל רק לתצרוכת עצמית.
מכאן גם שהפרויקט של אלוף (מיל') ישראל זיו, "אופק ירוק" (Green Horizon), הוא באמת קרן אור במדינה. במובנים רבים הוא דומה למה שנעשה בישראל לפני 100 שנה: הפרחת השממה, היאחזות בקרקע, יצירת יש מאין בניגוד לכל הסיכויים. רק שבדרום סודאן, תנאי היסוד קשים יותר. לא רק התנאים הימי־ביניימים - איכשהו ההשוואה לעזה נשמעת כאן כמו מחמאה - אלא החום הכבד, 50 מעלות בממוצע בעונה החמה ובערך 40 מעלות ב"חורף", שהופכים את משימת הגידול לכמעט בלתי אפשרית, בוודאי בהיעדר טכנולוגיה או תשתיות בסיסיות תומכות.
אלפי עובדים. אחת מהחוות של זיו // צילום: יואב לימור
זיו, "הגנרל" כמו שקוראים לו המקומיים, הגיע לכאן לראשונה ב־2008. "הם היו אז בסוף המלחמה עם הצפון, וחששו שיכבשו אותם וביקשו עצה", הוא מספר. הוא נפגש עם מנהיג הדרום, סאלווה קיר מאיארדיט, בעברו מפקד "צבא השחרור העממי של סודאן", שמכהן כנשיא המדינה מאז הקמתה. זיו חיבר למקומיים גורמי ביטחון ישראליים רשמיים, אבל לא עשה בה אז עסקים בעצמו. "הייתי סוג של שגריר שלהם. מבחינתי זה היה שלח לחמך, לא יותר".
אחרי שדרום סודאן הוקמה, סייעה לה ישראל בציוד רפואי והומניטרי; בין המדינות גם נחתמו יחסים דיפלומטיים, ובג'ובה מכהן שגריר ישראלי לא תושב שמגיע אחת לכמה חודשים. לא מעט ישראלים הגיעו בעבר למדינה בחיפוש אחר עסקים, אבל כולם ברחו עם התחדשות מלחמת האזרחים. גם זיו הגיע אז ליממה - "הנשיא ביקש ממני לגשר בין השבטים, אבל זה היה בלתי אפשרי" - וחזר ב־2015, בסיום המלחמה, כאשר דרום סודאן חיפשה משקיעים ורעיונות לשיקומה.
"אמרתי אז לנשיא שאין להם הרבה אפשרויות. שהם צריכים לקחת את ההכנסות מנפט ולהעביר אותן לחקלאות. סאלווה קיר התלהב: הוא ביקר בישראל בשנות ה־70 ומעריץ אותנו מאז. הוא רצה לחקות אותנו".
לאחר שנמצא נתיב תקציבי להעביר מקדמות על תשלומי הנפט אושר הפרויקט החקלאי שבו זכתה חברת "גלובל סי.אס.טי" של זיו: 45 מיליון דולר לחמש שנים עבור הקמת ארבע חוות חקלאיות ברחבי המדינה.
לפרנס 20 נפשות בחמולה
החזון של זיו היה להקים קואופרטיב חקלאי ("כמו תנובה") שיהיה אחראי לכל התהליך - מהגידול, דרך הלוגיסטיקה ועד לחנות. השלב הבא, שכבר אושר בפרלמנט אבל ספק אם ייצא לפועל בהיעדר תקציב, היה אמור להגדיל משמעותית את מספר החוות החקלאיות ולכלול גם הקמת רפתות ולולים.
"התחלנו מאפס", אומר זיו. "לא היה כאן כלום. רק bush (סבך) אינסופי". במרחק שעה נסיעה מג'ובה הוקמה חווה ראשונה, "החווה הקנדית" שהתבססה על פרויקט ניסיוני של ארגון צדקה מקנדה. אלפי דונמים הוכשרו שם לגידולים חקלאיים: בעיקר בצל, שמחיר השוק שלו מצדיק את גידולו, אבל גם פלפלים ועגבניות וכמה סוגי עלים וגם אבטיחים ומלונים, וגרעינים לאפיית לחם. בחווה אחרת, הסמוכה לבירה, מגדלים גם בננות: הזרעים הובאו מישראל; נדרשו להם חודשים ארוכים עד שנקלטו באדמה הסודאנית העקשנית.
בתחילת הדרך כל מנהלי העבודה והמדריכים היו ישראלים. היה צורך לעשות הכל מאפס: לייבא את הציוד, להכשיר את הקרקע, לאמן את העובדים. חלקם הגדול אנשי צבא לשעבר שיצאו לפנסיה, ולשלטון המקומי היה עניין שימצאו עבודה חליפית ולא יסתובבו משועממים ברחובות עם נשק.
התחרות על כל מקום עבודה היא מטורפת. במדינה שבה פקיד ממשלתי מרוויח כ־30 דולר בחודש, זיו משלם 40 דולר לפועל פשוט, והרבה יותר מזה לראשי צוותים ומומחים. בשוטף מעסיק "אופק ירוק" מאות מקומיים, ובעונות הקטיף - אלפים. בהתחשב בכך שכל פועל מפרנס כ־20 נפשות בחמולה, מאכיל העסק של זיו המוני פיות מדי יום.
"הרעיון שלנו הוא לבנות תשתית שתאפשר להם לספק לעצמם את התצרוכת המקומית, וגם תייצר מקומות עבודה", אומר יואש זוהר, מנהל הפרויקט. זוהר, בן קיבוץ פלמחים, מנהל כבר הרבה שנים פרויקטים חקלאיים בעולם (מאוקראינה ועד אנגולה וטנזניה) אבל דרום סודאן היא עבורו האתגר הגדול מכולם. לא רק התנאים הבלתי אפשריים, אלא גם האנשים: נטולי מוסר עבודה, ושבעים משנים ארוכות של מחיה על חשבון ארגוני צדקה. "לחלקם קל יותר לחתום פעם בחודש ולקחת את הכסף מאשר לעבוד בשבילו. צריך לשנות פה את המנטליות מהיסוד".
כדי להתמודד עם המקומיים הוחלפו במשך הזמן חלק גדול מהמנהלים הישראלים בדרום־אפריקנים. ג'ואן דורינגטון הגיעה מפרטוריה: "מה שקורה כאן הוא נס. ההתמודדות עם שיטפונות והצפות ועם מזיקים שבכלל לא ידענו שהם קיימים, עם היעדר הידע, הציוד והניסיון, ועם התרבות - למשל גברים שלראשונה צריכים לקבל מרות מנשים - אני מרגישה לפעמים כמו בתקופת התנ"ך".
כל דבר כאן הוא פרויקט. כדי לדעת מה ההיסטוריה העונתית של מזג האוויר נדרש זוהר לשלוח עובד לחרטום, שם נותרו הרישומים מהתקופה שבה סודאן היתה מדינה אחת. כדי להבין איזה זן נקלט היה צריך לזרוע ולהתפלל; ברוב המקרים זה נגמר בכישלון. "אנחנו נלחמים על כל עגבנייה", הוא אומר.
"אני לא טרוריסט"
מבחינת זיו, הפרויקט החקלאי היה רק שלב. הוא ראה רחוק, וקיווה שפיתוח המדינה יספק לו פרויקטים נוספים. שקשריו לשלטון יוכיחו את עצמם כאשר דרום סודאן תעלה על הפסים.
אלא שאז, בדצמבר האחרון, נחתו עליו הסנקציות האמריקניות. הוא עמד לעלות לטיסה בדרום אפריקה, כאשר קיבל טלפון מהעיתונאי עודד גרנות. "נפלו עלי השמיים", הוא מספר. "זה היה כמו תאונת פגע וברח, רק עם משאית".
"לעשות ציונות באפריקה". מקומיים עובדיםבחווה הקנדית // צילום: יואב לימור
האמריקנים העלו חמש טענות כלפי זיו: שמכר נשק ב־150 מיליון דולר גם לממשלת דרום סודאן וגם לאופוזיציה נגדה; שהפרויקט החקלאי שהוא מנהל אינו אמיתי אלא כיסוי לסחר בנשק; שהוא תכנן לשכור שכירי חרב שיתקפו את שדות הנפט על מנת שהממשלה תשכור את שירותיו כדי להגן עליהם; ששילם שוחד לבכירים; ושפעל בשיתוף עם שני מקומיים.
"זה הכל שקר וכזב, מההתחלה ועד הסוף", הוא אומר. "אין לי מושג מאיפה זה נחת עלי. אולי שמועות, אולי עובד ממורמר. לא יודע למי דרכתי על הרגל. אבל מי שקיבל את זה בארה"ב פעל בלי לבדוק, לחקור ולשאול. היה קל מאוד להגיע לכאן ולברר את הדברים, או לבדוק אותם איתי. הרי אני לא איזה טרוריסט שמסתתר באיראן. שום דבר מזה לא נעשה".
לזיו יש היסטוריה עם האמריקנים. כשעבד בקולומביה ובמדינות נוספות ביבשת אמריקה, הוא נתקל בהם לא פעם; האמריקנים טענו שהוא פעל בניגוד לאינטרסים הביטחוניים שלהם, זיו טען שזה היה על רקע כלכלי - כי התחרה על מכרזי ענק מול חברות אמריקניות. הוא התרחק מאז מהאזור, ולדבריו נשמר שלא לעסוק בסחר בנשק. "זה הקו האדום שלי", הוא אומר.
ייתכן שהסנקציות שהוטלו עליו כעת הן סגירת חשבון ישן. המקומיים, אגב, משוכנעים שהוא לא המטרה אלא רק אמצעי. "ארה"ב רוצה להרוג את הפרויקט הזה כדי לפגוע בנו", אומר שר ההגנה של דרום סודאן, קואל מניאנג. "הם רוצים שניכנע לתנאים שלהם, ומבחינתם שכולם ימותו בדרך".
זיו לא שולל את ההסבר הזה, אבל זה לא העיקר מבחינתו. זה קרב חייו: על שמו, ועל פרנסתו. הסנקציות גרמו לכך שחשבונות הבנק שלו ייחסמו. אם הן לא יוסרו, בקרוב הוא ייאלץ לסגור את הפרויקט החקלאי. אלפי עובדים יפוטרו, לעשרות אלפים לא יהיה מה לאכול. ספק אם הוא עצמו יוכל לעבוד במדינה אחרת.
"אתה יושב פה בסודאן ועושה רק טוב: מאכיל אוכלוסייה, מלמד אותה, מביא טכנולוגיה ועוזר למדינה הזאת להתנהל - עושה ציונות באפריקה, ופתאום בוקר אחד מישהו אומר לך שאתה פושע, ואין לך מה לעשות עם זה", הוא אומר.
"זה כמו סרט הוליוודי מטורף. אני מרגיש כמו בהירושימה רגע לפני הפצצה - אתה חי והכל טוב, ואז הכל מתפוצץ לך בפנים. מתחיל תהליך קבורה שלך בעודך בחיים, וכל זה בלי שאיש מסביר לך כלום. מכניסים אותך לרשימה השחורה, וזהו".
בצר לו, פנה זיו למדינת ישראל: לראש הממשלה, למשרד הביטחון, למשרד החוץ. "אם מה שהאמריקנים אומרים עלי הוא נכון, אני עבריין גם בארץ. אם רק אחוז מזה מדויק, אני פושע מלחמה שצריך לשבת כאן בכלא. הרי כדי לסחור בנשק אני צריך רישיון ואישור ממדינת ישראל, ואם פעלתי בלעדיהם אני עבריין. מגיע לי תשובות מהמדינה שלי: אם אני פושע, שיוכיחו את זה וישפטו אותי. אם לא - שיגנו עלי. לא יכול להיות שמתפרסמות כאלה האשמות נגדי בלי שום הוכחה".
"אי אפשר להסתיר פה"
ל"ישראל השבוע" נודע כי משרד הביטחון פנה לפני שלושה חודשים לאמריקנים בבקשה לקבל מידע והבהרות. עד עתה טרם התקבלו תשובות. מטבע הדברים, מטרידות את ישראל שלוש שאלות מרכזיות: האם יש ממש בטענות על זיו וכיצד זה שישראל לא שותפה מראש בפרשה אלא למדה עליה רק בפרסום רשמי; למה לא בוצע תהליך פורמלי כלשהו של בדיקה או שימוע לאישוש או להפרכת הטענות; והנזק התדמיתי שעלול להיגרם למדינה כתוצאה מהפרופיל הגבוה של זיו ועברו הביטחוני.
זיו אף דרש, וקיבל, שימוע באגף הפיקוח על היצוא הביטחוני (אפ"י) במשרד הביטחון. הוא הגיע לשימוע עם עובדיו הבכירים ומגובה בשלל עדויות: על כך שהפרויקט החקלאי אמיתי, ומפוקח במלואו - על ידי שני מנגנונים נפרדים של ממשלת דרום סודאן, על ידי חברת רואי החשבון "ארנסט אנד יאנג" ועל ידי רשות המסים בארץ מאחר שכל הכספים מהפרויקט מגיעים לישראל. "כל דולר כאן מגובה בחשבונית", הוא אומר. "הכל רשום, הכל מפוקח, עד לגרוש האחרון".
אחורה במנהרת הזמן. רחובות ג'ובה // צילום: יואב לימור
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "ככלל, משרד הביטחון אינו נוהג להתייחס באופן ספציפי ליצואנים ו/או לפגישות עימם". עם זאת, גורמים במשרד מסרו כי "נמשכות הבדיקות מול הגורמים השונים על מנת להשלים את הבירור בנושא", וכי השימוע נעשה לבקשתו של זיו על מנת שיוכל להציג את טיעוניו.
"אופק ירוק" קיים בוודאות. ביקור בחוות החקלאיות מעיד על כך. הירקות והפירות גדלים, נקטפים ונמכרים בשווקים של ג'ובה. אי אפשר לערער על כך. זיו נדרש להתמודד עם הטענות האחרות, ובראשן סחר בנשק. "אין לזה הוכחה אחת, וגם לא תהיה כי אין דבר כזה", הוא אומר.
"צריך להבין מה זה 150 מיליון דולר בנשק. זה כמות עצומה. אין לדרום סודאן נמל. שדה התעופה כאן מפוקח על ידי האו"ם, והמרחק מהמדינות האחרות הוא אלפי קילומטרים. איך הגיע הנשק לכאן? באילו מטוסים או משאיות? איפה הוא נמצא? איפה הכסף שקיבלתי עבורו? הרי אי אפשר להעביר היום דולר בין הבנקים בלי פיקוח, אז שיוכיחו לי בבקשה איפה כל הכסף העצום הזה שקיבלתי".
גם דרום סודאן מכחישה את כל הטענות. נשיא המדינה ושריו הבכירים שיגרו מכתבים לכל גורם אפשרי בעולם ובהם טענו שמדובר בעלילה. אפילו האופוזיציה, בצעד חריג, גיבתה את זיו. בירורים שנעשו גם עם נציגי או"ם וארגונים לא־ממשלתיים שפועלים בדרום סודאן לא העלו דבר. זיו אומר ש"איש מהם לא ראה סימן לרובה או לחצי רובה, וזאת מדינה שאי אפשר להסתיר בה כלום".
בראיון ל"ישראל השבוע" אומר שר ההגנה של דרום סודאן כי זיו הגיע לסודאן כדי לסייע בשיקומה, ולא במטרה לסחור בנשק. "הרעיון היה לאפשר לאנשים להתפרנס ולחיות. להחזיר את הפליטים לכפרים שלהם ולתת להם עבודה. ללמוד מהניסיון שלכם, מהקיבוצים".
ואיך אתה יודע שמאחורי זה זיו לא סחר בנשק?
"כי אני שר הביטחון ומפקד הצבא, ואין סיכוי שלא הייתי יודע. לחלק מהמורדים כאן יש רובי אם־16; זה אומר שהאמריקנים מכרו כאן נשק?"
אז מה הם רוצים ממנו?
"הם נגדו כי הוא בעדנו. הם לא רוצים שאף אחד יהיה בעדנו. הם רוצים שהכל יתפרק כאן, ואז הם יוכלו להחליף את השלטון. הם רוצים שיהיה פה כאוס".
מה יקרה אם הפרויקט של זיו יקרוס?
"התושבים של דרום סודאן ימשיכו לסבול. גם כך הסנקציות לא מאפשרות לנו לקחת הלוואות כדי לבנות בתי חולים ובתי ספר או לסלול כבישים. המצב כאן רק יתדרדר".
שהישראלים יישארו לנצח
לא שר ההגנה הדרום־סודאני יציל את זיו. גם לא הפרויקט המרשים, שמתקיים כנגד חוקי הטבע: יממה לפני שהגענו ל"חווה הקנדית" נחטף בה שומר על ידי מורדים. הוא הוחזר כעבור כמה שעות, עירום וחבול. מצבו היה טוב יותר מאשר של עמיתיו, שנורו למוות לפני חודש בשנתם; במדינה שבטית, מפולגת, שנלחמת על קיום יומיומי, גם כמה עגבניות הן סיבה טובה להרוג.
"מי שלא חקלאי לא מבין מה זה לעשות חקלאות במקום כזה, ולא מבין כמה הטענות של האמריקנים מגוחכות", אומר יואש זוהר. "בכל יום אנחנו מוכיחים שאפשר לעשות את זה פה למרות כל הבעיות; שאפשר לתת למדינה הזאת, לאנשים האלה, סיכוי לעתיד קצת יותר טוב".
ואולי נעשים כאן דברים שאתה לא רואה או יודע?
"ישראל נמצא כאן שבועיים בחודש. אני איתו. אני רואה מה הוא עושה, כמה הוא עסוק בפרויקט. זה מצוץ מהאצבע. מי שהיה רוצה לסחור פה בנשק היה יכול למצוא כיסוי טוב יותר מחקלאות".
זוהר חרד מכך שהפרויקט של זיו יקרוס. בשלוש שנותיו כאן הוא למד לאהוב את המקום. גם המקומיים נקשרו אל קומץ הישראלים שנמצאים כאן. בעיקר אל איציק נבו, המנהל הלוגיסטי של הפרויקט, איש עם גוף גדול ולב גדול, שהפך לסלבריטי מקומי. קשרים מיוחדים הוא פיתח עם רביע, השף הלבנוני של מלון טוליפ בעיר, במוצאו מדרום לבנון: בכל ערב הוא מכין לישראלים ארוחת ערב שכוללת ביצים, גבינה וסלט חתוך דק־דק. מבחינתו, שהם יישארו בדרום סודאן לנצח.
עלילת שווא. יואב לימור ושר ההגנה הדרום סודאני
הישראלים שייפלטו מכאן אם הפרויקט יקרוס ימצאו פרנסה. המקומיים לא; עבורם זאת תהיה טרגדיה. ועדיין, ספק אם עניינם של תושבי דרום סודאן - שרבים מהם נמלטו בראשית העשור לישראל בחיפוש אחר עבודה - יהיה מה שיכריע את הכף.
כדי להמשיך לעבוד כאן יצטרך זיו לנקות את שמו: אחרת הוא יתקשה להגשים את החלומות הגדולים שרקם, האזרחיים, שרחוקים מהתדמית של הגנרל סוחר הנשק.
עם השנים הוא התרכך; התדמית הקשוחה, המרושעת, שליוותה אותו בשנותיו בצבא - נמהלה בלא מעט חיוכים והומור. כשמדברים על חקלאות עיניו בורקות, אבל כשמגיעים לעסוק בסנקציות האמריקניות הוא מרצין ברגע: "אני מנהל כאן את קרב חיי. על השם שלי, על העתיד שלי, על כל מה שעשיתי ומה שאעשה. אין לי מה להפסיד: זה ייקח חודשים או שנים, אבל בסופו של דבר אני אנצח בקרב הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו