"בדיחה מרירה הולכת כך: 'תודה לך שקיבלת אותי בארצך והצלת את חיי', אמר הפליט הסורי לעובר אורח שפגש ברחוב בגרמניה. 'לי אתה לא צריך להודות, אני מהגר כמוך שבא מעיראק', השיב עובר האורח. הפליט פנה לאדם אחר שנקרה בדרכו. 'אני רוצה להודות לך שקיבלת אותי בארצך והצלת את חיי'. 'אל תודה לי, אני מהגר כמוך שבא מלוב', השיב האיש. הפליט ניסה את מזלו אצל השלישי, הרביעי והחמישי, אך גם הם השיבו את אותה התשובה. 'אם כך', תהה, 'איפה הגרמנים עצמם?!'. 'עובדים', השיבו לו הכל".
באופן מפתיע, הבדיחה הנ"ל נפוצה לאחרונה דווקא בקרב קהילות המהגרים באירופה. אלא שיש כמובן רבים שלא צוחקים ממנה. בעוד קצת יותר מחודשיים ייערכו בחירות לפרלמנט האירופי, אשר תוצאותיהן צפויות לטלטל את היבשת. הסיבה לכך היא שבפעם הראשונה יש נושא גדול שמטריד את כלל מדינות האיחוד האירופי: המהגרים.
אחרי עשרות שנים שבהן האירופאים קלטו לעריהם מיליוני תושבים ממדינות עולם שלישי, בשנים האחרונות הם מתעוררים לערים ומדינות שהשתנו לבלי הכר. להתעוררות, חוץ מהעובדות, אחראים עיתונאים וסופרים מעטים ששוברים את קשר השתיקה ומציגים לציבור האירופי את פניה העדכניות של היבשת, שפעם הכל נשאו אליה עיניים וכיום שוקעת בבעיות ביטחוניות, כלכליות, תרבותיות וערכיות.
אחד הכותבים הללו הוא דאגלס מאריי (Douglas Murray), מחבר רב־המכר הבינלאומי "המוות המוזר של אירופה", שנמכר ביותר ממיליון עותקים בעשרות מדינות, ויוצא לאור בימים אלה בעברית בהוצאת קרן תקווה וסלע מאיר.
בסקירות עתירות מידע ונתונים, ובניתוחים חדים כתער, מאריי מגולל את התהליכים שהולידו את פתיחת השערים האירופית, ואת התוצאות שלדעתו הורגות את היבשת. או כפי שהוא פותח, "אירופה מתאבדת. לכל הפחות, מנהיגיה החליטו להתאבד".
שוב ושוב הוא יוצא נגד הביטול העצמי של האירופאים בפני העולם. "אלה המאמינים שהיא (אירופה) נועדה לָעולם, לא הסבירו מעולם מדוע התהליך צריך להיות חד־כיווני: מדוע יציאה של אירופאים לכל העולם היא קולוניאליזם שעה שכאשר כל העולם בא לאירופה, הדבר צודק והוגן".
הוא מבקר את מנהיגי מערב אירופה שכבר בשנות ה־50 החלו במדיניות פתיחת הדלתות, טוען שלא היתה לכך הצדקה כלכלית או מוסרית, תוהה על תת הילודה של האירופאים, דן בתחושת האשמה בעקבות השואה ותוקף את מי שהיתה אמורה להיות הראשונה להתריע בשם האזרחים - התקשורת. "רוב התקשורת באירופה, ממש כמו הפוליטיקאים, לא הפגינה רצון של ממש להבין או לומר בגלוי מה מתרחש", הוא כותב.
"מצב קיומי של עייפות"
בשבוע שעבר מאריי, 39, ביקר בישראל, יחד עם הוריו. זו היתה הזדמנות לשוחח איתו בבית מלון בתל אביב על מה שכתב, וגם על מה שלא. למשל, מתברר שחייו בסכנה. הוא אמנם נע ונד ביבשת ללא מגבלות, בכלל זה בסיורים רגליים בתוככי השכונות המוסלמיות, גם כדי ללמוד את המצב וגם כדי לספר עליו. ואולם זה כמה שנים שאינו מודיע מראש היכן ידבר ומתי, מחשש שמחסלי החשבונות האסלאמיסטים יניחו עליו את ידיהם.
"במשך תקופה ארוכה לא הופעתי בפומבי אבל לאחרונה מצאתי דרכים להתמודד עם זה. הרבה פעמים הפכתי להיות ה'אורח בהפתעה', אבל יש לי חברים בשש מדינות שבעיות הביטחון שלהם חמורות בהרבה משלי".
לְמה אתה מתכוון באמירה שאירופה מתה? הרי כל אחד מאיתנו שנוסע לפריז או ללונדון רואה אותן ואת ההיסטוריה והתרבות שלהן כבימים ימימה?
"אני רואה זאת בשתי דרכים: אמנם אפשר לנסוע לאירופה ולראות אותה כפי שהיא כבר מאות שנים, אבל זאת הסתכלות רדודה. להגירה יש השלכות שכל אחד יכול לראות על הפוליטיקה ועל חיי היום־יום. הבעיה השנייה היא מה שאני מגדיר כשאלה הקיומית שמעטים עוסקים בה והיא העייפות, או כפי שכתבתי בספרי, 'אירופאים רבים אינם בטוחים אם הם רוצים להיות אירופאים. תרבות של ספק עצמי ופקפוק עצמי תתקשה מאוד לשכנע אחרים לאמץ את עמדתה. ובינתיים, בהחלט אפשרי שרבים מאוד מהבאים ימשיכו לאחוז בוודאויות שלהם'".
אבל מהי אותה אירופה שאתה מעוניין לשמר ושלדעתך מתה?
"זו שאלה שלא קל לענות עליה, וחלק מהמורכבות הוא משום שאין רגע זהב מסוים בתולדות אירופה שאליו אני כָּמֵהַּ. המאה ה־18? ה־19? ה־20? זה מסובך. אנחנו גם יודעים שתמיד היו שינויים דמוגרפיים באירופה ושלמשל, היוונים והאיטלקים של היום הם לא אלה של פעם. אבל עדיין, אלה יוונים ואלה איטלקים. אז כמו במשל הספינה שכל חלקיה הוחלפו לאורך השנים, אבל זו עדיין אותה הספינה, כך אנו הורגלנו לתנועה של אנשים. ואולם השאלה היא האם מדובר בחילופים טבעיים או שהשינוי הוא כזה שהספינה כלל אינה מה שהיתה".
זו אלגוריה מעניינת, אבל אני מבקש שתגדיר מהו הדבר עצמו שחסר לך.
"אם לדבר באופן רחב ביותר אזי התרבות הייחודית של אירופה היתה ירושלים ואתונה; החוקים של רומא, התרבות העתיקה של יוון, המסורת היהודית־נוצרית, כשכמובן חלק התפתחו באופן שגוי להחריד. אבל זה הוליד גם את המאמצים האנושיים הכבירים ביותר ואת החברות האנושיות שבני אדם רבים כל כך רוצים לחיות בקִרבן, חברה שיש בה פתיחות, שמאמינה בסיבה ותוצאה וברציונליות. ואולי צריך להדגיש שכמו שלא ניתן להגדיר במדויק אדם, כך קשה להגדיר במדויק חברה, אך כמו שאומר הפתגם על פורנוגרפיה, 'אתה יודע מהי כאשר אתה רואה אותה'. אני חושב שהרוב יודעים מהי אירופה כשהם רואים אותה במלוא תפארתה ובמלוא כיעורה".
מדוע הצפה של מהגרים כלשונך סותרת או עומדת כנגד אירופה שאתה מתאר?
"האמונה שלי, ומי שחי כאן במדינה מכיר זאת, היא שאינטגרציה יכולה לקרות כאשר המספרים הם בשיעור שניתן לקלוט וכאשר המהגרים רוצים להיקלט. אינטגרציה היא רחוב דו־סטרי וצריכה לכלול נדיבות בשני הצדדים. אני טוען שהמהגרים שאנו מדברים עליהם לא מגלים את רוח הנדיבות הזו, אם כי נכון שגם אנו לא תמיד גילינו כלפיהם את מידת הנדיבות הנדרשת. יש מקומות שבהם קליטה של חברה אחת בידי האחרת הצליחה, ואולם בהתחשב במהירות (של כניסת המהגרים; א"כ) ובהבדלים התרבותיים כאן זה ככל הנראה לא יצליח.
"המערכת הפוליטית מתעלמת מהמשבר". מהגרים בלונדון // צילום: Getty Images
"אתן לך דוגמה. אדם שיעבור מנורבגיה לשבדיה יזוהה במשך שנים ארוכות כ'בחור הנורבגי ההוא'. אם אני אעבור לגור בצרפת יגידו עלי עד יום מותי 'הבחור הבריטי ההוא'. לעומת זאת, אנו מעמידים פנים שאם מישהו הגיע מהודו או מאפריקה הוא באופן מיידי מוגדר כ'בריטי ההוא' או 'הצרפתי ההוא' וכן הלאה".
באיזה אופן ההגירה לא עובדת?
"המהגרים יותר מביאים איתם מן השלילי מאשר רוצים לקלוט את החיובי. זה לא עובד כי אתה רואה סוג חדש של אנטישמיות. ראוי להדגיש את הנתון המדהים שבעיר הבירה שלי, לונדון, בריטים־לבנים היו מיעוט (44%) עוד בשנת 2011. אם בתחילת המאה מישהו היה נותן תחזית דמוגרפית שכך יקרה היו אומרים שהוא גזען, זורע בהלה ומחרחר מדון. אבל אלה היו תוצאות מפקד האוכלוסין, וכשהן התפרסמו דובר הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה שיבח את התוצאות בנימוק שהן 'מגוונות'.
"הסיפור הזה קורה בכל רחבי מערב אירופה, וכרגע עוסקים בו רק גזענים וקיצונים בעוד כל השאר מתעלמים. המערכת הפוליטית מתעלמת ממנו משום שהיא יצרה אותו. והוא מדובר מעט מאוד בציבור כי אנשים מפחדים לדבר".
יגידו לך שבאמת מה שאתה רוצה לומר הוא "תנו לשמור את אירופה לבנה ונוצרית כפי שהיא היתה, ואל תכניסו הנה, בטח לא בכאלה כמויות, בעלי עור כהה ומוסלמים".
"זה לא הטיעון שלי. הטיעון שלי הוא שאי אפשר לומר ששאר העולם שייך לשאר העולם, אבל גם אירופה שייכת לשאר העולם. ההבנה הנוכחית במערב אירופה, בפרט אצל הפוליטיקאים והתקשורת, היא שסין שייכת לסינים, הודו להודים, ורק אירופה היא של כל אחד שמצליח להגיע אליה. מדהים למדי לעשות כזה דבר כשהציבור באירופה לא ביקש זאת".
אין יורש לסלמאן רושדי
אמרת שאנשים מפחדים לדבר על הנושא. האם אתה מאוים?
"כן, בוודאי. הייתי רוצה שאנשים יחשבו שקל לדבר על זה כי הייתי רוצה שידברו, אך זה לא המצב. על אמירת האמת משלמים מחיר. לדוגמה, הליגה לחופש הדיבור בדנמרק יכולה לקיים את הדיונים שלה רק בבניין הפרלמנט, כי זה הבניין היחיד שבו הממשלה יכולה להבטיח את ביטחונם מפני התקפה".
כל זה קורה במדינות שמקדשות את חירות הביטוי.
"יש מדינות שמתמודדות טוב יותר עם נושא שמירת חופש הביטוי, אבל ככלל זו בעיה לרוחב כל היבשת. אנחנו מציינים עכשיו 30 שנה לפרשת סלמאן רושדי (סופר הודי־בריטי שכתב את "פסוקי השטן" התוקף את האסלאם, ומחשש לחייו חי מאז בסתר ותחת אבטחה; א"כ), והכלל הוא כזה: האנשים נותרים בחיים בדרך כלל, אבל החברה מפנימה את המסר. רושדי שרד את הפאתווה שהוציא נגדו חומייני, אבל אף אחד לא כתב מאז ולא יפרסם בעתיד רומן דומה. הקריקטוריסטים שמתחו ביקורת על האסלאם חיים, אבל הם ואחרים לא חוזרים על אותם האיורים".
אתה מציע בסוף הספר שני תרחישים באשר לעתיד. ריאלית, האם לדעתך התהליך הפיך?
"בשנים האחרונות יש האטה בקצב הכניסה של המהגרים אך הדבר קורה משום שמנהיגי אירופה מזרימים מיליארדי יורו לנשיא טורקיה ארדואן, כדי לעצור את השיטפון. כלומר, ארדואן מכוון אקדח לראשנו.
"אני מאמין שעוד בימי חיינו דנמרק ושבדיה ילכו בשני כיוונים מנוגדים. למשל, במשבר הגדול של 2015 ממשלת שבדיה עשתה דבר שלא ייאמן ופתחה את הגבול לכולם. ממשלת דנמרק סגרה אותו. בשבדיה למשל היו לפני כמה שבועות ארבעה פיצוצים בעיתונים מקומיים, אך העיתונות הלאומית לא דיווחה על כך. בדנמרק השכנה הממשלה והציבור רוצים לטפל בזה. לכן יהיו 'עתידים' שונים ולא יהיה מדויק להכליל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו